משלי כד:כה מחשבת ישראל: עקידת יצחק, קול התור וחובות הלבבות

והנה הכללים האלו חמשתם כלם נתיחסו היטב אל הנדון אשר לפנינו כאשר יתבאר. וזה כי השכל יחייב שלא היתה הכוונה מתחלת היצירה האינושית אל שתתלה הצלחתו בבכורה ולא בשום דבר שאין התחלתו ביד אדם וזה נתבאר מבני אדם גם בני נח נאמר ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת (בראשית ה׳:ג׳). יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם (שם ט'). וזהו בירור הכלל הא' אמנם אחר שזרח שמשו של אברהם אבינו הוא היה גבור חיל לפני יי' ללחום מלחמותיו ועשה והצליח והגדיל לקדש שמו ולפרסמו מכל אשר היו לפניו חיייב מהגמול האלהי לגדלו ולהרימו על כל שאר האנשים. ומהאהבה אשר אהבו ומהשמחה ששמח בו נטל ההצלחה האינושית ונתנה בידו להיות לו ולזרעו אחריו לרשת אחוזת עולם כמו שירצה להנחילנה אותם כמ"ש ואעשך לגוי גדול וכו' (שם י"ב.) ובפרשת מילה ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך לאחוזת עולם והייתי להם לאלהים (שם י"ז) וכבר אמרו ז"ל על והיה ברכה עד כאן הייתי זקוק לברך את עולמי מכאן ואילך הרי הברכות מסורות לך למאן דאת אהב לברכה ברך (ב"ר פ' נ"ט). והיה זה הענין ממה שנאמר עליו לכו וראו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם (תהילים ס״ו:ה׳) כי מהפעולות האלהיות ומנוראות עלילותיו על האנשים השלמים לצרף ולזקק אותם ואת טוב חריצותם בהראות להם כאלו משלים להם נפשם ועצם שלמותם מנגד וכפשע בינו ובין הפסדו והם ישתדלו בטוב דעתם וכח גבורתם בעוצם אהבתם אותו להחזיק בו ולהחזירו אליהם ולהושיבו על כנו כמשפטו הפך מהאנשים החסרים שהיה להם למקנה ומאבדין אותו בידים כמו שיתבאר זה הענין היטב מזה הספור אשר בזה לא ירוחק כלל היות מסירת הברכות ביד אברהם על הכוונה הזאת הנכונה. ומזה נודע טעם אשר לא ברך אברהם את יצחק כמנהג האבות כי הוא היה נביך בדבר כמו שהזכירו חז"ל במדרש (ב"ר פ' ס"א). משל למלך שהיה לו פרדס ונתנו לאריס והיו בו כל מיני אלנות כרוכים זה בזה אחד של סם המות ואחד של סם חיים אמר האריס אם אני משקה של סם החיים זה של סם המות יחיה עמו ואם אין אני משקהו היאך זה של זם חיים חי. וחזר ואמר אותו אריס לשנה זאת אני משלים אריסותי והולך ומה דלהנייה למריה דפרדסא עביד כך אמר אברהם אני איני מברך ליצחק לפי שעכשיו בני ישמעאל ובני קטורה מתברכים אמר אני בשר ודם היום בחיים ומחר בקבר ומה דבעי עביד בעולמו כיון שמת אברהם נגלה הקב"ה על יצחק בנו וברכו שנאמר ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו (בראשית כ״ה:י״א). ראה כמה הפליגו להראות מה שאמרנו כי יש לעיין במ"ש שאם יברך את יצחק היו מתברכין בני הפלגשים ולמה אלא שדבר זה יתחייב מהמתנה שנתנו לו בדרך אחוזת נחלה והיה הזקן חפץ שיקבל הברכות שאינן מקבלות חלוקה, הראוי לקבלן מבלי שישא עליהם חטא כי הוא היה רואה בבניו לפחות שני בכורות כל א' פטר רחם. והנה ישמעאל היה ראשית אונו ומצד אחר נאמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע (שם כ"א) ולא היה רואה מצד מדתו מדת החסד שיהיה ראוי שיהיה נותן לזה ונוטל מזה. אלא שאם הוא יברך בפיו שחייב לעשותם שוים. ולזה הסכימה דעתו להניח הדבר לבעל הפרדס. והוא יתברך נתן הברכות ליצחק ובירר כי עליו ולא על זולתו נאמר לו והיה ברכה (שם י"ב) והוא נכנס תחת אביו להוריש הברכות האלה על פיו בתורת נחלה ומשפט בכורה כמו שנתבאר. וזהו ענין הכלל השני שאמרנו: ואחר שנולדו בבית יצחק אבינו שני בנים ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער שהם ודאי סמני הרריות שהעיד הכתוב הגיע מענינו להיותו בטבעו מתגורר עם בהמות השדה וחיתו ארץ ואין מעלתו עליהם רק מה שיתחכם מהם ויתנכל אליהם לחרוך רמיה צידו. והנה איש כזה כבר יצאת צורתו מכללה אל ענין שיתוף או החקוי לבד כמו שכתב הרב המורה בפרק ילד (פ"ז ח"ר) זה לשונו. וכבר ידעת כי כל מי שלא תגיע לו זאת הצורה אשר ביארנו ענינה אינו איש. אבל בהמה על צורת איש ותבניתו אבל יש לו יכולת על מיני ההזק וחדש הרעות וכו'. והנה הוא מבואר שבכור כזה אינו ראוי ליירש בבית אביו כי בעל צורה אחרת הוא אשר לא תסבול נחלת הברכות האלה. וזהו הכלל הג' אשר הנחנו: והנה מפני שכבר היו הברכות ביד יצחק בתורת נחלה והיה יצחק באבות מיוחד למדת הדין עצמה כמ"ש ופחד יצחק היה לי (בראשית ל"א) ועם שהיסוד הזה מוסד מונח לחכמי האמת אינו צריך ראיה הן אני חפשתי ומצאתי עדות גדולה בכתובים הבאים בספרו שלא הוזכר בעניינו שם זולת אלהים שהוא מדת הדין בכל מקום והפלא שאם היה מספר בזולתו מהענינים הוא מדבר בשם יי'. וכשנעתק הספור אליו מזכיר שם אלהים ובהעתק ממנו נשתנה השם ובשובו אליו ישוב עד הגיעו להכנעת העקידה אשר שם נהפכה מדת הדין לרחמים באומרו ויקרא אליו מלאך יי' מן השמים (שם כ"ב.) צא ולמד כי בכל ספור פרשת לך לך ובמראה האחוה ובין הבתרים לא נזכר שם אלהים עד שנעתק לדבר בבשורת הבן הזה באומרו וידבר אתו אלהים לאמר כו' (שם י"ז) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (שם). ויאמר אלהים אל אברהם אבל שרה אשתך יולדת לך בן וכו' (שם). וכן כלם עד סוף הספור שנאמר ויכל לדבר אתי ויעל אלהים מעל אברהם (שם). וכשנעתק אל ספור אחר נאמר וירא אליו יי' באלני ממרא. היפלא מיי' דבר וכו' (שם י"ח). כי זה לענין התוכחת נאמר לא לענין הבשורה. וכן בכל ספור סדום ואבימלך והפלא שהתחיל ויי' פקד את שרה ויעש יי' לשרה כאשר דבר (שם כ"א.) כי זה היה לגבי פקידתה כלפי מ"ש היפלא מיי' דבר וכשדבר בלידת הבן אמר ותלד שרה בן לזקוניו למועד אשר דבר אתו אלהים. וימל כו' כאשר צוה אותו אלהים צחוק עשה לי אלהים וכן לא זז זכרון זה השם בכל ספוריו עד העקידה כלה עד שנאמר ויקרא אליו יי' מן השמים כי משם ואילך יי' יראה אשר יאמר היום בהר יי' יראה (שם כ"ב). והמלאך בי נשבעתי נאם יי' כי משם ואילך כבר נשתתף עמו מדת רחמים אמנם עיקרו ושרשו היא הדין הגמור והמשפט החתוך ומזה הטעם לא היה רואה להעביר תורת נחלה בשום צד כי היה עון אשר חטא וכמו שאמר לו שמואל לרב יהודה שיננא לא תהא באעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא (ב"ב קל"ג:) וכ"ש אם לא היה מוחזק אצלו כרשע מוחלט יהיה סבור שיסבול התקון עד שישאר כל א' מהם על מתכונתו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו כי הוא הטוב והנכסף לכל שלם. על כן על כל אלה הדברים נתאמצו עמודי עולם נתיעצו גם גברו חיל להשיב דבר אמת על כנו כי ידעו לא טוב בעיני יי' שיתברך ברכות שמים ממעל רק הטוב בעיניו ושהחריצות וטוב ההשתדלות נתן אלהים לבני אדם לצרפם לעתות כאלה כמו שאמרנו. והנה יעקב נתחכם להסיר מעניו קיטרוג הבכורה בקנותם לו מהאיש החסר הלזה בלחם ונזיד עדשים הראוי לו לפי אכלו כדי שיחולו הברכות על ראשו על פי אביו ובהסכמת דין מדתו ואמו הצדקת השלמה בצדד הצדדים המביאים אל גמר המעשים מבלי הגיד ליצחק אביהם דבר כי ידעו תיצר לנפשו מאד מבשורת פיסול בנו בכורו יחששו פן יהי' אסון מתת לאחד מהם שום ברכה ודעת עליון הסכימ' כי גם הוא העלים ממנו כמו שיבואר. ובזה וזה אין שום חטא כלל אדרבה הוא זהירות וזריזות להיות קרוב אצל עצמו להקריב אליו הטובות האמתיות בכל מאמצי כחו וכמו שאמר ז"ל וחי אחיך עמך (ויקרא כ"ה) חייו קודמין (ב"מ ס"ב.). כי בדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם חיי עולם ראוי להקדים אהבת עצמו לאהבת זולתו. ויהי מה. ולא ישיגהו בזה הגנאי שמגנים לרודפי אחרי הטובות הזמניות בשיקראום אוהבי עצמם כי אחר שהטובות ההנה אינם אמתיות הרודפים אחר קנינם אינם אוהבי עצמם כי אם לפי דמיונם. ^*אמנם אשר במעשיהם וכו', ר"ל ע"פ דברי החוקר, כי כמו שיגונה המקנא בזולתו רק כאשר יקנאהו בעבור קניניו המדומים כהון ועושר, או כח גופני, ויופי, יען כי הקנאה הזאת מלבד שהיא בעבור דבר שאיננו טוב וקנין אמיתי, תסבב לפעמים לבעליה גם השתדלות רעה לקנות קצת מאלה כהון ועושר, גם בגזל וחמס ועול ומרמה, או לשלול מזולתו כל אלה בענין רע, ע"ז סיבוב נזק והפסד הכה ופצוע, אבל המקנא בחכמת ישרת לב וצדקת זולתו הלא ישובח, כי עי"ז ישתדל גם הוא להיות כמוהו חכם ישר לב, וצדיק, ומי יתן כל עם ד' נביאים או תמימי דרך ההולכים בתורת ד', וכן אחז"ל "קנאת סופרים תרבה חכמה" כן גם אהבת אדם את עצמו לא תגונה, רק בהשתדלו בעבור זה להקנות לעצמו רק כבוד מדומה בל"א ושאר קניני עולם החולפים, אשר קנייתם תהי' לרוב רק ע"י פעולות בלתי ראויות ונכוחות, ובעליה מבזים לרוב את כל זולתם, ואינם משתדלים כלל לשחר טובם ואשרם, ומדה זו תקרא (בל"ע עגאיסמוס, אייגענליעבע), אבל בהיות אהבת האדם את עצמו רק סבה לשמור נפשו מכל רע כפי היכולת, מבלי סבב נזק בעבור זה לאחרים, ולהשתדלותו לקנות לעצמו שלימיות אמיתיות ומתמידות, מעלות ומדות טובות, אשר בעליהן משחר בלתי ספק גם טובות זולתו ככל אשר תמצא ידו, הלא תתהלל גם היא ותתפאר כמעלה יקרה ונכבדה ונקרא' בפי המחקרים החדשים בשם (זעלבסטליעבע). אמנם אשר במעשיהם יאהבו עצמותם על דרך האמת הם אשר ישובחו בפי כל חכם וישר הדעת. וזה מה' שבררו החוקר בפנים מה שאמר בט' מספר המדות בהגבילו אהבת אדם לעצמו אמר אמנם אשר יתעסק תמיד לעשות צדקה וומשפט והדברים הישרים ושאר הפעולות אשר הם מהמעלות ובכלל תמיד יבקש הטוב אין אחד שיקראהו אוהב עצמו ולא יחרפהו. אמנם ירא' כי אשר הוא כזה יותר הוא אוהב עצמו כי יתן לעצמו הדברים הנבחרים והיותר טובים ויוסיף תת לחלק המיוחד לו לעצמו וכל חלקי הנפש הם נשמעים לזה. והאריך עוד דבריו בתת טוב טעם ודעת שלא יגונה האדם במה שישתדל באהבת עצמו רק מפני שהוא מחליף שנאה או פחיתות תחת אהבתו וחתם דבריו. הנה ירא' כי בכל הדברים המשובחים המעולה נותן יותר לעצמו וע"כ ראוי לקראו אוהב עצמו כמו שנאמר מה שאינו ראוי להיות כן לרבים. הנה שנתבאר שהזירוז וההתחכמות בקנות המעלות והטובות העצמיות היא זוכה על כל בעל נפש וחז"ל אמרו קנאת סופרים תרבה חכמה (ב"ב כ"ב.) שעם שהקנאה הוא הפחותה שבמדות כשהיא לבקשת דבר טוב הנה היא טובה ואמר ותקנא רחל באחותה (בראשית ל') קנאה במעשיה (ב"ר פ' ע"א) סבבו קנאתה מהיות חטא עצום להיות' זכות גדול גם כי היות המדות התוריות האלהיות מתחלפות אל האנושיות בקצת אלו העניינים יתבאר יפה אצל מעשה דינה שער כ"ז ב"ה. ואם תאמר כל זה יתכן כשיועיל לעצמו מבלי שיזיק לזולתו אמנם בהזק זולתו כל שכן אחיו ושארו כבר עבר משום ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י״ט:י״ח). ואז"ל ודעלך סאני לחברך לא תעביד (שבת ל"א.) עשה אזנך כאפרכסת אל דברי החכם ההוא ופתח פיך לצוף אמרי נועם אשר דבר בפ"ד מהמאמר ההוא כאשר הגביל מעשה האהבה לנאהב כי משם נלמוד פי' יקר ונעים במאמר ואהבת לרעך כמוך מסכים מאד לשרשי התור' האלהיית ואל דעת חז"ל וממנו נמצא תשובה שלימה לשאלתנו. וזה כי כשהזכיר שם הסכמת הראשונים בגדרם פעלות האוהב בשיחפוץ בחיי אוהבו כחיי עצמו ושירצ' לאוהבו הטובות אשר ירצה לעצמו כמו שכתבנו ראשונה הנה הוא ערער על זה המשפט ואמר שאם כמשמעו הנה יקרא לכלל האוהבים כאמות הסכלות שאוהבות בניהן על זה השיעור טובים היו או רעים מה שלא יתכן זה במעולים כי אם לאהוב את הטוב ולשנוא את הרע וכמו שאמר המשורר הלא משנאך ה' וכו' (תהלים קל"ט). ואמר הנביא הלרשע לעזור ואת אויבי ה' תאהב (ד"ה ב' י"ט). אלא שהוא העמיד דבריהם במה שביאר מליצת עצמו האמורה אצלם בזה ואמר ז"ל ובעבור עצמו רצה לומר בעבור החלק השכלי כי זה כל האדם. ירצה שבכל מקום שאמרו שהאדם החסיד יפעול פעולות המעלה בעבור עצמו ושהוא רוצה לאוהב החיות והטוב אשר ירצ' לעצמו זה אמנם צריך שיובן בעבור החלק השכלי ממנו שזה לבדו עצמיותו של אדם והחיות והטוב הנרצים לו הם הצלחת החיים לעולם שכלו טוב. ועם זה כבר יתבאר ג"כ תואר הריע והחבר אשר חוייב עליו לאהוב אותו בזה השיעור שיצדק עליו שהוא רעהו כנפשו כלומר כעצמו וכמ"ש חז"ל עם שאתך בתורה ובמצות (ב"מ נ"ט.). שמי שאינו כמוהו בזה החלק אינו ריע ועמית ואין לאהוב אותו אלו הטובות העצמיות. וכמו שאמר שם אמנם לאחרים כפי אשר יחשבו היותם כן. ולא עוד אלא שאם הונח שהוא עצמו יתחלף מטוב לרע לא ירצה לעצמו הטובות האלו ואלו דבריו בזה. ואם ישתנה ויהי' אחר לא יבחר שיהיו כל הטובות לזה אשר נעשה כי האל ית' הוא עתה טוב והוא תמיד אשר הוא ע"כ. והכוונה כי כמו שהאל ית' לא ישתנ' בחפצו היום בטוב ומחר ברע כן זה חלק אדם מאל והוא השכל אי אפשר לו להשתנות לרצות הטוב למי שאינו טוב. ואם קרה לו שישתנה לרע כבר היה אחר ולא היה הוא עצמו אשר בחר לו הטובות. ועל זה האופן קיימו חז"ל לאלישע בן אבויה השם אשר חדשה לו האשה כשאמרה לו אין אתה אלישע כי איש אחר אתה (חגיגה ט"ו.). ראה מה נמלצו דברי זה החכם ומקביו דקדוקי דבריו אשר בהם תתבאר הכוונה האלהית במאמר הזה שהיא כלל גדול בתורה ובמדות. רצוני ואהבת לרעך כמוך שירצ' ואהבת לאותו שהוא רעך ועמיתך כמוך כלומר כמו לעצמך האמתי שהוא החלק השכלי אשר בך עד שעצם שניכם הוא אחד ממש. כי איש כזה הוא בעל ברית אל השלם לרצות לו הטובות העצמיות כרצותם לעצמו אמנם האח הרע הבליעל איננו כעצמו ואיננו קרוב אליו ולא דומה לו ולא יקרא אדם רק בשתוף השם לבד כמו שאמרנו ומצוה להתנכל אליו לתת את הראוי לפי טבעי ולקחת ממנו מה שלא יהי' טוב לו לפי הכרתו ויושלם בו השלם בזה והנה זה אינו חסר. והנה עם זה כבר יאמר עליו יפה נקי כפים ובר לבב (תהילים כ״ד:ד׳). כי הוא לא כיון אל שידבק בידו מאומ' מהטובות החיצונות אשר נחנף אוהבי עצמם אצלם. אמנם היה בר לבב לכוין אל ההצלחה הנפשיית ולא נשא לשוא נפשו כי אם אל דבר גדול לבלתי תכלית וגם כי החליף דבריו ותהי לו לחכמה לא למרמה כמו שאמרנו אצל אברהם ועפרון וכבר אמרו הראשונים שהחרב והכזב והשם כל אחד מהם ביד הסכלים הם מחתת גופות האנשים אמנם ביד החכמים הם צרי לנפש ומרפא לעצם. ושלמה החכם הסכים ואמר אומר לרשע צדיק אתה וכו' ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב (משלי כ״ד:כ״ה). ואם כן ישא ברכה מאת ה' כי ה' שם היה והסכים עמהם כמו שיבא ולא עוד אלא שתחשב לו לצדקה מאלהי ישעו. וחתם זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב כו' (תהלים שם). כאלו מדבר נכח עמו. יאמר כשידרשו חכמי כל דור ודור בזה ויבקשו מגמת פניך יעקב יכירו וידעו כי לא נמצא עולתה בך. וזהו תכלית הכלל הרביעי אשר הנחנו והם חיוב ההשתדלות והחריצות להחזיר מעלת השלמות אל יד הטוב והישר כמו שיאות ומנהו והלאה נחלש כח הבכורה הזאת ונתבטל חזקה. ולא הספיקה עוד למנוע טוב ה' והצלחתו לראוי אליהם לא מצד היושר ולא מצד הדין ונתרשם זה הענין מאד בכל מה שסופר אחר זה ממשפטיה שאפי' בבני יעקב שלא הית' אצלם רק לכבוד לבד נטלה הבכורה מהבכור ונתנה ליוסף צעיר הבנים וגם בבני יוסף שכל הזקן את ידיו כי מנשה הבכור ואמר שאחיו הקטן יגדל ממנו (בראשית מ״ח:י״ד). וגם ביהודה ראש מלכות ישראל נאמר ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וכו' (שם ל"ח). והפלא שאף בפרץ וזרח בניו הית' ביטול הבכורה כי זרח נתן יד ראשונה ואחר פרץ עליו פרץ (שם) הוא אבי ישי אבי דוד וגם בבני דוד לא מלך הבכור ואולי שלסבה זאת בחר לו יעקב ברחל הקטנה ולקח צעירה בפני בכירה כי לא חפץ בבכורה וישנאה ולהיות ביטול הבכורה נוהג משם ואילך נאמר כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים (במדבר ח׳:י״ז) שאם היה משפט הבכורה נוהג על הענין שהיה בימי יצחק הנה קודם לכן כבר היו לו הבכורות. אמנם לפי שכבר נתבטל זה כמו שנזכר חזר וקנאן במכת בכורות עד שסרו מהר לאבד זכותם במעש' העגל ונטלה מהם ונתנה לאותן שקדשו שם שמים איש בבנו ובאחיו לתת עליהם היום ברכה (שמות ל״ב:כ״ט). וזהו עצמו הכלל החמישי אשר הנחנו במשל: ועם זה נתישב כל הענין כאשר היה עם לבבנו ואומר כי לפי הנראה הוא המכוון לרז"ל במאמר שזכרנו פתח השער מה ראה וכו' אלא שיש לנו לתת לב תחלה אל מה שאמרו בתשובתם עד שלא הוקם המשכן הותרו הבמות והיתה העבודה בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות והעבודה בכהנים אמר יהיה רשע זה וכו' והלא הוא הטעם עצמו שלא היה לו להמסר עליה שאחר שעבודה זו מתכונה הולכת מהבכורות מה לו ולה כ"ש שלא היה לו להסתכן עליה. ולא עוד אלא שנראה בבירור שלא הועילה לו אפילו בימיו כלל לענין הקרבנות. כי לא נזכר שהקריב יצחק שום קרבן על ידו ואם היה משמש בכהונה איך לא הרגיש אביהם הימים הרבים ההם בכל עת שהיה מקריב ואיך הוחזק לו עשו לבכור עד שאמר לו בעת זקנתו את בכורתי לקח. ועוד מה ענין זכרון היתר הבמות ואיסורן לענין היתר זה הספק. אלא שנראה שהכוונה להם ז"ל לעורר על זה המעשה מהצדדין עצמם אשר זכרנו שאם בא אליה לצורך הנכסים היה דרך עקש ומגונה. ואם לצודך ההצלחה האלהית הנה היתה סבת צורכה מוסכלת הכל כמו שנתבאר. והשיבו בענין אחר שהוא דומה לו ויהיה תשובה לזה בקירוב הענינים ואמר שמהידוע שהנתן עבודת הקרבנות ביד הבכורות קודם הקמת המשכן לא היה ענין נאות. רק היה צורך שעה לחסרון התיחדות משפחה או שבט הגונים לזה כמו שהיה אז נוהג התר הבמות לבלתי היות שם מקום מועד לבית אלהים ולזה כשהוקם המשכן נאסרו הבמות גם הכהנים הנגשים אל ה' נתקדשו. וינזרו הבכורות מהעבודה. והנה לפי שראה יעקב באספקלריית שכלו שכבר קרה בענין הברכות או בענין הזה עצמו שלסבות שקדמו היה זכותם מסור במי שאינו ראוי לו ורוח המקום אין נוחה הימנו כמו שאמרנו קנא הוא קנאת ה' ואמר איך יהיה רשע זה עומד ומקריב עצמו זה אי אפשר כי לא לפניו חנף יבא אם לא אמהר לעמוד להסב אלי הטוב האלהי גם לי גם לו לא יהיה. לפיכך נתן נפשו על הבכורה וביטל אותה והשיב פני ההצלחה האלהיית אל כל המקום אשר יוזכר שמו תהלתו. והנה הפירוש הזה נראה שהוא מוכרח גם הוא נכון ומסכים אל כל מה שאמרנו ולמדנו בו כמה צריך אדם לזרז עצמו בכל יכלתו אל המרצת ההשתדלות להביא עליו מה שאפשר מהשלמות האמיתי ולהדיח מדיחיו ומעיקיו מעליו בכל מאמצי כחו כי כל אלו הענינים עשאם האלהים וגלגל הוייתם לנסות בהם זרוזו וחריצותו של אבינו יעקב ולצרפו ולזקקו כזהב וככסף ולצרף כח תשוקותיו הטובות אל הפועל כי אלו הם דברים שיועילו מאד להפליג מעלתו ולהגדיל שכרו לפי רוב המעשה. עד כאן שיעור מה שראיתי להקדים בסוגיית ספור בכורה זו וביאורה ומה שעלה על לבי בזה בשקול דעות וסברא. ועתה נבא אל פירוש הספור עם מה שלפניו ולאחריו עד עת תת הברכה בהקדים הספקות ראשונה:

ובמדרש (ילקוט שם) מה חתן נכנס גבור ויצא חלש כך השמש נכנס גבור ויצא חלש מעינותיהם של בריות. והנה עם שדבריהם אלו הם הלצים ע"ד ולמוכיחים ינעם וכו' (משלי כ״ד:כ״ה). מכל מקום למדנו מהם פי' נאה לזה הכתוב והיא שהשמש כשהוא זורח על האופק עם היותו כחתן יוצא מחפתו מצד שכבר שמש באורו תחת האופק ההוא י"ב שעות עכ"ז ישיש עתה לרוץ על האופק ההוא כגבור לרוץ אורח י"ב שעות אחרות בלי שום ליאות ויגיעה וכן דרכו בכל יום. ומ"מ היא היא הטענה (הראשונה): ועל השנית אמר מקצה השמים מוצאו וכו' כי בכאן הור' על תכלית כיון ודיוק פעולותיהם אשר לא סר ולא נשתנה מעולם. וטענה זו לקוחה מזרוח השמש מקצה המזרח בתקופת ניסן שהוא אז בראש טלה ומנטותו משם ואילך מיום ליום דרך הגלילים עד תכלית נטייתם שהם קצות תקופותיו הדרומית והצפונית וחזרתם בדרך ההיא עצמה ועל אותו הסדר לעולם מבלי שתטעה ותשתבש להחליף גליל יום אל יום אחר ומבלי שתאחר או תמהר להגיע אל נקודות ראש טלה וסרטן ומאזנים וגדי מגלגל המזלות באחד אחד מד' תקופות השנה וכל זה מהפלגת החכמה והדיוק והכיון הנמרץ הנמצא בו מה שהוא נמנע להמצא בדברים הבאים מצד ההזדמן. ועל הג' אמר ואין נסתר מחמתו אמר כי הנטיות האלו לצפון ולדרום וגם היות השמש סובב באורח ההיא שהוא יוצא המרכז הוא נכר ומפורסם היותו לתכלית מיוחד מכוון ומועיל מאד לקיום המציאות והויית הנמצאות וקיומן והוא כדי שיגיע חום השמש לחלקי היישוב באותו השיעור הצריך לכל אחד מיושבי האיקלמים בהפשיר והשוות החום והקור בקירובו וריחוקו מחלק המיושב מצד נטותו אל הדרום והצפון דרך הגלילים עם שנוי מצבו ברומו ושפלו בגלגל היוצא מרכז. והיא הדבר אשר יגדל תועלתו לחיי הנמצאים איש על מקומו וזמנו כמו שידוע כל זה למתחילים בחכמת התכונה. ומהידוע כי ההזדמן לא יביט אל שום תכלית כ"ש אל רבים ונכבדים כאלה: ואחר שגמר הענין הזה מהסדור הכולל הטבעי אשר בגרמים השמימיים המכריח מה שיושכל מפרטיותם אחר מה שיושכל מכללם כמו שאמרנו נעתק לבאר התועלת המגיע מהעיון הזה בענייני תורתנו הקדושה המסדרת המעשים המשובחים לומר שראוי שנקח ראיה מהדרוש הראשון אל השני הדומה לו ביחס ומדרגה ואמר תורת ה' תמימה וכולי עדות ה' וכו' פקודי ה' וכו'. ביאר הענין היותר מעולה ראשונה אדסליק מניה בדרוש הא' והוא היות לתורה האלהית לא בכללה לבד אבל לכל חלקיה תכליות נכבדות מיוחדות מה שלא יהיה דבר מזה בהזדמן. ולגדל ולחזק הראיה הפליא לעשות בזכור ד' זוגי מצות ממנה כנגד ד' סוגי הסבות הידועות אשר זכרנו. התכליתית. והצוריית. הפועלת. והחומרית. וייחד החלקים לכל אחד מהנה. ואמר כי החלק מהתורה האלהית שיוחלט עליו זה השם רצוני תורה על דרך האמת. והוא הישרתה אל הדעות הנבואיות ואל האמונות האמתיות בעיונים האלהים אשר הטעות והשבוש בהם מסוכן מאד ויפסיד הנפש שהוא הנושא להם. הנה באמת כשנקבלם ממנה בשלמות ותמימות ולא נפנה אל הבלי שוא ומדוחים המעורבים בעיונים היונים והנמשכים אחריהם כמו שזכרנו במבוא שערים הנה באמת תהיה התורה האלהית בזה משיבת נפש אל מקורה העליון והוא השכל אשר ממנה חוצבה אשר זה כוונת כל היישרות ותכליתן וכמו שאמר החכם (קהלת) בסוף ספרו והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ואחר שזכר החלק המכוון בייחוד אל התכלית בכללו נעתק לבאר מה שבא בהן מכוון אל הסבה הצוריית ואמר עדות יי' נאמנה וכו'. אמר כי החלק ההגדיי ממנה נבדל מספורי שאר הדתות או ספרי החכמות במה שהיה מנהגם כשראו לעורר על ענינים עמוקים מהחכמה והתושיה יכוונו אל ספורים יפים ועניינים משמחים בדויים מלבם כמו שהיה בספרי משלי הקדמונים והמליצים הנודעים לחכמי האומות והנה הפתאים השומעים אותם ולקחום כמשמען נשארו בפתייותם ולא יועיל להם הלמוד ההוא כלל לצאת מבהמותם. אמנם ספורי התורה האלהית עם היות שהם רומזים אל ענינים נפלאים עמוקים מ"מ הספורים ההן כפשטן הן בתכלית האמת ומביאין ההמון אל שלמות נפשם בכל מה שיישירו אל השכר והעונש בכל הספורים אשר תעיד עליהם כחדוש העולם ודור המבול ואנשי הפלגה וסדום ובנותיה מצרים וקרח ודור המדבר וזולתם או ספורי האבות ושאר הצדיקים אשר יסופר מעניינם מה שלא יעלם. כי כל זה ממה שיביא חכמה ומוסר בלב הפתאים ויכניסם לברית ההבדל המיוחד לאדם שהוא להיות מדבר כלומר חי משכיל והיא עצמו מה שאמר מחכימת פתי. וזה אינו רק הסיבה הצוריית בעינה כי זה החלק הוא ממה שיחכם בו זה הפתי ויוציא צורתו לאמתתה. ואחר נעתק לזכור מה שהוא מיוחד אל הסבה הפועלת ואמר פקודי יי' ישרים וכו' אמר זה על חלק המצות הבאות בתורה להקנות לעושיהם תכונות שלמות וקניינים לפי המעל' כי על כן קראם פקודים כי המדות והקניינים נתונים נתונים המה בתורת פקדון בלבות האנשים. אמר ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך. את יי' אלהיך תירא. ואהבת לרעך כמוך. לא תשנא את אחיך בלבבך. לא תאמץ את לבבך. ורבים כמו אלה אשר הם תכונות לביות כללות יסודרו מהם הפעולות השלמות המשמחות את לב עושיהם. כי מתנאי הקניינים השלמים שיצאו פעולותיהם בשמחה ובטוב לבב כמו שזכרנו למעלה בפי' ישמח יי' במעשיו. סוף דבר הלב הוא מפתח הפעולות כלם ומקורן כמו שאמר הכתוב (משלי ד׳:כ״ג) מכל משמר נצור לבך וגו'. והפקודים המשמחין אותו הם מושיבים ומחזיקים הסבה הפועלת או המה הם הסבה עצמה בלי ספק: ואחר נעתק אל החלק שהוא מיוחד אל הסבה החמרית ואמר מצות יי' ברה וכו' כי ידוע שהלב והעינים יתחלפו במה שהלב ישכיל הדברים מופשטים מחומריותם. אמנם העינים ושאר החושים לא ישכילום אבל ירגישום בחמריותם על דרך המישוש והפגישה על ידי אמצעיות או זולתו כמשפט ההשגות ההיולאניות. כי על זה אמר איוב (י) העיני בשר לך כמו שיתבאר בפרשת יירא שער כ"א בע"ה. ועם זה ירא' בבירור שכוונתו לומר שהתור' האלהית לא לבד מביאה אל התכלית ומטיבה ומחזקת הצורה והפועל אלא שגם כן תאיר העינים שהם עקר הכלים הגשמיים ואחריהם כל השאר ימשוך לחוש ולהרגיש כל החמרים הפרטיים אשר יאותו היותם נושאים לפעולות המתוקנות שמהם יעשו הקניינים. והיות התור' האלהית כך ענייניה בהרבה ממצותיה הוא מבואר כי יקרא קן צפור וכו' כי תפגע שור אויביך וכו' כי תראה שור שנאך וכו' לא תראה את שור אחיך וכו' לא תחרוש בשור ובחמור וכו' כי תבא בכרם רעך וכו' וזולתם רבו מספר. מהם מיוחדים לעינים ממש ומהם לשאר ההרגשים וכמו שחלקם בעל עמודי גולה ומהם במורגשים. שהתור' בכלם היא זכה וברה ומאירת עיני עורים גם פקחים על כל פרטי המעשים ועל החמרים הנושאים אותם בפגעו בם יעשה מה שיתכן לעשותו לחיות בו חיי המדיניות חיים נאותים אם בחלק ההוא הפרטי ואם בענינים הרב' עד שכבר יכלול זה כל התור' כלה כמו שאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות יי' כו' כי בזה ודאי יושלם מה שאמר (דברים ו׳:כ״ד) לטוב לנו כל הימים לחיותינו כיום הזה. ובירו' דעירובין פ' בכל מערבין (הל' ב') מפני מה אמר מערבין בחצרות מפני דרכי שלום ומעשה באחת שהית' רבובה עם חברתה (פי' מתקוטטת). שלחה את עירובה ביד בנה נסתיה וגפפתיה ונשקתיה. אתא אמר לאמיה. אמרה הכי רחימת לי מתוך כך עשו שלום הה"ד (משלי ג׳:י״ז) דרכיה דרכי נועם כו'. הנה שנתעוררו אל מה שאמרנו כי המצוה ההיא הית' להם מאירת עינים במה שהיו סומות מתחלה והכינה החמרים הראוים להמצא להסכמת השלום ועם זה ראו שהתור' האלהית דרכיה הרחבים והעקריים הם דרכי נועם ההצלחה הנצחית אשר עליה אמר לחזות בנועם יי' וכו'. והנתיבות הקטנות היוצאות הנה והנה הם לצורך חיי השלום וטוב המדיניות לחיותינו כיום הזה. והנה עם זה השלים לבאר איך נמצאו בכל חלקי התור' הסיבות התכליתיות המכונות מכל אחד מהחלקים אשר זה יורה על היות כלם מכוונת ממניח חכם בחכמה גדולה ובכוונה עצומה וזו היא הגדולה שבטענות. ולא עוד אלא שכבר באו בכונה נפלאה לכוין אל ד' הסבות המשלימות מציאות כל נמצא ומעמידות אותו על שלמותו והיא הענין היותר נאות שאפשר. ואחר שביאר הטענה הא' על השלמות נעתק אל השתים הנשארות. ועל הא' אמר יראת ה' טהורה אמר כי התור' האלהית הן מצד מצותיה המעשיות הן מצד האזהרות והמניעיות שנופלה עליהם מלת יראה ושמירתם תמשך בכל עת וזמן היא טהור' מכל סיג ושמץ המפסידות הדברים אשר הורכב בהם שום דבר רע. ומזה הצד היא עומדת לעד כי לא נמצאו בה דברים בטלים ולא מביאים אל הביטול נמשך למה שאמר במקום אחר (תהילים י״ב:ז׳) אמרות יי' אמרות טהורות כו'. כי כל זה סיבה חזקה על דרך המשל להשארותם והתמדתם לעד וזו היא הטענה השנית אשר בה תתבאר בלתי נופלם תחת ההזדמן כי אשר הוא כן לא יותמד זמן כ"ש שיהי' נצחי. ^*ועל הג': צדק הנימוסי הוא מה שמיסדים וחוקקים המלכים שופטי ארץ לפי רצונם במדינותיהם (בל"א פאזיטיוועס רעכט) וצדק טבעי הוא המסכים אל השכל הישר אשר הטביע ד' בלב כל בני אדם (בל"א נאטוררעכט) ושני אלה סותרים לפעמים זה את זה אבל משפטי ה' הנתונים מאתו ע"פ חפצו ורצונו הפשוט צודקים ומסכימים יחד גם עם האמת והצדק הטבעי: ועל הג' אמר משפטי יי' אמת כו' יאמר כי באמתיותם והצטדקם אלו עם אלו ועם האמת יורה היותם מכוונים בתכלית הכיוון וזה כי פעמים רבות יתחלף הצדק הנמוסי והדתי מהצדק הטבעי שהוא אמיתי חלוף נמרץ ואין שום מבא להסכמתם כי אם לו ית' לבדו כמו שאמר אדון הנביאים (דברים ל״ב:ד׳) אל אמונה ואין עול כמו שיתבאר בפ' יתרו שער מ"ג עם מה שראוי שילוה אליו בה' אופנים. זה ההצדק כבר. גלה עליו באמרו (שם י"ז) על פי התור' אשר יורוך כו' כי על פי עצתם יוכלו לדון דין אמת לאמתו ולא כאשר יזדמן. והיא אומרו משפטי יי' אמת כו' ירצ' כשתתחבר עמהם אמתת התור' ולא באופן אחר. ואחר שהשלים כונתו בשווי ודמיון ב' הדרושים והסכמת טענותיהם הכוללים שני מיני ההנהגות הגוזרות האמת והצדק בהם כמו שהונח אמר על כל החלקים התוריים אשר זכר הנחמדים מזהב ומפז כו' גם עבדך נזהר בהם כו'. יאמר שאם שמעצמם יש להם סבת השמירה וכל אדם יקיימם באהבה רבה מצד שתי הסגולות מתוך השלש. וזה כי מצד הקיום וההתמדה הנמצאים בהם הם נחמדים מזהב ומפז רב אשר מסגולותם להתקיים משאר המורכבים. ומצד יופי ונועם כיוונם והצדקם הם מתוקים מדבש ונופת צופים. ואני אשתתף עמהם בזה. אמנם גם אני עבדך נזהר ונשמר ומדקדק בהם יותר מאד מצד הסגולה השלישית שהיא היות כל חלק וחלק מהם שומר עקב רב והיא ההמצא לכל אחד התכלית הנכבד המיוחד כמו שאמרנו. ולפי שאמר שנזהר בהם ביקש על החטא כשיהי' מבלי כונה ואמר שגיאות מי יבין כו'. וחלק השוגג לשנים. האחד הוא השוגג הגמור שאין חלק לכח השכלי בחטא כגון שהוא יודע שהדבר אסור אלא שנתחלף לו בהתר כי שגיאות כאלה אין לבינה חלק בהם כלל. והשני מה שיטעה בשקול דעתו כי נסתרה דרך האמת מעיניו לגזור על איסור מותר ועל זה אמר מנסתרות נקני. אמנם על המזיד רצוני ואם הוא לתאבון אינו מבקש שיצילהו ממנו כי על עצמו לינצל. אבל בקש שיצילהו מהזדים הרשעים האונסים את האדם לחטוא בו והוא אמר אל ימשלו בי אז איתם. וכמו שאמר במקום אחר (תהילים קי״ט:קט״ו) סורו ממני מרעים כו' ואמר ונקתי מפשע רב כו'. ירצה כי על המרד והוא הכונה לחטוא לא לזולת הוא נקי מעצמו כי חלילה לו מחטוא בו כלל: יהיו לרצון אמרי פי כו' לפי שהטענות שביאר במזמור הזה הם כנגד האפיקורסים אבל האיש הנאמן אל התור' ובעל ברית אלהים אינו צריך לשום טענה מאלו. לזה אמר יהיו לרצון אמרי פי אשר הוכחתי בהם אמות הדרוש שהוא מכח אלו הטענות אשר אני מתפלסף בהם במאמר פי לבד. אמנם הגיון לבי ומחשבתי לפניך גלוי וצפוי שאין לי שום ספק בזה זולתם. ולזה ראוי שתהי' אתה צורי וגואלי: כמו כן מפי ישמע ויושיעני ויצלני מכל חטא ושגיאה. וינקני מכל פשיעה. ויאיר עיני ולבי ללכת בדברי תורתו ואשר עד כה שגיתי באהבתה. ויספיק בידי מעושר מתנותיו למלאת חוקה ועונתה. כדבר שנאמר (שם קי"ט) הדריכני בנתיב מצותיך וגומר. ומעתה נבא אל השער השני בעזרת הצור:

עה) מוכיח לתשובה – לא רק לישראל אלא גם לאומות העולם, בטוריא של יונה הנביא שהיה משיח בן יוסף בדורו כמבואר במדרשים ובזוה״ק. וכן: והוכיח לעמים רבים (ישעי׳ ב׳), וכן: ולמוכיחים ינעם ותבוא עליהם ברכת טוב (משלי כ״ד), וכן: והוכיח במישור לענוי ארץ (ישעי׳ י״א).