משלי כא:כה מחשבת ישראל: עקידת יצחק, חובות הלבבות, האמונות והדעות ומורה נבוכים

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי מחובות האדם לבלתי היות יושב ובטל כי אם להשתמש תמיד בכחות נפשו וגופו כפי יכלתו האנושית, וזאת הוכיח החוקר על ב' אופנים, הא' כי אחרי שגם כל אומן ד"מ מעבד עורות או אורג בגדים יגונה בפי כל ובשם עצל ורפה ידים יקרא, אם איננו חרוץ במלאכתו, אף שהוא רק עבודה פרטית המיוחדת לו, ותכליתה רק בצע כסף אך כי שיגונה האדם בכלל אשר תעודתו עלי ארץ לעבדה ולשמרה אם טומן ידו בצלחת לבלתי עשות מאומה, הב' כי אחרי שכל אחד מאיברי האדם לא יקרא עוד בשמו על צד האמת כאשר יחד מעשות פעולתו, ד"מ עין העור אשר לא תוכל עוד לראות אינו ראוי עוד להקרא בשם עין בבחינה אמיתית כ"א על צד העברה וסיפוק כעין הצלם מעשה ידי אדם, אף כי שאין האדם בכלל עם כל איבריו יחד ראוי להקרא בשם אדם אמיתי, אם מתרפא במלאכתו הוא ובעצלתים חובק את ידיו, אפס אחרי אשר התאמת לנו חובת כל אדם להיות חרוץ במלאכתו, נמשך מעצמו כי חריצותו ראויה ומחויבת שתהי' רק בפעולות היותר יקרות ונבחרות המביאות אותו לתכלית טובה הנרצית, כי הפעול' שאינה מביאה לתכלית טובה פעולת שוא וריק תקרא, והמתעסק בה כיושב ובטל יחשב, ונמשך גם מזה, כי השתדלות האדם ראויה שלא תהי' רק לאסוף קנינים זמניים ומדומים כהון ועושר ורכוש אשר קוניהם לא יאמרו די ולא ישמחו בחלקם, כ"א, תמיד תרבה תשוקתם לאסוף עוד יותר כמאה"כ אוהב כסף לא ישבע כסף", כ"א לקנות הקנינים האמיתיים שהם מעלות ומדות טובות אשר הקונה קצת מהם ישמח ויתענג בחלקו אף שגם הוא יחפוץ וישתוקק לקנות עוד יותר (עיין למעל' שער כ"ד) וע"ז רומז הכ' ששת ימים תעבוד וכו' וביום השביעי שבת שבתון לד"' שהכוונה שפעולתך ומעשיך בששת ימי המעשה יהיו להשגת השלמות באופן שתשמח בשבת בעת אשר תשבות ממלאכתך אחרי השיגך תכלית יקרה, כמו ששבת הי"ת ביום השביעי אחרי ששמח במעשה ידיו אשר כלה, כי רק אז תתענג על ה' ותמצא מרגוע לנפשך בעמלך אשר עמלת בו כל ימי השבוע, ורק מיגיע כפים כזה אה"כ "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" ואמרו חז"ל "אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב" ורק באופן זה יהיו כל מעשיך בימי החול נרצים בעיני הי"ת ומסכימים למצותו ופקודתו כמאה"כ אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות ששת ימים תעבוד וכו', ואחרי שהראנו הרב ז"ל על איזה אופן ראוי לנו לעבוד עבודתנו בששת ימי המעשה, חקר גם על אופן חובת שביתתני ביום השבת, ועל סיבתה ותכלית' והתועלת היוצאת לנו מזה ואמר כי השביתה ביום השביעי תבחן מב' בחינות, הא' בבחינה האדם השובת, ר"ל שינוח וינפש ביום השבת, והב' בבחינת כל מלאכה שלא תעשה בשבת, ועל הבחינה הראשונה אה"כ וביום השביעי שבת לה' אלקיך" ועל השניה אמר לא תעשה כל מלאכה" והנה תכלית השבית' והמנוחה לאדם ביום השבת היא למען יהי' לו יד ועת ראוי ונכון להתבונן בעיונים אלקיים במציאות הי"ת, וכי הוא הבורא וממציא כל יש מאין, כי ע"י שביתתו זאת יזכור, כי גם הי"ת שבת ביום השביעי מהמציא עוד בריאות חדשות, כ"א נתן יד לחקי הטבע להתנהג מאז והלאה, כל ימי עולם על פי דרכם לבד ורק בזאת תושרש בלבו אמונת החידוש, כי לפי דעת מאמיני הקדמות הלוא אין הבדל בין יום השביעי לשאר הימים, כי לדעתם שבת הי"ת מאז ומקדם מעשות חדשות, ורק חקי הטבע היו הולכים ומתנהגים תמיד בלי חשך, כאז כן עתה, ובזה ביאר הרב ז"ל שאלת השואל לאמור, אחר שהחידוש הוא בפועל איך תהי' השבית' זכר לפועל? באמרו כי על ידי זכרנו והאמיננו, כי שבת ביום השביעי, על כרחנו אנו צריכים להאמין בבריאתו העולם בששת הימים, ותכלית מניעת הנחת עשיית המלאכ' גם מבן ובת, מעבד ואמה היא להזכירנו. כי כמו שנניח ביום השבת כל הנתונים תחת ידינו לשבות ולהנפש בו, ונעשה אותם חפשים מעבודתם, כן נתן לנו הי"ת החופש בהוציאו אותנו ממצרים מבית עבדים לחירות, וע"כ אמר הכ' בדברות הראשונות בבחינה הראשונה "זכור את יום השבת" וכו' המורה על השביתה למען נוכל להשכיל ולהתבונן בדרכי ה' ובאמונת החדוש, והטעם "כי ששת ימים עשה ה' וכו', וינח ביום השביעי" ובדברות אחרונות אמר בבחינה השניה שמור את יום השבת וכו"', המורה על מניעת עשות מלאכה בעצמו או ע"י בן ובת או עבד ואמה, והטעם "וזכרת כי עבד היית במצרים וכו"', ולהורות על חיבור ב' בחינות אלה במצות השבת אמרו חז"ל "שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו" ורומז ע"ז גם מאה"כ "אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי, והתועלת השניה היוצאת משמירת השבת היא, כי מלבד שביום זה אשר בו נשבות מכל מלאכת עבודה יכול גם המון העם העושים במלאכה כל ימי השבוע לשמוע לימודי ה' חקיו ותורותיו מפי מורי העם ומלמדיו כמאחז"ל "לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל, אלא ללמוד בהם תורה" הנה גם זה הוא בעצמו לפי דעת חכמי הקבלה מסוגל יותר משאר הימים, להיות לעזר ולהועיל לכל דורש ומבקש חכמה עד שיהיו לימודיה אשר ילמוד ביום זה מושרשים ועושים רושם יותר בלבו מבשאר הימים, ועוד בה שלישית אשר תגדיל מעלת יום קדוש זה. כי השבת הוא מזכירנו בחיי העולם הנצחי והעונג אשר נתענג שם אחרי אשר נאסוף אל עמנו כי כמו שיתקדש ליל יום השבת רק אחרי עבור ששת ימי המעש', וימי החול הם כאמצעים ביחסם אל יום השבת שהוא התכלית, וראוי להם שיכינו מזון וצידה ליום השביעי כמאמר חז"ל (ביצה ט"ז ע"א) "מחד שבך לשבתך" וכו' כן יהיו שם בארצות החיים המנוחה והנופש האמיתי לנו למנה, רק אחרי כלותינו מלאכתנו ועבודתנו בחיי הבלנו פה עלי ארץ, ומחויבים אנו להכין נפשנו בעוד בחיים חייתנו ולעשות פה את הטוב והישר למען נהיה ראוים להתנחל בארצות החיים ולשבוע שם שובע שמחות, כמאחז"ל "התקן עצמך בפרוזדר כדי שתכנס לטרקלין" [ טרקלין כי כן היה דרכם אז להיות בני הסעוד' מסובים על ג' מטות הגדול באמצע, והשני לו למעלה ממנו, והשלישי לו למטה ממנו (עיין ברכות דף מ"ו ע"ב וברמב"ם רפ"ז מהלכות ברכות.)] וע"כ נקרא בתפלה יום השביעי תכלית מעשה שמים וארץ; כי לא לבד אצלנו בני אדם יהיו כל ששת ימי המעשה וכל עמלינו אשר נעמול בם רק כאמצעים ליום השביעי שהוא התכלית, למען נשבות וננוח בו ממעשנו ומעצבון ידינו, כמו שאמר החוקר כי לא נשבות רק בעבור שנשבות כי אם גם הי"ת יצר עולמו בששת הימים מהאין ליש, רק למען ישבות ביום השביעי, ויחלו בו כל כחות הטבע לפעול כמנהגם ועפ"י דרכם כל ימי העולם, באופן שהשבת הוא התכלית, לכל מעשה שמים וארץ, ונמשך מכל זה כי השבת איננו לבד זכרון לחידוש העולם, כ"א גם אות ודמיון למעשה התורה, יען כי כמו שהשבת תכלית הבריא', כן מעשה התורה תכלית כל מעשה האדם עלי ארץ, והוא גם אות ודמיון לעולם הנצחי הצפון לעושי טוב פה עלי ארץ, וע"ז רומז מאחז"ל אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין" ר"ל אם יושרשו בקרבם ע"י שמירתם את השבת שני עיקרים הראשונים, ר"ל אמונת החידוש והיות שמירת התורה תכלית חיי האדם, תהיה להם גם השבת השלישי למנה ר"ל גאולת הנפש האמיתיית. לחיים נצחיים שגם עליה רומז השבת, וע"ז רומזים גם דברי המדרש שהחל בו הרב ז"ל, כי כונתו הוא לבאר הכתוב "את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו" שר"ל שכל העיקרים המושרשים בלבם ע"י שמירת השבת וכל תועלותיה יושגו ג"כ ע"י מעשה המקדש, וזש"א "אתם עשיתם לי משכן" וכו' הרומז על בנין העולם, והראיתם בזה אמונתכם בחידוש העולם (שברא הי"ת בנדבת לבו כמו שעשו גם הם לכבודו המשכן וכל כליו רק בנדבת לבם) ע"כ תוכלו ג"כ להיות בטוחים שאעשה למענכם באחרית הימים רב טוב וחסד באופן נסיי, (כמו שעשה לאבותנו בהוציאם ממצרים) עד שאברא בעבורכם ולטובתכם שמים וארץ חדשים, (והם ב' הלימודים המושרשים ג"כ ע"י שמירת השבת הנרמזים במלות "זכור ושמור") והאמונה והידיעה הזאת ביכולת הי"ת לשנות הטבע לטוב ולרע, והשגחתו הפרטית על בחיריו, תסבב את האדם לשמור דרכו מחטוא במעשיו, ולהשתדל להיות תמיד נקי כפים וחף מפשע, וזש"א אתם עשיתם כפורת" שהוא לשון כפרה והסרת המעשים הרעים אני אכפר עליכם כל חטאתכם" וכו', ואחרי שישתדל האדם להיות נקי כפים יהי' ראוי יותר ללימוד התורה ונוטה אליה, וזש"א "אתם עשיתם שולחן לפני" המורה על הפנותם כפי היכולת מעסקי העולם והבלי הזמן למען עסוק בלימוד התורה והחכמה האמיתית, לעתיד אני עורך לפניכם שולחן" וכו', להסיר מכם כל דאגה ממחסור ועוני, כ"א אשלים לכם כל צרכיכם, עד שתוכלו להתעסק בקנין התורה והשלמות האמיתית", וזש"א ג"כ "אתם עשיתם לפני מנורה, ואני מאיר לכם" ר"ל אאיר שכלכם באור התורה האמיתית", (וזה התכלית יושג ג"כ משמירת השבת אשר הוא העת הראוי להתבונן בעיונים ולימודים אלקיים) ובעבור עשותכם באופן זה קנין התורה לתכלית אחרון הנבחר מכל, זש"א "אתם עשיתם לפני ארון וכו' ואני אתן לכם לעתיד לבא שכר טוב שאין לו הפסק", ר"ל השכר והאושר הנצחי שהוא התכלית היותר נבחר לכל חיי האדם השלם, ועליו רומז גם השבת בבחינה שלישית כמו שבארנו למעל'. כיון שלא נברא האדם להיותו יושב ובטל ראוי ומחוייב שיהיה עסקו בנבחרות שבפעולותיו. הקודם ביארו החכם בה' מהראשון מהמדות וזה בשני מופתים. כח האחד מעלת המעולה על אשר למטה ממנו. וכח השני כח הכל על החלק. אמנם האחד סדרו על זה האופן ואמר ואם באורג ובמעבד העורות יש בו קצת פעולות ומעשה. ובאדם אין בו שום פועל אבל הוא בטל. והנה הוא טבעי והנזכרים מלאכותיים. זה לא יכון אמר שאם האדם מצד מה שהוא בטל מלאכה מרחיק היותו יושב ובטל אפילו מהיותר פחותות שבמלאכות. קל וחומר שיהיה לו כן מצד מה שהוא אדם במלאכת הטבע שהיא המלאכה הראשונ' והיותר שלימה ומעולה עליה שחוייב שתהיה לו מלאכה מיוחדת ופעולות מסודרות מצד מה שהוא אדם שהוא היותר שלם שבנמצאות הטבעיות וחלוף זה לא יתכן: אמנם המופת השני סדרו על זה התואר אמר גם לחלקי האדם יראה לכל אחד מהם פועל לעין ליד ולרגל וכן מלבד אלה עד כאן. והכונה אם לכל אחד מהחושים החלקיים ימצא פעל מה כמו שהוא הראות לעין והמשוש ליד וההליכה לרגל וכדומה. וכאשר יחסר מאחד מאלו פעולתו המיוחדת הנה לא ישאר שמו עליו רק בדרך הספוק כמו שתקרא עין לעין הצלם כמו שזה עצמו אמר הכתוב על עושי הצלמים לפי דעתי (תהילים קט״ו:ה׳) פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו וגו' כמוהם יהיו עושיהם וגו' ירצה שכאשר לא ימצא להם בכל אחד מחושיהם הפעל הנאות אליו והוא ההשתמש בו כראוי וכמו שראוי. הנה הרי הם כמי שנפקדו מהם חושיהם והרי הם שוים לצלמים אשר המה עושים כמו שכתבנו בשער כ"א ובשער מ' שהוא פירוש נאות לכל אלו העניינים. וכל שכן שיהיה זה באדם בכלל כי כשיחסר פעולתו המיוחדת מצוי כללותו לא יקרא אדם רק בשתוף השם או בספוק לבד. ויסבול שרצה בזה באומרו (שם) כל אשר בוטח בהם כי לא אמר כל הבוטחים אבל יכון על הבוטח כלו לומר שאם כל אחד מהחושים יתבטל שמו מעליו לחסרון פעולותיו המיוחדות כל שכן שיקרה זה לכלו כשיחסר מה שיאות לו מצד כללות אשר לבטולו ראוי שיקרא מת כמו שאמר החכם תאות עצל תמיתנו (משלי כ"א). יאמר שתאות העצל אל הבטלה מביאתו לידי שעמום בעבורו יתואר כמת כמו שאמרו (ברכות י"ח:) רשעים בחייהן קרואים מתים מה טעם מפני שמאנו ידיהם לעשות וכי אין המיתה רק בטול הפעולות. ויתכן שירצה שתאות העצל תאוה מסופקת וחלושה רוצה בשלמות ואינו חפץ בהתעמלות להגעתו ועל דרך שאמר במקום אחר מתאוה ואין נפשו עצל (משלי י״ג:ד׳) כאשר כתבנו בשער כ"ב ואמר שהתאוה הזאת על זה האופן תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות בעת הפועל והוא גם כן נכון. הנה שנתיחד לו לאדם פועל מצד כללותו בלי ספק. והנה הפועל הזה אשר מצד הכללות הוא אשר נתברר מסוף מעשה האדם באומרו (בראשית ב') ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה חלוף מה שנאמר ראשונה (שם) ואדם אין לעבוד. כי הנה באמת האדם לעמל יולד ושלמותו תלויה בפעולותיו כמו שזכרו חז"ל (שוח"ט תהלים כ"ג) יכול אפי' יושב ובטל ת"ל (דברים ט"ו) בכל משלח ידיך אשר תעשה כי באמת אמרו (כתובות נ"ט:) הבטלה מביאה לידי שעמום. וטוב שיובן ממאמרם זה המופת עצמו שעשה החוקר כלומר יכול יהא האדם בכלל יושב ובטל ת"ל בכל משלח ידך אשר תעשה. רצוני שזה תוכל ללמוד ממעשה ידך אשר הוא פועל מיוחד לאחד מחלקיך. ואם לחלק קטן ממך יש לו פועל מיוחד והאדם בכלל שיהיה יושב ובטל זה לא יתכן. והנה הענין הזה יותר ממה שנתבאר והמופתים הנכוחים האלה קובלה אמתתו מהפרסום שכבר נכנסו דברי שלמה ע"ה באזני כל העם בכל מה שהפליג להרחיק ולגנות הרשול והעצלה בכמה מקומות מספר משלי וזולתו עד שכבר היה בעיני ההמון המגונה והנמאס שבכל חטאת האדם כמו שבא בשער כ"ה חלק ב' אמנם הנמשך הנה הוא מבואר מעצמו. וזה שכל פועל ועסק מאי זה מין שיהיה שלא יגיע המתעסק בו אל סוף חשקו ותכליתו הנה הוא פועל ריק כמו שכתב הרב המורה פרק כ"ה ח"ג. ומה שהוא על זה התואר הנה לא יצא האדם בו מהיותו יושב ובטל. אמנם החריצות והזרוז בכל העסקים הטפלים ^*בתנועות אשר תחת הכמה וכו', ר"ל כי קניני החומר יחשבו רק לפי כמותם כי מעט הכסף והזהב אשר ביד אביון איננו נבדל באיכותו מהכסף והזהב אשר באוצרות המלכים והשרים רק בכמותו שזה מעט וזה הרבה, אפס קניניי הנפש כמדות ומעלות טובות, או חכמות וידיעות, אשר יש לאנשים שונים יבדלו אלה מאלה לא לבד בכמותם כ"א גם באיכותם, כי האיש שיש לו ד"מ מידת הרחמים בכמות יותר גדולה מזולתו תשתנה מדת רחמנותו גם באיכותה ממדת הרחמים של זולתו, וכן כאשר תרבה חכמת איש בכמותה כן תגדל גם באיכות מעלתה. - בתנועות אשר תחת הכמה רצוני מתוספות ורבוי הקנינים המדומים הנשאים והנתנים במספר במדה במשקל ובמשורה הנה הם בזה התואר בלי ספק רצוני שאין להם גבול וסוף אשר ינוחו אצלו המתנועעים בעבורם כמו שראוי שיהיה לכל המתנועע תנועת האנה בהגיעו אל מקום חפצו כמו שכתבנו זה בבירור אצל ברכת יעקב אבינו בשער כ"ד עיין עליו: הנה אם כן הוא מבואר שעוצם ההשתדלות והחריצות בהם ובהשגתם לא יוציאו האדם מהבטלה והשעמום אבל הראוי והמחוייב אליו הוא מה שאמרנו שיהיה עסקיו בטוב פעולותיו קרויות ההשגות אשר יושגו בתנועות האיך והוא החריצות וההשתדלות בקבוץ ורבוי הקנינים המשובחים והאמתיים מהחכמות ומעלות המדות אשר לא ימד ולא יספר ערכם אשר בם יעתק האדם מהפחיתות והחסרון אל המעלה ומהמעלה אל עליונה ממנה עד יגיע אל גבול מהשלמות בו ינוחו כל מבקשיו כי הדברים השלמים כלם הם מוגבלים אצל תכלית יושלם בו המתנועע אליו והוא אשר ייחד שם החכם לשלמות האדם כמה שגזר הנחתו שהוא פועל הנפש כפי המעלה. אמר ששלמות האדם הוא בפועל לא בהיותו יושב ובטל כמו שאמרנו. אמנם שהפועל המיוחד לו הוא שיהיה כפי המעלה לא כפי התאוה והדמיון הוא הראוי שיובן ממאמר הכתוב לעבדה ולשמרה אשר זכרנו למעלה כשיוסב כנוי לעבדה ולשמרה אל הנשמה הנזכרת למעלה באומרו (בראשית ב') ויפח באפיו נשמת חיים כי הוא פועל הנפש ומעשה עבודתה כאשר כתבנו במקומו שער ו' ואצל נעשה ונשמע בשער מ"ד. וזהו מה שראוי שיושכל ממה שאמר בתחלת פרשה זו אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה וגומר שבת שבתון לה' וגומר. כי כשיוקח על כללות המעשים והפעולות האנושיות אשר צוה ה' לעשות לכל אחד מהאדם ישכיל מזה כי כמו שהאל יתעלה הכתיב לעצמו פועל ומלאכה אשר שבת ממנה בהגיע אל תכליתה באמרו (שמות ל"א) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. כן ראוי שכל אחד מהמיושרים על פי דרכיו יבקשו להם מעשים ופעולות שתמצא בהם זאת הסגולה. והוא שאחר העמל והיגיעה בהם ימצאו המתעסקים בהם מרגוע לנפשם וינוחו אצל השגת התכלית ולא ישארו רקים ממנו. וכמ"ש המשורר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (תהלים קכ"ח). ואמרו ז"ל (ברכות ח'.) אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. אמנם הוא מבואר שהפעולות האלה היו קשות מאד על האדם לסבות רבות הם אשר זכרם הרב המורה פרק ל"ד חלק א'. עם תוספת אחד שלא זכרה שם שהיא בעיני שקולה כנגד כלן. והוא מה שיחשבוה רוב האדם לעקר הצלחתם ותכלית שלמותם ברוב קניניהם ורכושם במיני העושר המדומה שזהו המטריד הגדול והמדיח בעליו מעל כל טוב כמ"ש החכם בפרק י"ד מהמאמר השביעי מהמדות ^*אמר כי טוב ההזדמנות וכו' ר"ל כי כאשר ירבה עושר האדם הזמני אשר יזדמן לו לפעמים לפי שעה הוא מפתה לבו ישתדל עוד בקנין שלמות נפשו, ומונע ע"י זה ממנו האושר האמיתי, ואולי איננו ראוי בעבור זה להקרא עוד בשם טוב ההזדמנות, אחרי שמסיר האושר האמיתי מהצדיק, כי כאשר ירום לבבו ושכח דרכי הצדק והמישרים, וחדל להשכיל להטיב: - אמר כי טוב ההזדמנות כאשר ירבה מאד הוא מונע האושר ואולי אינו טוב ההזדמנות המסיר הצדיק מהאושר אשר לו עד כאן. והוא דעת אלהי מאד כמו שאמר (דברים ח') פן תאכל ושבעת וגו' וכל אשר לך ירבה ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגומר. וכבר כתבנו מה שראוי בזה בפרשת המן שער מ"א: והנה המשורר זכר ששה אלה באות הדל"ת מהאלפא ביתא סדורות בששה פסוקים בזה אחר זה כשהקדים הראוי להקדים למספרם וסדורם. אמר (תהלים קי"ט):

דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה. אמר שהבטלה והשעמום שנואות אליה עד שתחרד לדרוש צמר ופשתים לעשות בחפץ כפיה. ותלה החפץ בכפים להפליג באלו הידים שיש בהם חפץ ותשוקה הפך מה שנאמר תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות (משלי כ"א). וזו מליצה נאה למלאכת האשה הראשונה לדרוש ולהרהר בקצת מצות אלהיות שהיצר הרע משיב עליהם. שהוא הענין בלבישת שעטנז צמר ופשתים יחדו וכדומה. ועם כל זה לא סרה מעשות מצות קונה בחפץ כפיה. ראה משל נמרץ לוקח מהיותר מיוחדת ממלאכות האשה. כמו שהרהור הזה הוא היותר מיוחד אל זה החלק:

^*זה ימים וכו', כוונתו כי אור השכל באדם המישרו ללכת בדרך הנכוחה נדמה לאור השמש המאור הגדול, והכח החיוני ר"ל הכח הבהמיי המתעורר בקרבו להשתוקק תמיד רק אל ההנאות הגופניות ומחסורים ארציים, נדמה לאור הירח המאור הקטן, כי כן רצה הי"ת שיהי' באדם יחם כחו הגופני אל תשוקת שכלו הרוחני, כיחס הירח אל השמש המשפיע' אורה תמיד עליו, וכן הוא באמת אצל השלמים, ויען כי ע"כ לא ישקע בהם אור שכלם הרוחני לצמיתות גם בעוד בחיים חייתם, ע"כ בבוא עתם להערב שמשם הגופני מיד יבקע להם אור העולם הרוחני כאשר יבקע בכל יום לעת עלות השחר אור השמש היימי, אשר גם בלילה לא שקעה אורה לצמיתות, כי אם נסתר מנגד עינינו יושבי חלק הארץ המזרחי תחת כי נראה בחלק העולם אשר מתחת לרגלינו בארצות אמעריקא אשר במערב העולם, וע"ז רומזים דחז"ל אשר אמרו מהחכמים האמיתיים, כי ראו עולמם (האמיתיים. ר"ל הרוחני) בחייהם, בעודם מתכסים בשמלת גויתם הארציית. אפס האנשים הפחותים המגדילים בחייהם רק האור הקטן, ר"ל כח גופם ותשוקת גויתם, בהשתמשם תמיד רק בהם, אצלם נשקע פה אור שכלם הרוחניי הנדמה לשמש כמעט לצמיתות, ע"כ גם בקרוב עתם למות לא יבקע להם כשחר אור העולם הרוחניי. ורק על גוף השלמים אשר הוא חומר מזדכך תמיד יותר ויותר גם פה עלי ארץ, ונדמה בעבור זה לאשת חיל אמר החכם ד"מ צופיה (ר"ל פה בעולם הגופני רואה וצופיה כבר) הליכות ביתה (האמיתי שהוא העולם הרוחני, וע"כ) ותשחק ליום אחרון, ר"ל לא תירא ולא תחת מקרבת יום המיתה, שהוא האחרון לחיים גופניים, ומביא לחיים נצחיים, וזש"א חז"ל, "מת מתוך שחוק סימן יפה לו" כי זה יורה באצבע, שגם פה עלי ארץ כבר הלך בנתיבות הצדק והמישרים לאור באור החיים האמיתיים. זה ימים שאלוני קצת המחשבים ארחותם לאמר, אם העולם הבא הצח והבהיר המוצלח הוא נכון ומזומן לאנשים אחרי מותם. למה לא הופיע עליהם ניצוצי אורו בהיות באלו החיים חיתם או סמוך לפטירתם. עד שתרגיש נפשם שמץ מנהו ותשמח ללכת לדרכה. ואני שמחתי בשאלה כדי שיקבלו תוכן התשובה האמיתית. אמרתי האמת אתכם כי כן ראוי וחוייב שהטוב הגדול ההוא ינצץ אורו ויאיר טרם בואו. כמו השחר עלה טרם צאת השמש בגבורתו. אבל שזה לא יתכן להראות רק לאנשי השם מתי מספר אשר נגע אלהים בלבם. כמו שחוייב מטבע זה הענין הנפלא. וזה כי הש"י יצר את האדם בחכמה דוגמת עולם קטן וברא בו כעין שני המאורות אשר בעולם הגדול. המאור הגדול הוא השכל האלהי לממשלת ביום הוא עולם ההצלחה וכל הנלוה אליו, ואת המאור הקטן הוא הכח החיוני המתעורר לממשלת בלילה. הוא לצרכי העולם האפל הזה הנפסד. והיתה הכוונה האלהית להיות המאורות האלו משמשין כל אחד על עבודתו ועל משאו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו. רצוני שיהיה תמיד השמש השכלי הלזה הולך וחזק מאד מאיר ומזהיר בעניניו המיוחדים שבעתים כאור הלבנה המשמשת בעסקי העולם ואודותיו. אמנם כאשר ישתדל האדם בהחזיק המאור הקטן כל עוד שהוא הולך ואור כיחלש וכן יכבה אור המאור הגדול. וכל עוד שיחלש וימעט אור המאור הגדול השמש השכלי כן ירבה וכן יפרוץ אור המאור הקטן השפל בלי ספק. תדע כי ככבות האור השכלי מאבינו הראשון ואשתו בעת חטאם כתוב אחריו ותפקחנה עיני שניהם וידעו כו' (בראשית ב') כפי מה שפי' הרב המורה (ח"ב פ"ל) וזולתו. וההפך אצל האבות הקדושים כי בהתחזק בידם האור השכלי יום יום נאמר בעת זקנתם ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות (שם כ"ז), ועיני ישראל כבדו מזוקן (שם מ"ח), וכן בעלי (ש"א ג') הרק אך במשה נאמר לא כהתה עינו ולא נס ליחה (דברים ל״ד:ז׳). כי הוא לבדו זכה להיות שני מאוריו גדולים כמו שנא' עליו ודבר יי' אל משה פנים אל פנים ושב אל וכו' (שמות ל״ג:י״א). ולזה כל האנשים השלמים אשר בעודם בחיים חייתם מתחזקים בהכין להם שמן זית זך וטהור ופתילות נקיות להזהיר ולהאיר בכל עוז אור המאור הגדול והוא עומד עליהם בתוקפו וגבורתו. המאור הקטן הוא חלוש ורפוי בידיהם. והנה לעת בקר הוא עת פטירתם מזה העולם כמו שאמר הכתוב וירדו בם ישרים לבקר (תהילים מ״ט:ט״ו). הנה טרם הערב להם המאור ההוא הקטן המשמש בעולמם זה כבר הופיע וזרח עליהם עמוד השחר העולה מהמאור הגדול הבהיר והצח הבא אליהם. כמו שהוא הענין טרם צאת השמש יום יום. ויחוייב להם שישמחו לקראת אור הגדול ההוא ולא יחושו לכבוי האור הקטן כלל כמו שלא יחוש העולם לכבוי הירח בצאת השמש על הארץ. כי על זה אמר המשורר נפשי לה' משומרים לבקר שומרים לבקר (שם ק"ל). וכן אמר על עצמו לכן שמח לבי ויגל כבודי וכו' כי לא תעזוב נפשי לשאול וכו' (שם ט"ז). וכן סופר לחכמינו ז"ל (ב"ר פ' ס"ב) מאותם השלמים שראו עולמם בחייהם לוי בן זבדי ור' יוסי בן פטרוס ור' יהושע בן לוי. הא' אמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך וכו' (תהילים ל״א:כ׳). והשני על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא (שם ל"ב). והשלישי כי בו ישמח לבנו (שם ל"ג). הנה שנרא' להם בעת פטירתם אמיתת עולמם כל א' כפי מה ששיער במאמרו הנפלא והוא מה שיחייב אותם שיפטרו מתוך שמחה וצהלה כמו שאמרנו. אמנם האנשים הרקים אשר היה עולמם זה להם לעקר ומגדילים מדורת המאור הקטן והוא הולך ומתתזק בידיהם. הנה האור הגדול היה להם הולך וכלה עד שנשאר כדמות ככב אחד מהחשובים. ולזה לעת הערב אורם הגדול ההוא אשר בה גדלוהו לא זרחה להם שמש צדקתם ונשארו בחשך ובאפלה מנדח. וזה מה שיחייב להם הצער והעצב וירקון הפנים עד מלאת ימי משפטם, אשר בם תעלה חלודה מעל נפשם ויופיע אורה עליה מעט מעט. והנה באמת זה טעם אמיתי ונכבד כיון אליו החכם באלו הכתובים האומר ותצחק ליום אחרון. ובאומרו צופיה הליכות ביתה. כי האשה הזאת החשובה ממקום מושבה היא צופה ורואה הליכות ביתה הליכות עולם אשר קותה למו אשר תאכל מה שטרחה ולא לחם עצלות ועצבות כמו שאמרנו: קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה. אמר כי גדול בניה על תוכן המוסר והענוה וחיות בעלה חיי הנעימות והאושר הם קמים להפליג באושרה ומהללה אין אומר ואין דברים. רק שמציאותם תעיד בם שיאמרו עליה הכל: רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. ירצה כי על הרוב מרבות הבנות יעשו חיל כי יתקבצו בהן המעלות אחת הנה ואחת הנה. אבל את עלית על כלנה במה שתמצאנה כלם במקום אחד מבלי שימצא שם חסרון כמו שחוייב במי שאינן שלימות בהם: שקר החן והבל היופי. למה שלא זכר בה תוארי החן והיופי כמנהג בשבחי הנשים התנצל במה שהם שקר והבל. כי ע"ד האמת עקר הקילוס הוא ביראת השם לבד. ולא הוזכר זה באמהות רק לצורך הספור. או שירצה שקר והבל המה החן והיופי שמקלסין הבריות לשום אשה, יפה ובעלת חן. כי עקר הקילוס הוא מה שהיא מתהללת מעצמה מצד שמעשיה מוכיחין עליה. וזה אומרו: תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה. ירצה אם כי נא להזכיר דברי קילוסים לומר כמה נאה או כמה יקרה וכדומה. רק שיזכירו מעשיה כמות שהן והמעשים עצמם יהללוה בשערים והוא תכלית הקילוס והשבח: וענין אלו הארבע' כתובים גם כן הוא מבואר היות עיקרן בבחינת הנמשל. כי כאשר תתנהג האשה הראשונ' על זה האופן מהשלימות שזכר. הנה באמת חוייב שיקומו בניה והם המעשים הטובים המיוחסים לה ויאשרוה. כי האושר הוא פועל הנפש כפי המעלה. אמנם בעלה יגמור הלל אשר הוא למעלה מהשבח, כמו שכתב החוקר פרק י' מהמאמר הראשון מהמדות. אמר כי לא יהיה זה השבח לדברים יותר מעולים. אבל יהיה להם דבר יותר גדול. כמו שנראה כי נהלל האלהות ונאשרם וגם נהלל האנשים האלהיים כמו שיתבאר זה בפרשת ויהי בשלח פרעה שער ל"ט ב"ה. והנה השכל למה שימצא אתו השלמות הגדול יוכל להפליג ההלול בערך אליו והענין ההלול המיוחד שרבות בנות עשו חיל בזווג השני. אמנם זאת האשה הראשונ' עולה על כלנה כי היא עקר הבית המושלת בכל מיני חיי האדם. ושאר הנשים דרכן להשתבח בחן ויופי. אמנם זאת אין מדרכה להתפאר רק כי ביראת ה' כל היום. ולזה אין ספק שינתן לה מפרי ידיה. כי היא באמת תעלה עמו ותזכה לעלות בגורלו. כי תתעצם בבעלה ולא תתפרד לעולם כמי שיתבאר אמות זה במאמר יעקב אבינו לא מת (תענית ה':) בסוף הספר ויבא. להלן שמץ מנהו. ואז יהללוה בשערים העליונים מעשיה: הרי שנתבאר תכלית הביאור כמה נאה אשה נאה. כל שכן כששתיהן כאחד טובות והתועלות העצומות הנמשכות מהן בהוצאתן אל הפועל. כל מה שאמרו המשוררים בני קרח מטבעם ומפעולותיהם במזמור על שושנים (תהילים מ״ה:א׳) שכתבנו בשער ההוא הח' כי על כן נתיחסו אליו יתב' כי ?אם לו להתיחס ולא לאחר כמו שקדם. ואולם בהיותם שלא כתקנם ודאי יקדיחו תבשילו ותהפך המרכבה כמו שאמרנו בשער הקודם ויפסידו מעשיו וישחיתו תכליתו כמו שסופר מהאנשים ההם אשר זכרנו בתחלה. האמנם כי הכל תלוי בענין האשה הראשונה כי אם היא מחזקת בתומת' ידה בכל ויד כל בה. ^*בהפסדה וכו', כונתו, כי רק בהיות החומר, שהוא ד"מ אשתו ראשונה של אדם טוב, יותר נקל לו, להטיב דרכו עלי ארץ, תחת כי החומר הרע ימנעהו לרוב מהשיג השלימות האמיתית, ויניעהו ללכת ארחות עקלקלות, והחומר הרע הזה המסבב בעליו להרשיע נחשב כמת, יען לא יפעול עוד הפעולה הראויה אשר בעבורה נוצר האדם החי, כמאחז"ל "רשעים בחייהם קרוים מתים" וע"כ הפליגו חז"ל לתאר גודל הרע המוסרי המסובב לאדם מחומר רע באמרם ד"מ "כל שאשתו ראשונה מתה, כאלו חרב בית המקדש בימיו, או עולם חשך בעדו" וכדומה, ועל היות חומר א"א ע"ה טוב בעצם, חי תמיד בבחינה מוסרית, ומת רק בבחינה גופניות בבוא העת והמקרה שיתפרדו חלקיו אשר מהם הורכב, רומז הכתוב לדעת הרב במאמר "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון" אשר מלבד כונתו הפשוטית לספר כי מתה שרה אשת אברהם רומז גם על חומרו שהיא אשתו ראשונה הנקראת ג"כ שרה בעבור היותר שלטת במעלותה הטובה על חומרי שאר בני אדם מאנשי דורו, ולעת מות השלם הזה מתה גם היא רק מיתה טבעית לא מוסרית "בקרית ארבע היא חברון" ר"ל במקר' ד' היסודות אשר מהן הי' מחובר החומר שלו: אמנם בהפסדה יפסד הכל כמו שעל זה גנה אותה זה החכם בכמה מקומות בספר ההוא. וחז"ל אמרו עליה בלי ספק כל שמתה אשתו ראשונה בימיו כאלו חרב בית המקדש. רבי אלכסנדראי אומר עולם חשך בעדו. רבי יוסי אומר פסיעותיו מתקצרות רבי אבהו אומר עצתו נופלת (סנהדרין כ"ב.). ורחוק שנאמר זה על הזווג השני שאם טובה היא מה לי ראשונ' מה לי שניה. אדרבא השניה היא צרה צרורה מפני שבאה על צרה ראשונ'. אלא שבאמרם שמתה אשתו הראשונה כיונו אל אותה שקראנוה בשם זה בזה הדרוש. ומיתת האשה היא מליצה מאומרם רשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות י"ח:) וכמו שאמר החכם תאות עצל תמיתנו כו' (משלי כ״א:כ״ה) כי כשמת' בחייו ואינה פועלת פעולותיה המיוחדות אל הדרך שזכרן החכם הנה באמת חרב בית מקדשו ובטלה העבודה המיוחדת אל החלק השכלי והיא מעשה המדות המעולות והמעשים התוריים ומזה שחשך אור השכל באהלו הראוי להאיר אחרי זכוך המעשים וכן בעניני העולם פסיעותיו מתקצרות כי לא יעזר ממנה כראוי אל השלמתן וכן עצתו הראויה להמצא בהם היא נופלת. הנה שגזרו על ארבע פעולות שנים בחלק השכלי ושתים בחלק המעשי וכל אלו אסמכום אקראי כי נכון הדבר מעם האלהים. הנה שעלה טעם שני הזווגים יפה ואיך נמשך האדם אחריהם ולבסוף ישמע בקולם ויעשה חפצם כמו שאמרנו ראשונ'. אמנם שלא הספיקו להכריחו ולהוציאו מחפשיות בחירתו שאין צריך לומר שהזוג השני נעשה תמיד על פי מעשיו כי אף הראשון גם כן מעשה ידי אדם הוא בהכשיר הסבות כמו שעשו האבות וזולתן או בהפך ואף גם זאת כי לא תהיה ידו כן בתחלה הנה באמת תהיה ידו עליו בסוף למשול עליו ולרדות בו ולהביאו בכפל רסן שכלו כמו שאמר ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו (בראשית ד׳:ז׳), ואל האשה אמר ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך (שם ג'). ומעתה הצלחת האדם וכל הדברים הנתלים בה כלם הם מאתו ובידו ואין לו טענת אונם מצד מולד או מזל לעשות או למנוע יכריחוהו בידים ואפילו בידי שמים. והנה יועדו שני הזווגים האלה בשני ספורי פרשה זו אשר לפנינו. אמנם הזווג השני הוא מה שתספר בזיווג יצחק ורבקה. אמנם הזווג הראשון הוא במה שידבר במיתת שרה הספדה וקבורתה כי עם שהוא מה שגלויו במיתת האשה השניה הנה הוא גם כן ראוי שיובן על האשה הראשונ' כשיתבאר בשני פנים בעיון פרשת הבריאה להיות האחד הלבוש והשני גופו של דבר כמו שאמר האלהי ר' שמעון בן יוחי כמו שזכרנו בשער גן עדן הוא השער השביעי. ובדין הוא כי כמו שנתבאר ענין מציאותה והיותה עם בריאת האדם יתבאר עכשיו מה יהיה בסופה ומה יעשה בה כאילו הזכיר עכשיו מיתת אשת האדם הראשון וענינה וכאשר נתבונן בה בינה הנה הוא מה שסופר בסוף ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע ויאסף אל עמיו (שם כ"ה) ונאמר אגב ריהטא מה שיתכן שיובן ממנה מזה הענין קודם שנבוא אל ביאורה: