משלי כג:לג מחשבת ישראל: דרשות אל עמי ומורה נבוכים

"להמשיך את ד' אחריהם", זאת אומרת, כי גם כשמתעורר אצלם הרהור תשובה, הנה מתחילים הם להקטין את המרחק הרב שיש בין דרכם להדרך הישר באמת, בזה שמעקלים את דרך הישר גופא, המה מתחילים לרכך את מדת הדין עד לאפס, כי הקב"ה לא יבוא בטרוניא עם בריותיו, עד שבאים לזה ש"לית דינא ולית דיינא", ובמקום להגדיל את עצמם, המה מקטינים, כיבכול, את "הגדול, הגבור והנורא", ובמקום לשוב את האדם שבם אל הד', המה משיבים את הד' אל האדם שבם "עיניך יראו זרות ולבך ידבר תהפכות" (משלי כג, לג), כי יען שהנך הולך אחרי עיניך הרואות זרות, אתה בא גם לידי תהפוכות, להפוך את הסדר ולהחליף את היוצרות.

ואמנם, כונת זה הפרק – כי ה׳דיבור׳ וה׳אמירה׳ מלה משותפת: נופלת על הדיבור בלשון, כאמרו: ״משה ידבר״, ״ויאמר פרעה״; ונופלת על הענין המצויר בשכל מבלתי שידובר בו – אמר ״אמרתי אני בליבי״, ״ודיברתי בלבי״, ״ולבך ידבר״, ״לך אמר לבי״, ״ויאמר עשו בלבו״ וזה הרבה; ותפול על הרצון ״ויאמר להכות את דוד״ – כאילו אמר: ׳ורצה להרגו׳ – כלומר: חשב בו להרגו; ״הלהרגני אתה אומר?״ – פירושו וענינו: התרצה להרגני?; ״ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים״, – וזה גם כן הרבה.