משלי כא:ב מחשבת ישראל: גן נעול ומורה נבוכים

ועל דרך כלל תדע שכל הרעות שיוכל אחד ממנו לסבב לזולתו, יהיה או שיסבב רעה לנפשו או לגופו או לקניניו; ובכלל זה אשתו ויוצאי חלציו קרוביו ורעיו ביתו שדהו עבדו ואמתו שורו וחמורו כספו וזהבו ויתר המטלטלין. ועל כולם נזהרנו בפירוש. התבונן כי להמנע מֵהָרֵעַ לזולתינו בגופו, באו עליו לאוין מפורשין "לא תרצח", "פן יוסיף להכותו", "לא תעמוד על דם רעך", "לא תלך רכיל בעמיך", "לא תקום ולא תטור". ובכל אלו ודומיהן כלולים כל מיני רעות הכאות וחבלות וכל מה שנוכל להרע לזולתינו בגופו. וכן להמנע מהרע לזולתינו בנפשו. הנה נזהרנו בפירוש המסית אחינו לעבוד ע"ז. ובכלל זה אזהרה על כל מיני הסתות למעשים רעים ודעות זרות המשחיתים הנפש והמבלבלים הדעת הנטועה באדם. כדרך ה"חכמים בעיניהם והנבונים נגד פניהם" משנאי ה' ומנאציו. כמו (משלי יב, יח) "יש בוטה כמדקרות חרב" וגו'. ובארנוהו בפתיחתנו לספר זה. וכן להמנע להרע לזולתינו בקניניו, בא לאו על כל פרט ופרט. "לא תנאף". "לא תגנוב". "לא תענה ברעך עד שקר". "לא תגזול". "ולא תכחשו ולא תשקרו". "לא תחמוד". "ולא תתאוה". "לא תעשוק". "לא תלין פעולת שכיר". וכיוצא בהן. ולפי שההעברה על אחת מאלה גורם הפסד הקבוץ. וגם מהקטנה שבהם אפשר שתסובב ממנה רעה גדולה, תגרום ההֶשְׁחֵת הכללי, הוצרכה התורה להזהיר על כל דבר בפירוש. בִּין בדבר וראה! שאם לא הזהירה התורה על הנקימה והניחה הענין סתום במאמר "והלכת בדרכיו", הנה הסכל שבטבעו להנקם, היה מתיר הדבר לעצמו. כי כפי דרך בינתו נכון הדבר שינקם ממי שהרע עמו כמו שבארנו על נכון (חדר ו' חלון ב'). וכשהיה חבירו עושה עמו רעה, היה הולך בסתר ומצית אש בביתו, בקמתו או בגרנו וביקבו ואין רואה. וכן היה עושה כל אחד לחברו יום יום, בלי פחד אלהים ובלי מורא. כי יתברך בלבבו לאמר נכון דרכי בעיני ה' וכמו שאמרנו פעמים רבות שאין על דרכי החכמה מופתי הדעת וכמו שאמר החכם (משלי כא, ב) "כל דרך איש ישר בעיניו". וע"י כן לסוף יהיה ההֶשְׁחֵת בקהל כולו. ולכן הוצרכה התורה להזהיר בפירוש לההמון כולו מהנקם לבני עמינו! והוסיפה להזהיר מטעם זה על הנטירה בלב. כי לולי שהזהיר עליה בפירוש, היה כל אחד נוטר המשטמה בלבו. ויודע השם ב"ה שע"י כן ינקם לבסוף כשתהיה היכולת בידו, או כשיתחזק ציור המשטמה בלב ולא יהיה מעצר לרוחו להשתמר מהנקם. ובכלל זה השנאה בלב, אם לא הזהירה התורה עליה בפירוש, היתה גורמת התקלה האמורה כשתתגבר בלב ותעורר מדנים דם ורצח. כמו אבשלום עם אמנון (שמואל ב יג, כב), לא לחנם נכתב מעשה זה לדורות. התבונן באותו הספור וראה מה שקרה ממנו. כמעט שע"י כן גברה ההשחתה בכל הקהל. נלחמו אלו באלו ובאו לידי תקלות גדולות,¹במלחמת אבשלום נהרגו אז עשרים אלף איש (שמואל ב יח, ז). וצ"ע כיצד משייך רבינו מעשה זה לשנאת אמנון? אלא צריך לומר כי אח"כ הרג אבשלום לאמנון, והצטרך לברוח אל מדינת גשור (פלשתים) ושהה שם שלוש שנים (שמואל ב יג, לח). ולמד שם ממעשיהם ומתכונותיהם, ואח"כ בא למרוד באביו ונהרגו מישראל כנ"ל. והרי עבירה גוררת עבירה. כמו ששנינו (אבות ד, ב) "עבירה גוררת עבירה".

"גֹל אל יי' מעשיך ויכונו מחשבותיך" (משלי טז, ג). פירוש. כבר בארנו בבית הראשון (חדר א חלונות א-ב) שיש בכל ענין של חכמה שתי דרכים, ימין ושמאל, ישר ומעוקל, בעבור היות האדם בעלי הציורים והפוכי-הציורים. וכן המחשבות הצומחות מן הציורים אלו נגד אלו. גם כל ציור יוליד מחשבות למינהו. ואם יקרה לאדם דבר-מעשה תעלינה מחשבות רבות על לבו. ולא ידע משפט המעשה כדרך "הָפֵר מחשבת באֵין סוד" (משלי טו, כב). ומי הוא זה היכול לְהִוָעֵץ מנפשו על נכון לדעת לעשות מעשהו במשפט החכמה, או בעניני העולם שיצליח בהסכמתו? כי לעשות בכל דבר בחכמה צריך שיהיה "החכם שבחכמים ומבין דבר". ולהצליח בעניני העולם נעלם מלב כל חכמי לב לקחת הסכמה ברורה שיוכל לסמוך עליו, וכמו שבארנו למעלה. ומה יעשו ההמון מבני אדם? ובהיותו מוכרח [להחליט] על דרך אחד מבין רבים, יהיה תמיד ההסכמה כפי המחשבה החזקה, בת הציור החזק המושל בנפש. ולא בעבור כן הסכמתו נכונה כי ישרה בעיניו. אפשר שהיא תועבת ה' וגם לא יצליח בה. לכן יעץ המלך שלמה "גֹל אל יי' מעשיך", כלומר אין לך רק להסכים בלב שלם לעשות מעשיך ביראת ה', ושלא תעשה קטנה או גדולה זולתי מה שהוא רצון האֵל, ואז יכונו מחשבותיך. כלומר אעפ"י שאינך יודע איזו מן המחשבות טובה ורצויה לפניו ית' ובאיזו מחשבה תצליח, הנה בעבור שאתה מכוין במעשיך לשמים, [יעיר השם] בנפשך המחשבה הנכונה כפי החכמה, ועל פיה תהיה ממשלתה ותסכים לעשות ותצליח. וזה יקרה לך בכל מעשיך שתסכים בכל ענין בחכמה כפי העת והמקום. ואל הענין הנפלא הזה שנו קדמונינו "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" (אבות, ב). לא אמרו "וכל מחשבותיך יהיו לשם שמים", כי לא יתכן להזהיר על זה מטעם שכתבתי, כי רבות מחשבות בלב איש ומי יודע אם הם ישרות לפניו ית'? אבל העיקר שיכוין לעשות המעשה לשם שמים, ואז יתן ה' מחשבה מתוכנת בחכמה ועל פיה יעשה ויצליח. ועתה רְאֵה כי הכתוב שלפניו אומר "כל דרך איש ישר בעיניו, ותוכן רוחות יי'" (משלי כא, ב). הודיע כי כל דרך איש, והוא הציור המושל בנפשו שעל פיו יחשוב מחשבות ויעשה מעשיו הישר בעיניו, בעבור חזקת הציור ונטית רצונו אליו; ועל הרוב איננו זך וישר בעיני ה'. אבל שיהיה דרך איש זך באמת ומתוקן בחכמה ושיצליח בו, לזה צריך השגחת ה' ב"ה, שיעיר ברוחו מחשבה זכה וטהורה. ועל זה אמר "ותוכן רוחות יי'". כי הוא ב"ה מתכן רוח בני אדם שתהיה ישרה, שתתפשט בה הארת מחשבת ציור החכמה. ועתה פירש למי יעשה ה' כן? ואמר "גֹל אל יי' מעשיך", כלומר אחר שידעתם שאין זַכּוּת הדרך כפי ראות עיני האדם, אל תאמר במה אדע אם דרכֵי מחשבותי זכים ומתוכנים אם לא? כי אין לך אלא לגול מעשיך אל ה' ולעשות הכל לשם שמים, ואז תבטח כי יכונו מחשבותיך. כי "אלהי הרוחות לכל בשר" (במדבר טז, כב) ה', וְיְתַּכֵּן רוחך ומחשבותיך. וזה פירוש נאמן ובנוי על אמתת המליצות הקדושות.

ויאמר עוד [ראב"ע] "גול אל יי' (משלי טז, ג). "עם המוזהר ידבר, כלומר הודיעהו דרכיו. כי הכל יפעל השם למען הזך, ויתן שאלתו ויעשה חפצו באשר ישאל. וכאשר תגול אליו ימלא משאלותיך", ע"כ. ואין פירוש זה מענין המקרא. ודומה לזה מצינו "כל דרך איש ישר בעיניו ותוכן לבות יי'" (משלי כא, ב). ואומר אני כי ישר בעיניו לרעה,²הוא כינוי לשלילי ופגום ומורה שאינו ישר בעיני ה', כדרך "איש כל הישר בעיניו יעשה" (שופטים יז, ו), כי מה שהוא ישר לשכל האדם לא בעבור זה הוא ישר בעיני השם ב"ה. ומי שהוא ישר באמת הוא מַתַּת אלהים, ואות כי השגחת השם ב"ה דבקה בו, כי תוכן לבות ה'. וכבר הודעתיך כי מלת "לב" נופל על מסלות השכל והבינה. ועל זה נופל מלת "ישר", כמו שנבאר במקומו בעז"ה. והנה ידבר על הדעת והאמונות. ופסוק "זך בעיניו" על המדות והמעשים, ולכן הזכיר מלת "דרך" הנופל על המנהגים. הָבֵן כי תורת ה' ומליצותיה תמימות. וגם שם אמר ראב"ע על "כל דרך איש ישר בעיניו" רואה השם והוא תוכן לבות לעשות רצונו, ועל כן ידענו. ו"עיניו" רמז לשכלו, ע"כ. ואין הדבר כן אלא כמו שבארנו. ועוד יתבאר כתובים אלו במקומותיהם בעז"ה, ולא הבאתים פה רק לחזק האמת.