חָזִ֡יתָ אִ֤ישׁ ׀ מָ֘הִ֤יר בִּמְלַאכְתּ֗וֹ לִֽפְנֵֽי־מְלָכִ֥ים יִתְיַצָּ֑ב בַּל־יִ֝תְיַצֵּב לִפְנֵ֥י חֲשֻׁכִּֽים׃ (פ)
עקידת יצחק
*תוכן דעתו, כי השכל האנושי והתור' האלקית, והנסיון התמידי, שלשתן יחייבונו להאמין שהפעולות אשר יפעול האדם ומנת גורלו אשר תגיע לו על ידן בהצלח' הזמנית, אינן מוכרחות ותלויות לבד מהשגח' האלקית הפרטית, גם לא ממצב הכוכבים, ומערכתם זה לעומת זה הפועלת בשינוי האויר וטבעי הדברים והגופים אשר תחת השמש, לבד (כעין מה שיאמינו הישמעאלים אמונת הפאטאליסמוס, ר"ל בגזיר' עלאה מכרחת אשר אין צד לנטות ממנה ימין ושמאל), גם אינן נתונות לצמיתות ביד בחירת האדם והשתדלותו ככל העולה על רוחו וחפצו לעשות אף לא במקרה והזדמנות לבד, כי אם תלויות במקצת ובבחינה מה בכל אחת מאלה, כי השכל ישפוט במשפטו הצדק שהי"ת אשר הוא שליט בכל, בלתי ספק ישלוט גם בבחינה מה על רצון ומעשה בני אדם, ומצד אחר ישפוט ג"כ בצדק, כי הבחיר' החפשית נתונה לאדם, כי זולת זה הלא לשוא נתן השכל בלב אדם, וללא הועיל נפלינו אנחנו בעלי השכל מכל החי אשר על פני האדמה, גם הדת שהיא האמונה בתורה האלקית ומקראי קדש, תחויב שתי אלה יחד, כי פעם יאמרו, כי ד' לוכד חכמים בערמם (איוב ה׳:י״ג) וכן "אין חכמה ואין תבונה נגד ה'" ומצד אחר מורים כל מצותיה ואזהרותיה על היות הבחיר' ביד האדם, כי לו הי' מוכרח בכל מעשיו, איך יצוה על מה שיעש' או יחדל מעשותה ? גם בתתה לפעמים עצה טובה להנצל מהפגעים הרעים, כמאה"כ "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" לבלתי הנגף ג"כ במכת בכורי מצרים, ומצות עשית מעקה לגג, לבל יפול הנופל ממנה, הלא תורה למדי, כי האדם חפשי, כי העצה לא תועץ כ"א למי שהחופש בידו לעשות או לחדול מעשות מה שירצה, גם הנסיון יורה לפעמים שהחריצות וההשתדלות תועיל לאדם להרבות הצלחתו, כמו שיורה לפעמים בהיפך, כי שוא יגיעת האדם, ואם ה' לא ירצה דרכו לבצע מזימתו, יעמול לשוא ולריק יכלה כחו, גם זאת לא נוכל לחשוב, כי המקרה וההזדמנות תנהיג את כל, כמו שהאריך הרב כבר בשער הראשון לסתור ולהכחיש זאת, ולבאר כל זה אמר הרב, כי הענין כן הוא, בהיות פעולות האדם ומעשיו הבחיריים טובים ונכוחים, אז יהי' בלתי ספק איש מוצלח מאוד בקניני הזמן, אם הוא ג"כ בעל מזל טוב, כי אז תתחבר ההשגח' האלקית אליו. לחזק מזלו הטוב, לשלם לו אך טוב לפי פעלו, וגם בהיות מזלו רע או בינוני, תספיק יד זכות מעלליו הטובים להמציא לו עזר אלקים ממרומים, להטיב במקצת גורלו הרע הקצוב לו ע"פ מזלו לבד, כמאמר הכ' הנה עין ה' אל יראיו להציל ממות נפשם וכו', וכן אמרו חז"ל שאמר הקב"ה לאברהם אשר לפי טבעו ומזלו לא הי' עוד ראוי להוליד בן משרה. "צא מאצטגנינות שלך" ולאיש כזה ר"ל בעל מזל רע או בינוני המטיב פעלו תועיל גם חריצותו והשתדלותו, והוא מצווה ג"כ עליה, כמשאחז"ל "יברכך ה' בכל אשר תעשה" אה"כ, לא שיהיה יושב ובטל".-
ובהיות פעולות האדם הבחיריות בינוניות וגורל מזלו ג"כ בינוני או רע, יותר הוא מצטרך לחריצות ולהשתדלות, כי מעשיו לבד לא יספיקו להטיב גורלו ומנת כוסו, ורק לאנשים כאלה הכרחיות כל עצות הכ' מעשית המעק' והכנת המלחמה ודומיהם, כי בלעדם יוכלו על נקלה להיות נכונים לפגעי הזמן הרעים ע"פ מזלם, אשר לא יוכלו במעשיהם הבינוניים להפוך לטובה, ע"כ רק בחריצות והשתדלות יתירה יוכלו לקנות קצת טוב, אבל לא בהיותם מתעצלים ונרפים מעשות מאומה, לשחר טובם ואשרם הזמני, ובהיות מעשי איש ומעלליו רעים בהחלט, אף מזלו הטוב לא יצילנו מעונש אלקי אשר ישדד אשרו, וישליך נזר הצלחתו ארצה, כי הי"ת מפר אותות בדים אשר רק ע"פ מצב המזלות יגידו האותיות לאחור, גם כל השתדלותם לריק תהי' ועצת חכמיהם ויועציהם לא תועיל למו, כי ה' יסבב שלא ישמעו עליהם למען הדיח עליהם הרעה בענשם המגיע להם, ואבשלום אשר לא שמע לעצת אחיתופל הטובה לעד על זה. ונמשך מזה, אשר יוכל להיות שני אנשים השוים במזלם, ובכל זאת שונים בהצלחתם הזמנית, אם בעבור השתנות מעשיהם הטובים הם או רעים "או בעבור חלוף חריצותם והשתדלותם, ומחובת כל איש לחשוב נפשו כבינוני ע"פ מעשיו, ומזלו רע, וע"כ יהי' תמיד חרוץ במלאכתו, והולך בדרך הישר' למען סבב לעצמו הצלחה זמנית על יד שתי אלה, כי אז ישגיח אלקים עליו לטובה ויצליח חריצותו האנושית, אך תמיד ישים אל לבו, כי חריצותו בלי עזר אלקים היא ללא הועיל כמאמר הכ' "וזכרת כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" ובזה דחה דעת הרמב"ן החושב שאף שנתן רשות לרופא לרפאות לא נתן רשות לחולה לקבל רפואתו, אלא יקוה אל הי"ת כי הוא ירפאהו, כי אחרי שנמצא בהרבה מקומות בתנ"ך שחריצות והשתדלות האדם להסיר הנזק ולסבב לו טובה מותרת לו, ואת שמואל צוה הי"ת לקחת עגלת בקר ולאמר "לזבוח לה' באתי" בלכתו למשוח את דוד למלך, למען הנצל מכף שאול אשר בלתי ספק רדף אחריו, אלו ידע סבת לכתו אל בית לחם, ומדוע לא יותר לחולה לקבל רפואה מרופאו אם רק יבטח בה' ג"כ שיאיר עיני הרופא לתת לו הרפוא' המועלת. ורק זה הי' עוץ אסא המלך כי בטח בחליו לבד ברופאים ומן ה' סר לבו, וכן נהגו תמיד גם אבותינו הקדושים כי לא הרפו ידיהם מעשות חיל לשחר טובם ואשרם במעש' ידיהם כפי יכלתם, אף שהיו יודעים כי מושגחים הם מהי"ת. כי ראו בעיניהם, שכמו שבעבור היות הגוף והנפש קשורים ואחוזים זה בזה יחלש כח השכל בחלות הגוף, ובהפקד אחד מחושי האדם הגופניים יחסר ויפקד ג"כ כת מושכלים אחת, אשר מקורם השגת החוש הנחסר ההוא, ורק בשלימות הגוף וכחותיו הטבעיים משתלם גם פעולת השכל בהשגותיו, וזה שכ' הרב "שהצור' ההיולנית וכחותיה היא בסיס [בסיס, באזיס בל' יון Basic גרונדלאגע.] ובית מושב אל הצורה השכליית, ר"ל ששכל האדם לא יוכל להשיג מושגיו, רק ע"י השתמשו בהשגותיו החושויות הנקראים בכלל "הצורה החומרית או ההיולנית" כן לא תנוח ההשגח' האלקית הפרטית בתכלית השלימות, כי אם על מי שהשלים צורתו השכלית (כמו שאחז"ל כעין זה על הנבוא' שאינה שורה אלא על חכם עשיר וגבור שפי' הרמב"ם ביסודי התורה פ"ז על מי שהשלים נפשו במעלות שכליות ומדות יקרות) ע"כ השתדלו אבותינו הקדושים להשלים ע"י חריצותם כפי יכלתם לא לבד ידיעתם והשגתם, כ"א גם לא הרפו ידיהם מהטיב עניניהם הגופניים והצלחתם הזמניות כפי היכולת, למען יוכלו אח"כ להיות בטוחים יותר שהי"ת יהי' בעזרם להטיב גורלם בהשגחתו הפרטית עליהם, ואחרי ההקדמה הזאת נבין ג"כ יותר לדעת הרב מדוע לפעמים נראה צדיקים ורע להם בבחינת הצלחתם הזמנית, כי מלבד סבות אחרות אשר יש לזאת, נוכל ג"כ לתלותם ברוע מזלם וחסרון השתדלותם וחריצותם, עד שגם זכות מעשיהם אינה גדול' כל כך להספיק לבד להשלים החסרון הזה, ולהפוך מזלם הרע לטוב, כמו שנרא' בהיפך, רשעים שלוי עולם, בעבור שרשעתם אינה גדולה כ"כ להפוך מזלם הטוב הנעזר והנשען עוד מחריצותם, לרע, גם נבין עי"ז הרבה כתובים בתנ"ך המורים כי טוב ונרצה לפני אלקים שישתדל החכם ההולך מישרים במעשיו ותחבולותיו לסבב לנפשו טובה זמנית או להתרחק מרעה וסכנ', וכן נרא' גם בפרשתנו איך הרבה יעקב תחבולות להתרצות אל עשו אחיו להסיר חרון אפו ולכפר פניו במנח', אחרי אשר התפלל תחלה אל אלקיו ושם בו כסלו ומבטחו, כמו שראינו בפ' ויצא חריצות מפעליו לקנות עושר ונכסים בעזר אלקים ובחמלת ה' עליו.- אחר שהפעולות האנושיות לא ימלטו משתהיינה. אם מההשגחה האלהית האישיית או מפאת המערכת השמימיית. או ע"י השתדלות אינושי או על צד ההזדמן והשכל והדת והנסיון כולם יחייבו שלא יהיו בדרך אחד מהם לבד הנה א"כ יחוייב. שתיעשינה ע"י כולן. אמנם השכל כי עם שהוא יראה שהיכולת האלהי הוא ראוי ומחוייב שיהא שליט על כל המעשים לעשות בהם כרצונו הנה מ"מ יגזור כי לשוא יהיה השכל נתון באדם אם לא תהיה בידו בחירתו וחלילה ליחס בפעולות האל ית' שוא ותפל. אמנם הדת שאם התפארה בכמה מקומות שהוא ית' לוכד חכמים בערמם ומבטל את דעתם ומהפך כוונתם אל כל אשר יחפוץ ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם להחטיא ממנו כחוט השערה הנה היא גם כן שמה הבחירה לעקר בכל מה שצותה על אנשיה ובני בריתה כל מצות עשה ולא תעשה אשר הטילה שכר ועונש עליהם ואם האדם אינו מושל על מעשיו אבל מעשיו מושלים עליו הכל הוא עול' בחקו ית' חלילה. מלבד מה שנראה התורה בכמה מקומות משתדלת להשיא עצה טובה להנצל מהמקרים המתרגשים כענין שנאמר (דברים כ"ב) ועשית מעקה וכו' (שמות י״ב:כ״ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וכו'. ופרשת שוטרים וזולתם רבים כמו שיבא. וכבר התבאר בפלוסופיא המדינית שהעצה לא תועיל רק בדברים שהם בידו לעשות והוא מבואר. אמנם הנסיון אף ע"פ שיראה ממנו כי פעמים הרבה תשוב ההשתדלות בידים ריקניות וכמ"ש ז"ל (נדה ע':) הרבה עשו ולא הועילו ולא עוד אלא שכבר נהפך חריצותם להם לרשת פרושה להלכד וליפול במה שברחו ממנו כמו שהיה הענין באחי יוסף ובכל מה שנמשך ביניהם. וכמ"ש (סוכה נ"ג.) רגלוהי דאיניש אינון ערבין ביה כו'. הנה באמת לא ישוב אחור ידו מהעיד על מה שהוא נראה בעין שההשתדלות הראוי יועיל על הרוב בכל מעשי האדם והדברים שהם על הרוב הם מה שהם בעצם וראשונה. ולזה יבחרו המלכים והשרים הגדולים להפקיד על בתיהם ומלאכתם אנשים נבונים וידועים חרוצים כמ"ש (משלי כ"ב) חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב וכו'. וכמ"ש (שם י') יד חרוצים תעשיר. וכמשפט הזה יעשה בין ההשתדלות האינושי והגזרה השמימיית כי שלשה העדים הנזכרים כלם כאחד יעידון יגידון כי עם שיש בה ממשלה גדולה בענייני המציאות מ"מ הבחירה האינושית תשאר רשאה ושלטת עליה להרע או להטיב כמו שביאר זה הפילוסוף מטעמים שכליים הכרחיים בפרק העשירי מהמאמר השלישי מהמדות. וכבר ביארנו זה משלם בשער כ"ב מה שיתברר בו אמיתת זה מטעם העדים שלשתן. ואין צריך לומר שכלם יודו הודאה גמור' שההזדמן אין בו כח לפרנס הנהגת המציאות כי מציאותו במקרה ועל המעט כמו שנתבאר בשער הראשון. הנה א"כ חוייב הנמשך והוא שישמשו כל ארבעת מיני הפעולות האלו בפעולות האנשים ועניניהם אבל איך יהיה זה אמנם הוא כפי מה שאומר וזה שלא ימלט אם שיהיה האדם אצל עניניו במולד טוב ובמזל מצליח או שיהיה בהפך או בענין בינוני. ובכל אחד מאלי הצדדים לא ימלט משתהיינה פעולותיו הבחיריות בינו לבין אלהיו טובות או רעות או בינוניות. והנה כשיהיה מזל האיש טוב ומוצלח והפעולות טובות ונכוחות הנה אז ודאי תתחבר אליו ההשגחה האלהית לחזק טוב מזלו ולהעלותו אל שישכיל ויצלח בדברים גדולים מאד וכמעט שאיש כזה אינו צריך אל חריצות ההשתדלות אבל עניניו כאלו נעשו מעצמן על דרך שאמר המשורר (תהלים ל"ז) מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ. וכן כשתהיינה פעולותיו הבחיריות רעות ומקולקלות הנה באמת לא יעמוד לו טוב מזלו כי יד ה' היה על העליונה ליתן פניו בו לשבור את גאון עוזו ולשדד את תוקפו וגם להפכו כנגדו וגם כי ישתדל להעזר מחריצותו הנה הוא יהיה בעכריו ותם לריק כחו כמ"ש (ישעיה מ"ד) מפר אותות בדים וקוסמים יהולל משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. ויי' אמר להפר את עצת אחיתופל הטובה לבעבור הביא ה' על אבשלום את הרעה (שמואל ב י״ז:י״ד) וכן כל כיוצא בזה המעיד כי לא לאדם דרכו ולא לאיש הולך והכין את צעדו כי באמת דרך רשעים יעות להפילם במהמורות בל יקומו. וכמ"ש (תהילים ה׳:י״א) ברוב פשעיהם הדיחמו כי מרו בך. ומה גם עתה אם היה מזלו בינוני או רעוע לגמרי כי משמים נלחמו ואין עוזר. אמנם כשיהיה ענינם במעשים הבחיריים על הבינוניות ולא יכריעו להגיע עליו שיעור מההשגחה שיספיק להניע הענינים ולהכריעם אל הטוב או אל הרע וטוב המזל הלא הוא מסור ביד פעולות בחירתו כאשר נתבאר הנה אז באמת יועיל טוב ההשתדלות ועיון החריצות בכל המעשים כי כל אשר יתישרו אל נכון יעזרו אל טוב המזל ויצליחו ע"ד שאמר ויד חרוצים תעשיר וכאשר יתעצלו ויתרשלו בהשתדלות ויתבטלו ממנו יחלש כח המזל וימעיטו הצלחתו וכבר יגיע מרפיונם והתרשלותם עד שיקלקלו אותו כמו שעל כיוצא בזה נאמר (משלי י״ט:ג׳) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. וכ"ש שיהיה זה בשיעור יותר חזק אם יהיה המזל רעוע או בינוני והוא מבואר. ואולם בהיות המזל כן רעוע או בינוני ומעשי האדם הבחיריים טובים ונכונים מאד הנה באמת ג"כ תספיק יד הזכות לשתהיה יד אלהיו עמו והוא יהיה בעוזריו לבטל כח המזל הרע ההוא ולהדיח רעותיו מעליו בהוציאו מאיצטגנינותו ולהחזיק טובותיו אצלו כמו שהיה הענין עם אברהם אבינו וזולתו מהאנשים אשר מזלם ינגדו אותם לגזור עליהם צרות ותלאות כמ"ש (תהלים ל"ג) הנה עין ה' אל יראיו וכו' להציל ממות נפשם ולהחיותם ברעב. אבל באלו כבר יועיל יותר ההשתדלות וטוב החריצות כי העדר ההשתדלות וחסרון החריצות במקום הצורך הוא עון אשר חטא כמו שיבא וכמו שביארו ז"ל (שוח"ט תהלים כ"ג) באומרו יכול אפי' יושב ובטל ת"ל בכל משלח ידך בכל אשר תעשה (דברים ט״ו:י״ח) כי לא יאמר אגרה בשינה וכו' ויי' הטוב בעיניו יעשה וזה ביותר שלם שבאנשים כאבות והנביאים ודומיהם, ורוב שיהיו האנשים במעשיהם על הבינוניות או פחות כי אז צריך בלי ספק לפקח עיניו על מעשיו בתכלית ההשקפה והחריצות כי מזלם הוא רעוע והזכות לא תספיק להכריע אותו ולשדדו לגמרי כ"ש להפכו אליו לטובה. והנה הם נשארים ביד עצתם ועוצם חריצותם והחולשה והרפיון בהם יפילום ברעות ונזיקים רבים וה' לא רצם כי על זה היישירה תורתו האלהית בעצות טובות ונכונות ע"ד הכללות במלחמות ובכל העסקים כמו שנזכר ראה מה כתיב (שם כ"ב) ולא תשים דמים וכו'. לפי שהנפילה היא איפשרות לו משני פנים אם שתהיה בלי רצון השם ואז תקרא נפילה או מפאת ההשגחה ואז תקרא הפלה או השלכה כי על שני עניינים האלו נאמר (תהלים ל"ז) כי יפול לא יועל לזה אמר שיועיל המעקה כדי שלא יפול הנופל ממנו מעצמו כי מי שראוי שיושלך מפאת ההשגחה לא יוכל להנצל בשום פנים והוא פשוטו של מקרא, הנה שיועיל ההשתדלות לכמו אלו הענינים כשהמזל הוא רעוע אצל האדם והזכות אינו מספיק לתקנו לגמרי כמו שהונח. והנה על זה האופן יתכן שימצאו שם אנשים שוים במזלם ובלתי שוים בהצלחתם. וזה יהיה לחלוף זכיותיהם וגם השתדלותם כמו שימצאו מי שישוו בזכיות ולא יהיו שוים בהצלחתם וזה יהיה להתחלפות מזלם כמו שהיה הענין ברבה ורב חסדא (מו"ק כ"ח.) כאשר ביארנו בשער הכ"ב שזכרנו. ועל זה הענין יש חלוקים רבים אשר הם מבוארים מהכרח החלוקה מכל הצדדים. אמנם העצה היעוצ' על כל איש לבוב ובעל דעת להחזיק עצמו כבינוני במעשיו ושמזלו רעוע כי אז צריך להחזיק בשני הענינים יחד אם בכוין מעשיו ולישרם לרצון תמיד לפני ה' ואם במה שיפקח בעניניו תכלית מה שאיפשר ושלא יעזוב מהחריצות וההשתדלות כמובטח על הזכות אי כמתיאש אבל יעשה עד מקום שידו מגעת ולא יקוה אשר יגיעו לו מאויי נפשו כ"א ע"י החפץ האלהיי אשר בידו הכל והכל בו וכמ"ש החכם (משלי ט״ז:ט׳) לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו. והוא מה שלמדו מרע"ה אל עם תורתו בלבם (דברים ח׳:י״ח) וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל כיון שהצלחת כללותם רצוני איש איש מהם היא תלויה בשני דברים. האחד בשיתעורר אל ההתחלות התלויות בהשתדלות כפי כחו. והשני בשהוא ית' יהיה עמו לעוזרו ולסמכו על דרך יושר המעשים ותכן התפלה והתחנה בבקשה מאתו כי זה מה שיועיל לכל אדם מאיזו כת שיהיה מהחלוקות הנזכרות. והנה כאשר יעשה כל אשר בידו א"א על הרוב שלא יהיה לו שכר טוב בעמלו. ואם אולי שכר לא היה לו גם חכמתו לא עמדה לו בעת צרתו הנה כבר עלה בידו דעה ובינה כי הדין דין שמים אם על דרך העונש או הייסורין או הנסיון אי זה מהאופנים אשר ישפוט שהוא יותר קרוב לעצמו לפי מדותיו ואיך שיהיה מהם יסבלהו ברצון ויקבל בסבר פנים. אמנם אם מתחלה פתיותו או סכליתו ושפלות ידיו יעזבוהו וימסרוהו ביד הפגע ההוא אשר מצד המקרה או המזל על בלי התאמץ למחות בו בכל מה שבידו למחות איפשר הוא שהרע מידו היה לי ויי' לא צוה הלא ידעת כי אם איש יבא ושאלך לאמר תן לי הנפש או תאסר בבית משמרתי בכלי ברזל הנה ודאי תמאן ולא תשמע אליו ותשמט ממנו במאמצי כחך. ואם יאספו אליו אנשי חיל לעוזרו הנה תמהר להסתר מפניו ותבא בחדריך ותסגור בעדך ואם הוא ואנשיו יחזקו כנגדך ויגישו לשבור דלתיך יצא תצא במחתרת או בעד חלון להמלט על נפשך אל בית מבצר אחד משרי העיר אשר הקדמת עבודתו ואם האיש ההוא בוא יבוא אחריך שאל ישאל האיש אדוני הבית לאמר מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לבוא לקחתו מבית מקלטו אשר לא כדת. ואם כה יאמר כי הוא שונא לו ובאיבה יהדפנו להרוג אותו או לקחתו לעבד עולם הנה ודאי יחזיק בידך ולא ירפך ולא יעזבך בידו אבל יגרשהו משם וילך בפחי נפש ואם כה יאמר אני שר צבא המלך שלוח מאתו לתופשו וחותמו בידו, השר ההוא היכול יוכל דבר מאומה באשר דבר מלך שלטון הלא הוא יקחך בציצת ראשך ויסגירך אליו ולא תמלט מידו. ועתה ראה שכבר תתישב נפשך ולא ריבך לבך לפי שכבר עמדה פקחותך והשתדלותך כנגד כל משטין ומעיק זולתי מאותו אשר הסבל אליו הוא מחוייב וההכנעות אליו הוא הכרחי עכ"פ ואשר ההשתדלות על המלט וברוח מפניו הוא מרד ואשמה וסכלות גמורה. וכן הוא הענין בכל אחד מהתלאות הבאות על האדם מפאת המערכת או משליח משלוחיו דרך משל אם רואה אדם דבר בא לעיר ח"ו כי ראוי לו לבא אל ביתו להחבא בחדריו וכמ"ש ז"ל (ב"ק ס':) דבר בעיר כנוס רגליך כי למה יעמוד בחוץ והמלאך עומד בתוך רחובות לרצח ואם ראה יראה שהרע הולך ומתחזק בעיר ימהר לצאת משם אל מקום שוקט ובוטח ואם בא יבא אחריו והכהו שם בעיר מקלטו לא ישקוט האיש מעמוד על נפשו בכל מיני התרופות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם בהסכמת בוראו ועל הרוב יועילו אלו ההשתדליות ויעמדו לפניו להצילו מרעתו. ואם אולי זה וזה לא יעמדו לפניו כבר יצא ידי חובתו להנצל מכל מה שההצלה היתה איפשרית לו על ידו וידע בלי ספק די אלהיה שלח מלאכים למשקל ערבוניה מיניה ואין מנוס ומה לעשות לו כי אם להצדיק דין שמים ולמהר לנפשו מנות הזכות והקישוט הראויות לתת לה מלפניה להשיבה אל אלהים אשר נתנה. והקש על זה בכל המקרים והפגעים המתרגשים לבא בעולם הן כלליות או פרטיות. וזה הדרך ישכון אור צדיקים ילכו בה בכל המעשים אשר יעשו והוא המסיר העצב והדאגה מכל סובלי התלאות כאשר ידעו נאמנה כי לא יד המקרה ומדת הרישול נגעה בה זולתי רצון הבורא אשר אליו יתפלל כל חסיד לעת מצוא וכמו שהפליג לומר ע"ז המשורר רצונך אשאלה רגע ואגוע ומי יתן ותבא שאלתי. ומכל זה דחייה עצומה למה שכתב הרמב"ן ז"ל שאם נתנה רשות לרופא לרפאת דכתיב ורפא ירפא (שמות כ״א:י״ט) לא נתנה רשות לחולה לקבל רפואתו אלא שיקוה אל השם השם מחלה בקרבו כי הוא יהיה רופא כשיושלם עונו וגו' כמו שכתב שם פרשת אם בחקותי כי מי ישמע אליו על הדבר הזה והלא כל אדם חייב להראות עצמו מהבינונים אשר השתדלותם תועיל להם כמו שאמרנו ומי כמוהו שומע אמרי אל אשר אמר לשמואל (שמואל א ט״ז:ב׳) עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי שלמדו חז"ל ממנו אל סולם רעוע דנפיש הזיקי (חולין קמ"ב) ויתר התחבולות שסדרה הערמה האלהית במלחמות ואם בשוב הבית כאשר אמרנו ויאמר בדבר הזה מלבד שלא יסבול שום דעת שיהא הרופא רשאי לרפאות והחולה אסור להתרפאות וכבר ניתן בזה רשות על ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י״ט:י״ד) ולא יאמן ק"ו ממה שאמרו (ב"מ ה':) אנן חיותא לרעיא היכי מסרינן והא כתיב ולפני עור לא תתן מכשול ובן בנו של ק"ו מאיסור משא ומתן עם הגוים סמוך ליום חגם (ע"א ב'.) וזולת זה, וראייתו מאומרו (ד"ה ב' ט"ז) וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים אינה ראיה שכבר אמרנו שאין לאדם לסמוך על השתדלותו בלי בקשת רחמי שמים והראוי ומחוייב להקדים הבקשה והדרישה מאליו וכמוהו בשאול וימת שאול במעלו וכו'. וגם לשאול באוב לדרוש ולא דרש ביי' וימיתהו (שם א' י) כמו שכתב' בפרשת קדושים תהיו ולזה אין לפקפק כי אשר כתבנו הוא הראוי והנכון לנהוג בו. ועל המנהג כזה נהגו האבות הראשונים והנביאים הקדושים בכל עסקיהם הזמניים עם היות שהיו מושגחים מאת האל יתעלה ומובטחים מאתו כי ראו שהרישול והרפיון במה שבידם להעזר בדעתם ויכולתם יהיה חטא עצום בידם כבר אפשר שעל ידו יחלש כח הבטחון ההוא וזה כי כאשר בשלום תגוף ובריאותו ותכן פעולותיו הטבעיות יהיה שלום לכח השכלי להתעסק בפעולותיו המיוחדות ובהפקד אחד מהנה יפקד גם הוא מהמושכל ממושכליו ע"ד זה בהיות הנפש המשכלת מתחזקת ומתאמצת בפעולותיה המיוחדות ומשלמת אותן בכל עוז ימשך אליה חוט החסד המשוך אליה מאת הש"י והשגחתו המיוחדת עד שיושלמו כל עניניו בתכלית השלימות וכפי אשר יחסר ההתחזקות על השלמתן יחסר השפע האלהי גם הוא מהגיע עדיו כי טבע המדרגות האלו לבא בזו אחר זו עד שתהיה זאת הצורה השכלית ופעולותיה הכנה לקבל ההשגחה האלהית האישיית כמו שהצורה ההיולאניית וכחותיה היא בסיס ובית מושב אל הצורה הזאת השכנית ומי לנו גדול ומשוח מלך ואהוב לאלהיו כדוד אדונינו אשר היה מובטח מפי נביא נאמן לה' ולכל ישראל ועכ"ז לא סר מהשתדל בכל מאמצי כחו להנצל מכף כל אויביו ומכף שאול. ולא סמך על הבטחותיו כי ידע כי ישועת הש"י והבטחותיו לא יחולו רק על ראש המשלים את חוקו בפעוליתיו האנושיות כל אשר תספיק שכלו וכאשר יחסר ממנו כבר יפול בו מום העצלה והרישול ויותש כחו מלקבל העזר והתשועה האלהית והוא מה שחייב אותו לשנות את טעמו להתעולל ולהוריד רירו על זקנו (ש"א כ"א). כי עם שהוא ענין של מיאוס ובזיון ורחוק אצל הנפש כיון שהיה באיפשרותו לעשוחו והוא אופן מאופני ההצלה ואם הוא מגונה אם לא יעשה כבר יהי' חסרון בחק השתדלותו ויגרוס להדיח מעליו תשועת ההשגח' האלהית וכמ"ש שם דרשתי את ה' וענני ומכל מגורותי הצילני (תהילים ל״ד:ה׳). יאמר כי אחר שנותו את טעמו ועשותו כל מה שבידו דרש את הש"י על הצלתו ואז ענה אותו והצילו מכל מגורותיו מה שלא היה ראוי שיעשה כן אם לא ימלא את ידו בהשלמתו כל מה שבחקו לעשות והוא עצמו מה שביארו בהיותו במערה בכל דברי תפלתו ובפרט בסוף דבריו הבט ימין וראה ואין לי מכיר אבד מנוס ממני וכו' זעקתי אליך ה' אמרתי וכו' (שם קמ"ב). אמר שכבר פנה לבו הנה והנה להעזר בשום השתדלות מהמעשים האינושיים ולא מצא לא על צד ההמלט אצל שום אוהב ורע כי אין לו מכיר ולא להמלט את נפשו כי אבד מנוס ולא על דרך הפיוס והבקשה כי אין דורש לנפשו וכאשר כלתה אליו איפשרות ההשתדלות מה נשאר לו רק צעקתו ותפלתו. ולזה אמר (שם) הקשיבה אל רנתי וכו'. הוציאה ממסגר נפשי וכו'. והוא מבואר ג"כ משאר דבריו ותפילותיו באומרו (שם ל"א) ואני אמרתי בחפזי נגרזתי וכו'. כי שמעתי דבת רבים וכו'. ואני עליך בטחתי ה'. וזולת זה מכל צרותיו. ועתה פקח עיניך וראה כמה נתעצמה בידו זאת התכונה השלמה ואיך הסכימה עמו דעת קונו בה במלחמת אכיש מלך פלשתים עם שאול וכל ישראל (שם כ"ח) כי הוא כבר היה שם בצרה עצומה בעיני לא ראיתי כמוה בכל הבאות עליו מיום היותו לאיש לפי הראוי והמחוייב מדרך השכל והוא כי אכיש שקרא לו ללכת עלו למלחמה כי עם שאול מלכו ונזמיו ועם עם ה' כלו היוצאים עמו ואוי לו אם יודה לבא עמו ואוי לו אם לא יודה והוא כבר קבלו בארצו ומקומו בברחו מפניו וגמל עמו חסד ואמת. ואין לומר שהיה בדעתו להלחם עם עם ה' אלהיו ולא ג"כ ליהפך אל האויב כי תהיה בגידה גדולה. והנה הוא ע"ה קבל עליו לבא עמו בהשענו על אלהיו יסבב פני הדבר אל אשר יהיה הישר והטוב לעשותו וכן עשה כי עיני ה' אל צדיקים ולא יאונה להם כל און ונתן בלב עבדי אכיש שיחזיקוהו בבוגד ויאמרו לאדוניהם במה יתרצה זה אל אדוניו הלא בראשי האנשים האלה (שם) והמלך על כן צוה לו לשוב וכבר הפציר בו דוד ולא קבלו. וכבר הוציאו האל ית' משני הענינים. ואחשוב שלזה נתנבא באומרו אל שאול מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך (שם כ"ד) לומר כי מן הרשעים האלו עבדי אכיש יצא רשע החשד הזה וימנעוני מצאת עמהם למלחמה אשר תפול בה. ויראה כי לזה כוון במה שאמר בדברי הימים (א' י"ב) וממנשה נפלו על דוד בבוא עם פלשתים על שאול למלחמה ולא עזרום כי בעצה שלחוהו סרני פלשתים לאמר בראשינו יפול אל אדוניו שאול. וזו היא מדה שלימה בכל כיוצא בזה כשיגיע האדם אל סוף מה שבידו לעשות יבטח בשם ה' וישעך באלהיו יגמר בעדו ע"י התפלה והתחינה אליו ית' והוא בהשגחתו ישמע בקולו ויגמר בעדו כמו שנגשה לדוד בזה שהצילו מנפול בידי חטא ובגידה ולא עוד אלא שהשלים עמו עוד במה שהעיר את לב העמלקי לבא על צקלג להשחיתה ולשורפה ולבוז את כל שללה והנשים והטף כדי שיהיה לו במה שיתעסק בעוד הפלשתים נלחמים בישראל ויהיה עמהם בצרה צרורה כמו שאמר הכתוב (שמואל א ל׳:ו׳) ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו כי מרה נפש כל העם איש על בניו ועל בנותיו. ומעתה טרדה זו תצילהו מהתפס למה שלא בא לעזרת ה' מאויביו נוסף על מה שנמשך מהענין ההוא לצאת דבר מלכות מלפניו להביא לב כל ישראל להמליכו עליהם כאשר יעץ ה'. וזה מג' פנים. הראשון במה שהציל הכל כמ"ש (שם) ויצל דוד את כל אשר לקחו עמלק ואת שתי נשיו הציל דוד ולא נעדר להם מן הקטון ועד הגדול ועד בנים ובנות ומשלל ועד כל אשר לקחו להם הכל השיב דוד וכבר היה זה דבר גדול ונפלא מפרסם השגחתו ית' עליו. והשני במה שהביא מהמלחמה ההיא שלל גדול מהמקנה בקר וצאן כמו שאמר (שם) ויקח דוד את כל הצאן והבקר נהגו לפני המקנה ההוא ויאמרו זה שלל דוד אשר בו ישלמו לו שני ענינים מפרסמים מעלותיו לפני הכל. הראשון מה שנצטדק בחלוקת השלל בין יוצא המלחמה ובין שומר הכלים כי ישר הדבר בעיני אלהים ואדם ולזה נאמר וישימה לחק מן היום ההוא ומעלה (שם) והרי הוא דת וחק מלכם. והשני במה שנתכבד ונתגדל בשלחו מהשלל בכל גבול יהודה כיד המלך לשלש עשרה ערים (שם) שפרסם בזה מעלתו ונדבת לבבו הראויה למלך. והנה בזה נודעה יד ה' את עבדיו ונתבאר לענין המאורע ההוא וטעמו וסוף דבר זה מנהג השמים האלה בענין ההשגחה וקל וחומר לכל אשר הוא למטה ממדרגותיהם כי יש לו להזהר מגרוע את חקו בכל כיוצא בזה וכל שכן אם אולי בפתייתו וסכלותו יבא הרעה על עצמו שאין להתלונן מזולתו וכמו שאמר מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג׳:ל״ט). כי ההתרשלות במה שיש לו להשתדל בו ודאי חטאת הוא בידו כמו שאמרנו. והנה באמת השקפת אלו הענינים שכתבנו מלבד מה שתועיל להנעת האדם אל מבוקשיו הנה באמת תשקוט מאד הנפש בה ותנוח מתלונת צדיק ורע לו רשע וטוב לו כי יש לתלות בקיצור ההשתדלות וחסרון ההשתכלות ובהצלחת המזל וגריעותו כמו שאמרנו. ובדבר הזה הפליא עצה הגדיל תושיה החכם שלמה בספר קהלת (ח') במה שאמר מי כהחכם ומי יודע פשר דבר וכו'. אני פי מלך שמור וכו'. שומר מצוה לא ידע דבר רע וכו'. כי לכל חפץ יש עת ומשפט וכו' את כל זה ראיתי ונתון את לבי וכו'. כשיובן כמו שנתבאר בפירושינו אל הספר ההוא. וכמה תתבאר הפנה הזאת האמיתית מזה הסיפור אשר אנו בביאורו בכל מה שהשתדל השלם יעקב אבינו להנצל מיד אחיו מיד עשיו השוטם והמשטין אותו באופן שלא ישאר עליו שום ערעור ופקפוק להבטחות הש"י אשר הבטיחו מפאת התרשלותו כי ודאי כל מעשיו ועשתנותיו מסודרות על זה היסוד האמיתי כמו שיבא וחלילה לנו מדבר ביעקב רק טוב כי הנה ה' נצב עליו להעיד על שלימותו כמו שאמרנו בשערים הקודמים ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני לבאר אותה ולישבה בהסכמת זאת ההנחה בזכרון הספקות הנופלות בחלק הזה כמנהג ראשונה ולסוף נבאר המאמר ב"ה:
ובהיות פעולות האדם הבחיריות בינוניות וגורל מזלו ג"כ בינוני או רע, יותר הוא מצטרך לחריצות ולהשתדלות, כי מעשיו לבד לא יספיקו להטיב גורלו ומנת כוסו, ורק לאנשים כאלה הכרחיות כל עצות הכ' מעשית המעק' והכנת המלחמה ודומיהם, כי בלעדם יוכלו על נקלה להיות נכונים לפגעי הזמן הרעים ע"פ מזלם, אשר לא יוכלו במעשיהם הבינוניים להפוך לטובה, ע"כ רק בחריצות והשתדלות יתירה יוכלו לקנות קצת טוב, אבל לא בהיותם מתעצלים ונרפים מעשות מאומה, לשחר טובם ואשרם הזמני, ובהיות מעשי איש ומעלליו רעים בהחלט, אף מזלו הטוב לא יצילנו מעונש אלקי אשר ישדד אשרו, וישליך נזר הצלחתו ארצה, כי הי"ת מפר אותות בדים אשר רק ע"פ מצב המזלות יגידו האותיות לאחור, גם כל השתדלותם לריק תהי' ועצת חכמיהם ויועציהם לא תועיל למו, כי ה' יסבב שלא ישמעו עליהם למען הדיח עליהם הרעה בענשם המגיע להם, ואבשלום אשר לא שמע לעצת אחיתופל הטובה לעד על זה. ונמשך מזה, אשר יוכל להיות שני אנשים השוים במזלם, ובכל זאת שונים בהצלחתם הזמנית, אם בעבור השתנות מעשיהם הטובים הם או רעים "או בעבור חלוף חריצותם והשתדלותם, ומחובת כל איש לחשוב נפשו כבינוני ע"פ מעשיו, ומזלו רע, וע"כ יהי' תמיד חרוץ במלאכתו, והולך בדרך הישר' למען סבב לעצמו הצלחה זמנית על יד שתי אלה, כי אז ישגיח אלקים עליו לטובה ויצליח חריצותו האנושית, אך תמיד ישים אל לבו, כי חריצותו בלי עזר אלקים היא ללא הועיל כמאמר הכ' "וזכרת כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" ובזה דחה דעת הרמב"ן החושב שאף שנתן רשות לרופא לרפאות לא נתן רשות לחולה לקבל רפואתו, אלא יקוה אל הי"ת כי הוא ירפאהו, כי אחרי שנמצא בהרבה מקומות בתנ"ך שחריצות והשתדלות האדם להסיר הנזק ולסבב לו טובה מותרת לו, ואת שמואל צוה הי"ת לקחת עגלת בקר ולאמר "לזבוח לה' באתי" בלכתו למשוח את דוד למלך, למען הנצל מכף שאול אשר בלתי ספק רדף אחריו, אלו ידע סבת לכתו אל בית לחם, ומדוע לא יותר לחולה לקבל רפואה מרופאו אם רק יבטח בה' ג"כ שיאיר עיני הרופא לתת לו הרפוא' המועלת. ורק זה הי' עוץ אסא המלך כי בטח בחליו לבד ברופאים ומן ה' סר לבו, וכן נהגו תמיד גם אבותינו הקדושים כי לא הרפו ידיהם מעשות חיל לשחר טובם ואשרם במעש' ידיהם כפי יכלתם, אף שהיו יודעים כי מושגחים הם מהי"ת. כי ראו בעיניהם, שכמו שבעבור היות הגוף והנפש קשורים ואחוזים זה בזה יחלש כח השכל בחלות הגוף, ובהפקד אחד מחושי האדם הגופניים יחסר ויפקד ג"כ כת מושכלים אחת, אשר מקורם השגת החוש הנחסר ההוא, ורק בשלימות הגוף וכחותיו הטבעיים משתלם גם פעולת השכל בהשגותיו, וזה שכ' הרב "שהצור' ההיולנית וכחותיה היא בסיס [בסיס, באזיס בל' יון Basic גרונדלאגע.] ובית מושב אל הצורה השכליית, ר"ל ששכל האדם לא יוכל להשיג מושגיו, רק ע"י השתמשו בהשגותיו החושויות הנקראים בכלל "הצורה החומרית או ההיולנית" כן לא תנוח ההשגח' האלקית הפרטית בתכלית השלימות, כי אם על מי שהשלים צורתו השכלית (כמו שאחז"ל כעין זה על הנבוא' שאינה שורה אלא על חכם עשיר וגבור שפי' הרמב"ם ביסודי התורה פ"ז על מי שהשלים נפשו במעלות שכליות ומדות יקרות) ע"כ השתדלו אבותינו הקדושים להשלים ע"י חריצותם כפי יכלתם לא לבד ידיעתם והשגתם, כ"א גם לא הרפו ידיהם מהטיב עניניהם הגופניים והצלחתם הזמניות כפי היכולת, למען יוכלו אח"כ להיות בטוחים יותר שהי"ת יהי' בעזרם להטיב גורלם בהשגחתו הפרטית עליהם, ואחרי ההקדמה הזאת נבין ג"כ יותר לדעת הרב מדוע לפעמים נראה צדיקים ורע להם בבחינת הצלחתם הזמנית, כי מלבד סבות אחרות אשר יש לזאת, נוכל ג"כ לתלותם ברוע מזלם וחסרון השתדלותם וחריצותם, עד שגם זכות מעשיהם אינה גדול' כל כך להספיק לבד להשלים החסרון הזה, ולהפוך מזלם הרע לטוב, כמו שנרא' בהיפך, רשעים שלוי עולם, בעבור שרשעתם אינה גדולה כ"כ להפוך מזלם הטוב הנעזר והנשען עוד מחריצותם, לרע, גם נבין עי"ז הרבה כתובים בתנ"ך המורים כי טוב ונרצה לפני אלקים שישתדל החכם ההולך מישרים במעשיו ותחבולותיו לסבב לנפשו טובה זמנית או להתרחק מרעה וסכנ', וכן נרא' גם בפרשתנו איך הרבה יעקב תחבולות להתרצות אל עשו אחיו להסיר חרון אפו ולכפר פניו במנח', אחרי אשר התפלל תחלה אל אלקיו ושם בו כסלו ומבטחו, כמו שראינו בפ' ויצא חריצות מפעליו לקנות עושר ונכסים בעזר אלקים ובחמלת ה' עליו.- אחר שהפעולות האנושיות לא ימלטו משתהיינה. אם מההשגחה האלהית האישיית או מפאת המערכת השמימיית. או ע"י השתדלות אינושי או על צד ההזדמן והשכל והדת והנסיון כולם יחייבו שלא יהיו בדרך אחד מהם לבד הנה א"כ יחוייב. שתיעשינה ע"י כולן. אמנם השכל כי עם שהוא יראה שהיכולת האלהי הוא ראוי ומחוייב שיהא שליט על כל המעשים לעשות בהם כרצונו הנה מ"מ יגזור כי לשוא יהיה השכל נתון באדם אם לא תהיה בידו בחירתו וחלילה ליחס בפעולות האל ית' שוא ותפל. אמנם הדת שאם התפארה בכמה מקומות שהוא ית' לוכד חכמים בערמם ומבטל את דעתם ומהפך כוונתם אל כל אשר יחפוץ ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם להחטיא ממנו כחוט השערה הנה היא גם כן שמה הבחירה לעקר בכל מה שצותה על אנשיה ובני בריתה כל מצות עשה ולא תעשה אשר הטילה שכר ועונש עליהם ואם האדם אינו מושל על מעשיו אבל מעשיו מושלים עליו הכל הוא עול' בחקו ית' חלילה. מלבד מה שנראה התורה בכמה מקומות משתדלת להשיא עצה טובה להנצל מהמקרים המתרגשים כענין שנאמר (דברים כ"ב) ועשית מעקה וכו' (שמות י״ב:כ״ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וכו'. ופרשת שוטרים וזולתם רבים כמו שיבא. וכבר התבאר בפלוסופיא המדינית שהעצה לא תועיל רק בדברים שהם בידו לעשות והוא מבואר. אמנם הנסיון אף ע"פ שיראה ממנו כי פעמים הרבה תשוב ההשתדלות בידים ריקניות וכמ"ש ז"ל (נדה ע':) הרבה עשו ולא הועילו ולא עוד אלא שכבר נהפך חריצותם להם לרשת פרושה להלכד וליפול במה שברחו ממנו כמו שהיה הענין באחי יוסף ובכל מה שנמשך ביניהם. וכמ"ש (סוכה נ"ג.) רגלוהי דאיניש אינון ערבין ביה כו'. הנה באמת לא ישוב אחור ידו מהעיד על מה שהוא נראה בעין שההשתדלות הראוי יועיל על הרוב בכל מעשי האדם והדברים שהם על הרוב הם מה שהם בעצם וראשונה. ולזה יבחרו המלכים והשרים הגדולים להפקיד על בתיהם ומלאכתם אנשים נבונים וידועים חרוצים כמ"ש (משלי כ"ב) חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב וכו'. וכמ"ש (שם י') יד חרוצים תעשיר. וכמשפט הזה יעשה בין ההשתדלות האינושי והגזרה השמימיית כי שלשה העדים הנזכרים כלם כאחד יעידון יגידון כי עם שיש בה ממשלה גדולה בענייני המציאות מ"מ הבחירה האינושית תשאר רשאה ושלטת עליה להרע או להטיב כמו שביאר זה הפילוסוף מטעמים שכליים הכרחיים בפרק העשירי מהמאמר השלישי מהמדות. וכבר ביארנו זה משלם בשער כ"ב מה שיתברר בו אמיתת זה מטעם העדים שלשתן. ואין צריך לומר שכלם יודו הודאה גמור' שההזדמן אין בו כח לפרנס הנהגת המציאות כי מציאותו במקרה ועל המעט כמו שנתבאר בשער הראשון. הנה א"כ חוייב הנמשך והוא שישמשו כל ארבעת מיני הפעולות האלו בפעולות האנשים ועניניהם אבל איך יהיה זה אמנם הוא כפי מה שאומר וזה שלא ימלט אם שיהיה האדם אצל עניניו במולד טוב ובמזל מצליח או שיהיה בהפך או בענין בינוני. ובכל אחד מאלי הצדדים לא ימלט משתהיינה פעולותיו הבחיריות בינו לבין אלהיו טובות או רעות או בינוניות. והנה כשיהיה מזל האיש טוב ומוצלח והפעולות טובות ונכוחות הנה אז ודאי תתחבר אליו ההשגחה האלהית לחזק טוב מזלו ולהעלותו אל שישכיל ויצלח בדברים גדולים מאד וכמעט שאיש כזה אינו צריך אל חריצות ההשתדלות אבל עניניו כאלו נעשו מעצמן על דרך שאמר המשורר (תהלים ל"ז) מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ. וכן כשתהיינה פעולותיו הבחיריות רעות ומקולקלות הנה באמת לא יעמוד לו טוב מזלו כי יד ה' היה על העליונה ליתן פניו בו לשבור את גאון עוזו ולשדד את תוקפו וגם להפכו כנגדו וגם כי ישתדל להעזר מחריצותו הנה הוא יהיה בעכריו ותם לריק כחו כמ"ש (ישעיה מ"ד) מפר אותות בדים וקוסמים יהולל משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. ויי' אמר להפר את עצת אחיתופל הטובה לבעבור הביא ה' על אבשלום את הרעה (שמואל ב י״ז:י״ד) וכן כל כיוצא בזה המעיד כי לא לאדם דרכו ולא לאיש הולך והכין את צעדו כי באמת דרך רשעים יעות להפילם במהמורות בל יקומו. וכמ"ש (תהילים ה׳:י״א) ברוב פשעיהם הדיחמו כי מרו בך. ומה גם עתה אם היה מזלו בינוני או רעוע לגמרי כי משמים נלחמו ואין עוזר. אמנם כשיהיה ענינם במעשים הבחיריים על הבינוניות ולא יכריעו להגיע עליו שיעור מההשגחה שיספיק להניע הענינים ולהכריעם אל הטוב או אל הרע וטוב המזל הלא הוא מסור ביד פעולות בחירתו כאשר נתבאר הנה אז באמת יועיל טוב ההשתדלות ועיון החריצות בכל המעשים כי כל אשר יתישרו אל נכון יעזרו אל טוב המזל ויצליחו ע"ד שאמר ויד חרוצים תעשיר וכאשר יתעצלו ויתרשלו בהשתדלות ויתבטלו ממנו יחלש כח המזל וימעיטו הצלחתו וכבר יגיע מרפיונם והתרשלותם עד שיקלקלו אותו כמו שעל כיוצא בזה נאמר (משלי י״ט:ג׳) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. וכ"ש שיהיה זה בשיעור יותר חזק אם יהיה המזל רעוע או בינוני והוא מבואר. ואולם בהיות המזל כן רעוע או בינוני ומעשי האדם הבחיריים טובים ונכונים מאד הנה באמת ג"כ תספיק יד הזכות לשתהיה יד אלהיו עמו והוא יהיה בעוזריו לבטל כח המזל הרע ההוא ולהדיח רעותיו מעליו בהוציאו מאיצטגנינותו ולהחזיק טובותיו אצלו כמו שהיה הענין עם אברהם אבינו וזולתו מהאנשים אשר מזלם ינגדו אותם לגזור עליהם צרות ותלאות כמ"ש (תהלים ל"ג) הנה עין ה' אל יראיו וכו' להציל ממות נפשם ולהחיותם ברעב. אבל באלו כבר יועיל יותר ההשתדלות וטוב החריצות כי העדר ההשתדלות וחסרון החריצות במקום הצורך הוא עון אשר חטא כמו שיבא וכמו שביארו ז"ל (שוח"ט תהלים כ"ג) באומרו יכול אפי' יושב ובטל ת"ל בכל משלח ידך בכל אשר תעשה (דברים ט״ו:י״ח) כי לא יאמר אגרה בשינה וכו' ויי' הטוב בעיניו יעשה וזה ביותר שלם שבאנשים כאבות והנביאים ודומיהם, ורוב שיהיו האנשים במעשיהם על הבינוניות או פחות כי אז צריך בלי ספק לפקח עיניו על מעשיו בתכלית ההשקפה והחריצות כי מזלם הוא רעוע והזכות לא תספיק להכריע אותו ולשדדו לגמרי כ"ש להפכו אליו לטובה. והנה הם נשארים ביד עצתם ועוצם חריצותם והחולשה והרפיון בהם יפילום ברעות ונזיקים רבים וה' לא רצם כי על זה היישירה תורתו האלהית בעצות טובות ונכונות ע"ד הכללות במלחמות ובכל העסקים כמו שנזכר ראה מה כתיב (שם כ"ב) ולא תשים דמים וכו'. לפי שהנפילה היא איפשרות לו משני פנים אם שתהיה בלי רצון השם ואז תקרא נפילה או מפאת ההשגחה ואז תקרא הפלה או השלכה כי על שני עניינים האלו נאמר (תהלים ל"ז) כי יפול לא יועל לזה אמר שיועיל המעקה כדי שלא יפול הנופל ממנו מעצמו כי מי שראוי שיושלך מפאת ההשגחה לא יוכל להנצל בשום פנים והוא פשוטו של מקרא, הנה שיועיל ההשתדלות לכמו אלו הענינים כשהמזל הוא רעוע אצל האדם והזכות אינו מספיק לתקנו לגמרי כמו שהונח. והנה על זה האופן יתכן שימצאו שם אנשים שוים במזלם ובלתי שוים בהצלחתם. וזה יהיה לחלוף זכיותיהם וגם השתדלותם כמו שימצאו מי שישוו בזכיות ולא יהיו שוים בהצלחתם וזה יהיה להתחלפות מזלם כמו שהיה הענין ברבה ורב חסדא (מו"ק כ"ח.) כאשר ביארנו בשער הכ"ב שזכרנו. ועל זה הענין יש חלוקים רבים אשר הם מבוארים מהכרח החלוקה מכל הצדדים. אמנם העצה היעוצ' על כל איש לבוב ובעל דעת להחזיק עצמו כבינוני במעשיו ושמזלו רעוע כי אז צריך להחזיק בשני הענינים יחד אם בכוין מעשיו ולישרם לרצון תמיד לפני ה' ואם במה שיפקח בעניניו תכלית מה שאיפשר ושלא יעזוב מהחריצות וההשתדלות כמובטח על הזכות אי כמתיאש אבל יעשה עד מקום שידו מגעת ולא יקוה אשר יגיעו לו מאויי נפשו כ"א ע"י החפץ האלהיי אשר בידו הכל והכל בו וכמ"ש החכם (משלי ט״ז:ט׳) לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו. והוא מה שלמדו מרע"ה אל עם תורתו בלבם (דברים ח׳:י״ח) וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל כיון שהצלחת כללותם רצוני איש איש מהם היא תלויה בשני דברים. האחד בשיתעורר אל ההתחלות התלויות בהשתדלות כפי כחו. והשני בשהוא ית' יהיה עמו לעוזרו ולסמכו על דרך יושר המעשים ותכן התפלה והתחנה בבקשה מאתו כי זה מה שיועיל לכל אדם מאיזו כת שיהיה מהחלוקות הנזכרות. והנה כאשר יעשה כל אשר בידו א"א על הרוב שלא יהיה לו שכר טוב בעמלו. ואם אולי שכר לא היה לו גם חכמתו לא עמדה לו בעת צרתו הנה כבר עלה בידו דעה ובינה כי הדין דין שמים אם על דרך העונש או הייסורין או הנסיון אי זה מהאופנים אשר ישפוט שהוא יותר קרוב לעצמו לפי מדותיו ואיך שיהיה מהם יסבלהו ברצון ויקבל בסבר פנים. אמנם אם מתחלה פתיותו או סכליתו ושפלות ידיו יעזבוהו וימסרוהו ביד הפגע ההוא אשר מצד המקרה או המזל על בלי התאמץ למחות בו בכל מה שבידו למחות איפשר הוא שהרע מידו היה לי ויי' לא צוה הלא ידעת כי אם איש יבא ושאלך לאמר תן לי הנפש או תאסר בבית משמרתי בכלי ברזל הנה ודאי תמאן ולא תשמע אליו ותשמט ממנו במאמצי כחך. ואם יאספו אליו אנשי חיל לעוזרו הנה תמהר להסתר מפניו ותבא בחדריך ותסגור בעדך ואם הוא ואנשיו יחזקו כנגדך ויגישו לשבור דלתיך יצא תצא במחתרת או בעד חלון להמלט על נפשך אל בית מבצר אחד משרי העיר אשר הקדמת עבודתו ואם האיש ההוא בוא יבוא אחריך שאל ישאל האיש אדוני הבית לאמר מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לבוא לקחתו מבית מקלטו אשר לא כדת. ואם כה יאמר כי הוא שונא לו ובאיבה יהדפנו להרוג אותו או לקחתו לעבד עולם הנה ודאי יחזיק בידך ולא ירפך ולא יעזבך בידו אבל יגרשהו משם וילך בפחי נפש ואם כה יאמר אני שר צבא המלך שלוח מאתו לתופשו וחותמו בידו, השר ההוא היכול יוכל דבר מאומה באשר דבר מלך שלטון הלא הוא יקחך בציצת ראשך ויסגירך אליו ולא תמלט מידו. ועתה ראה שכבר תתישב נפשך ולא ריבך לבך לפי שכבר עמדה פקחותך והשתדלותך כנגד כל משטין ומעיק זולתי מאותו אשר הסבל אליו הוא מחוייב וההכנעות אליו הוא הכרחי עכ"פ ואשר ההשתדלות על המלט וברוח מפניו הוא מרד ואשמה וסכלות גמורה. וכן הוא הענין בכל אחד מהתלאות הבאות על האדם מפאת המערכת או משליח משלוחיו דרך משל אם רואה אדם דבר בא לעיר ח"ו כי ראוי לו לבא אל ביתו להחבא בחדריו וכמ"ש ז"ל (ב"ק ס':) דבר בעיר כנוס רגליך כי למה יעמוד בחוץ והמלאך עומד בתוך רחובות לרצח ואם ראה יראה שהרע הולך ומתחזק בעיר ימהר לצאת משם אל מקום שוקט ובוטח ואם בא יבא אחריו והכהו שם בעיר מקלטו לא ישקוט האיש מעמוד על נפשו בכל מיני התרופות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם בהסכמת בוראו ועל הרוב יועילו אלו ההשתדליות ויעמדו לפניו להצילו מרעתו. ואם אולי זה וזה לא יעמדו לפניו כבר יצא ידי חובתו להנצל מכל מה שההצלה היתה איפשרית לו על ידו וידע בלי ספק די אלהיה שלח מלאכים למשקל ערבוניה מיניה ואין מנוס ומה לעשות לו כי אם להצדיק דין שמים ולמהר לנפשו מנות הזכות והקישוט הראויות לתת לה מלפניה להשיבה אל אלהים אשר נתנה. והקש על זה בכל המקרים והפגעים המתרגשים לבא בעולם הן כלליות או פרטיות. וזה הדרך ישכון אור צדיקים ילכו בה בכל המעשים אשר יעשו והוא המסיר העצב והדאגה מכל סובלי התלאות כאשר ידעו נאמנה כי לא יד המקרה ומדת הרישול נגעה בה זולתי רצון הבורא אשר אליו יתפלל כל חסיד לעת מצוא וכמו שהפליג לומר ע"ז המשורר רצונך אשאלה רגע ואגוע ומי יתן ותבא שאלתי. ומכל זה דחייה עצומה למה שכתב הרמב"ן ז"ל שאם נתנה רשות לרופא לרפאת דכתיב ורפא ירפא (שמות כ״א:י״ט) לא נתנה רשות לחולה לקבל רפואתו אלא שיקוה אל השם השם מחלה בקרבו כי הוא יהיה רופא כשיושלם עונו וגו' כמו שכתב שם פרשת אם בחקותי כי מי ישמע אליו על הדבר הזה והלא כל אדם חייב להראות עצמו מהבינונים אשר השתדלותם תועיל להם כמו שאמרנו ומי כמוהו שומע אמרי אל אשר אמר לשמואל (שמואל א ט״ז:ב׳) עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי שלמדו חז"ל ממנו אל סולם רעוע דנפיש הזיקי (חולין קמ"ב) ויתר התחבולות שסדרה הערמה האלהית במלחמות ואם בשוב הבית כאשר אמרנו ויאמר בדבר הזה מלבד שלא יסבול שום דעת שיהא הרופא רשאי לרפאות והחולה אסור להתרפאות וכבר ניתן בזה רשות על ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י״ט:י״ד) ולא יאמן ק"ו ממה שאמרו (ב"מ ה':) אנן חיותא לרעיא היכי מסרינן והא כתיב ולפני עור לא תתן מכשול ובן בנו של ק"ו מאיסור משא ומתן עם הגוים סמוך ליום חגם (ע"א ב'.) וזולת זה, וראייתו מאומרו (ד"ה ב' ט"ז) וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים אינה ראיה שכבר אמרנו שאין לאדם לסמוך על השתדלותו בלי בקשת רחמי שמים והראוי ומחוייב להקדים הבקשה והדרישה מאליו וכמוהו בשאול וימת שאול במעלו וכו'. וגם לשאול באוב לדרוש ולא דרש ביי' וימיתהו (שם א' י) כמו שכתב' בפרשת קדושים תהיו ולזה אין לפקפק כי אשר כתבנו הוא הראוי והנכון לנהוג בו. ועל המנהג כזה נהגו האבות הראשונים והנביאים הקדושים בכל עסקיהם הזמניים עם היות שהיו מושגחים מאת האל יתעלה ומובטחים מאתו כי ראו שהרישול והרפיון במה שבידם להעזר בדעתם ויכולתם יהיה חטא עצום בידם כבר אפשר שעל ידו יחלש כח הבטחון ההוא וזה כי כאשר בשלום תגוף ובריאותו ותכן פעולותיו הטבעיות יהיה שלום לכח השכלי להתעסק בפעולותיו המיוחדות ובהפקד אחד מהנה יפקד גם הוא מהמושכל ממושכליו ע"ד זה בהיות הנפש המשכלת מתחזקת ומתאמצת בפעולותיה המיוחדות ומשלמת אותן בכל עוז ימשך אליה חוט החסד המשוך אליה מאת הש"י והשגחתו המיוחדת עד שיושלמו כל עניניו בתכלית השלימות וכפי אשר יחסר ההתחזקות על השלמתן יחסר השפע האלהי גם הוא מהגיע עדיו כי טבע המדרגות האלו לבא בזו אחר זו עד שתהיה זאת הצורה השכלית ופעולותיה הכנה לקבל ההשגחה האלהית האישיית כמו שהצורה ההיולאניית וכחותיה היא בסיס ובית מושב אל הצורה הזאת השכנית ומי לנו גדול ומשוח מלך ואהוב לאלהיו כדוד אדונינו אשר היה מובטח מפי נביא נאמן לה' ולכל ישראל ועכ"ז לא סר מהשתדל בכל מאמצי כחו להנצל מכף כל אויביו ומכף שאול. ולא סמך על הבטחותיו כי ידע כי ישועת הש"י והבטחותיו לא יחולו רק על ראש המשלים את חוקו בפעוליתיו האנושיות כל אשר תספיק שכלו וכאשר יחסר ממנו כבר יפול בו מום העצלה והרישול ויותש כחו מלקבל העזר והתשועה האלהית והוא מה שחייב אותו לשנות את טעמו להתעולל ולהוריד רירו על זקנו (ש"א כ"א). כי עם שהוא ענין של מיאוס ובזיון ורחוק אצל הנפש כיון שהיה באיפשרותו לעשוחו והוא אופן מאופני ההצלה ואם הוא מגונה אם לא יעשה כבר יהי' חסרון בחק השתדלותו ויגרוס להדיח מעליו תשועת ההשגח' האלהית וכמ"ש שם דרשתי את ה' וענני ומכל מגורותי הצילני (תהילים ל״ד:ה׳). יאמר כי אחר שנותו את טעמו ועשותו כל מה שבידו דרש את הש"י על הצלתו ואז ענה אותו והצילו מכל מגורותיו מה שלא היה ראוי שיעשה כן אם לא ימלא את ידו בהשלמתו כל מה שבחקו לעשות והוא עצמו מה שביארו בהיותו במערה בכל דברי תפלתו ובפרט בסוף דבריו הבט ימין וראה ואין לי מכיר אבד מנוס ממני וכו' זעקתי אליך ה' אמרתי וכו' (שם קמ"ב). אמר שכבר פנה לבו הנה והנה להעזר בשום השתדלות מהמעשים האינושיים ולא מצא לא על צד ההמלט אצל שום אוהב ורע כי אין לו מכיר ולא להמלט את נפשו כי אבד מנוס ולא על דרך הפיוס והבקשה כי אין דורש לנפשו וכאשר כלתה אליו איפשרות ההשתדלות מה נשאר לו רק צעקתו ותפלתו. ולזה אמר (שם) הקשיבה אל רנתי וכו'. הוציאה ממסגר נפשי וכו'. והוא מבואר ג"כ משאר דבריו ותפילותיו באומרו (שם ל"א) ואני אמרתי בחפזי נגרזתי וכו'. כי שמעתי דבת רבים וכו'. ואני עליך בטחתי ה'. וזולת זה מכל צרותיו. ועתה פקח עיניך וראה כמה נתעצמה בידו זאת התכונה השלמה ואיך הסכימה עמו דעת קונו בה במלחמת אכיש מלך פלשתים עם שאול וכל ישראל (שם כ"ח) כי הוא כבר היה שם בצרה עצומה בעיני לא ראיתי כמוה בכל הבאות עליו מיום היותו לאיש לפי הראוי והמחוייב מדרך השכל והוא כי אכיש שקרא לו ללכת עלו למלחמה כי עם שאול מלכו ונזמיו ועם עם ה' כלו היוצאים עמו ואוי לו אם יודה לבא עמו ואוי לו אם לא יודה והוא כבר קבלו בארצו ומקומו בברחו מפניו וגמל עמו חסד ואמת. ואין לומר שהיה בדעתו להלחם עם עם ה' אלהיו ולא ג"כ ליהפך אל האויב כי תהיה בגידה גדולה. והנה הוא ע"ה קבל עליו לבא עמו בהשענו על אלהיו יסבב פני הדבר אל אשר יהיה הישר והטוב לעשותו וכן עשה כי עיני ה' אל צדיקים ולא יאונה להם כל און ונתן בלב עבדי אכיש שיחזיקוהו בבוגד ויאמרו לאדוניהם במה יתרצה זה אל אדוניו הלא בראשי האנשים האלה (שם) והמלך על כן צוה לו לשוב וכבר הפציר בו דוד ולא קבלו. וכבר הוציאו האל ית' משני הענינים. ואחשוב שלזה נתנבא באומרו אל שאול מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך (שם כ"ד) לומר כי מן הרשעים האלו עבדי אכיש יצא רשע החשד הזה וימנעוני מצאת עמהם למלחמה אשר תפול בה. ויראה כי לזה כוון במה שאמר בדברי הימים (א' י"ב) וממנשה נפלו על דוד בבוא עם פלשתים על שאול למלחמה ולא עזרום כי בעצה שלחוהו סרני פלשתים לאמר בראשינו יפול אל אדוניו שאול. וזו היא מדה שלימה בכל כיוצא בזה כשיגיע האדם אל סוף מה שבידו לעשות יבטח בשם ה' וישעך באלהיו יגמר בעדו ע"י התפלה והתחינה אליו ית' והוא בהשגחתו ישמע בקולו ויגמר בעדו כמו שנגשה לדוד בזה שהצילו מנפול בידי חטא ובגידה ולא עוד אלא שהשלים עמו עוד במה שהעיר את לב העמלקי לבא על צקלג להשחיתה ולשורפה ולבוז את כל שללה והנשים והטף כדי שיהיה לו במה שיתעסק בעוד הפלשתים נלחמים בישראל ויהיה עמהם בצרה צרורה כמו שאמר הכתוב (שמואל א ל׳:ו׳) ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו כי מרה נפש כל העם איש על בניו ועל בנותיו. ומעתה טרדה זו תצילהו מהתפס למה שלא בא לעזרת ה' מאויביו נוסף על מה שנמשך מהענין ההוא לצאת דבר מלכות מלפניו להביא לב כל ישראל להמליכו עליהם כאשר יעץ ה'. וזה מג' פנים. הראשון במה שהציל הכל כמ"ש (שם) ויצל דוד את כל אשר לקחו עמלק ואת שתי נשיו הציל דוד ולא נעדר להם מן הקטון ועד הגדול ועד בנים ובנות ומשלל ועד כל אשר לקחו להם הכל השיב דוד וכבר היה זה דבר גדול ונפלא מפרסם השגחתו ית' עליו. והשני במה שהביא מהמלחמה ההיא שלל גדול מהמקנה בקר וצאן כמו שאמר (שם) ויקח דוד את כל הצאן והבקר נהגו לפני המקנה ההוא ויאמרו זה שלל דוד אשר בו ישלמו לו שני ענינים מפרסמים מעלותיו לפני הכל. הראשון מה שנצטדק בחלוקת השלל בין יוצא המלחמה ובין שומר הכלים כי ישר הדבר בעיני אלהים ואדם ולזה נאמר וישימה לחק מן היום ההוא ומעלה (שם) והרי הוא דת וחק מלכם. והשני במה שנתכבד ונתגדל בשלחו מהשלל בכל גבול יהודה כיד המלך לשלש עשרה ערים (שם) שפרסם בזה מעלתו ונדבת לבבו הראויה למלך. והנה בזה נודעה יד ה' את עבדיו ונתבאר לענין המאורע ההוא וטעמו וסוף דבר זה מנהג השמים האלה בענין ההשגחה וקל וחומר לכל אשר הוא למטה ממדרגותיהם כי יש לו להזהר מגרוע את חקו בכל כיוצא בזה וכל שכן אם אולי בפתייתו וסכלותו יבא הרעה על עצמו שאין להתלונן מזולתו וכמו שאמר מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג׳:ל״ט). כי ההתרשלות במה שיש לו להשתדל בו ודאי חטאת הוא בידו כמו שאמרנו. והנה באמת השקפת אלו הענינים שכתבנו מלבד מה שתועיל להנעת האדם אל מבוקשיו הנה באמת תשקוט מאד הנפש בה ותנוח מתלונת צדיק ורע לו רשע וטוב לו כי יש לתלות בקיצור ההשתדלות וחסרון ההשתכלות ובהצלחת המזל וגריעותו כמו שאמרנו. ובדבר הזה הפליא עצה הגדיל תושיה החכם שלמה בספר קהלת (ח') במה שאמר מי כהחכם ומי יודע פשר דבר וכו'. אני פי מלך שמור וכו'. שומר מצוה לא ידע דבר רע וכו'. כי לכל חפץ יש עת ומשפט וכו' את כל זה ראיתי ונתון את לבי וכו'. כשיובן כמו שנתבאר בפירושינו אל הספר ההוא. וכמה תתבאר הפנה הזאת האמיתית מזה הסיפור אשר אנו בביאורו בכל מה שהשתדל השלם יעקב אבינו להנצל מיד אחיו מיד עשיו השוטם והמשטין אותו באופן שלא ישאר עליו שום ערעור ופקפוק להבטחות הש"י אשר הבטיחו מפאת התרשלותו כי ודאי כל מעשיו ועשתנותיו מסודרות על זה היסוד האמיתי כמו שיבא וחלילה לנו מדבר ביעקב רק טוב כי הנה ה' נצב עליו להעיד על שלימותו כמו שאמרנו בשערים הקודמים ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני לבאר אותה ולישבה בהסכמת זאת ההנחה בזכרון הספקות הנופלות בחלק הזה כמנהג ראשונה ולסוף נבאר המאמר ב"ה:
עקידת יצחק
*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי כמו שבכל מלאכת חרש וחושב תגדל או תקטן מעלת האומן לפי גודל או קוטן ערך החומר אשר בו יעשה מלאכתו, כי מעלת המתעסק ד"מ בלטישת אבנים טובות יקרות או לעשות בזהב ובכסף תגדל ממעלת העוסק רק בחרושת עץ ואבן וכעין זה אמרו גם חז"ל אשרי מי שאומנתו בשם (שעסקו רק בבשמים טובים) ואוי לו למי שאומנתו בורסקי (שעשקו רקי בעורות בע"ח המתים שריחם רע וזוהמתן רבה) כן הדבר גם בחכמות וידיעות, כי החכמ' האלקית אשר תחקור רק על תארי הי"ת מהות ועצם המלאכים והנשמות היא העליונ' במעלה על כל החכמות, יען כי נושאיה ר"ל הדברים אשר עליהם תשים עיונה, הם היותר יקרים ונשגבים על כל: ואחרי' החכמ' ההרגלית או התכונה כי היא תחקור על הגרמים השמימים הכוכבים ומסילותם שהם כולם עצמים יקרים הקימים באישים (תחת כי ברואי העולם התחתון קיימים רק בסוגיהם ולא באישיהם והחכמות הלמודיות המצטרכות אליה, ר"ל חכמת המספר והמדיד' אשר לא תצטרכנה בחקירותיהן לשום חומר כי נושאיהן רק תמונות מתחלפות או מספריים מחשביים עד שבעבור זה ראוים להסמך אל החכמ' האלקית שנושאיה ג"כ רק מושגים רוחניים ועיונים שכליים, ואחריהן החכמ' הטבעית, העוסקת רק בגופים ודברים חומריים, ובעבור זה אמר גם החוקר כי החכמ' המדינית היא הנכבדת מכל החכמות והידיעות השימושיות בעבר היות נושאיה חברת בני אדם בעלי דעת ותבונה, ר"ל כי כל תכלית' רק ללמד ולהשכיל אופן הנהגת בני אדם השוכנים יחד ואיך ישחר טובם ואשרם הכללי והפרטיי ולא לבד בחכמות שונות יש מדרגות זו למעל' מזו, לפי השתנות יקרת וערך נושאיהן כי אם גם בחכמ' אחת ישתנו מדרגת ומעלת העוסקים בה לפי השתנות התכלית אשר אליה יכונו ד"מ חכמת הרפוא'. כי בהיות מגמת לומדיה לתת חקים וכללים ידועים איך יתנהג האדם המשכיל בכחות גופו ושכלו למען יהי' תמיד בריא וחזק בשני אלה ויוכל להשיג שלמותו הנפשיית והמוסרית, הבלתי מושגת על נקלה מאיש מכאובות וידוע חולי (עיין רמב"ם רפ"ד מה' דעות), אז היא נכבדה מאוד, ומעלת' כמעלת החכמ' המדינית אחרי שגם נושאה רק האדם בהיותו חי מדבר ומשכיל ובהיות תכלית' רק לשמור או לרפאות גוף האדם מכל חולי ומדוה, היא פחותה במעלת' מהחכמ' המדינית. אבל נכבדת משאר חלקי החכמ' הטבעיית, אחרי שנושא' עכ"פ גוף אנושי הנכבד משאר גופות בעלי חיים, ואף כי הצמחים והדוממים, אפס בהיות תכלית' רק לחקור על חומר האדם בהיותו גוף טבעי המורכב מלחיות וחלקים שונים כשאר גופים טבעיים, אז היא בשפל המדרג' כשאר חלקי החכמ' הטבעית, ונמשך מכל זה כי למען דעת גודל או קוטן יקרת מלאכ' או חכמה ידועה נצטרך רק לראות על גודל או קוטן החומר או הנושא אשר בו תתעסק המלאכ' והחכמ' ההיא. וידוע ג"כ כי תורתינו הקדושה תלמד לנו ידיעת תארי הי"ת מציאות המלאכים ומהות הנפש באופן יותר שלם ממה שתלמד זאת החכמ' האלקית ותלמד היישרת הדעות והמדות והרחקת התכונות הנפשיות הרעות, ואופן הנהגת אדם עצמו וביתו וחברתו באופן יותר שלם ממה שתלמד כל אלה חכמת המדות, והחכמ' המדינית, גם תדבר מפלאי הבריאה במעשה בראשית, ותודיע לנו חדשות, ד"מ שברא הי"ת העולם מאין ומאפס מה שלא יכלה החכמ' הטבעיית לדעת ע"פ מופתים אשר ע"כ האריך החכם בס' משלי לספר בשבח התורה התמימה בבחינ' זאת, כמו שמבאר הרב והולך, גם כוללת התורה עניני המשפט המתעסקים רק בקניני האדם המדומים משור עד שה ושאר קנינים פחותי הערך בעיני המשכיל האמיתי, וא"כ ע"פ ההקדמה אשר הניח הרב ז"ל למעל' נגרע מעלת חלק זה ממעלת שאר חלקי התורה המדברים על עיונים ודברים יותר יקרים ומעתה הלא יקשה לנו מדוע נעשה כל הכבוד הזה לחלק התוריי הזה המדבר מעניני המשפט, להקדימו לשאר חלקים וללמדו לבני ישראל מיד אחרי נתינת עשרת הדברות על הר סיני ? ומלבד זה הותר העיון בשחר החכמות לכל העמים, וה' חלק להם בבינה לחקור עליהם כפי יכלתם, ומהחלק המשפטים נאמר "לא עשה כן וכו' ומשפטים בל ידעום", גם חז"ל במדרש אמרו "שבעבור היות ישראל אהוב להי"ת מכל העמים, והמשפט אהוב לו מכל מה שברא אמר הקב"ה ינתן מה שאהבתי לעם שאני אוהב' אשר מכל זה נראה גודל יקרת המשפטים, מה שאינו נראה להיות כן בהשקפ' ראשונה, אם נבחין הדבר רק לפי מה שהקדמנו למעל', ולבאר כל זה יאמר הרב ז"ל תחיל' דרך הקדמ', כי התועלת היוצאת לאדם מפעולותיו הטובות היא על ב' פנים הא' בדרך הטבע, ר"ל התועלת הנמשכת מפעולותו בהכרח ככל מסובב מסיבתו הראוי' כחמימות האויר ד"מ בקרבת ובסביבות אש בוער, או כחמימות גוף אדם המתנועע בחזקה, כי כל אלה מסובבים טבעיים והכרחיים והנה כמו שישתנה כמות החום ההוא שהוא המסובב לפי השתנות כמות האש הבוער הגדול הוא אם קטן שהוא הסבה כן תשתנה גם התועלת הטבעית לפי כמות הפעול' המשבבת אותה. והתועלת השניה הוא בדרך גמול ותשלום שכר, הבלתי מוגבל ונערך תמיד לפי גודל או קוטן יקרת הפעול' המסבבת אותה, ד"מ כאשר יכבד העבד את אדוניו וישמע בקולו לשרתו כראוי וככל אשר יצונו, הלא יטה עליו חסדו וישלם לו. גמולו הטוב לפעמים באופן יותר מהראוי לו ע"פ משפט הצדק, ומעתה יאמר הרב ז"ל, כי מעשיית המשפטים בכלל, אף כי יהיו רק משפטים אנושיים ר"ל אשר יתנו מלכי ושופטי הארץ להעם הנתון תחתיהם ימשכו ב' תועליות טבעיות, הא' כי על ידה יתוקן יישוב העולם, ושבת בני אדם יחד בלי ריב ומצה, אחרי שלא יגע איש במה שמגיע לזולתו, ולא ירעו ולא ישחיתו זה לזה בגופם ובקנינם, והתועלת הב' היא, כי על ידה יתוקנו גם הדעות המדות והתכונות הנפשיות באדם, ויתרחק ממנו המדות הרעות כחמדה וקנאה הגאוה והכעס והכילות, ואם כן הדבר במשפטים אנושים ואף כי שמחוקקיהם יכני אדם קצרי ראית, אשר לא יוכלו לכוון ולשער כל חוק ומשפט כראוי אל האמת והצדק האמיתי, אף כי במשפטים תוריים אשר מחוקקם ה"ית ידע בחכמתו הנשגבה לכולם כראוי אל קו המשפט והצדק, הלוא בלתי ספק יושגו מהם ב' תועליות טבעיות אלה יישוב העולם ובני אדם יחד בהשקט ובשלוה, כמא"הכ "ושפט בין העמים" וכו' ונמשך מזה יכתתו חרבותם לאתים "ולא ישא גוי אל גוי חרב" וכו', גם בהיותם בטוחים בגופם וקנינם שלא יבוא להם הפסד ונזק מזולתם יוכלו לשקוד יותר מבלי דאגה על דלתות העיון התוריי ברוח נכון ושכל צח (עיין מזה ביאורי לשער מ"ג) כאשר יורה ע"ז גם מאחז"ל "ואהבת לרעך כמוך", שפירושו לדעת הלל (שבת דף ל"א) דעלך סני לחברך לא תעביד, זה כלל גדול בתורה, ר"ל שאם ישמרו כל בני איש יחד המצוה הזאת, היו נכונים יותר לעיון התורה, גם יתוקנו ויטיבו תכונות נפשיות ומדות בני אדם בשמרם החוקים האלה, כמאחז"ל "האי מאן דבעי למיהוא חסידא (ר"ל בעל מדות טובות וישרות באופן היותר שלם) ליקיים מילי, דנזיקין" אפס לא לבד התועליות הטבעיות האלה שהם ממין הא' נמשכות בהכרח משמירת החקים האלה, כי אם גם התועלת השני' שהיא בדרך הגמול והשכר באה באופן יותר שלם לשומרי משפטי ה' אלה, כמא"הכ להורות על כל זה משפטי ד' אמת וכו' הנחמדים מזהב וכו' בשמרם עקב רב, שר"ל שמלבד הערבות והנועם המשובבים משמירתם בעו"הז ישולם גם שכר וגמול נצחי לשומריהם אשר עליו יורה גם מא"הכ וצדקה תהיה לנו, (ר"ל מלבד התועליות הטבעיות יהיה לנו גם זכות ושכר נפשיי ורוחניי בעו"הב), כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת ר"ל כי נשמור כל המשפטים הנתונים מאתו ית' לעשותם בתורת מצות ה', לא רק בעבור תכלית השגת הטוב והאושר המיניי והזמני לבד, כאשר ישמרו כל שאר עמי הארצות משפטי ונימוסי מלכיהם ושריהם,
ונמשך מכל זה, כי אף שבבחינת הנושאים אשר בהם יתעסקו המשפטום נגרע ערכם משאר חלקי התורה, בכל זאת בבחינת רוב התועליות הזמניות והמוסריות היוצאות מהם הם נעלים במדרגת מעלתם מאוד, ויתישבו בזה כל הספקות שהעיר עליהם הרב ז"ל, וע"ז מורה גם מאחז"ל שהחל בו הרב ז"ל אמר להם משה לישראל הרי נתן לכם וכו' כאשר הולך ומבאר הרב ז"ל בעצמו (עיין בדבריו). אם מעלות המלאכות והעסקים והחקירות לפי מדרגת הנושא אשר בו יהיה העסק או העיון יהיו נבדלים: הנה באמת אלו המשפטים הנזכרים בזה החלק יראו מאד נבזים ושפלים. הקודם ביארו החכם בתחלת ספר הנפש ועינינו הרואות שיוקר המלאכות ושפלותם אינו רק לפי החומר שבו יהיה עסקם שאשר עסקם הוא בכסף ובזהב ובכל אבן יקרה הם חשובות למלאכות יקרות באמת וכל המלאכה נמבזה ונמס היא בעפר בעצים ובאבנים וכמו שאמרו חז"ל (קידושין פ"ב:) אשרי מי שאומנותו בשם ואוי לו למי שאומנתו בורסקי. והקש על זה בחכמות ובעיונים כי על כן שמו החוקרים הפילוסופיא האלהית ראשונה במעלה לכל החכמות לפי שהנושא אשר ממנו תחקור הוא הנמצא בהחלט עיונה המיוחד הוא באל יתברך ובמלאכיו וכל צבאיו מצד שהם צורות נכבדות מופשטות מחומר כלל. ואחריה ההרגלות מצד החלק התכוני שבה שהנושא אשר בו תחקור הם הגשמים היותר מעולים שאפשר והם גרמי השמים הבהירים בשחקים והמאורות והמון הכוכבים שהמה עצמים יקרים וקיימים באישיהם: גם כי שאר חלקיה הלמודיות אינן צריכין להגעת דרושיהן חומר מיוחד שכבר יגיעו במחשבת ענייני המספרים והשיעורים והתמונות וזולתם מבלי שיהיו מעץ או נחושת או משום חומר מעויין. והנה בזה היא ראוי' להסמך אל הראשונה מצד הדמות שזו רחוקה מהחומר וזו אינה צריכה אליו. אמנם הטבעית היא אחריהן במעלה כי היא מעיינת בנמצאים מצד שהם חמרים מעויינים בעלי שנוי ותנועה. וכבר סדר אותם החכם בהקדמה ראשונה לאלהיות ואמר ואולם הידיעה העיונית הנה היא שלשה חלקים אחת מהם נקרא הפילוסופיא האלהית והפילוסופיא הראשונ' ורצה בראשונ' ראשונה במעלה כמו שקראה בהקדמה השנית חכמת הרבנות. והשנית תקרא ההרגלית והלמודית והידיעה האמצעית והשלישית תקרא החכמה הטבעית והחכמ' הפחותה וגמר ענינו בתת הסבות כמו שאמרנו. והנה החוקר שם המדינית ראשיית על יתר החכמות לפי שהיא לבדה מעיינת בתכלית המיוחד לאדם מצד צורתו הנבדלת מכל הבעלי חיים ומיישרת אותו אל הטוב האנושי והגעת הצלחיותיו העליונות לפי שמעלת החכמה תהי' בלי ספק כפי מעלת בחינת חקירתם עד שכבר יפול ספק לפעמים בהכרת מעלת החכמ' כשיסופר הנושא אשר ממנו תחקור דרך משל אם נשים שמלאכת הרפואה תשתדל להמציא הבריאות לגופים האינושיים להעמידם על בורים ההכרחי להשגתם שלימותם המיוחד כבר תהיה מדרגתה במדרגת המדינית או קרוב אליה כי נושאה הוא האדם מצד מה שהוא חי מדבר. אמנם כשנאמר שעצם עיונה ועקרה אינו מזה הצד רק מצד שהוא גוף אנושי לבד אם שלא תהיה כמדרגה הראשונ' עדין נאמר שתהי' בין חלקי החכמה הטבעיים במדרגת גופות האנשים אצל יתר הנמצאות הטבעיות. ואמנם אם נאמר שהיא ג"כ לא תעיין בו מצד מה שהוא גוף אנושי רק מצד מה שהוא גוף טבעי מורכב מליחות ועסקו המיוחד הוא בהכרתם והשואתם לפי מזג הגוף ההוא הנה באמת תהי' מדרגתה למטה מהמדרגות הנזכרות הנה אם כן ההשתדלות המגיע להכרת מעלת המלאכ' או החכמה הוא הכרת הנושא אשר בו יהי' העסק או החקירה. וזה מה שלחצהו למשה אדוננו בתחלת ענינו כשאמר (שמות ג׳:ג׳-ד׳) אסורה נא ואראה את המרא' הגדול הזה מדוע לא יבער הסנ' שהוא היה מסופק אם הנושא אשר בו מעיין לשעה הוא אש טבעי ויהא התימה בו שהסנ' איננו אוכל או אם היה המרא' ענין גדול מזה והיה הפלא עוד מציאותו בעצמו וההבדל במעלות העיון מפורסם מאד והנה התור' האלהית לא יחסר כל בה כי בכל מה שתודיע תקיים אמתת מציאות האל יתעל' אחדותו יכלתו והשגחתו ותואריו העצומים והנוראים ומציאות מלאכיו משרתיו עושי רצונו להשפיע על ידם אצילות הנבואה על הנביאים ולעזור אל חסידיו הקרובים אליו ואל ילידי ביתם ומקנת כספם כענין שנתפרסם מן האבות ונשיהם ובניהם ועבדיהם ועשתה והצליח' הפלא ופלא מהפילוסופיא האלהית ליונים. ובמה שתכלול מהישרת האדם אל השלימות המעשי בהרחקת התכונות הפחותות ופעולותיהן ולהתלמד אל הטובות ואל המעשים הנאותים המסודרין מהם בכל שלשה מיני החיים רצוני בהנהגת האדם עצמו וביתו ובענין ההנהגה הכללית הנה בכל הפליאה עצה מהפילוסופיא המדינית כמו שיבא. ונוסף עליה כל המצות האלדיות אשר יעש' אותם האדם וחי בהם לחיי עולם אשר אין להם חלק ונחלה בהנה. וכן הענין במה שדברה בפלאי הטבע במעש' בראשית וסדורן בספור הוייתן דבר יום ביומו הגדילה תושיה יותר מהחכמ' הטבעית אשר לא השיגה ידה לדעת אם מציאות הטבע ההוא חודש או לא חודש. והקש על זה בכל החכמות אשר תשיג ידה לדבר בהם ואם אינן בה תכלית לעצמן. ואם עוד רבות בהם עשו חיל היא שתתעל' עלתה על כלנה. אם בהיות עיוניה בתכלית האמות והשלמות יותר מהם. ואם בהיות למודיה בתכלית המוסר והענוה והתמימות ובהרחקות הזדון והעזות והחציפות ועל הכל בהגעת התכליות העליונות הרוחניות אשר לא דברו אותן כל החכמות והדתות ולא עלה על לבן. צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה איך סדר כל זה השלמות בספר משלי כי הוא התחיל להזהיר האנשים מהנפילה בדעות אשר להחקירה העיונית באלהיות והמשיל אותה בגזרותיה אל האשה הזרה והזונה היא לילית הראשונ' הכרוכה בטבע כל נוצר שהיא הזווג הראשון לאדם (ב"ר פ' כ"ד) כמו שהי' נמשלת גם כן אל הזונה המפורסמת אשר הוא בזיווגו השני כמו שהוכחנו על אלה הזווגים בשער ו' ובשער כ"ב כי ראויות הנה שלשתן להיותן למשל זו לזו מצד ענינם. וגם כי הן יחד מעיקות וצרות אל האשה הצנועה ובעלת חן המלמדה דעת ויראת ה' והמרחקת האנשים מהנפילה תחת רגלי שלשתן והיא גלתה מקור דמן פתויין ואונאתם בשלוח רסן היראה והעבודה כמו שעל זה אמר (משלי ה׳:ג׳) נפת תטופנה שפתי זרה וגומר ואחריתה מרה וגומר כמו שיבא ביאורן בפרשת ראה שער צ"ג ב"ה. וביאר כוונתו במה שהמשיך דבריו ואמר (שם). ועתה בנים שמעו לי הרחיק מעליה דרכיך וגומר. וסוף שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. ובספרי פרשת עקב שתה מים ממי שבבוראך ואל תשתה מים עכורים ותמשך לדברי המינים ושם הרבה דברים כיוצא בהם מסכימים אל הכוונה ואמר יהיו לך לבדך וגו' (שם) כנגד מה שאמר ראשונה פן תתן לאחרים הודך וגו' כי לא יתן למורים אחרים הודו ותפארתו להסתפק בילדי נכרים ולתת להם פאר בכל דבריהם כמו שנוהגים המתפלספים שבעמינו בכל דבריהם. ואמר יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך שיודה ויברך תמיד המקום שנתן תורה לישראל שהוא מקור מקוה מים חיים כי אז יצליח וישכיל בלמודיו. וכמו שאמרו חז"ל (נדרים פ"א.) שאינו מצוי לחכמים שיהיו בניהם תלמידי חכמים מפני שלא ברכו בתורה תחלה והוא ענין נכבד יבא ביאורו בשער נ"ד ב"ה ואמר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת וגומר (שם) כמו שאמרו לו (ברכות י'.) שעשה לה דדים במקום בינה כמו שנתבארה הכוונה בשער הו'. באהבתה תשגה תמיד ולמה תשגה בני בזרה וגומר שלא תתפתה לאהבת האשה הנכריה עד שתשגה בעבורה לאילת אהביך כמו שעשו הרבה מחכמינו. אדרבא באהבתה תשגה תמיד לכל זולתה כמו שעשו חכמי האומות וכאשר כתבנו בהקדמת הספר. וחתם כי נכח עיני י"י דרכי איש וגומר והוא מה שתכפור האשה הזרה בכל עניניה והיא עקר גדול שהכל תלוי עליו כמו שהקדים בתחלת הספר (משלי א׳:ז׳) יראת ה' ראשית דעת. והנה אחרי כל דבריו אלה ייחד פרשה גדולה להרחיב הסדור בדעת שלשתן יחד וסדרן בזו אחר זו. והקדים לזרז ולומר (שם ו') נצור בני מצות אביך וגומר קשרם על לבך וגו' בהתהלכך תנחה אותך וגו' כי נר מצוה ותור' אור וגו' ועל הראשונ' אמר לשמרך מאשת רע וגו' אל תחמוד יפיה וגו' כי בעד אשה זונה וגו' עד לא ישא פני כל כפר וגו'. ואחר נעתק אל השנית כי הוא נמשל ראשון אליה ואמר (שם ז') בני שמור אמרי וגו' שמור מצותי וגו' קשרם על אצבעותיך וגו' אמור לחכמה אחותי את וגו' לשמרך מאשה זרה וגו' כי בחלון ביתי וגו' וארא בפתאים וגו' עובר בשוק אצל פנה וגו' בנשף בערב יום וגו' והנה אשה לקראתו עד ולא ידע כי בנפשו הוא. ואחר התחיל בשלישי ואמר הלא חכמה תקרא וגו' (שם ח') אלא שנהג כמנהגו להקדים הזרוז באומרו ועתה בנים שמעו לי לומר שעתה היא בעקר הכוונ' בזה הדרוש ואמר (שם ז') אל ישט אל דרכיה לבך על הטענות הרחבות שבה ועם זה אל תתע בנתיבותיה הצרים העקשים והכוונה גלויה כי רבים חללים הפילה קרי ביה חלולים ורקים מלחם התורה ומשמנה וכל הרוגיה הם הסומים העוצמים עיניהם מראות אור מצוה ותורה כמו שאמרו (ספרי האזינו פסקא א') גברא קטלא קטל דרכי שאול ביתה וגו', כי מלאכת' להכין כלי מות להוריד שאול אנשיה ולהביאם חדר בחדר: ואחר זכר אופני פתוייה בכלל' וחלקי' ואמר הלא חכמה תקרא וגו' (משלי ח׳:א׳). ירצה הלא היא תקרא בפי אנשיה ותלמידי' חכמה סתם עד שאם תשאל למי שלא שמע מהם רק ספר המבוא ותאמר לו במה אתה עוסק במקרא או במשנה או. בתלמוד ישיבך לא בדבר מזה. אלא חכמה אני לומד וכל זה לגסות רוח וגובה לב אנשיה. וגם תבונה תתן קולה כי הוא השם המיוחס להם אל הפילוסופיא המדינית הכוללת השלשה ספרים אשר בשלשה מיני ההנהגות שזכרנו: בראש מרומים עלי דרך וגו' ליד שערים וגו'. כל אלו הן תחבולות ודברי חדודין דוגמת מה שיעשו אותן הנשים הזונות להזמין עצמן לקרבה אל המלאכה כי כהנה אנשי החכמה הזאת יצאו נצבים ויכינו דברי פיתויים לתלמידים החסרים והילדים רקים מה לכם ללמוד בדיק' ושחיט' אצל אביי ורבא בואו ללמוד חכמ' מפוארה אצל ארסטו ותלמידיו ומפרשי ספריו והנה הם עורכים לנגדם קצת דרושים נחמדים למראה ויפת לבם אל פת בגם ואל יין משתיהם ועתה התחיל לבאר דברי פיתוייהן מתוך תועלות החכמה ההיא וחלוקי' אשר מצד נושאי'. ואמר אליכם אישים אקרא וגו' (שם ח') תחלת דברי פיה סכלות כי מצד זדונ' וגובה לבה אמרה שאינה קוראה כ"א אל האישים ידועי שם כי שאר האדם אינה רואים בה זולתי קול ועוד מעט אמרה הבינו פתאים ערמה וכסילים הבינו לב וכן הוא האמת שאין יכלתה נכר כי אם באלו הפתאים והכסילים וכמ"ש ראשונה כי רבים חללים הפילה וזה הפתוי הוא המיוחד מצד מלאכת ההגיון כי במלאכ' ההיא אפי' הפתי והבער בכל חכמה *אם ילמוד קצת וכו' מתחבולת הניצוח ודרך ההטעה, הנה ידוע שבין היונים הקדמונים היו אנשים כהנה לרוב אשר כל חכמתם היתה רק לנצח ולהתעות זולתם במשפטים והקשים כוזבים אשר דברו באזניהם במתק לשון ובמנעמי המליצ', ונקראו בשם זאפהיסטן. אם ילמוד מעט מתחבולת הנצוח ודרך ההטעה חכם יחשב בעיני הרואי' וימלא לבו אותו לדבר עם שגדול ממנו בחכמה ולא יבוש והוא אומרו וכסילים הבינו לב כמו שאמר (שם י"ח) לא יחפוץ כסיל בתבונה כ"א בהתגלות לבו. ואחר נעתק אל ההסתה מצד חכמת המספר ואמר שמעו כי נגידים אדבר ומפתח שפתי מישרים יאמר שכל עסקיה עם נגידים ומלכים אשר בקשו חשבונות רבים לקניני אוצרותם קבלותם והוצאותם עם שרי הצבא ואנשי המלחמה וכיוצא וכמו שנאמר ביוסף (בראשית מ״א:מ״ט) עד כי חדל לספור וגו' אשר מזה ימשך התועלת והכבוד ליודעיה וכ"ש (משלי כ״ב:כ״ט) חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב וגו'. וגם שכל מפתח שפתיה בשרשיה ועיקרי' הם מישרים בלתי מקבלו' טעות כלל. ועל ההתפארות מצד ההנדסה הנמשכת אליה אמר (שם ח') כי אמת יהגה חכי ותועבת שפתי רשע *ירצה שיצורף וכו', הנה ידוע שכל מופתי חכמת המספר והמדידה הם אמיתיים, אשר אין עליהם תשובה, כי הם מוכרחים כהכרח המסובב מסיבתו הראוי' לו, ד"מ אחרי הודענו, כי ב' פעמים ב' הוא ד' נמשך בהכרח כי כאשר יוכפל כל אחד מהמספרי' המוכפלים, ויאמר ד' פעמים ד' יצא מזה מספר המרובע ט"ז, וכן כל מופתי החכמות האלה בנוים רק על הכרח המסובב מסיבתו, וע"כ קראם הרב ז"ל מופתי הסיבה, אפס חכמת הטבע כלליה וחוקיה נודעים לנו רק ע"פי הראיה והנסיון, ד"מ אחרי אשר בחנו וראו חכמי הטבע, כי מחט המאגנעט, נוטה תמיד לצד צפון שפטו מזה כי הוא חק נוסד בטבע מבלי אשר יכלו לדעת סיבתו על נכונה, ע"כ קרא הרב ז"ל מופתי הטבע רק מופתי ראיה. ירצה שיצורף אל האמיתית המספרי הנמצא בו מדקדוק השיעורים התיקון המדיני בהתעיב והרחיק הרשע והחמס במה שתשתדל להצדיק המדות והמשקלים להרחיק האונאה בכל מיני המשא ומתן שבין בני האדם. ועל התועלת הנמשך מאלו השתים והוא העקר המכוון מהם בחכמת התכונה אמר בצדק כל אמרי פי אין בהם נפתל ועקש כי הבקיאים בחכמה ההיא יוכלו לבשר עתידו' ולהודיע חדשות מהענינים המתרגשי' לבא בעולם ומצדיקים דבריהם כבא הדברים אשר הגידו אותם למרחוק וכ"ש בהגדת הקבוצים והנגודים בתנועות הככבים ולקיות המאורות ונטיותיהם ושאר הדברים התכוניי' אשר צדקו מאד דבריהם מצד חשיבותם ואין בהם נפתל ועקש. אמנם על מופתי החכמה הטבעית להיותם מופתי ראיה ולא מופתי סבה כאלו אשר בחכמות הלימודית אמר כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת ירצה שאע"פ שאינם מופתים מוחלטים הנה הם נכוחים למבין כפי חומר הנושא וישרים למוצאי דעת אשר תתכן להם החקירה מהידוע אל הבלתי ידוע יהיה הידוע קודם אצל הטבע או מתאחר. והנה על הפילוסופיא המדינית אמר קחו מוסרי ואל כסף ודעת מחרוץ נבחר כי דברי המוסר והדעת הלקוחים בחכמה ההיא הם מכבדים בעליהם מאד מאלפי זהב וכסף. אמנם החכמה העליונה אשר קראוה אלהית וגזרו עליה שהיא חכמה סתם והיא תכלית לכלם אמר' כי טובה חכמה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה. לומר כי כמו שהפנינים הם יקרים מכל הגשמים המורכבים מאשר אין בהם רוח חיים כן דרושי זאת החכמה הם היותר מעולים מכל הדרושים מצד מעלת הנושאים אשר בהם תחקור שהוא הנמצא מצד שהוא נמצא ומהצורות הפשוטות האלהיות אשר זכרנו. ואמר כל חפצים לא ישוו בה לומר שבחכמה ההיא יתבאר בלתי שווי מדרגת השכלים הנבדלים שהם מדרגה על מדרגה עד העלה הראשונה שהוא השכל העליון יתעלה שמו. ומלת חפצים הורגלה בפי החכמים הראשונים על השכלים וכמ"ש הראב"ע ז"ל מאור השכל יצא החפץ. ובזה סיים החכם בטענות החכמה הפילוסופית אשר בם תתפאר ומלין לצד התורה האלהית תמלל:
ונמשך מכל זה, כי אף שבבחינת הנושאים אשר בהם יתעסקו המשפטום נגרע ערכם משאר חלקי התורה, בכל זאת בבחינת רוב התועליות הזמניות והמוסריות היוצאות מהם הם נעלים במדרגת מעלתם מאוד, ויתישבו בזה כל הספקות שהעיר עליהם הרב ז"ל, וע"ז מורה גם מאחז"ל שהחל בו הרב ז"ל אמר להם משה לישראל הרי נתן לכם וכו' כאשר הולך ומבאר הרב ז"ל בעצמו (עיין בדבריו). אם מעלות המלאכות והעסקים והחקירות לפי מדרגת הנושא אשר בו יהיה העסק או העיון יהיו נבדלים: הנה באמת אלו המשפטים הנזכרים בזה החלק יראו מאד נבזים ושפלים. הקודם ביארו החכם בתחלת ספר הנפש ועינינו הרואות שיוקר המלאכות ושפלותם אינו רק לפי החומר שבו יהיה עסקם שאשר עסקם הוא בכסף ובזהב ובכל אבן יקרה הם חשובות למלאכות יקרות באמת וכל המלאכה נמבזה ונמס היא בעפר בעצים ובאבנים וכמו שאמרו חז"ל (קידושין פ"ב:) אשרי מי שאומנותו בשם ואוי לו למי שאומנתו בורסקי. והקש על זה בחכמות ובעיונים כי על כן שמו החוקרים הפילוסופיא האלהית ראשונה במעלה לכל החכמות לפי שהנושא אשר ממנו תחקור הוא הנמצא בהחלט עיונה המיוחד הוא באל יתברך ובמלאכיו וכל צבאיו מצד שהם צורות נכבדות מופשטות מחומר כלל. ואחריה ההרגלות מצד החלק התכוני שבה שהנושא אשר בו תחקור הם הגשמים היותר מעולים שאפשר והם גרמי השמים הבהירים בשחקים והמאורות והמון הכוכבים שהמה עצמים יקרים וקיימים באישיהם: גם כי שאר חלקיה הלמודיות אינן צריכין להגעת דרושיהן חומר מיוחד שכבר יגיעו במחשבת ענייני המספרים והשיעורים והתמונות וזולתם מבלי שיהיו מעץ או נחושת או משום חומר מעויין. והנה בזה היא ראוי' להסמך אל הראשונה מצד הדמות שזו רחוקה מהחומר וזו אינה צריכה אליו. אמנם הטבעית היא אחריהן במעלה כי היא מעיינת בנמצאים מצד שהם חמרים מעויינים בעלי שנוי ותנועה. וכבר סדר אותם החכם בהקדמה ראשונה לאלהיות ואמר ואולם הידיעה העיונית הנה היא שלשה חלקים אחת מהם נקרא הפילוסופיא האלהית והפילוסופיא הראשונ' ורצה בראשונ' ראשונה במעלה כמו שקראה בהקדמה השנית חכמת הרבנות. והשנית תקרא ההרגלית והלמודית והידיעה האמצעית והשלישית תקרא החכמה הטבעית והחכמ' הפחותה וגמר ענינו בתת הסבות כמו שאמרנו. והנה החוקר שם המדינית ראשיית על יתר החכמות לפי שהיא לבדה מעיינת בתכלית המיוחד לאדם מצד צורתו הנבדלת מכל הבעלי חיים ומיישרת אותו אל הטוב האנושי והגעת הצלחיותיו העליונות לפי שמעלת החכמה תהי' בלי ספק כפי מעלת בחינת חקירתם עד שכבר יפול ספק לפעמים בהכרת מעלת החכמ' כשיסופר הנושא אשר ממנו תחקור דרך משל אם נשים שמלאכת הרפואה תשתדל להמציא הבריאות לגופים האינושיים להעמידם על בורים ההכרחי להשגתם שלימותם המיוחד כבר תהיה מדרגתה במדרגת המדינית או קרוב אליה כי נושאה הוא האדם מצד מה שהוא חי מדבר. אמנם כשנאמר שעצם עיונה ועקרה אינו מזה הצד רק מצד שהוא גוף אנושי לבד אם שלא תהיה כמדרגה הראשונ' עדין נאמר שתהי' בין חלקי החכמה הטבעיים במדרגת גופות האנשים אצל יתר הנמצאות הטבעיות. ואמנם אם נאמר שהיא ג"כ לא תעיין בו מצד מה שהוא גוף אנושי רק מצד מה שהוא גוף טבעי מורכב מליחות ועסקו המיוחד הוא בהכרתם והשואתם לפי מזג הגוף ההוא הנה באמת תהי' מדרגתה למטה מהמדרגות הנזכרות הנה אם כן ההשתדלות המגיע להכרת מעלת המלאכ' או החכמה הוא הכרת הנושא אשר בו יהי' העסק או החקירה. וזה מה שלחצהו למשה אדוננו בתחלת ענינו כשאמר (שמות ג׳:ג׳-ד׳) אסורה נא ואראה את המרא' הגדול הזה מדוע לא יבער הסנ' שהוא היה מסופק אם הנושא אשר בו מעיין לשעה הוא אש טבעי ויהא התימה בו שהסנ' איננו אוכל או אם היה המרא' ענין גדול מזה והיה הפלא עוד מציאותו בעצמו וההבדל במעלות העיון מפורסם מאד והנה התור' האלהית לא יחסר כל בה כי בכל מה שתודיע תקיים אמתת מציאות האל יתעל' אחדותו יכלתו והשגחתו ותואריו העצומים והנוראים ומציאות מלאכיו משרתיו עושי רצונו להשפיע על ידם אצילות הנבואה על הנביאים ולעזור אל חסידיו הקרובים אליו ואל ילידי ביתם ומקנת כספם כענין שנתפרסם מן האבות ונשיהם ובניהם ועבדיהם ועשתה והצליח' הפלא ופלא מהפילוסופיא האלהית ליונים. ובמה שתכלול מהישרת האדם אל השלימות המעשי בהרחקת התכונות הפחותות ופעולותיהן ולהתלמד אל הטובות ואל המעשים הנאותים המסודרין מהם בכל שלשה מיני החיים רצוני בהנהגת האדם עצמו וביתו ובענין ההנהגה הכללית הנה בכל הפליאה עצה מהפילוסופיא המדינית כמו שיבא. ונוסף עליה כל המצות האלדיות אשר יעש' אותם האדם וחי בהם לחיי עולם אשר אין להם חלק ונחלה בהנה. וכן הענין במה שדברה בפלאי הטבע במעש' בראשית וסדורן בספור הוייתן דבר יום ביומו הגדילה תושיה יותר מהחכמ' הטבעית אשר לא השיגה ידה לדעת אם מציאות הטבע ההוא חודש או לא חודש. והקש על זה בכל החכמות אשר תשיג ידה לדבר בהם ואם אינן בה תכלית לעצמן. ואם עוד רבות בהם עשו חיל היא שתתעל' עלתה על כלנה. אם בהיות עיוניה בתכלית האמות והשלמות יותר מהם. ואם בהיות למודיה בתכלית המוסר והענוה והתמימות ובהרחקות הזדון והעזות והחציפות ועל הכל בהגעת התכליות העליונות הרוחניות אשר לא דברו אותן כל החכמות והדתות ולא עלה על לבן. צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה איך סדר כל זה השלמות בספר משלי כי הוא התחיל להזהיר האנשים מהנפילה בדעות אשר להחקירה העיונית באלהיות והמשיל אותה בגזרותיה אל האשה הזרה והזונה היא לילית הראשונ' הכרוכה בטבע כל נוצר שהיא הזווג הראשון לאדם (ב"ר פ' כ"ד) כמו שהי' נמשלת גם כן אל הזונה המפורסמת אשר הוא בזיווגו השני כמו שהוכחנו על אלה הזווגים בשער ו' ובשער כ"ב כי ראויות הנה שלשתן להיותן למשל זו לזו מצד ענינם. וגם כי הן יחד מעיקות וצרות אל האשה הצנועה ובעלת חן המלמדה דעת ויראת ה' והמרחקת האנשים מהנפילה תחת רגלי שלשתן והיא גלתה מקור דמן פתויין ואונאתם בשלוח רסן היראה והעבודה כמו שעל זה אמר (משלי ה׳:ג׳) נפת תטופנה שפתי זרה וגומר ואחריתה מרה וגומר כמו שיבא ביאורן בפרשת ראה שער צ"ג ב"ה. וביאר כוונתו במה שהמשיך דבריו ואמר (שם). ועתה בנים שמעו לי הרחיק מעליה דרכיך וגומר. וסוף שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. ובספרי פרשת עקב שתה מים ממי שבבוראך ואל תשתה מים עכורים ותמשך לדברי המינים ושם הרבה דברים כיוצא בהם מסכימים אל הכוונה ואמר יהיו לך לבדך וגו' (שם) כנגד מה שאמר ראשונה פן תתן לאחרים הודך וגו' כי לא יתן למורים אחרים הודו ותפארתו להסתפק בילדי נכרים ולתת להם פאר בכל דבריהם כמו שנוהגים המתפלספים שבעמינו בכל דבריהם. ואמר יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך שיודה ויברך תמיד המקום שנתן תורה לישראל שהוא מקור מקוה מים חיים כי אז יצליח וישכיל בלמודיו. וכמו שאמרו חז"ל (נדרים פ"א.) שאינו מצוי לחכמים שיהיו בניהם תלמידי חכמים מפני שלא ברכו בתורה תחלה והוא ענין נכבד יבא ביאורו בשער נ"ד ב"ה ואמר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת וגומר (שם) כמו שאמרו לו (ברכות י'.) שעשה לה דדים במקום בינה כמו שנתבארה הכוונה בשער הו'. באהבתה תשגה תמיד ולמה תשגה בני בזרה וגומר שלא תתפתה לאהבת האשה הנכריה עד שתשגה בעבורה לאילת אהביך כמו שעשו הרבה מחכמינו. אדרבא באהבתה תשגה תמיד לכל זולתה כמו שעשו חכמי האומות וכאשר כתבנו בהקדמת הספר. וחתם כי נכח עיני י"י דרכי איש וגומר והוא מה שתכפור האשה הזרה בכל עניניה והיא עקר גדול שהכל תלוי עליו כמו שהקדים בתחלת הספר (משלי א׳:ז׳) יראת ה' ראשית דעת. והנה אחרי כל דבריו אלה ייחד פרשה גדולה להרחיב הסדור בדעת שלשתן יחד וסדרן בזו אחר זו. והקדים לזרז ולומר (שם ו') נצור בני מצות אביך וגומר קשרם על לבך וגו' בהתהלכך תנחה אותך וגו' כי נר מצוה ותור' אור וגו' ועל הראשונ' אמר לשמרך מאשת רע וגו' אל תחמוד יפיה וגו' כי בעד אשה זונה וגו' עד לא ישא פני כל כפר וגו'. ואחר נעתק אל השנית כי הוא נמשל ראשון אליה ואמר (שם ז') בני שמור אמרי וגו' שמור מצותי וגו' קשרם על אצבעותיך וגו' אמור לחכמה אחותי את וגו' לשמרך מאשה זרה וגו' כי בחלון ביתי וגו' וארא בפתאים וגו' עובר בשוק אצל פנה וגו' בנשף בערב יום וגו' והנה אשה לקראתו עד ולא ידע כי בנפשו הוא. ואחר התחיל בשלישי ואמר הלא חכמה תקרא וגו' (שם ח') אלא שנהג כמנהגו להקדים הזרוז באומרו ועתה בנים שמעו לי לומר שעתה היא בעקר הכוונ' בזה הדרוש ואמר (שם ז') אל ישט אל דרכיה לבך על הטענות הרחבות שבה ועם זה אל תתע בנתיבותיה הצרים העקשים והכוונה גלויה כי רבים חללים הפילה קרי ביה חלולים ורקים מלחם התורה ומשמנה וכל הרוגיה הם הסומים העוצמים עיניהם מראות אור מצוה ותורה כמו שאמרו (ספרי האזינו פסקא א') גברא קטלא קטל דרכי שאול ביתה וגו', כי מלאכת' להכין כלי מות להוריד שאול אנשיה ולהביאם חדר בחדר: ואחר זכר אופני פתוייה בכלל' וחלקי' ואמר הלא חכמה תקרא וגו' (משלי ח׳:א׳). ירצה הלא היא תקרא בפי אנשיה ותלמידי' חכמה סתם עד שאם תשאל למי שלא שמע מהם רק ספר המבוא ותאמר לו במה אתה עוסק במקרא או במשנה או. בתלמוד ישיבך לא בדבר מזה. אלא חכמה אני לומד וכל זה לגסות רוח וגובה לב אנשיה. וגם תבונה תתן קולה כי הוא השם המיוחס להם אל הפילוסופיא המדינית הכוללת השלשה ספרים אשר בשלשה מיני ההנהגות שזכרנו: בראש מרומים עלי דרך וגו' ליד שערים וגו'. כל אלו הן תחבולות ודברי חדודין דוגמת מה שיעשו אותן הנשים הזונות להזמין עצמן לקרבה אל המלאכה כי כהנה אנשי החכמה הזאת יצאו נצבים ויכינו דברי פיתויים לתלמידים החסרים והילדים רקים מה לכם ללמוד בדיק' ושחיט' אצל אביי ורבא בואו ללמוד חכמ' מפוארה אצל ארסטו ותלמידיו ומפרשי ספריו והנה הם עורכים לנגדם קצת דרושים נחמדים למראה ויפת לבם אל פת בגם ואל יין משתיהם ועתה התחיל לבאר דברי פיתוייהן מתוך תועלות החכמה ההיא וחלוקי' אשר מצד נושאי'. ואמר אליכם אישים אקרא וגו' (שם ח') תחלת דברי פיה סכלות כי מצד זדונ' וגובה לבה אמרה שאינה קוראה כ"א אל האישים ידועי שם כי שאר האדם אינה רואים בה זולתי קול ועוד מעט אמרה הבינו פתאים ערמה וכסילים הבינו לב וכן הוא האמת שאין יכלתה נכר כי אם באלו הפתאים והכסילים וכמ"ש ראשונה כי רבים חללים הפילה וזה הפתוי הוא המיוחד מצד מלאכת ההגיון כי במלאכ' ההיא אפי' הפתי והבער בכל חכמה *אם ילמוד קצת וכו' מתחבולת הניצוח ודרך ההטעה, הנה ידוע שבין היונים הקדמונים היו אנשים כהנה לרוב אשר כל חכמתם היתה רק לנצח ולהתעות זולתם במשפטים והקשים כוזבים אשר דברו באזניהם במתק לשון ובמנעמי המליצ', ונקראו בשם זאפהיסטן. אם ילמוד מעט מתחבולת הנצוח ודרך ההטעה חכם יחשב בעיני הרואי' וימלא לבו אותו לדבר עם שגדול ממנו בחכמה ולא יבוש והוא אומרו וכסילים הבינו לב כמו שאמר (שם י"ח) לא יחפוץ כסיל בתבונה כ"א בהתגלות לבו. ואחר נעתק אל ההסתה מצד חכמת המספר ואמר שמעו כי נגידים אדבר ומפתח שפתי מישרים יאמר שכל עסקיה עם נגידים ומלכים אשר בקשו חשבונות רבים לקניני אוצרותם קבלותם והוצאותם עם שרי הצבא ואנשי המלחמה וכיוצא וכמו שנאמר ביוסף (בראשית מ״א:מ״ט) עד כי חדל לספור וגו' אשר מזה ימשך התועלת והכבוד ליודעיה וכ"ש (משלי כ״ב:כ״ט) חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב וגו'. וגם שכל מפתח שפתיה בשרשיה ועיקרי' הם מישרים בלתי מקבלו' טעות כלל. ועל ההתפארות מצד ההנדסה הנמשכת אליה אמר (שם ח') כי אמת יהגה חכי ותועבת שפתי רשע *ירצה שיצורף וכו', הנה ידוע שכל מופתי חכמת המספר והמדידה הם אמיתיים, אשר אין עליהם תשובה, כי הם מוכרחים כהכרח המסובב מסיבתו הראוי' לו, ד"מ אחרי הודענו, כי ב' פעמים ב' הוא ד' נמשך בהכרח כי כאשר יוכפל כל אחד מהמספרי' המוכפלים, ויאמר ד' פעמים ד' יצא מזה מספר המרובע ט"ז, וכן כל מופתי החכמות האלה בנוים רק על הכרח המסובב מסיבתו, וע"כ קראם הרב ז"ל מופתי הסיבה, אפס חכמת הטבע כלליה וחוקיה נודעים לנו רק ע"פי הראיה והנסיון, ד"מ אחרי אשר בחנו וראו חכמי הטבע, כי מחט המאגנעט, נוטה תמיד לצד צפון שפטו מזה כי הוא חק נוסד בטבע מבלי אשר יכלו לדעת סיבתו על נכונה, ע"כ קרא הרב ז"ל מופתי הטבע רק מופתי ראיה. ירצה שיצורף אל האמיתית המספרי הנמצא בו מדקדוק השיעורים התיקון המדיני בהתעיב והרחיק הרשע והחמס במה שתשתדל להצדיק המדות והמשקלים להרחיק האונאה בכל מיני המשא ומתן שבין בני האדם. ועל התועלת הנמשך מאלו השתים והוא העקר המכוון מהם בחכמת התכונה אמר בצדק כל אמרי פי אין בהם נפתל ועקש כי הבקיאים בחכמה ההיא יוכלו לבשר עתידו' ולהודיע חדשות מהענינים המתרגשי' לבא בעולם ומצדיקים דבריהם כבא הדברים אשר הגידו אותם למרחוק וכ"ש בהגדת הקבוצים והנגודים בתנועות הככבים ולקיות המאורות ונטיותיהם ושאר הדברים התכוניי' אשר צדקו מאד דבריהם מצד חשיבותם ואין בהם נפתל ועקש. אמנם על מופתי החכמה הטבעית להיותם מופתי ראיה ולא מופתי סבה כאלו אשר בחכמות הלימודית אמר כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת ירצה שאע"פ שאינם מופתים מוחלטים הנה הם נכוחים למבין כפי חומר הנושא וישרים למוצאי דעת אשר תתכן להם החקירה מהידוע אל הבלתי ידוע יהיה הידוע קודם אצל הטבע או מתאחר. והנה על הפילוסופיא המדינית אמר קחו מוסרי ואל כסף ודעת מחרוץ נבחר כי דברי המוסר והדעת הלקוחים בחכמה ההיא הם מכבדים בעליהם מאד מאלפי זהב וכסף. אמנם החכמה העליונה אשר קראוה אלהית וגזרו עליה שהיא חכמה סתם והיא תכלית לכלם אמר' כי טובה חכמה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה. לומר כי כמו שהפנינים הם יקרים מכל הגשמים המורכבים מאשר אין בהם רוח חיים כן דרושי זאת החכמה הם היותר מעולים מכל הדרושים מצד מעלת הנושאים אשר בהם תחקור שהוא הנמצא מצד שהוא נמצא ומהצורות הפשוטות האלהיות אשר זכרנו. ואמר כל חפצים לא ישוו בה לומר שבחכמה ההיא יתבאר בלתי שווי מדרגת השכלים הנבדלים שהם מדרגה על מדרגה עד העלה הראשונה שהוא השכל העליון יתעלה שמו. ומלת חפצים הורגלה בפי החכמים הראשונים על השכלים וכמ"ש הראב"ע ז"ל מאור השכל יצא החפץ. ובזה סיים החכם בטענות החכמה הפילוסופית אשר בם תתפאר ומלין לצד התורה האלהית תמלל:
מורה נבוכים
ועם כל מה שזכרו גם כן מן הענין ההוא היוצא מן הכתובים ודברי ה׳חכמים׳ הוא – שלא שמעו כל ׳ישראל׳ ב׳מעמד׳ ההוא אלא ׳קול׳ אחד לבד פעם אחת, והוא ה׳קול׳ אשר השיג משה וכל ׳ישראל׳ ממנו ׳אנכי׳ ו׳לא יהיה לך׳ והשמיעו להם משה בדברו בהבדל אותיות נשמעות. וכבר זכרו ה׳חכמים׳ זה וסמכוהו לאמרו: ״אחת דיבר אלהים שתים זו שמעתי״ – ובארו בראש ׳מדרש חזית׳ שהם לא שמעו ׳קול׳ אחר מאיתו ית׳ וכתוב ב׳תורה׳: ״קול גדול ולא יסף״. ואחר שמוע ה׳קול׳ ההוא הראשון היה מה שנזכר מיראתם מן הענין ופחדם הגדול, מה שסופר מאמרם : ״ותאמרו הן הראנו יי וגו׳ ועתה למה נמות וגו׳? קרב אתה ושמע וגו׳״ ובא הוא הנכבד מכל נולד שנית וקיבל שאר ה׳דברות׳ אחת אחת וירד למטה להר וישמיעם אותם במראה ההוא הגדול; והם יראו האש וישמעו הקולות – רצוני לומר: הקולות ההם אשר הם ׳קולות וברקים׳ כרעם ו׳קול שופר חזק׳; וכל מה שתמצאהו מזכרון שמע ׳קולות׳ רבים כמו שאמר ״וכל העם רואים את הקולות וגו׳״ אמנם הוא ׳קול שופר׳ ורעמים וכיוצא בהם. אמנם ׳קול יי׳ – רצוני לומר: הקול הנברא אשר ממנו הובן ה׳דבור׳ – לא שמעוהו אלא פעם אחת לבד – כמו שאמרה ה׳תורה׳ וכמו שבארו ה׳חכמים׳ במקום אשר העירותיך עליו, והוא ה׳קול׳ אשר ׳יצאה נשמתן בשמעו׳ והשיגו בו ׳שתי הדברות הראשונות׳.