משלי כה:כח מחשבת ישראל: עקידת יצחק ותורת העולה

^*תוכן כונתו, כי בארבעה אופנים יוכלו בני אדם להשתמש בהונם ורכושם וכל קניניהם, האופן האחד הוא שישאיר כל אחד לעצמו מה שיש לו מבלי תת ממנו לאחרים אף שהם עניים ואביונים המבקשים מתת ידו, ויסתפק גם הוא בשלו וישנא מתנות זולתו ואף כי יחדול משלוח יד בשל אחרים בעושק ובגזל, ויהי' גם נפרד מהם, ולא ישא ויתן עמהם להחליף שלו בשלהם ומדה זאת קרא התנא פ"ה מאבות בשם מדה בינונית מטעם שיבואר למטה, ויש אומרים שהוא מדת סדום, כי גם מהם לא נמצא בכתוב ששלחו בעולתה ידיהם ונאמר מהם רק "ויד עני ואביון לא החזיקו" והאופן השני, שיחליף לפעמים איש את שלו בשל אחרים, בהיות האחד מצטרך אל מה שיש לחבירו למותר ויתן לו תחתיו מה שיצטרך הוא ויש לו למותר, והפעול' הזאת נקראת בל"א (טוישהאנדעל) אשר הי' אופן המסחר הראשון בין בני אדם עלי ארץ, ומדבר זה מגיע תועלת לשניהם, ובעל מדה זאת יתן גם לפעמים משלו לאחרים המבקשים עזר ומתנת חנם למלא מחסורם אשר יחסר למו, ולא יבוש בהיפך לקחת גם לפעמים חנם את המצטרך לו מיד מי שנותנים לו ברצון חפשי, וזו מדת עם הארץ, כי באופן זה ינהגו רוב יושבי הארץ, ואופן זה נאות וטוב מאוד לחברת בני אדם וישוב הארץ בבחינה מדינית, (ויען כי שני אופנים אלה נהוגים ברוב בני אדם קרא התנא את הראשון מדה באמרו "שלי שלי, ושלך שלך זו מדה בינונית וכו' להורות על כללותה והיותה מנהג הרבה בני חדם ועל השני אמר "שלי שלך, ושלך שלי, עם הארץ" המורה ג"כ על הרבוי והכלל כי שם עם בעצמו מורה על קיבוץ הרבה בני אדם) והאופן הג' הוא שיניח אדם את אחרים ליהנות משלו, ויתן צדקה לעניים ואביונים, ובכל זאת ימאן לקחת מזולתו את המצטרך לו וחסר ממנו, כי אם יסתפק תמיד בחלקו אף כי מעט הוא, וזו מעלת חסידים ואנשי מעשה (ויען כי הם מעטים עד שכמעט רק אחד מהם בעיר ושנים במשפח' דבר התנא מהם רק בלשון יחיד באמרו "שלי שלך ושלך שלך חסיד,") והאופן הד' הוא ההפך מזה, שישאיר איש כל קניניו לעצמו, ואין לאחרים אתו מאומה, גם מתת צדקה לעני יקפוץ ידו ויאמץ לבו, ובכל זאת יחזיק הוא בעולתה גם בשל אחרים לגזול ולעשוק מהם את קנינם (ויען כי אנשים כאלה הם רק מעטי' בחברת בני אדם המטים כל כך עקלקלותם מנתיבות המוסר והירא' דבר גם מהם התנא רק בלשון יחיד באמרו "שלי שלי ושלך שלי רשע"). ולבאר הסתיר' הנראית בין מתמר התנא הקורא האופן הראשון בשם מדה בינונית אשר בהשקפ' הראשונה הכונה בה שהיא ממוצעת בין שתי קצוות, וראוי להחזיק בה כמו בכל דרך ממוצע הנבחר תמיד, ובין מאמר הי"א שזו מדת סדום הראוי להתרחק מכל איש מוסרי ? כתב הרב. כי באמת מדה זו אינה ראויה להחזיק בה. כמ"ש החוקר, כי מחובת האדם לתת תמיד משלו את הראוי לאיש מחסור הראוי למתנתו, ובהפך יוכל גם לקבל בעת הצורך מה שיתנו לו אחרים, והוא חסר ממנו, ורק בעבור זאת קרא אותה התנא בינונית לפי שהיא ממוצעת בין מדת החסיד הנותן רק ואינו לוקח ומקבל מזולתו. ובין מדת הרשע הלוקח רק בחזקה משל אחרים ואינו נותן מאימה משלי לזולתו, ופה מצא הרב מקום להבדיל בין ממוצע אמיתי לפי משפט ובחינת השכל החושב. ובין ממוצע שהוא רק האמצעי לפי בחינת הדבר בעצמו . והמשל בזה, חמדת כל הון בעולם הוא הקצה האחד, והעדר כל חמדת כסף אף ההכרחי והיותר מצטרך למו היא הקצה האחר, ושניהם בלתי טובים והממוצע בין שניהם בבחינת הדבר הוא חמדת חצי הין כל העולם שהוא באמת ג"כ רע, ואין ראוי להחזיק בו, וממוצע כזה קרא הרב רק ממוצע מספריי, אפס הממוצע האמיתי לפי בחינת השכל החושב הראוי ג"כ להחזיק בו הוא להתאות רק אל ההכרחי והמצטרך ולעזוב את כל המותר. אפס אף שהמדה הזאת שהחזיקו בה אנשי סדום הוא מגינה ובלתי ראויה להחזיק בה, בכל זאת יקשה להבין מדוע נענשו עליה בעונש רע ומר כל כך להמטיר עליהם גפרית ואש מן השמים ולהאביד זכרם מעל הארץ ? אחרי שנמצא, כי פעמים רבות חטאו ישראל באופן יותר רע מהעדר החזקת יד אביון כמאה"כ ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום ובכל זאת לא נענשו כמוהם לרוע, אף אנשי גבעה אשר חטאתם כסדום היתה כנודע לא נענשו בכל זאת בעונש מר כזה ? ולבאר זה הביא דברי החוקר שהבדיל בין החוטא רק בעבור תאותו אשר ינחם לפעמים על מעשהו בסור תאותו הרעה ממנו, ובין הרשע אשר יחטא בעבור נטית שכל' אל הרע, כי היא לא ינחם על מעלליו גם כאשר יתקרר חום דמו ותשקוט תשוקתו הרעה, והנה אנשי סדום היו רעים וחטאים לד'. לא בעבור תאות לבם מתשוקתם כי אם בעבור נטית שכלם אל הרע, וע"כ קבעו להם כפי המסופר מהם במדרש חקים ונימוסים רעים, והאחד מהם שלא יעשה איש מהם שום אכסניא, וכאשר בא להם דרך מקרה עובר אורח הרעו לו מאוד לא למען מלאות תאותם הרעה רק למען הרחיק כל איש נכרי מגבולם, ועל לוט שהכניס המלאכים חרה אפם מאוד בעבור הפרו חוק ועברו התקנ' שקבעו להם לבלתי תת איש לבוא אל עירם, וזש"א לו "האחד בא לגור. וישפוט שפוט" שפי' חז"ל בב"ר "דין שרצו ראשונים אתה בא לאבד," וע"כ ר"ל בעבור חטאם רק מרוע נטית שכלם ודעותיהם הנפסדות גדל גם ענשם למאוד, אפס החוטאים זולתם אשר מהם ספר במקראי קדש חטאו רק בעבור נטית תאותם ובסור תשוקתם הרעה מהם נחמו על מעשיהם, ע"כ הוקל גם ענשם:- ההשתמש בממון בבחינת הבעלים יחלק על דרך החלוקה ההכרחית על ארבעה פנים וזה כי כבר ישתמש האדם בשל עצמו ולא בשל זולתו כלל. או ישתמש ג"כ בשל זולתו וזה יהי' אם שלא ברצונו רק בעושק ונלוז מאתו או מדעתו ורצון נפשו. ואם ברצונו אם שיתנהו לו במתנה או על דרך המכירה והחליפין. והנה המדה הראשונה היא אשר חייבה אותה שורת הדין והוא הראשונה שזכרוה בזאת המשנה. ואשר היא על דרך התמורה והחלוף היא אשר זכרוה שניה לה והנה ייחדו אותה לעם הארץ מפני שהוא הדרך הנאות והמורגל לישוב הארץ. והשלישית, הנה תלו אותה ברשעת המחזיק בה שא"א זולת זה. והרביעית, שעל דרך הנדיבות והויתור יחסו אותה אל מדת החסידות. והנה המפרשים כלם הסכימו כי המדה הראשונה ההיא תקרא מדה בינונית לפי שאשר לו כן הנה הוא ימצא מרוחק מהטוב והרע בשוה כי אם מצד היותו על מדת שלי שלי ימנע מקיום המצות המוטלות עליו כמתנות עניים והלואות נדרים והקדשות וכל מידי דאית ביה חסרון כיס: הנה מצד חוסו על שלו לא ידבק בידו גם הוא מאומה מזולתו על צד הגזל והעושק שגופי כל העבירות או רובם נמשכים מהם ואמרו שעל דעת יש אומרים זו מדת סדום כי כן נאמר בהם בפי' הלא זה היה עון סדום אחותך גאון וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה (יחזקאל ט"ז). והנה לפי זה הוא ראוי להפלא מאד על משפט אנשי סדום הנזכר בזה הספור כי אחר שהעיד עליהם יחזקאל הנביא כי עצם חטאתם הוא אשר נקרא בפי החכמים מדה בינונית וגם הוא אשר קיים עליו דעת יש אומרים כי לפי הכלל התלמודי (הוריות י"ג:) הוא ר' נתן שהיה אב ב"ד לישראל איך האנשים המחזיקים במדה הבינונית המשובח בפי הפילוסופיא המדינית יחשב להם לחטא משפט מות. ועוד כי לפי מה שכתב החכם בתחלת המאמר הרביעי מספר המדות שהמדה האמצעית אצל ההוצאה היא כאשר יתן האדם מאשר לו הראוי לראוי כראוי ובזמן הראוי גם כשיקבל מאחרים על זה האופן עצמו והם דברים של טעם בלי ספק איך יאמרו כי שלי שלי ושלך שלך היא מדה בינונית והלא אינה מדה כ"ש שתהיה בינונית שהוא הקצב הישר לכל המדות וזה לשון החכם בפרק השני ואלה יחסרו בנתינה אבל לא יתאוו של אחרים ולא ירצו לקבל מהם. אמנם בעבור מעט יושר ומיראת הכעור ירצה או יאמר כי הם נשמרים מזה כי לא יוכרחו לפעמים לעשות דבר מגונה ומהם יקרא מוכר כמון והנה זה יקרא בהעדפתו בשלא יותן דבר לאדם ומאלה אמנם ימנעו מלקבל מאחרים בעבור יראה כי אינו נקל לקבל של אחרים כדי שלא יתן שלו לאחרים ע"כ. והנה הפליא לבאר כי כמו שמדת שלי שלי היא מבוארת הפחיתות עם מה שכבר יקרא שתהיה מדה זו לפעמים באדם מצד שמץ יושר כי אומרים ששומרים את שלהם כדי שלא יצטרכו לשלוח בעולתה ידיהם ומזה חסים על ממונם עד שלא יתנו אפילו כמון א' זולתי במחיר כי כן הוא בעצמו פחיתות שלך שלך כי אינו מרחיק הקבלה רק לפרסם גנותה כדי שלא יקבלו ממנו. הנה א"כ אחר שהגנות עצמו הנמצא בשלי שלי ההוא ימצא בשלך שלך ואיך יקרא קבוץ ב' הגנאים יחד מדה בינונית. גם במה שחשבוה מדת חסידות לא הסכימו עמהם כי עם שנתבאר שם שהנדיבות הוא יותר אצל הנתינה מאצל הקבלה לפי שיותר נקל הוא קבול טוב מעשות טוב אבל עכ"פ משניהם כאחד תיעשה המעלה ונתן לזה ב' סבות. האחד, שהשונא מתנות על זה האופן כבר יחשד עושה כן לבלתי השיב גמול מה שקבל כי הוא דבר שנאוי בעיניו. והשני, שאם יתן בהתמדה מבלי שיקבל מאחר יעזבנו הממון וימנע מתת וא"כ שיהיה מפועל הנדיבות מה שישחיתהו. והנה א"כ אם שלא יפול בחשד הכילות שכבר יאמרו שלי שלך מ"מ יוכרח ליפול בהפסד הנדיבות ואין מציל וכל זה הריסה עצומה לחזק המדה הבינונית שאמרו. אלא שהתר המדה הזאת של חסידות הוא קרוב בשכונתה היא שהחסיד הנוהג בה לא ימנע עצמו מהקבלה לגמרי אבל שכאשר יעשה לא יהיה בלבו לקבל שום פרס כמו אותם שדנו חכמים במדתם אל עם הארץ והם האומרים שלי שלך ושלך שלי והם אשר כתב החכם עליהם בפרק י"ג מהמאמר הח' מהספר ההוא שיש אנשים שהם מראים עצמם שהם חיים לפי מעלת הנדיבות בתת משלהם אבל בלבם ישימו ארבם לקחת שכר מתנותיהם ומשערים אותם בנפשם. וכאשר לא תשוה הקב"ה אל הנתינה יבאו ביניהם המריבות וזה נקראים עמי הארץ בבאו תחלה בתורת מעלה וחזרו אל המדה הראשונה אמנם החסיד אל המתנה יכוין לא אל תכלית שום גמול ולזה אמר שלי ושלך שלך כי יתן לראוי משלו יעשהו חפשי מהתשלום לגמרי אמנם אם בא לקבל מהראוי לא ימנע הענין מקבלתו כמו שהיה מנהג אברהם אבינו כמו שנבאר. אמנם הקושיא הראשונה עדין היא במקומה ואף גם זאת שיובן הבינוניות הנאמר הנה ע"ד אשר כתב החוקר בפרק ד' מהמאמר הב' מהספר ההוא שמצוע בדעות או בפעולות יאמר על שני פנים האחד המצוע העומד באמצע המדה לפי המספר. והשני הוא בערך אלינו. אמנם המצוע הראוי להיות בכל המדות הוא אשר ישפוט אותו השכל הישר לפי ערך אלינו לא המיצוע הראשון דרך משל שאכילת י' ככרות הוא רב ואכילת ככר אחד הוא מעט לא יחוייב שאכילת ה' ככרות שהוא האמצעי המספריי הוא הראוי כי אם לפי מה שהוא אדם וכבר אפשר שהיו ב' או ג' או יותר פחות. וכן אצל חמדת הממון אם חמדת כל העולם כלו הוא קצה היתרון והבלתי חומד מפרוטה ומעלה הוא קצה החסרון לא נאמר שהאמצעות הוא חמדה חצי העולם. ומזה תדע שהמצוע המספרי בין לוקחו ממון זולתו ובין נותנו לזולתו את אשר לו הוא שלא יתן ולא יקח ובזאת הבחינה יתכן שקראו החכמים זאת המדה בינונית שהיא עומדת באמצע שתי הקצוות בשוה לא שהיא הבינונית לאדם בערך אליו. ומצאתי בפי' רבינו שמואל ז"ל שאמר אין גורסין זו מדה בינונית אלא מדה בינונית ויראה שכוון לזה שלא יחשב שזו היא המדה הידועה הנדרש מעצת השכל להיות עליה להיותה האמצעית רק שהיא בינונית בין שתי הקצוות כמ"ש ולפי שאינה ראויה להתישב העולם בה בשום צד י"א שהיא מדת סדום ההפוכה כמו רגע, הנה עדין יש להקשות שכל זה איננו שוה לשידונו בדין החמור ההוא כי כמה פעמים חטאו ישראל בבלתי השוות מדותיהם ביותר קשה מזה מגזל וחמס ומכל מיני משחית אשר צעקו מהם הנביאים עם היותם מלמדים ומוכיחים אותם יום יום ולא נענשו על זה האופן והנביא עצמו אומר ויגדל עון בת עמי וגו' (איכה ד') והוא פלאי. וקשה עוד מזה איך לא זכר יחזקאל מסדום מה שנתפרסם מעוצם גנותם בספור הזה ותלה ענשם באשר לא זכרו עשות חסד. ועוד יש לי להפלא וכי משוא פנים יש בדבר מה נשתנו בעלי הגבעה (שופטים י״ט:ט״ז) מאנשי סדום שאלו נענשו במידת הדין עזה וקשה ואלו לא די שלא נענשו אלא שנענשו ישראל על ידם. והנה הרמב"ן ז"ל הליץ בעדם טענות רבות להצילם מרעתם. אמנם פשט הכתובים משוה אותם לגמרי שאם אלו כלו רגל מהשוק גם באלה כתוב ואין איש מאסף אותם הביתה. בסדום לא אסף אותם כי אם איש נכרי אשר בא לגור ובגבעה והנה איש בא ממעשהו בערב והאיש מהר אפרים והוא גר בגבעה וגו' וישם עיניו וירא וגו'. וגם שם נאמר רק ברחוב אל תלן כמ"ש בסדום ברחוב נלין. באלו נאמר טרם ישכבו וגו' ובגבעה והנה אנשי העיר נסבו את הבית וממשמעות הכתוב שלא נפקד מהם איש. באלו נאמר איה האנשים ובגבעה הוצא את האיש ונדענו. באלו ויאמרו גש הלאה ובגבעה ולא אבו האנשים לשמוע לו. ולא עוד אלא שאלו לא הספיקו לחטא ואנשי הגבעה חטאו והרשיעו לעשות. ואולם בעבור זאת באמת גדול עון בת עמי מחטאת סדום כי הסדומיים היו ראשונים לעבירה ובעלי הגבעה ראו בקלקולם הכתוב בתורה ולא לקחו מוסר. וגם במה שכתב הרב כי שלא כדין עלו עליהם למלחמה הוא דבר מתמיה כי מן הדין היה לבערם מן העולם וכללות השבטים ובית דינן הגדול הם שופטים על אחד מהשבטים כמו שהסנהדרין הם השופטים על כל בתי דינין שבישראל. ואם שלא כדין עלו עליהם הנה כדין עמדו בני בנימין על נפשם ונתן להציל עצמם בנפשם של רודפם ולא נתנה המלחמה לשעורים וא"כ למה נגפו בני בנימן לפניהם כלל. ואם נאמר שהעון ההוא המגונה לא היו עושין אותו בעלי הגבעה לשם העבירה המגונה ההיא רק למנוע עוברים ושבים מביניהם ושבאו עדיה במקרה ובשגיה. הנה זה עצמו נוכל להליץ בעד אנשי סדום כי לא נזכר מהם דבר הנבלה הזאת רק באנשים הבאים מחוץ באותה שעה כמו שהיה הענין בבעלי הגבעה. אל כל זה ראוי לתת לב ולמצוא בו טעם לשבח כי ישרים דרכי יי' ואין לפניו לא עולה ולא משוא פנים וכבר התרה בו האוהב הנאמן פעמים ג' באומרו האף תספה צדיק עם רשע חלילה לך וגו'. אמנם ישוב הענין הזה כלו והתר ספקותיו הוא בשנשים לב אל מה שכתב החוקר בפרק י' מהמאמר הז' מספר המדות בהבדל אשר בין החוטא והרשע. כי החוטא אשר ענינו הוא בלתי כובש את יצרו הוא אשר התאוה בו לבד היא נפסדת אמנם שכלו אינו נפסד והרשע הוא שהתאוה והשכל בו נפסדים. אשר מזה יתחייבו עוד שני הבדלים גדולים. הא' שהרשע בלתי מתנחם לעולם מרעתו כי אין לו שכל שיעוררהו על זה כי גם הוא בעקר המרד. אמנם החוטא כאשר יעבור ההפעלות ההוא הגובר על שכלו הנה השכל ההוא ישוב לאיתנו ומתעצב ממעשהו ומעצבון ידיו. והשני כי החוטא ששכלו שלם אפשר לקבל רפואה כי יש התחלה בריאה ממנה יבא הבריאות. אמנם הרשע אין לו שום דבר ממנו יותחל הבריאות ולזה אין רפואה למחלתו כמו שנתבאר לו שם בא' ובח' מהמאמר הנזכר. ואולם זה לשונו פרק י"ב מאמר ז' אמנם הבלתי ישר כמ"ש לא ינחם כי הוא קיים בבחירה. אמנם החוטא מתנחם בכל ובעבור זה לא יהיה הספק אשר אמרו כן זה יוכל להרפא וזה לא יוכל להרפא הרשע דומה לחולי הקשה אידרושיפישי"א או טישי"שא אמנם החוטא לחולי הנופל זה תמידי וזה אינו תמידי ובכלל אמנם החוטא והרשע אינם מסוג אחד כי אמנם הרשע נסתר אמנם החוטא אינו נסתר. הנה שיכלול ההבדלים שאמרנו ואמר כי בענין ההתנחמות לבד לא יספיק להבדילם עד אשר לא ישאר הספק ששם ראשונה אם הם דבר אחד כ"ש שיש בו הבדלים אחרים כמו שזה בלתי מקבל רפואה בחלאים ההם שזכר וזה מקבל רפואה לפי שעם היותו מגונה בשעת מעשה עוד מעט ישוב לבוריו כענין חלי הנופל וזה למה שנשאר שכלו בישובו ועוד שהחוטא איננו נסתר כאורב לחטא בשלמות דעתו אמנם הרשע ישב במארב ובמסתרים מתנכל בכל מחשבותיו לחטוא בהנה ושלכל זה אין שום רפואה למכתו. וכבר אמר זה עצמו שלמה המלך ע"ה עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצר לרוחו (משלי כ״ה:כ״ח). ירצה כי כמו שהעיר אשר אין לה חומה עם היות שמרעת יושבי בה לבלתי שית לבם לחילה עשו פירצות בחומתה הנה יש לה תקון כי בבוא קול פחדים באזניהם בנקל ישימו לב לגדור פרצותיה ולקומם הריסותיה ותוכל לעמוד במצור ותושע. אמנם אשר אין לה חומה כלל ודאי אין לה תקומה, כן האיש בעוד חומת שכלו על תלה אע"פ שתהיה התאוה פרוצה הנה הוא נקל להתנחם ממעשיו הרעים ולהרפא. אמנם איש אשר אין מעצר לרוחו כי נפלה חומתו ונפסדה התחלתו במה יושע איפה. והנה כלל בזה כל מה שכתבו החכם שם. וכבר הבאנו כאן העיר הזאת לעדה ובאת ללמד ונמצאת למד כין דין האיש הזה אשר אמרנו הוא עצמו משפט המדינה ותהיה הכוונה כי כאשר היתה העיר מוקפת חומה סביב מהחק הטוב והדתות הישרות המונחים מהזקנים והמנהיגים הטובים מלפניהם אף על פי שלפעמים יעלו שועלים ויפרצו גדריה וישביתו חקיה הנה נא העיר הזאת קרובה לקבל תקנה ולהרפא כי יקום אחד מעיר ושניים ממשפחה להוכיח אותם בחוזק נמוסיהם אשר בידם והטוב והיושר נעזרו מכל צד ויעלו לה ארוכה. אמנם אם אין לה חומה לא מדת ולא מתקנה ולא משום מנהג ישר הנה היא כאיש ההוא אשר אין מעצר לרוחו שאין לו שום התחלה במה שישוב אל בוריו. ומה גם עתה אם יש לה חומה גבוה של נתשים ועקרבים רצוני חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם המונחות לפניהם ממנהיגים הרשעים והעריצים. וכבר עשה החוקר למוד מהמדינה אשר היא על זה התואר אל זה הענין עצמו בפרק ב' מהמאמר הנזכר אמר החוטא דומה למדינה אשר בה כל הדברים ההכרחיים ובה אמנם דתות טובות ולא תרגיל באחת מהן כמו שאמר הפיליסוף אנקש"נדריש. והרשע הוא דומה למדינה אשר בה דתות רעות תרגיל אותם. והנה באמת זה היה חטאת סדום ובנותיה כי הנה הם לא חטאו בחטא התאוה לבד כערים אשר יש להם חוקים ומצות טובים ועושים אינם אותם גם לא היה די להם בשהיו עיר פרוצה אין חומה משום דת ונמוס ישר אבל כבר נפסדה התחלתם בתכלית ההפסד עד אשר הקימו להם דברים רעים ומגונים לחוקים ומשפטים טובים וישרים וקבעו בהם מסמרים בקנסות ועונשים שלא יעברו מהם לעולם והעקר אשר שמו כל מגמתם הוא לשמור ממונם בתכלית השמירה ולזה בחרו באותה מדה של שלי שלי ושלך שלך באותו בינונית שאמר שהיא מדת סדום לא בתורת מדה אלא בתורת דת ונמוס אחת דתו להמית המהנה לזולתו אפילו בזה נהנה וזה אינו חסר כי על כן אמרו חכמינו כופין אותו על מדת סדום (ב"ב י"ב), וההנחה הזאת בתורת נמוס תחייב אותם לצאת אל הקצה האחרון בכל דרכי הרשע והחמס. תדע כי תורתנו התמימה הפליגה להזהיר במאד מאד על היותנו מהנים מממונותינו ומגופותינו זה לזה בנתינת הצדקה וההענקה וההלואות ויתר המתנות והעזר בפריקה וטעינה או בהשבת אבדה ובכל דבר שיצטרך אל חבירו שמטה ידו עמו עד שכבר תשים צד שתוף בכל אשר לנו עם חבירנו ושכנינו וכל אנשי שלומינו ועם כל זה מעט מזער אשר היו בכל דור ודור אשר ישמעו וישיתו לב לקיים את תוקף הצוויים ההם ויותר מהמה כמה רובי כמו פתן חרש יאטמו אזנם הממאנים לתת מאשור להם דבר גדול וקטן ורוב רבי רבבות אשר יכספו להיות על מדת שלי ושלך שלי ויבקשו להם כמה תחבולות ועלילות לקחת כל ממון חבריהם החביב עליהם מאשר להם. ומה גם עתה אם תהיה ההנחה הדתית שיחזיק כל אחד בשלו ושלא יהנה לזולתו כי אז תמצא התר רצועה לכל דבר פשע ויקל בענינו לעמוד ללסטם את הבריות כעושה מצוה. ולפי שהיתה לסדומים התשוקה הפחותה הזאת באו לקבוע דת וחוק שלא יעשה איש מהם שום אכסניא לשום עובר אורח כדי לכלות רגלי האנשים הנכרים מביניהם ולהרחיק הנאתם ולהיות הדבר הזה יקר מאיד בעיניהם לפי רוע מזגיהם התירו ביניהם לעשות הנבלה ההיא לכל הבאים שמה כדי שישנאו מעבור ביניהם לא שרצו בפועל המגונה ההוא מצד עצמו שלא נזכר שהיו נוהגין ביניהם אבל שלא מצאו דבר יותר מגונה להבריחם מעליהם:

^*כוונת הרב ז"ל להורות בתחילה, כי כמו שכל החכמים ברצותם ללמד לזולתם איזה ידיעה נשגבה מדרכם לבאר אותה ע"י משל או דמיון לקוח מדבר ידוע ומפורסם כמו שדמו הנביאים גבורת הבורא ויכלתו בדמות אריה, וחמלתו על יצוריו בדמות רועה המנהל עדרו עד שאחז"ל על זה, גדול כחן של נביאים, שמדמין הצורה ליוצרה, והחכם (קהלת ט׳:י״ד) דמה את האדם לבית כאשר דמוהו שאר החכמים לעולם קטן, כי כמו שיש בעולם בכלל ובכל בית בפרט מנהיגים שונים ומונהגים מהם, כך יש באדם כחות שונות המנהיגים זא"ז, אשר ע"כ אמר החוקר כי רק בענין זה נוכל לומר, שהאדם יעשה עול, אם לא יתן לכל כת מכחותיו את הראוי לו, וישלוט עד"מ תשוקתו החומרית הראויה להיות מונהגת משכלו להיות לו מנהיג, כן ברצות הי"ת לרמוז על חבור החומר והצורה באדם, ספר לנו ענין חבור האיש והאשה וכל הנאמר פה ממנו ע"פ פשוטו, יאמר ג"כ ד"מ ורמז מחיבור וזיווג החומר והצורה, ובאר בזה גם דברי ד"ה ע"ה (תהלים מ"ה) וחיבור צורת השכל עם החומר נקראו לדעתו בפי חז"ל הזיווג הראשון, ועליו מכריזין קודם הלידה, כי לפי ערך מזג האדם וליחויותיו אשר הם מורשה לו מלידה ומבטן, הטובות הנה בערך וביחס שוה או רעות, כן תהיה ג"כ מדרגת שכלו העיוני והמעשי, אפס הזיווג השני והוא חיבור האיש עם אשתו, הטובה תהיה, או רעה, הוא רק לפי מעשיו, כמא"הכ מצא אשה מצא טוב, ר"ל אם יש איש שמצא אשה יקרה, ודאי רק איש טוב מצאה, ובהפך אמר הכ' שוחה עמוקה פי זרות, זעום ה' יפל שם, ובזה באר הרב כמה ספיקות שהעיר עליהן. להיות המיוחד שבדרכי החקירה והלמוד הוא להורות וללמד בדברים הידועים על הבלתי ידועים, יחייב על הרוב להקדים בלמודים הענינים המאוחרים אצל הטבע אל המוקדמים והידועים אצלו ראשונה להיותם אצלנו בהפך כמו שכתב זה החוקר בתחלת ספר השמע ובראש ספר המדות. והוא דרך ישרה דרך בה כל הבא בשערי החכמה והלמוד וכן היא דרכן של נביאים בכל מה שהודיעו עניני האלהים וגבורת נפלאותיו עם שהוא הסיבה הקודמת לכל הנמצאות בדברים שברא בעולמו. אריה שאג מי לא ירא וכו' (עמוס ג׳:ח׳). כרועה עדרו ירעה (ישעי' מ') ודמו תואריו לתוארי האדם וייחדו הפעולות אל הכלים המיוחדים אליהם. כתובים באצבע אלהים (שמות ל״א:י״ח). שמיך מעשה אצבעותיך (תהלים ח') ובכלל ארז"ל (במדבר רבה פי"ט) אמר רבי יודן גדול כחן של נביאים שמדמין כח הגבורה של מעלה לצורת אדם שנאמר ואשמע את קול אדם כו' (דניאל ח') ר' יהודה בר סימון אמר מהכא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם (יחזקאל א׳:כ״ו) וכבר היה זה המאמר יותר נאות למה שרצהו הרב המורה בפ' מ" ח"א מהמאמר שהביא הוא זה לשונו שם (ב"ר פ' כ"ז) והוא גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה עם שזה וזה יתבארו יפה אצל והאיש משה ענו מאד שער ע"ו ב"ה. וכבר אמרו החוקרים הנקראים אלהיים שרוב מה שלמדו בחכמה האלהית הוא לקוח מהענינים הידועים מדברי הנפש האנושי כנזכר באלהית במאמר התוארים ובחתימתו. והאלהיים על דרך האמת אמרו מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא (ברכות נ"ח.). ואמרו תבא הנפש שיש בה ה' דברים הללו ותשבח להקב"ה שיש בו ה' דברים הללו (שם י'.) כמו שיתבאר זה אצל הדלקת הנרות שער ס"ח ב"ה. ומזה המין מה שהמשילו העולם הבא הצפון מעין כל במעדני העולם הזה ועניני תענוגיו והעדן הרוחני האלהי בעדן הגשמי כמ"ש המאושרים. והביאה הרמב"ן ז"ל בפירושו (פסוק ועתה פן ישלח) הביאני המלך חדריו אל חדרי גן עדן מכאן אמרו כמעשה הרקיע כן מעשה גן עדן. והנהרות כנגד ארבע מחנות שבמרום כו'. ומזה המין מה שהודיע העולמות זה בזה רצוני העולם הגדול הכלול בעולם הקטן החלקי שהוא איש האדם להורות וללמד מהידוע מהאחד אצל הפרסום למה שנעלם ממנו מהשני מבלי השקפת איזה מהם קודם אצל הטבע. וכבר המשיל מהות איש האדם בעיר קטנה ואנשים בה מעט כו' (קהלת ט') להיות עניני העיר שריה ומנהיגיה וחלוקי דעותיה וכתותיה וכל הקורות אליה במלחמותיה ונצוחיה מפורסמות אצל האנשים ממה שידעו את עצמם. וכבר כתב זה המשל עצמו החוקר בסוף המאמר החמישי מספר המדות כי על כן אמר שיפול באדם המאמר בשהוא עושה עול לעצמו בשכבר ימצא בו מי שהוא במדרגת מנהיג ומי שהם במדרגה מונהגים מצוה ומצווים וכיוצא בזה ונמשך לזה אמר החכם ג"כ עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו (משלי כ״ה:כ״ח) וכבר המשיל האדם הפרטי לסבה זו עצמה אל הבית המלאכותיי אמר בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלף הבית (קהלת י׳:י״ח). וזה מפני שעניני הנהגת הבית המלאכותיי הוא יותר מפורסם עם שההנהגת הבית הטבעי שלו שהוא עצמו היא קודם אליו בטבע והוא מה שרצהו באותה פרשה שזכר תחת שלש רגזה ארץ כו' תחת עבד כו' תחת שנואה כו' (משלי ל׳:כ״א). כמו שיתבאר בשער צ"ה ב"ה. וכבר הקריב המשל והלמוד בהמשילו החבור הטבעי הראשון אשר חובר בהוית האדם הנכלל באומר וייצר יי' אלהים את האדם עפר כו'. שהוא חבור החומר והצורה אל הזווג המאוחר אצל הטבע המפורסם אצלנו כי יקח איש אשה כמו שהיה מנהגו בכל ספר משלי בדברו מהאשה הזרה והנכריה וגם מאשת חיל עטרת בעלה עד שהפליג בשבחיה פרשה אחרונה כאשר יתבאר אצל ואברהם זקן כו' שער כ"ב ב"ה כי באמת שני החבורים האלה יש להם קירוב גדול ודמיון נפלא והם נאותים מאד ללמוד זה מזה. והתועלת המגיע מזה הלמוד עצום מאד למי שהוא מסתכל בעצמו וחס על מציאותו וחס על כבוד קונו כחס על הנר נר יי' נשמת אדם אשר נפח באפו כחס על השמן שמן משחת קדש התורה האלהית אשר תורק עליו להאיר על ראשו כחס על הפתילה הוא חיי גופו אשר חובר אליו צמיד פתיל בימי חלדו בכל מכל יפקח עיניו להועיל לעצמו ולהיטיב אחריתו. ולסבה זה הענין המהנה והמועיל מאד לדעתי יסדו בני קרח מזמור מיוחד כללו בו ענינים נפלאים ממהות החבורים האלו ותועלתם כפי מה שאבארהו להגיע הנאתם:

והנה אם כן יתחייב הנמשך והוא צורך ההישרה התורנית להתנהג בהם על הדרך שאמר החכם (קהלת ז׳:י״ח) טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך כי הנה זה צריך שימור וחזוק גדול. ואני הנה ראיתי כי זה הוא הענין המכוון בכל מה שהפליגה התורה לצוות ולזרז בענין שמטת הארץ כלליה ופרטיה שעקרו הוא בפרשה הזאת הנכבדת וסעיפיה וסנסניה יוצאים אל הרבה מקומות זולתה. בפרשת משפטים והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו'. בכי תשא בחריש ובקציר תשבות. במשנה תורה (דברים ט״ו:ב׳) וזה דבר השמטה וגו'. והנה באמת כפל הצואות ורבוי האזהרו' וארך הדברים בדבר יעידו על עוצם התועלת המכוון מהם למצווים. ועוד הוא גלוי דעת והערה נפלאה וזה שהחמירה התורה במצוה הזאת והפליגה ליעד עליה העונשין הרבים והעצומים והגליות כמו שנאמר בפרשת הברית (ויקרא כ״ו:ל״ד) אז תרצה הארץ את שבתותי'וגו'. כל ימיהשמה תשבת וגו' ונאמר (שם) וזכרתי את בריתי יעקב וגו'. והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה וגי' כמו שיתבאר שם ב"ה וזהו ענין מבואר מגלות בבל. וחז"ל אמרו (אבות פ"ה) גלות בא לעולם על שמטת הארץ ויש לתמוה למה תהיה כזאת על חטא זה. המקנא הש"י לארצו על העבודה יותר מדאי והלא הנותן מתנת אחוזת נחלה לזולתו בעין יפה הוא נותן לעשות בה כרצונו. ואם השביתה ההיא תהיה לצורך עבודת האדמה כמנהנ עובדיה שמשביתין אותה קצת שנים כדי שתחליף כח להוסיף על תבואתה די להם בשיודעים סוד עבודתה אם ישמעו ואם יחדלו מיעוט פירותיה יהיו עונשם ולמה יגלו מעליה בעונש זה. אין זה באמת רק כי בנפשנו דבר לגלו' את אזנינו. ולהעיר את לבנו בהציב לנו ציונים גדולים ונוראים ולהעמיד סימנים רבים ועצומים לפקוח עינים עורות השקועות בדמיוני העולם כזביו והבליו המוכרים אותה לצמיתות לעבוד את האדמה עבודת עבודה ועבודת משא צמד פרדים והמה קבלו עליהם כעבוד אלהים מאהבה. והנה לשלח מבית כלא יושבי חשך ולהוציא ממסגר אסירי התאוות האחוזים בחבלי הבלי זמנם. שם לנו נרות מאירות ופתח לנו חלונות שקופות באלו הענינים הנכבדים והציב לעינינו סימנים מובהקים במניני המשך זמננו ימינו שבועותינו ושנותינו אשר לא נוכל להתעלם מהם כי אם בשגעין ובעורון ובתמהון לבב. הלא נפקח עינים לראות כמה פעמים נצטווינו בתורה האלהית למנות ששת ימים ולשבות אחד. עוד צוה למנות בכל שנה שבעה סבובים מאלו ולעשות הקף אחד מהם משבעה שבועות כמוזכר בפרשה שעברה. ^*והנה כמו וכו' ר"ל כמו שנצטוינו למנות ימי השבוע, שהן שבע תנועות גלגל היומי לדעת הקדמונים (או שבע סיבובי כדור הארץ סביב מרכזה עיין מבוא לשער ל"א) ולמנות שבעה שבועות, שהן שבעה פעמים שבע תנועות יומיות אלה, כן נצטוינו למנות לענין שמיטת הארץ שבע שנים שהן שבע תנועות השמש סביב הארץ לדעת הקדמונים, או שבע תנועות הארץ סביב השמש לדעת האחרונים, (עיין ביאורי שם) ולמנות אח"כ שבעה פעמים שבע תנועות שמושיות אלה שהן שבעה שבועות שנה, ולקדש אח"כ שנת החמשים לשנת היובל. והנה כמו שנצטוינו על זה הסבוב הקטן והקף שבעה סבוביו הנמנין בתנועה היומית יצוה ג"כ למנות מספר אחד מהתנועה השמשית הנשלמת בשנה אחת ושיעשו ממנה סבוב אחד גדול של שבעה תנועות והוא הנזכר בתחלת הפרשה שנאמר שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו'. וספרת לך ז' שבתות שנים ז' שנים ז' פעמים וגו'. והנה המספר הראשון שנצטוינו למנות ימינו בסבוב א' והקף שבע סיבוביו הוא מבואר שהוא לרמוז ולהישיר אל מה שחוייב לנו ידיעתו מאמתת הבורא יתעלה בעצמותו וחיוב קיום מצותיו וחקותיו אשר בתורתו. כי הנה ענין עבודת הששה ימים ושביתת השביעי הוא עדות נאמנה שהעולם נברא ברצון הבורא אחר שהיה נעדר מציאותו מה שנעלם מעיני הרבה מהמעיינים כמו שכתבנו בפרשת ויכלו שער ד' עיין עליו. והנה זה יהיה אות ומופת מוחלט לאמתת מציאותו כי כל המודה בחדוש על זה האופן אין צריך עוד מופת לאמתת מציאותו כמו שכ' הרב המורה פרק ב' חלק שני כי המחודש יורה הוראה אמתית על אמתת מחדשו. וזו תראה כוונת מאמר (שמות ל״א:י״ז)ביני ובין בני ישראל אות היא וגו'. כי ששת ימים עשה ה' וגו'. ירצה כי בינו ובינינו ובין כל מאמיני החדוש אין צריך עוד אות ומופת למציאותו אלא כי ששת ימים וגו'. והרי זאת היא האמונ' הראשונ' המחוייבת לכל בעל דת מפאת עצמו ית'. שנייה לה שזה האלוה הנמצא יש רצון וכעס לפניו כביכול. והושפעו מאתו הישרות נכונות עליהם יחיו האנשים כמו שתכלול אותם התורה האלהית אשר נתנה להם לסוף השבעה הסבובים הקטנים ההם הנמנים ממחרת השבת שהוא י"ט של פסח כי לא הוכשרו עד מלאת אותם הסבובים כמו שנתבאר בפרק ד' מהשער הס"ז. ^*וזה הענין וכו' ר"ל יען כי מנין ימי השבוע ומנין שבעה שבועות לעומר הם ממין אחד, כי מקור שניהם התנועה היומיית מורים הם גם על ענין אחד כי המודה בחידוש העולם, ובמציאות הי"ת שהוא מחדשו אשר יורה עליו השבת מחויב ג"כ לקבל עליו עול מצותיו אשר צוה בתורתו שנתן לנו אחר עבור שבעה שבועות, כמאה"כ "את האלקים ירא ואת מצותיו שמור" ר"ל אחרי שתאמין במציאות הי"ת ותירא אותו אתה מחויב לקבל מצותיו, וכמו כן מסכימים ג"כ מנין השנים לשמיטה ומנין שבועות שנים ליובל, אשר מקור שניהם התנועה השמשית השנתית יחד להורות על עיקר אחד שהוא לבלתי הרבות יותר מדי ההכרחי בהשתדלותנו לאסוף קניני הזמן ולחשבם רק כאמצעים לקנין התכלית האמיתית, לא כתכלית בפני עצמם כמבואר כבר בתוכן השער. וזה הענין השני נמשך אל הראשון והם ממין אחד כמו שהמספרים הם ממין אחד כי מי שיודה שיש אלוה מצוי חוייב לקבל מצותיו בלי ספק וכמו שאמר (קהלת י״ב:י״ג) את האלהים ירא ואת מצותיו שמור. אמנם ממספרים השניים הלקוחים מהתנועה השניית הוא מה שיעורר אותנו אל מה שהוכרחו לדעתו ולהכירו בעצמנו ובאופני עניני עסקינו ודרכי תנועותינו בכל מעשינו בימי הבלנו. השקפתם יועילו לנו לצאת מאפלת מחשבותינו ומשעבוד עבודתינו. וזה כי במספר שבע שני העבודה ושביתת השביעיות העיר את לבנו והשמיע לאזנינו כי לא שולחנו הנה להיות עבדים נמכרים לאדמה כי אם לתכלית אחר נכבד ונפלא ממנו ושלא נתכוין בעבודתה רק לכדי צורך אוכל נפש ושאר הספוקים בעוד שאנו משתדלים בהשגת התכלית ההוא העליון כמו שכתבנו בפרק שביעי מהשער הנזכר וזאת היא כוונת מתנת הארץ הזאת אל זאת האומ' כמו שאמרנו ראשונה. והוא מה שביארו יפה באומרו כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים וגו'. ובשנה השביעית וגו'. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו'. הכוונה שכניסתן לארץ אינה להשתעבד לה ולעבודתה להוציא תועלותי' ולאצור פירותיה לקבוץ אותם על יד כדי להתעשר בהם כמו שהיא כוונת שאר העמים בארצותם כמו שאמר (בראשית ל"ד) וישבו בארץ ויסחרו אותה והארץ הנה רחבת ידים לפניהם. רק הכוונה כדי שיעמדו על עצמן וידרשו שלמותם כפי רצון בוראם ובין כך יסתפקו מאשר יצטרכו לכדי חיותם ולא יחסר כלליהם כמו שנזכר בפרשת המן. ולקיים ולחזק זה הענין ההכרחי להם נכתב ונמסר בידם לסימן גדול שיעבדו אותה שש שנים וישמטוה בשביעית כדי שיודע להם כי לא בכח עבודת האדמה יגבר איש. אבל שעבודתם הוא דבר ששובתין ממנה לשם יי' כמו שפירש ואמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו'. ירצה שענין שבת הארץ וטעמו הוא כדי שיודע לך שאין המכוון לך מעבודתה ומכל שאר עסקיך רק מה שיצטרך לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך שהם אביוני העם כמו שפירש במקום אחר (שמות כ״ג:י״א) ואכלו אביוני עמך והיותר מזה ראוי להחרימו ולתתו מאכל לבהמת השדה ולחית הארץ כמו שנאמר (שם) ויתרם תאכל חית השדה וכן אמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך וגו'. ולזה צוה בדבר השמטה (דברים ט"ו) שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו. כי קרא שמטה ליי'. והכלל כי ברבות הטובה רבו אוכליה ואין לבעליה בה זולתי הצורך ההכרחי אשר לא יחסר בשום זמן כמו שיבא והנה כאשר נתן הסימן הנפלא הזה בכל עסקינו ואופני השתדליותינו סמך לו מאמר וספרת לך שבע שבתות שנים וגו'. והוא מספר הסבובים אשר יעשה מהם ההקף הגדול הנקרא עולם בפני עצמו והוא היובל כמו שאמר ועבדו לעולם לעולמו של יובל להראות לאדם סוף זמנו וסוד תכלית עולמו אשר ימשך לו מההישרה הקודמת. וזה כי כמו שהדבר המיוחד ליובל הוא כי אחוזות הארץ הנמכרות לצרכי בעליהם אשר לא נגאלו כלם ישובו לחזקתם הראשונה בשנת היובל וגם העבדים הנמכרים לשש והנרצעים כלם ישובו איש אל משפחתו. כן הוא סוד האדם וסופו בהתנהגו על העצה היעוצה שסופו שיתקיים בו מה שאמר החכם בסוף החקירה (קהלת י״ב:ז׳) וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. והוא ענין היובל ממש שישוב בו החלק הארציי למקומו המוטבע לו מתחלה באומרו עד שובך אל האדמה אשר ממנה לוקחת. והחלק האנושי העצמי להדבק ביחוס משפחתה ובית אביה אשר נאמר עליו (בראשית ב׳:ז׳) ויפח באפיו נשמת חיים וגו'. שוה לאומרו ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו. והוא מה שיזרח עליך אורו כי תשים עיניך על הכתובים בהשקפה זו באומרו וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים וגו', וכבר כתבתי אליך בשער נ"ט הערה נכבדת על זה במנות לך ולעצמך שבע השביעיות האלו שיעידו על החדושים והשנויים הטבעיים שיתחדשו לאדם בהם ואמרתי כי מאמר והיו לך שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה דוקא הוא. שום עיניך עליו. וכן אני אומר עכשיו כי זה המספר הוא נועד לכל חי אשר על סופו אמר וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה כמו שחזר ואמר יובל היא תהיה לכם כלומר שימו לבבכם כי לכם ועליכם תהיה זה הסימן ועל עצמיכם אני אומר ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו כמו שנתבאר. ולהיות ענין השביתה הוא הדרך הנכון המגיע אל זה התכלית הגדול כמו שנזכר חזר ואמר כי גם זה יושכל מענין היובל הזה כי שנת היובל היא משותפת לשאר השמטות באיסור העבודה והפקר התבואות, הוא מה שפי' ואמר יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם לא תזרעו וגו'. כי יובל הוא קדש יהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה. לומר שצמצום העסקים וטוב הגבלתם יגיעוהו עד הנה. והוא מה שדקדק מאד במה שאמר שנית בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו ואלו אל משפחתו לא נאמר לפי שבזה לא כיון רק לזרזו על מיעוט העסק ובמה יתרצה בזה כי אם בהזכירו יום שובו אל אחזת ארצו ועפרו כי ידע כי לא יועיל הון נכסים וכבוד ביום ההוא וכמו שכבר בא הענין בשמטות. ולפי שנמשך מזה יושר התכונה וכל מדה טובה בהגבלת התשוקות וצמצם החמדות בקנינים העולמיים אמר בסמוך וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל וגו'. לומר כי יגיע מהמוסר הקודם או המוסרי' כי הם מעצמם ויושר רצונם וטוב לבבם לא יחפצו בעול ובאונאה וכאשר ימכרו ממכר או קנה אותו יזהרו מהאונאה בו כקונה כמוכר ולא יקחו זה מזה רק מה שיאות אליו לפי ממכרו לפי רוב השנים ולפי מיעוט השנים כי מספר שני תבואות הוא מוכר וקונה לא זולת. ולזה חתם ואמר ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך אני ה' כי זה מה שכוון מהמצוה הזאת ומכל המצות כלן. וזה מה שכוונו באומרו ועשיתם את חקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם וישבתם לבטח עליה: ולפי שהשביתות ההנה הם סימנים אלהיים נתנם האל יתעלה כנגד הטבע ובהפך ממה שינהגו אנשי הארץ ההיא בעבודתם אמר וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף וגו'. וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים וגו'. והוא נסיון נפלא על דרך הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו' ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא וגו' (מלאכי ג׳:י׳) וכ"ש שיהיה הנס נפלא מאד כשיצורף אליו שנת היובל וכל זה הוראה עצומה להיות הענינים מכוונים למה שאמרנו. ואחר זה אמר שימשך ג"כ מהרחקת האונאה הנשרשת בם לסבה שקדמה כי גם כי ימוך בעל השדה ומכר מאחוזתו אחרי נמכר גאולה תהיה לו אם ע"י קרובים אם ע"י עצמו קודם שיגיע היובל ולא תרע עין הקונה לחשוב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו ושב לאחוזתו באופן שלא יהיה ביד הקונה אותו עד היובל אלא כשלא מצאה ידו כדי גאולתו וכן הענין בבתי החצרים וערי הלויים משפט אחד יהיה להם בכל זה. האמנה כי במכירות בית מושב עיר חומה החמיר יותר על המוכר באומרו והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו ימים תהיה גאולתו ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל. והיה זה כדי שלא יקל על האדם למכור ביתו אשר בכרך כי הוא צורך גדול אליו ולא יסמוך על הגאולה ברוב שנים. אמנם אם תדחקהו השעה ויצטרך למכרו שימצא קונים. שאם היה בידו לגאל כשירצה לא ימצא מי שירצה להוציא ממונו בבית אשר אינו מוציא ממנו פירות כדי דמיו אלא אם רצה לדור בו ואם יגאל לא נשלמה כוונתו ונמצא זה מת ברעב או בצער אחר והרמב"ן ז"ל כתב מפני שאין צורך הבית אל הפרנס' כצורך השדה ושנתנה לו גאולת שנה ראשונה כדי לצאת מידו חרפתו. והנה באמת אני רואה מרוצת זה הענין כמרוצת הראשון ותשלום מה שיניח מהישרת ספירת השמטות וקדוש היובל בסוף. וזה כי כמו שהאדם נמשל ראשונה לעולמו של יובל כמו שאמרו (אדר"נ פ' ל"א) שהוא עולם קטן. כך עכשו המשילו לבית כמו שכתבנו בשער ח'. ^*וכמו שהמשילו וכו', כוונתו כי כמו שמצות קריאת הדרור בשנת היובל וקידושה רומזים על יציאת האדם, אחר עבור שנות חייו אשר בהם היה עבד לעניני זמנו, לחפשי כבוא יום פקודתו, כן רומז גם דין בית בעיר אשר לא חומה וגאולתו עד מלאת לו שנה תמימה, על האדם, כי כמו שידמה האדם לעולם קטן בעבור חלקיו השונים, כן ידמה גם לבית ולעיר, ואם היה רק כעיר אשר אין חומתה פרוצה במילואה, ר"ל ששם לפעמים מעצור לרוח תאותו לבלתי רדוף מבלי חשך אחר תשוקותיו הגופניות, אז ימים תהיה גאולתו, ר"ל במשך שנים עשר חודש יתאבלו בניהם ובנותיהם עליהם, ויבקשו עליהם רחמים, לכפר על עונם, אשר אולי חטאו לעבור על שס"ה אזהרות ר"ל מצות אשר לא תעשינה, וע"כ יום לאזהרה יום לאזהרה יותן דמו לכפרה בשס"ה ימי שנת החמה, (הרב ז"ל מפרש הענין לדעת רבי בערכין ל"א ע"ב שאמר מונה שס"ה ימים כמנין ימות החמה, אבל לדעת החכמים שהלכה כמותם המספר הזה הוא רק על צד הקירוב, אונגעפעהר, כי גאולת בית עיר חומה היא לדעתם עד מלאת שנה תמימה משנות הלבנה שהן רק שנ"ה ימים, ואם נתעברה השנה עד מלאות גם חודש העיבור שאז משפר הימים שפ"ה ימים) אפס אם לא יגאל עד מלאות לו שנה תמימה, יען כי היה באותו איש אין מעצור לרוח תאותו כלל וכעיר פרוצה אשר אין חומה לה; אז יקום הבית לקונה אותו לדורותיו וכו', ר"ל האיש הזה כקנין עולם וכעבד לחמרו יחשב, לא יצא עוד ביובל לחפשי להטהר מעוניו, ולהורות על זה, שרומז הכ' על ב' מיני אנשים כאלה, נכתב אשר לא חומה באלף ונקראת בויו. וכמו שהמשילו החכם באומרו (קהלת י׳:י״ח) ובשפלות ידים ידלוף הבית ובאומרו (משלי כ״ד:ג׳) בחכמה יבנה בית. גם המשילו לעיר חומה כמו שאמר עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו' (קהלת ט׳:י״ד). ואמרו חז"ל (נדרים ל"ב:) עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט אלו האיברים. ומפורש מבואר אמר (משלי כ״ה:כ״ח) עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו הנה כי כאשר יש מעצור לרוחו ומושל על תאותו הנה הוא עיר מוקפת חומה. ועל כיוצא בזה נאמר (קהלת ט׳:ט״ו) ומלט הוא העיר בחכמתו. ואמר כי האיש אשר לא ישמע לקול התורה הזאת במשוך בקרן היובל קולות אלהים של חפשיות וחירות על הדרך שנתבאר ומכר את ביתו והוא המוכר עצמו כמו שנזכר וזה כי נמסר ביד יצרו לתתו בעבודת עבד למלאכת העולם הנה אם עדין נשאר הבית בצורתו להיות בית מושב וחומת העיר לא נפרצה במילואה אם שלא זכתה להפרד חלקיו זה מזה תכף ומיד על האופן שזכרנו במלאת לו היובל והוא עת צאת נפשו או לפקודות הקרובות אשר אמרו (מ"ק כ"ז:) שלשה לבכי ושבעה להספד שלשים לגיהוץ ותספורת אשר כתבנו ענינם שער נ"ט הנזכר. הנה לא תמנע מהיות גאולתו עד תום שנת ממכרו והם מספר הימים שהזכירו חז"ל (שבת קנ"ב.) בשנים עשר חדש שהנשמה עולה ויורדת כי זה ודאי יספיק למרק את נפשו ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הייסורין כי בזה יבא אל פני המלך ה' ולא יוחלט ביד הקונה אותו אבל ימים תהיה גאולתו. אמנם אם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה כי רבו הפרצות והבקיעות עצמו ראשיהן עד שלא הספיק זה הזמן למרק אותו והיה זה מפני שלא הוקף עצמו בעצה אשר קדם זכרה וקם הבית אשר בעיר אשר לא חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל. וראה נפלאות מתורתינו האלהיות בכתבה במסורת אשר לא חומה באל"ף כי ודאי לא היה לו זה אלא מפני היותו עיר פרוצה אין חומה כמ"ש החכם. וזה משפט הנדונים בגהינם שנים עשר חדש שאמרו חז"ל (עדיות פ"ב מ"י) כי יש טעם נכון לקצבה זו שאמרנו ימים תהיה גאולתו אחר שנדונו שם ימי הסבוב הגדול שבו נמנו ימי שנותיהם שנאמר וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים כאשר זכרנו ראשונה כי בזה יחשב שנדונו כמספר הימים אשר תרו את הארץ וחטאו עליה בשס"ה אזהרות אשר לא תעשינה ואשמו בהנה. וזה טעם האבל הנמשך כל י"ב חדש (מו"ק כ"ב:) כי ראוי שכל ימי היותם בצער ידאגו קרוביהם עליהם ויבקשו עליהם רחמים מצורף למה שחוייב לאדם מהדאגה והעצב הימים האלה במספר כמו שאמרו בפ' הרואה (ברכות נ"ח:) אין המת משתכח מן הלב כל שנים עשר חדש מאי קראה נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד (תלים ל"א.) והטעם כי כמו שהכלי האובד אדם דואג עליו ולא מתייאש ממנו כל שנים עשר חדש כי על כן אמר בפ' אלו מציאות (בבא מציעא כ"ח.) שהמוצאו חייב להכריזו שלשה רגלים שהוא המשך שנה תמימה כגון שמוצאו קודם הפסח ותו לא בעיא דמכאן ואילך יש יאוש בעלים כמו שפירש רש"י ז"ל. כן הענין הזה בלי ספק כי האדם בעברו על כל אחד מפרקיה זכור יזכור מה שהיה שמח עם קרובו אביו או אחיו או בנו או אוהבו אשתקד בפרק הזה ונתחדשה עליו דאגה גדולה כמו שהיה זה שאבד ממנו החפץ ועצב. אמנם כשעברו עליו כל פרקי השנה פעם אחת הנה מכאן ואילך נחלש העצב מלבו כי מעתה לא נתחדש לו ענין מאשתקד עד הנה וכבר עלה קצת מזור אל מכאובו ולזה אמרו במסכת שמחות (פ' י"ד) לאחר שנים עשר חדש לא יזכירנו כל עקר שהיה ר"מ אומר משלו משל למה הדבר דומה לאחד שהיה לו מכה וחייתה ובא רופא ואומר לו תן לי מכה זו ואני קירעה וחוזרה ומרפא אותה וכו'. והנה כל הדברים האלה עולין כהוגן וראוי לצרפן עם מה שכתבנו בשער כ"ב כענין אומרם ז"ל (שבת קנ"ב:) כל שנים עשר חדש הגוף קיים והנשמה עולה ויורדת וכו'. כי הכל מסכים וצודק יחד וראוי שיושם אליו לב במקומות האלה מתורתינו האלהית. והנה עם זה תראה כי המספרים האלה אשר בם נתחקו הישרות אופני עמלינו ועסקינו וכל תכליותינו הנה לא תעבור מצותם בהיות השמטות והיובלים בלתי נוהגים בארץ כי בהשקפ' זאת הם מצות שתועלתן מגעת לכל אדם ובכל זמן ומקום כמו שכתבנו אצל המשכן ובגדי כהונה והקרבנות. ^*גם נדע וכו', אחר אשר העיר הרב ז"ל למעלה על גודל עונש העובר על מצות השמיטה, ואמר כי אם היא רק לטובת הארץ שתנוח מעבודה שנה אחת בכל שבוע, למען תוסיף תת כחה בשנים אחרות, כמנהג אשר ינהגו גם עתה האכרים עובדי האדמה שמשביתין אותה בעבור זה בקצת השנים, הלוא כבר יענשו החודלים לשבות, במה שלא תתן הארץ יבולה למכביר בשאר השנים? ומדוע הפליג הכ' בעונש העוברים על מצות שמיטות ויובלות כל כך? רוצה עתה לבאר זאת ואומר שהטעם הוא, יען כי העובר על מצוה זו מראה בזה שחושב שכל תכליתו ותעודתו עלי ארץ הוא רק לאסוף קניני הזמן, ועי"ז מסיר לבו מההשתדלות לקנות השלמות האמיתית ע"י פעולות טובות ונכוחות, ונמשך מזה כי הולך מדחי אל דחי לעשות כל מעשה ופעולה רעה, רק למען בצוע בצע כסף וע"כ בצדק ראוי לו שיענש ביותר על חטאו זה, שהוא מקור ושורש לשאר עבירות הרבה. כמו שאחז"ל "קשה אבקה של שביעית וכו'". גם נדע ונשכיל כי החוטא בהנה אינו חוטא באחת המצות לבד כי אם בכלן כאחת והוא מפסיד צורתו ומבטל עצמיותו ומזה שהעובר על הרשום בה בכתב אמת ראוי לגזור עליו כלה ונחרצה והגליות וכל שאר העונשים והנה חז"ל שמו אבקה על שביעית שרש לכל העבירות כמ"ש (ערכין ל':) בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות של שביעית לסוף הוא מוכר מטלטליו. לא הרגיש לסוף הוא מוכר שדותיו. לא באת לידו עד שמכר ביתו. לא באת לידו עד שלוה ברבית. לא באת לידו עד שמוכר עצמו. שנאמר כי ימוך אחיך ונמכר לך ולא לך אלא לגר ולא לגר צדק אלא לגר תושב שנאמר לגר תושב ולא לגר תושב אלא לעכ"ום שנאמר או לעקר משפחת גר משפחת גר זה העכ"ום כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לע"א עצמה. הרי שהורו שכל הפרשה כלה על חומרת פירות שביעית ושהחוטא בהם לסוף חוטא בכל הדברים הכתובים אחריו דכלהו איתנהו בה. ואני אומר כי אורך הגלות הזה המר לא נמשך כל כך כי אם בעבור אשר לא שבתנו שמטות הארץ באשר אנחנו בקרבו והוא מה שנרמז בברית הנזכר באומרו (ויקרא כ״ו:מ״ג) וזכרתי את בריתי יעקב וגו'. והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם יען וביען במשפטי מאסו ואת חקותי געלה נפשם. אמר כי אפילו בהיות הארץ שממה ועזובה מהם ירצו את עונם על ביטול שביתותיה שנצטוינו עליהם כי הוא דבר שהאדם צריך ליזהר בו בכל זמן ומקום כמו שאמרנו. רק אם יחטא בהתרשלות בהתבוננות בכוונה האלהית אשר זה לא יבוא כ"א לבזיון התורה והמצות אשר לא יקר בעיניהם והוא אומרו (שם) יען וביען במשפטי מאסו ואת חקותי געלה נפשם לבלתי תת לך אליהם לדעת כי אין זמן ומקום פנוי מתועלתם והוא האמת בלי שום ספק. ולהיות זה האשם המושב אם קודם הגלות או בהמשכו היה מתפלל המשורר למנות ימינו כן הודע וגו'. שובה ה' עד מתי וגו'. שבענו בבקר חסדך וגו'. שמחנו כימות עיניתנו וגו'. יראה אל עבדיך פעליך וגו'. ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וגו'. (תהילים צ׳:ט״ז) ופירוש המזמור כלו בשער נ"ט הנזכר. הנה באמת כל אלו הדברים הם ישרים ומישירים אותנו אל אופן עסקינו באלו הענינים הזמרים ובאופני שימושנו בהם ואם יבואו קצתן ע"ד משל וחידה הנה באמת המשל קרוב לנמשל והחידה למה שנאחד בה. והוא הדרך התוריי בכמו אלו העניינים בדברה על אוזן שומעת וע"ד שאמר המשורר שמעו זאת כל העמים וגו', גם בני אדם וגו'. פי ידבר חכמות וגו'. אטה למשל אזני אפתח בכנור חידתי למה אירא בימי רע וגו'. הבוטחים על חילם וגו' (שם מ"ט) כמו שנתבאר המזמור בפ' ויחי (שער ל"ב.):