משלי כא:טו מחשבת ישראל: עקידת יצחק, האמונות והדעות ושמונה פרקים

שִׂמְחָ֣ה לַ֭צַּדִּיק עֲשׂ֣וֹת מִשְׁפָּ֑ט וּ֝מְחִתָּ֗ה לְפֹ֣עֲלֵי אָֽוֶן׃

עקידת יצחק

והנה אחר שכתבנו כל זה נתבאר שאין לאנשים תועי רוח ונלוזים במעגלותם שום תקוה כ"א בהפוך עיניהם ממגמתם הרעה ולהכין להם דרך אשר ייטב להם מכל אלה דרכי התשובה. אמנם כאשר תזדמן להם שום דרך מהם מה טוב חלקם ומה נעים גורלם כי לא די להם שהם נצולים ממכשולות הדרך הוא ומסכנתו אלא שגם הם נוטלים שכר ויעלו גם עלה אל המקום אשר לא עלו בו הצדיקים שלא טעמו טעם חטא מימיהם וזה יחוייב מכמה פנים. האחד כי בבוא לפניו כל עבירה ועבירה שהיה רגיל בה בתעותו בדרך וככחו אז כחו עתה לעשותה והוא נלחם עם תאותו מלחמה קשה ועצומה עד רדתה כבר עשה מעשה חשוב וקיים מצות התשובה שהיא מצוה רבה הכתוב' בתורה ועל זה אמר ישב אדם וולא עבר עבירה נחשב לו כאלו עשה מצוה (קידושין ל"ט:) כי ודאי מי שישב כבר קם לעשות ועמד וכבש וישב מעשות. וכמה הפליג להורות זה ישעיהו הנביא במה שאמר מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם ואמר הלך צדקות ודבר מישרים מאס בבצע מעשקות נער כפיו מתמך בשחד אטם אזנו משמע דמים ועצם עיניו מראות ברע (ישעי' ל"ג) אמר שאם היות ששלמות האדם העצמי הוא בקום עשה כי בו קבעה התורה שכר במצותיה וגם החכם שם גדר האושר פועל הנפש כפי המעלה. ומזה הראוי לגור עם אלהיו ולהדבק בו עם שהוא אש אוכלה הוא אשר ילך צדקות וידבר מישרים עם כל זה כבר יזכה לפעמים בשב ואל תעשה וזה יהיה אשר קדם לו ההרגל או ההתחלה על המעשים הרעים ואחר ישב ויסירם מלבו ובפגעו בם יכבוש עצמו ויעזב' והוא מה שביאר בזכרו הענינים ההם אשר זכר שהוא מבואר שהמואס בבצע מעשקות כבר אהב וכן הנוער כפיו כבר דבק בידו מאומה וכן האוטם כבר פתח והעוצם כבר פקח. ומזה למדנו כוונת המשורר במזמור יי' מי יגור באהליך וגו' הולך תמים וגו'. ואחר כך לא רגל על לשונו ולא עשה לרעהו רעה וגו' כספו לא נתן בנשך וגו' (תהלים ט"ו). כי השלילות כלם הם המעשים החזקים בבעלי התשובה על הדרך שאמרנו ולזה לא אמר בסוף נזהר מאלה לא ימוט לעולם אלא עושה אלה שכיון שישב ולא עבר הרי הוא ודאי עשה מצוה ומעשה גמור וזה מה שיחייב שתצליח בידם הדרך הזאת אשר שבו בה ואם אחזוה בחצי ימיהם או באחריתם הצלחה שוה כמי שאחזוהו בה כל ימיהם אחר שהתעייה נחשבת להם להליכה ישרה. והשנית שהבעל תשובה אשר כזה ישיג מדרגות עצומות אצל המעשים אשר יעשה אותם מהמעלות המדותיות והמצות התוריות מה שלא ימצאו אצל הצדיקים הגמורים מה שלא יעלם וזה כי כמו שיש הפרש בין העושה בכוונה או בזולתה כן יש הבדל נכר וברור בין כוונה חלושה לכוונה חזקה ומהידוע כי העושה אי זה מעשה במקום שאין שם לא מוחה ולא מעכב כי הוא אינו צריך להתחזק במעשהו כנגד המונעים או המנגדים אבל יספיק שיעשה אותו בתום לבבו החזק הוא הרפה אמנם העושה במקום עוררים ומנגדים ודאי יתחזק במעוזו ויחם לבו בקרבו להתאמץ במעשהו ולהתקומם כנגד מעיקיו אשר זה מה שיחייב שיהיה הפועל ההוא בעוצם הכוונה וחוזק ההתעצמות וההמסר נפשו עליו וכל זה ממה שיפליג שלמות הפועל ומעשה תקפו כמו שאמר קנאת סופרים תרבה חכמה (בבא בתרא כ"א.) כי הקנאה היא התעוררות הלב לעשות דבר כנגד הזולת ולזה תעשה וגם תוכל וכמה תתרצה זה אצל מעשה העקידה כמו שכתבנו שם שער כ"א. והנה הבעל תשובה אי אפשר שיעשה המצוה או המעשה הטוב כי אם בחזקה וגבורת הלב למה שצריך להחלץ ולהתעורר כנגד המטריד והמוחה אשר גדל אתו בבית וכמו שאמרו מי מעכב שאור שבעיסה (ברכות י"ז.) ובקנאתו ואש עברתו בו יתחזק ויתאמץ לעשות אותו בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו הפלא ופלא ממה שימצא עליו הצדיק הגמור מנעוריו עד שיעדיף עליו משלשה פנים. האחד כי מה שעשה אותו יהיה יותר שלם מצד מה שנעשה בעוצם לבו וטוהר נפשו וזכוכה בהמסרו עליו יותר מהצדיק כמו שאמרנו. והשני שהזירוז ההוא יוסיף וירבה מעשיו כי לא ידחה מפני עצלות ולא ישוב מפני כל מעיק ומונע כמו שיקרה לצדיק גם החסיד כשיחשיב לעשות מצוה וימנע משום מעכב לפי שלא קדם לו הזריזות וההתקוממות עליה. והשלישי כי אפי' מה שלא בא לידו מהמצוה או המעשה הטוב ראוי שיחשב לו כאלו עשה לפי שההתעצמות ההוא ישימהו עליהם בכח חזק והכנה עצומה קרובה אל המעשה וכגון זה אמר מחשבה עובה הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ'.) ועל זאת השתומם רבינו הקדוש עד שיצאת בת קול על ההוא בעל תשובה שאמר היום רבי פלוני מזומן לחיי העולם הבא ונאמר שם בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים ולא דיין לרשעים שמקבלין אותם בתשובה אלא שקורין להם רבי (ע"ז י"ז.) וזה שלא די לבעלי תשובה שמצילים עצמם במה שעשו ממעשה התשובה בשעה קלה אלא שמחשבין להם הלימוד והמדע אשר לא למדוהו ולא ידעוהו כאלו השתדלו בו והגיעו עד תכליתו וזה לא היה רק מפני עוצם הכנתם אליו הגלויה לפניו יתברך וראוי שאותה כהיום יחשבה למעשה כמו שאמר לאברהם עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת (בראשית כ״ב:י״ב) כי אע"פ שלא עשה נחשב כעשוי לפי התחזקו במעשה והתאמצו בו עד שכבר אמרו שאפרו של יצחק אבינו צבור לפניו יתעלה (ברכות ס"ב:) הנם שהבעל תשובה נחשב כעושה המצות תמיד על צד היותר נכון שאפשר מכל הצדדים אלא שיש בין הבעלי תשובה הבדל מהם שחוזרין בהם מפני יראת העונשים ויש מהם שחוזרים מצד טוב הכרתם בהפסד דרכם הרעה והתחרטם במה שהכעיסו בה לפני יוצרם ובושים ונכלמים מפניו ונהפך לבבם לשוב אליו בכל לבם ובכל נפשם ובכל מאודם להדבק במלכם ולהיות עמו באהבה רבה שידעו שזולת זה הכל הבל כי באמת ענין הראשונים אינו שוה אל השניים במעלתם וכמו שנתבאר זה במסכת יומא (פ"ו:) אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות שנא' שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוניך האי עון מזיד הוא וקא קרי ליה מכשול איני והא אמר ריש לקיש גדולה תשובה שאפי' זדונות נעשות לו כזכיות שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם חיו יחיה לא קשיא כאן מיראה כאן מאהבה. הנה שהשב מהיראה לא תספיק תשובתו רק להתחרט מעונותיו למה שישיגוהו הרעות בעונשם ודאי אם היה שם. אל לבו יראה זו מתחלה לא היה עושה והרי הוא בהם כעושה בלי דעת שלמה ולזה יחשבו אצלו כלם כשגגות להקל מהעונש. אמנם השב מאהבה שלמה הנה באמת ישיגוהו בדרך השבתו כל השלמיות ההן שזכרנו עד שבעבורם נחשבו לו העונות כזכיות ועליהם חיו יחיו מצד מה שיוסיף בהם אומץ וגבורה לעשות המזדמן לפניו והתעתדו לבלתי מזדמן באותו שיעור מלבד מה שנחשבו לו כל עונותיו בפגעו בהם זכיות חשובות כמצות שיש בה קום עשה כמו שזכרנו כי ודאי על כיוצא בזה אמר (שם פ"ו.) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך מקום שאין רשות לשום חכם צדיק וחסיד לגשת שם. ועתה ראה כי על פי כל הדברים האלה האמתיים צדקו מאד דברי רבי אבהו (ברכות ל"ד:) שזכרנו ראשונה במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד שנאמר שלום שלום לרחוק וגומר שנתחבטו עליו רבים ורוב המפרשי' אומרי' כי ירבה שכרם ותגדל מעלתם על הצדיקים על כבשם את יצרם הרגיל בעבירות ומלחמות ה' הוא נלחם בכל יום כמו שאמר היכי דמי בעל תשובה כל שבא דבר עברה לידו פעם ראשונה ושנייה וניצל ממנה מחוי רב יהודה באותה אשה ובאותו מקום ובאותו פרק (יומא פ"ו:) כי בתרי זמני הויא חזקה שינצח במלחמתו תמיד והנה הוא אצלו נסיון עצמי תמידי וראוי לקבוע לו שכר עליו לפי גדלו וכמו שאמר לפום צערא אגרא (אבות פ"ה) וכן אמרו כל שגדול מחברו יצרו גדול ממנו (סוכה נ"ב) האמנה כי סברא זו אינה מסכמת עם מה שנמצא בדברי הפילוסיף פרק א' וי"ב מהז' מספר המדות שאמר שם שהאיש הישר שאין לו תאות רעות הוא מעולה מהכשר אשר יש לו וכובש אותם ובפרק י"א מהראשון אמר והנה זה הנשמע לשכל בכשר אבל אולי יותר נשמע אליו בצדיק ובישר. והנה הרב המור' בפרק ששי מהקדמת אבות זכר זאת הסברא וקיים אותה ממאמר הכתוב נפש רשע אותה רע (משלי כ״א:ט״ו) ועוד נאמר שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפעלי און (שם) והקשה לו מאומרם ז"ל לפום צערא אגרא (אבות פ"ה) ומאומרם כל שגדול מחברו יצרו גדול ממנו (סוכה נ"ב.) ועוד מאומרם חז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר ובלבישת כלאים אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי (תו"כ פ' קדושים פ"ט) והנה הוא הסכים ביניהם בשחז"ל אינם מדברים רק בדברים האסורים מצד המצות השמעיות שאין השכל גוזר עליהם כי דברים כאלו אין על האיש השלם למאוס אותם ולהעזב מהם כי אם מפאת אזהרת הדת ויראת שמים ובאלו כל מה שתרבה התאווה אליהן יגדל השכר והראיה ממה שהזכירו בשר חזיר ובשר בחלב וכלאים ולא אמרו רצוח גנוב ונאוף ודומיהם. והנה הוא מבואר כי אחר שקבל דבריהם בכל מה שיפלו עליו התאוות הגופיות מהדברי' המגונים לפי השכל האנושי לומר שהאיש הישר משולל מהתאות ההן הוא מעולה מהכשר אשר ישנן לו וכובש אותם כ"ש שימאן במאמר הזה מזה הטעם לאמר שהאנשים אשר נוצחו מכל חטאת האדם אשר תעשנה מהרע והגנאי והדופי שיהיו גדולים במדרגתם מהצדיקים הגמורים אשר לא טעמו טעם חטא ואע"פ שלא הזכיר המאמר הזה לשם ולא הקשה ממנו אבל הזכירו והודה בו פרק שביעי מהלכות תשובה ואפשר שיעמידהו בעבירות השמעיות אלא שזה לא יספיק להעלותם אל אותה מדרגה לפי דרכו *שאם נודה וכו' ר"ל כי הרמב"ם פ"ו משמונה פרקיו כתב שרק המתאוה לפעולה אשר היא רעה גם עפ"י משפט השכל של כל אדם, כרצוח וגנוב ונאוף יגונה מאוד, ועליו אה"כ "נפש רשע אותה רע" אבל לא המתאוה לאכול רק מאכל אסור או לעשות דבר שמוזהר עליו רק עפ"י מצות התורה, והרב ז"ל חולק עליו בזה, ואומר שאף שמתחלת העיון נחשוב כן, שאין האדם חייב למאוס בדבר הנאסר רק בתורה אחרי שאינו מתנגד גם למשפט שכלו ותבונתו, בכל זאת אחרי שהוא מחוייב לשמוע בקול ה' ראוי הוא שתהי' גם עשיית כל דבר המתנגד רק למצות התורה נמאסת ומתועבת בעיניו כל כך כאלו הי' מתנגד גם למשפט שכלו ותבונתו, ואם כן איך נאמר שגם מצד עצמותו יהיה נבחר איש כזה אשר חצי ימיו או רובם עבר על מצות ה' אשר לא תעשינה כאלה מאיש צדיק אשר לא טעם טעם חטא מעולם? ועוד הרבה להשיב על דבריו (עיין בפנים). שאם נודה שבתחלת העיון אין טבע האיש השלם חייב למאוס הדברים שאסרה התור' מזה המין מ"מ אחר שאסרתם מי התיר לו לאהוב אותם ולהתאוות עליהם עד יעבור תורה ויפר חק למלא כריסו מהם חצי ימיו או רובם ולא עוד אלא שבבואו אל שערי התשובה יקשה עליו לפרוש מאכילת בשר החזיר השקץ והעכבר וזולתם מאשר שנא ה' ואין נפש רשע יתירה מזו אשר אהב את כל תועבת ה' אשר שנא ואיך יוכל לעמוד איש כזה במקום שאין רשות לעמוד הירא את ה' מנעוריו ולא מלא נפשו אותו לחטא באחת מהנה. גם לא ידעתי מאי קשיא ליה לרב מאומרם ז"ל כל שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו שיראה שדן אותם כאלו אמרו כל שיצרו גדול מחבירו הוא גדול ממנו הרי לא אמרו אלא שכל שלבו גדול צערו יותר גדול אצל הכבישה. וכבר פירשו קצת כי מה שכתב שבעלי תשובה עומדים במקום שאין הצדיקים גמורים יכולין לעמוד הוא משום גריעות הבעלי תשובה כאיש השנוא מכל שאינו בטוח לעמוד בהיכל המלך כי אם בפניו כי רבו המבקשים את נפשו והביאו ראיה ממנשה שנאמר ויעתר לו ה' (ד"ה ל"ג) קרי ביה ויחתר ואז"ל (סנהדרין ק"ג.) שעשה לו מחתרת ותמהתי מאלו המפרשים שא"כ באמת לא פליג ר' אבהו במאמר הזה למאמר ר' חייא דאמר אבל צדיקים עצמם עין לא ראתה ומאי קאמר ופליגא דר' אבהו והיה לו להשיב ההוא לגריעותא אתמר אלא שיראה שהם מפרשים המאמר בפ"ע מבלי דרוש מה למעלה ומה למטה כמו שנמצאו פירושים אחרים בלי השקפת ראיית הכתוב כתבנום ונמשכנו בדרכם בשער צ"ז:
שאל רבBookmarkShareCopy

האמונות והדעות

ואולי יאמר אומר מה ענין החכמה שהבורא יתברך שם אלה השבושים והספקות בין הברואים? ונקדים הנה התשובה על זה ונאמר היותם ברואים הוא עצמו חייב להם הספק והשבוש. והוא, כי כאשר היו צריכים בחלק הבריאה בכל פעל שיפעלוהו אל מדה מהזמן ישלם בה פעלם חלק אחר חלק, והיה המדע אשר הוא אחד מהפעלים צריך בלא ספק אל כמו זה, ותחלת מה שתחלינה ידיעותם להם, תחלינה מדברים מקובצים ומשובשים, ובכח השכל אשר בם אינם מניחים לזקק אותם ולצרפם במדה מהזמן עד דור מעליהם הספיקות ויזדקק להם הזך בלתי מעורב עם שום ספק, וכאשר יש לכל מלאכה ממלאכתם חלקים, אם הם פוסקים מעשיהם קודם השלמתם לא תתום המלאכה להם, כמו הזריעה והבנין והאריגה ושאר המלאכות אשר לא ישלמו כי אם בהמתין עושיהם עד אחריתם, כן מלאכת המדע צריכה שתוחל מתחלתה והולכים עמה פרק אחרי פרק עד אחריתה. ובענין ההתחלה יהיו הספקות על דרך הדמיון עשרה, ובענין השני ישובו תשעה, ובענין השלישי ישובו שמונה. וכן כל אשר יעיין האדם ויסתכל יחסרו הספקות עד אשר יזדקק בסוף הענינים, האחד הוא המבוקש וישאר לבדו בלי ספק עמו ולא שבוש בו. וביאור זה כמי שמבקש מופת שיעמוד בו על האמת, ואנחנו יודעים כי המופת דבור, והדבור מין מן מיני הקול, והקולות על דרכים רבים, וכאשר יבא המבקש לזקק מבוקשו וכבר מצא הקולות משובשים מסופקים והחל בחלוקם, והפריש מהם תחלה קול הקשת הגרמים, כנפול אבן על אבן, וכהבקע קצת הגשמים, וכקול הרעש והרעם, והדומה להם, וידע כי אלה המינים לא יועילו לו להביא מופת, ויעלה אל ענין השני אל קולות החיים בלבד והוא אשר יקווה למופת להיות בהם. ואח"כ יפריש מהם קולות החיים שאינם מדברים כצהילה והנהיקה והגעייה והנעירה והדומה להם, מפני שאין בהם שום חכמה, ויעלה בענין שלישי אל קולות בני אדם בלבד אשר במינם כל מדע, עד שיפריש מהם הקול הטבעי אשר הוא קולנו והדומה לו, בעבור שאין בו תועלת, ויעלה בענין רביעי אל קול האדם הלמודי, ר"ל אשר הוא מכ"ב אותיות, ויפריש ממנו האותיות הנפרדות, מפני שכל אות נפרדת מהם לא יועיל על דבר, כאמרך א ב ג ד כל אחד לבדו, ויעלה אל הענין החמישי אל האותיות המורכבות, עד שיהיו שמות כל אחד מהם משתי אותיות או ג' או יותר. ואחר כן יפריש מהם כל שם נפרד שיאמר לבדו, כאמרך שמים כוכב אדם, כי אין בטבע השמות האלה כשהם נפרדים שיורו על יותר מהנקרא בהם, ויעלה בששי אל הדבור המחובר, כאמרך כוכב מזהיר, אדם כותב, והדומה לזה מה שיהיו שתי מלות מחוברות או מלה ושם או יותר מזה, כי הוא מקום שיגיע במחוברים האלה אל מבוקשו. ואח"כ יפריש מאלה השתי מלות המחוברות או יותר כל חלק שאיננו הגדה. ואח"כ יעלה במעלה השביעית אל ההגדות, כאשר יאמר כבר זרחה השמש וכבר ירד המטר והדומה לזה. ואחר כן ידע כי ההגדות על ג' דרכים, ראוי, כאמרך האש חמה. ונמנע, כאמרך האש קרה. ואפשר, כאמרך ראובן באשכנז או בבבל. ואח"כ ישים שני חלקי הראוי והנמנע לצד, ויעלה בשמינית אל ההגדה האפשריית ויחקור עליה אם היה כאשר הגיד המגיד עליה אם לא? ואח"כ יעלה בענין התשיעי אל הבאת הראיה בדבר ההוא, אם הוא מן הראוי, יוציא ממנו מה שמחייבו בקצת הדרך אשר אני עתיד לבארה. אבל הנמנע ימנע בו כל הדומה בדבר אשר גזר בו. וכאשר יבטלו כלם ולא נשאר כי אם האחד ההוא אשר עלה בידו בענין העשירי והזדקק לו והזדכך, יפיל כל השערים הראשונים מלבו אשר היו מספקים מבוקשו ומשבשים אותו קודם העיון בו, והסיר כל א' ואחד מהם. וכבר התבאר, כי המעיין החל בעיון מדברים מעורבים, ולא זז לזקק אותם תשעה מעשרה, ואחר כן שמנה מתשעה, ואחר כן שבעה משמנה, עד שיסתלקו מעליו כל הערבובים, נשאר לו המזוקק הצרוף. ואם הוא פוסק העיון בהגיעו אל הענין הרביעי או החמישי או איזה מעלה שתהיה, כבר סרו מעליו מן הספקות כפי המעלות אשר הניח אחריו, ונשארו עליו מהם כפי אשר הניח מן המעלות לפניו. ואם הוא מחזיק הענין שהגיע אליו, יקווה לו שישוב עליו וישלימנו, ואם איננו מחזיק צריך לשוב אל הענין מראשיתו. ובעבור הדבר הזה טעו אנשים רבים ומאסו בחכמה, קצתם, מפני שלא ידעו הדרך אליה, וקצתם, ידעו ונכנסו בדרכה, אך לא השלימוה והיו מהאובדים, וכמו שאמר הכתוב (משלי כ"א ט"ו) אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח:
שאל רבBookmarkShareCopy

שמונה פרקים

וכבר אמר שלמה המלך, ע"ה, כיוצא בזה: "נפש רשע אותה רע" (משלי כא, י). ואמר בשמחת החסיד במעשה הטוב, והצטער מי שאינו צדיק בעשיתה, זה המאמר: "שמחה לצדיק עשות משפט ומחיתה לפועלי און" (משלי כא, טו). זהו הנראה מדברי הנביאית נאות למה שזכרוהו הפילוסופים. וכאשר חקרנו דברי חכמים בזה הענין נמצא להם: שהמתאוה לעברות ונכסף אליהן - הוא יותר חשוב ויותר שלם, מאשר לא יתאוה אליהן ולא יצטער בהנחתן; עד שאמרו: שכל אשר יהיה האדם יותר חשוב ויותר שלם - תהיה תשוקתו לעברות והצטערו בהנחתן יותר גדול. והביאו בזה הדברים ואמרו: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" (סוכה נב, א). ולא דים זה, עד שאמרו: ששכר המושל בנפשו גדול לפי רוב צערו במשלו בנפשו, ואמרו: "לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג). ויותר מזה - שהם צוו להיות האדם מתאוה לעברות, והזהירו מלומר: שאני בטבעי לא אתאוה לזאת העברה, ואע"פ שלא אסרה התורה. והוא אמרם: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא יואמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב; אי אפשי ללבוש שעטנז; אי אפשי לבוא על הערוה, אלא: אפשי, ומה אעשה אבי בשמיים גזר עלי".
שאל רבBookmarkShareCopy