משלי כד:כז מחשבת ישראל: עקידת יצחק והאמונות והדעות

הָ֘כֵ֤ן בַּח֨וּץ ׀ מְלַאכְתֶּ֗ךָ וְעַתְּדָ֣הּ בַּשָּׂדֶ֣ה לָ֑ךְ אַ֝חַ֗ר וּבָנִ֥יתָ בֵיתֶֽךָ׃ (פ)

עקידת יצחק

להיות ענין הזיווגים הדבר היותר מאוחר שבספור היצירה. למדנו דרך ישרה שיבור לו האדם בשישים זה הזווג השני סוף ההשתדלות בעסקי עצמו כמו שלמדו חז"ל מפרשת שוטרים בית כרם אשה (סוטה מ"ד.) וכמו שאמר החכם אחר ובנית ביתיך (משלי כ״ד:כ״ז). לא ככסילים הממהרים את קצם ומחליפין הסדר על דרך שכתוב בתוכחות שמתחיל אשה תארש (דברים כ״ח:ל׳). כי מזולת שהוא סכלות עצומה להטיל על עצמו עול האשה והבנים מבלי שיוקדם לו ספוקם הנה הוא אולת לו וכלימה מצד שבזה ימנע עצמו מהשלמות בעסקי שלמותו כמו שאמר רחים על צוארו ויעסוק בתורה (קידושין כ"ט:) וישאר בלא זכות לפני מזווג הזיוגים ויעשו מעשיו על פי דרכו אמנם בשומו זה הזווג השני סוף עסקיו ואחרון לשלמותו כמו שיורה עליו הכתוב ביצירתו באומרו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם (בראשית א׳:כ״ז-כ״ח). יגיד כי בקדימת שלמות הצלם אל זה הזווג המפורסם שם צוה ה' את הברכה להשגיח עליהם ולהישירם בכל מעשיהם. גם אם יתן האדם הנלבב עינו על עיונו בפרשת היצירה הנה ימצא בה פתח פתוח ודרך מצויין יורה באצבע להגיע בו בהמשך ימיו מהיותו חסר מתחלת בריאתו הלוך ונעתק משלמות אל שלמות עד סוף שלמותיו על דרך המשך העשרה מאמרות שבהם נשלם העולם מיום אל יום עד הגיעו אל מאמר יצירת האדם ומעשה זווגו כי קרוב הוא אצל כל בעל דעת לזווג זווגים ולדמות הענינים הנמצאים יום יום בשלימיות האדם אם במדות אם בדעות או בלימודים העיונים המחוייבים אליו בזה אחר זה עד שלא ימצא האדם פחות משתדל אצל עצמו ממה שנמצא העולם הכללי מזמין ומכין לצורך מציאותו. והנה אז יחוייב שהש"י יהיה עמו וישלח עזרו משמי קדשו ולא יגרע מצדיק כל מה שיאות אליו לקרב הסבות ולתקן הדרכים המגיעים טוב חפצו ומאויי נפשו כמו שהיה הענין בזה הזווג המבורך שנשמר בו זה התנאי בלי ספק שנאמר ויצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה וכו' (שם כ"ה). כי מה המונע שלא לקח קודם לכן רק שכיון אל שלמות עצמו ראשונ' והמתין עד שנת הארבעים כי הוא זמן הבינה. וכבר בא על שלמות הצלם והדמות. וכבר בא אליו זכות הזיווג הטוב והברכה. וכבר אמרו ז"ל (ב"ר פ' ס"ה) שעשו עשה כזה להראות עצמו כשר ירצה שזה הענין היה ידוע ומפורסם אליו. ולהיות התנאי הזה נשמר בעיני יצחק אבינו היה מה שהיה מהשגחת הש"י עליו לזווגו על פי מעשיו ולהישיר העבד המשכיל בכל העולה על רעיוניו עם תוכן דבריו אשר אליהם כוונו חכמינו ז"ל באותו מאמר שזכרנו כמו שיתבאר מתוך זה הספור אך אחר שנזכור הספקות כמנהגנו:
שאל רבBookmarkShareCopy

האמונות והדעות

השלשה עשר שער המנוחה. אמרו אנשים, כי המנוחה טוב מכל מה שיתנהג בו האדם ‏בעולם הזה; כי היא סבת לרפואת הנפש, להעביר ולעדן גופה ולשמור חושיה, וכל אשר ייגע האדם ‏עיניו תלוית אל המנוחה, והיא מבוקשו. הלא תראה שהמלכים הם במנוחה יותר מכל אדם, ולולי ‏שהענין הזה הוא טוב לא היו בוחרים בו. ואיה נוח הגוף ועזיבת הקיצה והמהירות והיגון והדאגה, ‏עד שתורת האמת כשבוחרים בה מדמים אותה בה, כאמרו (ירמי' ו' ט"ז) ומצאו מרגוע לנפשכם. ‏וצוה במנוחה בשבתות ובמועדים. והשקפתי על עצת אלה, ומצאתים סכלים מכל אדם, ואמרו מה ‏שלא ידעו; כי המנוחה לא תשלם לאדם אלא אחר ההשגחה הגדולה ותקון צרכיו והכנת כל אודותיו, ‏ואח"כ ינוח וישקוט, כמ"ש (משלי כ"ד כ"ז) הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך, ‏אבל המנוחה לבדה מבלתי דבר מאלה, איננה כי אם מנוחה בשם, והעולה מענינה הוא העצלה. ואל ‏תשאל על העצלה מה היא? כי האדם כשיתעלף ויתעצל יבואהו הריש ויחסר כל טוב, כמ"ש (משלי ו׳:י׳-י״א ‏י') מעט שנות מעט תנומות מעט חבוק ידים לשכב ובא במהלך רישך ומחסורך כאיש מגן, וכאשר ‏יתעצל ולא יכין לו מזון ולא כסות ולא מחסה, יהיה ביגון כל ימיו, עד שימיתוהו תאוותיו ומשאלות ‏לבו, כמו שאמר (משלי כ"א כ"ה) תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות, עד שהוא מניח התפלה ‏והצום והעמידה והתנועה במצות ובכל תועלת. ועל כן הפך הענין בצדק, כי ענין העצלות עוד נופל ‏על הרשעות, ואמר (משלי כ"א כ"ו) כל היום התאוה תאוה וצדיק יתן ולא יחשוך. ואיה הרפיון והכובד ‏והנפח והחלישות והשדפון וכאב התחתית והפודגרא וגיד הנשה והכליות וחלי הפיל והרבה מן ‏הנגעים, כי אם על הבטלה? ואפילו מי שספקו על אחרים אין ראוי לו להתבטל, וכמ"ש (משלי ל"א ל"ז) ‏צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל. אבל אנחנו מוצאים הנפש נוטה אל המנוחה, ושבוראה ‏שמה לה הנהגה השקט ובבטחה אשר בעולם הבא והנחילה בה, כמו שאמר (ישעי' ל"ב י"ז) והיה ‏מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם וישב עמי בנוה שלום:‏
שאל רבBookmarkShareCopy