משלי כה:כו מחשבת ישראל: גן נעול ומורה נבוכים

מַעְיָ֣ן נִ֭רְפָּשׂ וּמָק֣וֹר מָשְׁחָ֑ת צַ֝דִּ֗יק מָ֣ט לִפְנֵֽי־רָשָֽׁע׃

גן נעול

(משלי כה, כו) "בוטח בלבו הוא כסיל, והולך בְּחָכְמָה הוא ימלט". פירוש "בחכמה", בדרכי החכמה צדק ומשפט ומישרים, כדברי הכלל הי"ב. וכבר בארנו כי מלת "כסיל" אינו על הטפש ונעדר השכל, אלא על איש שלא למד חכמה, או שלמד חכמה ואינו נוהג בדרכיה. ולפעמים הוא בעל שכל ובינה גדולה בטבעו, ונשען על שכלו ובינתו כי חושב שהאדם יעזר בשכלו ובינתו. ובבית הראשון (חדר ד' חלון א') בארנו שמלת "לב" הונח על הממשלה שיש לאדם על כחות נפשו, ושהממשלה צריכה להיות באמצעות השכל והבינה. ויתבאר בספר "מעין גנים" שלא יתוארו השגות האדם והמצאותיו בתארי השֵׂכֶל והבינה אלא בהיותן משכילים ומבינים בארח חכמה; כמו שֵׂכֶל ובינת החכם שיש בנפשו מאסף החכמה, ומשכיל ומבין בשכלו ובבינתו כפי דרכי החכמה האסופים בלבו. אבל הכסיל המשתמש בשכלו ובבינתו להיפך מדרכי החכמה, וממציא תחבולות רעות ומתבונן בדברי הבל, לא יתוארו בתארי שכל ובינה כי אם בתאר "לב". שהמלה הזאת כוללת כחות השכל והבינה הנטועים בנפש. ועל זה אמר "בוטח בלבו הוא כסיל". כלומר מי שבוטח בכחות השכל והבינה הנטועים בו ונלוז מן החכמה, הוא כסיל ואעפ"י ששכלו ובינתו גדולים, לא ימלט מן הרעה על ידיהן. וכמו שכתוב (א, לב) "ושלות כסילים תאבדם". כי לב האדם בהיותו נוהג כפי שרירותו הוא משענת קנה רצוץ לבעליו לפי שאין השכל והבינה הנטועים באדם יכולים למלט בעליהן מן הגזירה לעת שתפול עליהם. ואמנם הנוהג בחכמה ונשען על חֻקֵי השם ב"ה בין שיבינם בין שלא יבינם, ואפילו נראין כמתנגדים לטובתו, הנה השגחת השם ב"ה דבקה בו למלטו מכל צרה אעפ"י שאין בו כח שכל ובינה גדולה להנצל ע"י המצאות ותחבולות. ועל זה אמר "והולך בחכמה הוא ימלט". ומלת "והולך" על המנהגים שינהג כפי החכמה. וכמו שבארנו למעלה (חדר ה' חלון ז') בפסוק (משלי יג, כ) "הולך את חכמים יחכם":
שאל רבBookmarkShareCopy

מורה נבוכים

וכבר היטיב שלמה ב׳משלי׳ בתאר עניני העצלים ועצלותם – והכל משל לעצלה מבקשת החכמה. ואמר בכוסף הכוסף לדעת התכליות ולא ישתדל להבין ההצעות המגיעות לתכליות ההם, אבל יתאוה לבד – אמר ״תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות – כל היום התאוה תאוה וצדיק יתן ולא יחשוך״ – יאמר כי הסבה בהיות תשוקתו ממיתה אותו שהוא לא ישתדל במה שיניח התשוקה ההיא, אבל ירבה תאותו לא זולת זה ויקוה למה שאין כלי אצלו להגיע אליו; ואילו הניח התשוקה ההיא היה יותר טוב לו. והתבונן סוף המשל איך באר על תחילתו באמרו: ׳וצדיק יתן ולא יחשך׳ – ואין ׳צדיק׳ כנגד ׳עצל׳ אלא כפי מה שבארנוהו שהוא אומר שהצדיק בבני אדם הוא אשר יתן לכל דבר חוקו – כלומר: זמנו כולו לדרישה ולא ימנע מזמנו דבר לזולת זה – כאילו אמר: ׳וצדיק יתן ימיו לחכמה ולא יחשוך מהם׳ – דומה לאמרו: ״אל תתן לנשים חילך״.
שאל רבBookmarkShareCopy