משלי כז:א מחשבת ישראל: עקידת יצחק, הכוזרי, האמונות והדעות וחובות הלבבות

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי הנה כבר נודע משער נ"ח כי בשם "פעולות הריק" תקראינה אותן הפעולות אשר לא ישיג בהן פועלן התכלית אשר רצה להשיג מהן, וכי לא נוכל ליחס בשום אופן אל הי"ת אשר הוא פועל חכם לבלי תכלית, פעולות הריק כאלה, גם נודע לכל כי כל מעשי ה' ונפלאותיו אשר עשה לטובת ישראל מיום צאתם ממצרים עד בואם אל הארץ, ובנות הבית בימי שלמה לא נשארו בקיומם, כי כלם ספו תמו מבלהות אויב אשר החריב הבית, ויגל את ישראל מעל אדמתו, ומעתה הלוא על כל פנים יקשה לכל משכיל להבין שתי אלה ולהסכימם יחד, כי אם נאמר שהי"ת ידע בתחילה זאת שלא יתקיימו מעשיו אלה, הלוא יהיה זה חסרון בחיק שלימותו שפעל בכל זאת כל פעולותיו אלה לריק חלילה, אף שידע כבר שלא יושג תכליתן הנרצה מהן? ואם נאמר שלא ידע זאת בתחילה הלוא לחסרון שלימות תחשב גם מניעת ידיעתו זאת? והרלב"ג רצה לבאר זאת באמרו, כי הי"ת ידע מתחילה טרם יצאו עוד אל הפועל רק אותן הפעולות האנושיות הבחיריות, אשר הן מסכימות עם סידור הטבע הכולל המוכרח מצד סיבותיו, המסודר מאתו מימי קדם קדמתה, מיום ברוא אלהים ארץ ושמים, כי אחרי שיצר את עולמו וסדר את הסידור הטבעי הכולל הזה, הלוא בהכרח ידע מתחילה גם כן כל המסובבים הטבעיים ההכרחים אשר ימשכו ממנו עד סוף כל הדורות, אשר בתוכן גם הפעולות האלה, כי אף שנראות בהשקפה ראשונה, כבחיריות, הן באמת רק מסובבות בהכרח מסיבתן הקדומה, ד"מ כמו שידע הי"ת מאז ומקדם, כי לפי טבע הארץ אשר ברא עם חלקי מים אש וגפרית הסגורים בתוכה, יסובבו אח"כ ברבות הימים והשנים סבות שונות ושינוים רבים בקרבה, עד שיהיה רעש גדול בימי עוזיה בירושלים (כמסופר בעמוס א׳:א׳, וביוסיפון לרומיים,) ובליל שבת ח"י כסליו של"א לאלף הששי בעיר פירארה באיטאליען, (כמסופר במאור עינים בתחלתו,) ידע ג"כ מתחיל' כי ינוסו אז בעת ההיא וביום ההוא יושבי ירושלים ופירארה מבתיהם החוצה להמלט על נפשם, (כמסופר ג"כ שם, ובזכריה י"ד) כי פעולת הבריחה הבחיריית הזאת היתה באמת אז רק מוכרחת, מהרגש הפחד והאימתה והחפץ הטבעי להמלט על נפשו כפי היכולת מהרעה העתידה לבוא עליו, אשר הטביע ה' בנפש כל אדם, וכן אחרי שידע הי"ת ד"מ לפי טבע האויר אשר ברא כי יעופש ויופסד מאוד בשנת ק"ח לאלף הששי, עד שיהיה אז דבר כבד מאוד כמעט בכל העולם, (כמסופר בצמח דוד חלק שני דף נ"ט ע"ב) ידע ג"כ כי יעשו אז כל יושבי הארצות האלה כל אשר יחשבו שיועיל להם למלט נפשם מהרעה ההיא, אבל שאר הפעולות אשר יעשה אותן האדם בבחירתו החפשית, בכל העתים והמקומות מבלי אשר ימשכו מסבות טבעיות קדומות, ואף כי בהתנגדן אל מה שראוי עפ"י הסידור הקדום הכולל, הם רק דברים נקלים ופחותי ערך בבחינת רוממות הי"ת הנעלה והנשגב מכל, וע"כ לא ידעם הי"ת עד אשר יצאו אל הפועל, כי אז כבר הם נחשבים כחלק מכלל המציאות אשר הוא דבר יקר ונכבד במעלה עד שראוי הוא שידענו הי"ת ובזה יבואר ויוסר מעצמו גם הספק המפורסם (שהעיר עליו גם הרמב"ם פ"ה מה' תשובה ע"ש) שאם ידע הי"ת כבר בתחילה את מעשי כל אחד ואחד מבני אדם ואיזה מב' הצדדים האפשריים מבחירתו החפשית יבחר ויוציא באמת אל הפועל, ד"מ אם ייטיב או ירע פעלו, הלוא מוכרח הוא כבר לעשות מה שידע הי"ת שיעשהו, ויחדל עי"ז גם להיות עוד הבחירה בידו לעשות ההפך מה שידע כבר הי"ת ? גם סמך דעתו זאת במאה"כ "וינחם ה, כי עשה את האדם וכו'" כי אחרי שיצר את האדם בצלמו וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובדעת ובתבונה, למען יהיו מתאחדים ומחוברים בו יחד ועל ידו העולם העליון והתחתון, בהיותו מורכב מנשמת חיים ונפש משכלת משמי מרום, ומגוף גשמיי שוכן בית חומר אשר בארץ מתחת, היה מהראוי לפי ההידור הכולל הקדום הזה, כי ייטיב תמיד את מעשיו וילך בדרך הישרה, ולא תמוט אשורו ללכת עקלקלות לעשות חמס עול ואון עלי ארץ כי רק הטבת המעשים וההליכה בדרך הנכוחה, לא ההפך מכל אלה, כמסובב טבעיי הנמשך כמשפט שכל כל אדם בריא תחשבנה, וע"כ לא ידע מתחילה כי ישחית האדם את דרכו על הארץ מה שיתנגד למשפט השכל האנושי, והסדור הכולל הקדום ממנו, ועל דרך זה היה נעלם ממנו בתחילה גם השחתת דרכי אנשי סדום ועמורה אשר היתה מתנגדת אל טבע אנשותם ומשפע שכלם המוטבע בקרבם עפ"י הסידור הכללי הקדום, כאשר יורה עליו בהשקפה ראשונה גם מאה"כ "ארדה נא" וכו', ולפי דעת הרלב"ג זאת היה מבואר ג"כ הספק הנ"ל שהעיר הרב ז"ל, כי באמת לא פעל הי"ת פעולתו לריק בבחינת ישראל אחרי שלא ידע מתחילה, כי בשרירות לבם ובשאט בנפש יעזבו את בריתו וחקיו לא ישמורו, לסבב להם בזאת לא לבד אבדן כל הטובות אשר נתן להם, כי אם גם כל הרעות אשר מצאו אותם, כי אחרי שנתן להם לב לדעת וחוקים ומשפטים ישרים להורותם הדרך הנכוחה אשר ילכו בה, הלוא היה ראוי ומחויב ג"כ עפ"י הסידור הכולל הקדום כעין מסובב טבעיי הנמשך ממנו, שיעשו אך משפט וצדקה בארץ לטוב להם כל הימים, והרב ז"ל דוחה פה בשער הזה עיין לקמן ובשער י"ט (עיין ביאורי שם) דעתו זאת כי מלבד שכל העדר ידיעה מאיזה אופן שיהיה, הוא חסרון ופחיתות שלימות אשר לא נוכל לייחס כלל אל הי"ת שהוא שלם לבלי תכלית ויודע הכל, יקשה ג"כ להבין לפי"ז איך ידע הדברים האפשריים והפעילות הבחיריות האלה אח"כ כאשר יצאו כבר אל הפועל, (אשר בזה יודו הרלב"ג וסיעתו) והלוא באופן זה תתחדש ידיעה להי"ת אשר הוא נעלה ונשגב מכל שינוי וחידוש ? ומלבד זאת יאמר הרב ז"ל כי דעת הרלב"ג זאת היא מגונה מאוד וסבבה כבר לבני אדם כמה נזקים גדולים בבחינתם המוסריית, אבל האמת הברור אשר יחויב כל בעל דת להאמינו הוא, שהי"ת יודע כל הדברים אשר נהיו או יהיו בזמן העבר ההוה והעתיד בידיעה שלימה וברורה, ובכל זאת נתנה הבחירה החפשית ביד כל אדם לעשות מה שירצה, ואף שאין אנו יכולים להבין חיבור שתי אלה יחד כראוי, זה הוא רק בעבור שאנו קצרי יד להבין אופן ידיעת הי"ת איך היא כי אחרי שלא נשיג מהותו י"ת לא נוכל להשיג גם ידיעתו, כי מהותו וידיעתו אחת היא (עיין מזה לקמן עוד בשער הזה וברמב"ם פ"ה מה' תשובה), ונמשך מזה כי מדי ברא הי"ת את האדם ידע כבר כי מין האדם כלו ישחית זמן רב את דרכו על הארץ, עד שיוכרח להענישם ולהבא עליהם את מי המבול להכרית רוב יושבי האדמה, ולהשאיר אך את נח ובניו לבדו, להחיות מהם זרע אדם אשר הוא יותר יקר והולך מישרים מהדורות שקדמו, ובכל זאת לא נוכל לחשוב עשייתו את האדם בתחילה לפעולת ריק, כי כן גזרה חכמתו י"ת מאז ומקדם שלפי טבע יצירת מין האדם ואנושתו, יקנה שלימותו רק לאט לאט מדור לדור אחר, כי ע"י העתים הרעים בעצמם אשר יעברו על דור ראשון בעבור עונם, והתלאות אשר תמצאמו לכלותם ולהשמידם, יוסרו תמיד בני הדור האחרון לקחת מהם מוסר להיטיב דרכם, עד שבסוף כל הדורות יושג התכלית הנרצה מאתו י"ת שיכירו וידעו כל בני אדם את הי"ת. וילכו בדרכיו לעשות אך טוב וחסד בארץ, ונדמה זה לשתלן חכם אשר יטע ויישתל בגנו כל עצי פרי נחמדים למראה וטובים למאכל וידע כבר בתחילה, כי כאשר ירבו הענפים והסעיפים בעצים האלה, לא יוכל להשאירם כלם יחד, כי אז יינק כל סעיף וסעיף רק חלק מעט ממיץ ולחות הגזע, באופן שיוחלשו כלם ולא יוכל גם אחד מהם לשאת פרי הראוי למאכל, כי אם יצטרך לכרות קצתם למען יוכלו האחרים לינק חלק יותר גדול מלחות העץ ולשאת פרי תנובה המשמח אלהים ואנשים, באופן שכריתת הסעיפים היתרים האלה בעצמה תועיל מאוד לצמיחת האחרים הנשארים בעץ [וכן נוהג דבר הזה ג"כ בפעולות הי"ת בצמחים ופרחי העץ, כי נראה כמעט בכל שנה פרחי צמחים ועצים נצנים, ופירות בלתי מבושלים עוד הרבה לאין מספר אשר יסוערו מרעש וסופה והולכים לאבדון, ועתה הכי יעלה על דעתנו לחשוב בעבור זה צמיחתם הראשונה לפעולות ריק אחרי כי באמת אבדתם בעצמה תועיל מאוד לגידול שאר הצמחים והפירות כי לא לבד שעי"ז ימצו הנשארים חלק יותר גדול מלחות הארץ מה שיהי' תועלת גדולה לצמיחתם ולגידולם כ"א יהיו ג"כ במקום אשר יפלו שמה לדומן ולזבל על פני השדה אשר ידשנו אותה, למען תוכל אח"כ לתת תבואתה למכביר יותר מלפנים (מלבד כי לפי חכמי הטבע יסד ה' בחכמתו כי חלקי צמחים ופרחי' ועשבים כאלה הנקטפים בלא עתם יובלו עם שאר חלקי עפר ואבק על כנפי הרוח, לאיי הים הרחוקים אשר חדשי' מקרוב יצאו מלב הים כצחיח סלע ורק כאשר יכוסו אח"כ מכל אלה מעט מעט יעשו גם המה לארץ פרי, כי תחלה יגדלו עשבות שדה, ואח"כ יעשו נס פרי תנובה ויהיו לשדי תרומות, ובאופן זה סבב ה' בחכמתו מאז יסד הארץ על מכונתה לא לבד כי ירבו תמיד נאות דשא ושדי חמד בארץ, כי אם גם שלא ילך מאומה לאבדן צמיתות מכל אשר ברא עלי תבל, כמו שיסד בחכמתי שגם פגרי בע"ח ועלי שדה אשר יבולו, יהיו לדומן על פני השדה או במעבה האדמה להרבות ולהיטיב עי"ז גם צמיחתה] כן ידע ג"כ הי"ת כבר בתחילה בבראו את מין האדם עלי ארץ כי הרבה מהם יחטאו ויעזבו דרך המוסר והמישרים, עד שיהיה ההכרח להענישם ולאבדם ולכלותם, ובכל זאת לא תחשב בריאתם לפעילת הריק, אחרי כי גם בענשם זה יהיו לנס ולמופת לזולתם שייטיבו דרכם, באופן כי השמדתם בעצמה תהיה סבה להטבת דרכי זולתם, ורק ע"ז רומז מאה"כ "וינחם ה'" וכו' ר"ל כי בדורות הראשונים האלה מאדם עד נח לא נחה עוד דעת הי"ת ולא נתקיימה עוד עצתו, ולא הושגה עוד תכליתו הנרצה, בבריאותו את מין האדם עלי ארץ אשר היתה רק כי ילך בדרך הצדק והמישרים ע"כ הוכרח לכלותם ולאבדם למען יהיו עי"ז לפחות האמצעים להאבת דרכי הדורות הבאים אחריהם אשר יראו וישמעו ענשם הרע והרע והמר מאוד, ויקחו מוסר לבל יזידון עוד לעשות כמוהם כי אם להיטיב דרכם עלי ארץ (ומאה"כ "ארדה נא ואראה" באר הרב ז"ל כבר בשער י"ט עיין בראשית דף קמ"א) ומה שאמרנו עד עתה מבריאת האדם בכלל והתכלית הנרצה בו המושגת רק לאט לאט ברבות הימים והדורות אשר יחיו בהם כמו שאחז"ל לרמוז ע"ז גם בבחינת כל איש צדיק פרטי כי לא ישיג שלימותו המוסרית כולה בבת אחת, כי אם רק מעט מעט לפי רבות ימיו ושנותיו "צדיק כתמר יפרח שעושה פירות לשבעים שנה, נאמר עתה גם בבחינת ישראל הפרטית (כי כמו שכל הנמצאים שנבראו לפני האדם הם ביחסם אליו כיחס החומר וההילי אל הצורה, כן יהיו גם העמים הקדמונים אשר לא עליהם נגה אור האמונה האמיתית, ביחסם אל האומה הישראלית הנבחרת להיות להיות לה' לסגולה מכל העמים, כמדרגת החומר אל הצורה) כי גם התכלית הנרצית מהם ידע הי"ת כי לא תושג על נקלה ובפעם אחת, כי אם רק לאט לאט, וע"כ לא היו גם פעולותיו הטובים עמהם לריק ולא הועיל, כי אף שאבדו מהם כל המתנות האלה, בכל זאת היה כל זה אמצע לקרבה על ידו תמיד יותר אל השנת התכלית, כי בראותם שבעבור עזבם את ברית ה', נענשו על עונם ותפארתם לארץ השלכה, בצר להם יקראוהו ויבואו לחשות תחת כנפיו, וכן הורה גם הנסיון, כי אחרי אשר נסו ישראל הרבה פעמים ללכת אחרי שרירות לבם הרע ולעבוד אלהי נכר ולהכנע תחת ממשלת זרים. ומצאום בעבור זה צרות רבות ורעות אז הכירו וידעו כלם את אלהים אמת, וישובו לעבדו בלב שלם, ועל רעיון זה רומז המדרש שהחל בו הרב ז"ל משל למלך וכו', ור"ל כי כמו שימכור איש את בנו לפדגוג, אשר לאט לאט ינחהו עלי מעגלי הצדק והמישרים פעם בשובה ובנחת ובמקל נועם, ופעם במקל חובלים ובשבט פשעו, למען הביאו באחרונה אל מחוז חפצו, ולשוא יחשוב הבן שיוכל להמלט זמן מה מיד פדגוגו זה למען עשות אז ככל אשר תאוה נפשו ושרירות לבו, כי הוא מצוה לבלתי הסיר עין השגחתו מעליו גם רגע אחד, כן ינהיג וינהל הי"ת גם עפ"י מקרי התבל ומסיבות הזמן וכוחות הטבע המתהפכות בשמים מעל ובארץ מתחת תמיד ומבלי חשך את כל מין האנושי ואף כי עם סגולתו ישראל הנבחר לו מכל העמים זולתו למען הביאום לאט לאט אל השגת תכלית שלימותם המוסרית, וזשאה"כ "ואעידה בם את השמים ואת הארץ" מבלי שיניחם כמו רגע בלי הנהגה והשגחה ראויה, ואם גם ילכו ויחלופו באופן זה כמה דורות מבלי אשר השיגו עוד השלימות הראויה, בכל זאת מין האדם בכללו והאומה הישראלית בפרטית הולכים וקרבים יום יום, גם ע"י המקרים הרעים והעונשים אשר ישיגום על עונם תמיד יותר ויותר אל מדרגת שלמותם העליונה, אשר באחרית הימים תהיה להם למנה, כמאה"כ "אז אהפוך אל עמים וכו' לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד" (עיין מזה גם ביאורי למעלה בראשית דף צ"ט ע"ב ודברים דף ע"ו ע"ב), ולהורות על הספק שהעירו קצת החכמים בבתינת ההתנגדות הנראות בהשקפה ראשונה בין ידיעת הי"ת ובחירת האדם החפשית, אמר המדרש "עתידה ישראל וכו', כי אם חפשיות בתורת האדם שלטת על ידיעת הי"ת באופן שידיעתו הקדומה לא תכריח עוד את האדם לעשות מה שכבר ידע ממנו ולחדול מעשות מה שלא ידע, הלוא קלקלו ישראל לפני המקום בעשותם הרע בעיניו ? ואם ידיעת הי"ת הקדומה תכריח אותם אל כל מעשיהם הטובים או הרעים, הלוא שנה המקום בהם. בהכריחו על פי ידיעתו הקדומה את קצתם להישיב את מעשיהם, ואת קצתם להרע אותם, כשהוא אומר "ויגידו שמים צדקו הוי ישראל קלקלו" וכו' ר"ל ממאה"כ הזה נודע לנו העיקר האמיתי כי הבחירה החפשית נתונה ביד כל אדם להיטיב או להרע, וידיעת הי"ת הקדומה לא תכריח אותה כלל לאחד משני אלה, וע"כ אם יחטא האדם ויענש על חטאו, או כי ייטיב פעלו וגמול טוב ישולם לו, אך בצדק ובמשפט יעשו כל אלה מהי"ת, כי הוא הצור אשר תמים פעלו וכל דרכיו משפט, ויען כי עיקר הוא היתד אשר שמירת כל התורה כלה תלויה עליו, ע"כ חתם בו משה על פי ה' את התורה והחל בו את השירה אשר תהיה לעד לבני ישראל עד עולם באמרו "הצור תמים" וכו', למה שהיה ההשתדלות על הדבר אשר לא נשאר בקיומו כפי רצון הפועל הוא מפעולת הריק. ופועל כזה לא להתיחם אליו יתברך בשום ענין כאשר כתבנו בשער נ"ח. והיו כל מעשה השם ית' וכל מזמות לבו בכל אשר עשה עם אבותינו מיום צאתם ממצרים עד סוף בנין הבית ומלכות שלמה דברים אשר לא עמדו בקיומם אבל כלם חרוב נחרבו וספו תמו. נתחייב מזה ספק מגונה ובלבול דעת בשום תפלה ותהלה במעשה האלהים אשר עשה מתחלה ועד סוף בין שנניח שהאל יתעלה ידע כל אלה הענינים טרם שיהיו או שלא ידעם. אלא שאם ידעם הוא חסרון בחק שלמותו. ואם לא ידעם הוא צד העדר בחק ידיעתו. ולפי היות הענין הראשון מגונה מאד בחק כל בעל שכל והוא הנפילה אל פעולות הריק בחרו קצת בהנחה השנית והיא להורות לומר שהוא יתעלה לא יתואר בידיעת דבר מאלו הענינים האנושיים התלויים בבחירה עד צאתו אל המציאות רק אם תסכים הבחירה ההיא אם מה שסודר מפאת הסדור הקודם הכולל הקודם המוכרח מצד סבותיו. וכבר נתפרסם הר"לבג מזה הדעת בספר מלחמותיו ובפרש' וירא אליו וזולתם. ונמשך בזה במה שכתב בפרשת ואלה שמות כי סירוב משה בשליחות ההוא פעמים שלש היה לומר כי אולי לא יסכים הנמשך מבחירתם המחודשת להיות ראויים להגאל אל מה שנודע אליו מצד הסדור הכולל הקדום וכן בכל המקומות אשר תשיג יד הדרוש הזה ושמח לקראת הכתובים הנושאים פני הראות אל זה הדעת כמאמר ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה (בראשית י״ח:כ״א) וינחם ה' כי עשה (שם ו') וכיוצא. וחשב זה התר כולל ג"כ אל הספק המפורסם שזכרוהו הראשונים לומר שאם נניח שהוא ית' ידע הצודק משני קצות האפשר במעשים הבחיריים הנה הבחירה תבטל שהידיעה הזאת תכריח הצד ההוא לצאת אל המצאות על כל פנים שאם איפשר לצאת הפכו הרי ידע השם דבר בטל. והיה התרו בזה כי הוא ית' לא ידע איזה מהם הצודק עד שיצא אל המציאות כמו שקדם ונתפאר מאד במציאות הדעת הזה ואמר שלא קדמהו זולתו. ומי יתן ולא נמצא עדין. כי מלבד מה שישיגוהו מהבטולים הגדולים לפי דרכו בעיוניו אלה כאשר כתבנו במקום הנזכר שער י"ט הנה הדעת הזה הוא מגונה מאד מצד עצמו וגרם נזקים גדולים מאנו הרפא. אמנם אשר חוייב שיקבלהו כל בעל דת ושכל הוא שהאל יתעלה לא יתואר בשום חסרון ולא בשום העדר לא העדר עצמותי ולא העדר ידיעה ולא שום זולתו כלל כמו שכתב הרב המורה בפרק נ"ה חלק א'. אבל שהוא יתעלה יודע הכל הדברים העוברים וההווים והעתידים ידיעה אמיתית שלמה מכל צד מבלי שיעלם ממנו יתעלה מכל אשר יצא אל המציאות טרם ימצאו דבר כלל בעולם. וכבר כתבנו מעניני הידיעה האלהית מבלי שיוחס לו יתברך שום חדוש ושנו' כלל בפרשת העקידה שער כ"א ובפרשת בשלח שער ל"ט ובזולתם. ואולם מה שיאמר בשאלות הללו לא יקשה ענינו בעיני כל בעל שכל וזה כי כמו שנתבאר מענין הדרות הראשונים אשר הכעיסו לפניו יתברך עד שהביא עליהם את מי המבול כי לא היה זה מפני מה שנעלם ענינם זה מעיני בוראם תחלה אלא שכך יתחייב מטבע היצירה האנושית לפי שהשלמות האנושי הכולל אינו דבר נקל הגעתו אבל הוא דבר שהזמן יספיק להוצאתו ברוב בחינות ונסיונות וכמו שאמרו חז"ל (תעני' כ"ה.) צדיק כתמר יפרח (תהלי' צ"ב) שעושה פירות לשבעים שנה ולזה הדורות הראשונים היו חסרים מטבעם במציאותם עד שלא הועילו רק לברור מהם כשלשה גרגרים בראש אמיר שנאמר כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו' (בראש' ו') שמהם הושתת העולם אחרי זה כשתל הזה שנטע האילן והשתדל בגדולו ואחר גדולו והתפשטות ענפיו קצץ את כולן והרכיב בגופו ענף אחד לבד או שנים וכיוצא כי הנה השתל כבר ידע זה מתחלת ההשתדלות ואין כל דבר נעלם ממנו ולזה לא נעזב מהמעשה אבל התחזק בו ולא רפתה ידו ממנו. וזה טעם וינחם ה' כי עשה את האדם כי זה המאמר יעיד שידע כן מתחלה ^*שהרי במקום שאין ידיעה וכו' בל"א ר"ל רק כאשר נשארו הדברים במתכונתם הראשונה ולא נודע לאיש דבר חדש מה שלא ידע כבר מלפנים, אם בכל זאת היא משנה עתה דעתו ורצונו הקדום במה שעשה אז נוכל לאמר עליו כי נחם על מעשהו אפס כאשר תשתנה מהות הדברים או ידיעת האדם מהם, ממה שהיו בתחלה והוא משנה רק בעבור זה את דעתו ורצונו אז לא נוכל לאמר עליו כי נחם על מעשהו, ד"מ אם חשב ראובן ששמעון אוהבו הוא במקום ידוע והלך שמה לבקר אותו בהיכלו, וכאשר בא שמה נודע לו כי איננו שם, כי אם במקום אחר לא נוכל לאמר עליו כי נחם על הליכתו זאת, אחרי כי לו היה באמת שמעון שם כמו שחשב בתחילה, לא היה מתנחם ומתחרט כלל על הליכתו זאת [ואפשר שזה גם הטעם למה שאחז"ל בנדרים דף ס"ד "אין פותחין בנולד" (דלא שכיח ר"ל שאינו רגיל להיות) יען כי הנחמ' והחרט' המסובבת רק מהשתנות הדבר ממה שהי' בשעת הנדר, באופן שלא היה יכול אז להעלות על דעתו שיהי' כן אחרי כן איזה נחמה אמיתית עד שיעקר הנדר בעבורה מעיקרו, כי אלו נשאר הדבר במעמדו שהי' בו בשעת הנדר, ונשאר גם הוא בידיעתו הראשונה לא הי' מתנחם ומתחרט כלל עליו ועיין ברא"ש שם שכ' טעם אחר בזה.] שהרי במקום שאין ידיעה אין. שם התנחמות כמו שכתבנו במקום גזר דין המבול שער י"א וכמו שיבא עוד. והנה אין ספק לפי שרשינו האמתיים שמציאות זאת האומה הנבחרת בעולם אחרי כן היתה בדמות הויה ובריאה חדשה בארץ אשר האב הראשון שלו היה האדם הגדול בענקים הוא אברהם אבינו עליו השלום אשר אליו נתיחסה ולא אל זולתו מהקודמים כמו שאל זה אמר הביטו אל צור חצבתם וגו' הביטו אל אברהם אביכם וגו' (ישעיה נ"א) ונאמר בו ואעשך לגוי גדול (בראשית י״ב:ב׳) אמר רבי ברכיה ואשימך ואתנך לגוי גדול לא נאמר אלא ואעשך כשאנו בוראך בריה חדשה תהיה פרה ורבה (ב"ר פ' ל"ט) וזה כי כמו שהיה כל הנמצאות הקודמית לבריאת האדם במדרגת ההיולי לו והוא במדרגת הצורה. כן היה כלל המין האנושי במדרגת ההיולי לזאת האומה הנבחרת כמו שביררנו זה בשער ט"ו ובשער מ"א עיין עליהם. ולזה אין ספק שהשלמות האלהי הזה התה קשה מאד הגעתו אל האומה בכללה כמו שהיתה הכוונה באומרו אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' (דברים ל״ג:כ״ט) עד שהצרכו כמה למודים וכמה תוכחות וכמה מוסרים לפי מ"ח נביאי' וכמה נביאות וזולתם מהחכמים ולא הספיקו עד שכחם אלהים וינסוהו כמה פעמים וכל זה חוייב מטבע הענין כדי להעביר זוהמת כל הדעות הרעות והאמונות הנפסדות אשר יעברו על דמיונות האנשים וביטולן ומזה יתחייב שיעבור על העם הזה כל מה שעבר מהחטאי' והעונשים כמה וכמה פעמים עד שלסוף יוצק בכור הברזל ומורק ושוטף בשטף מים רבים אדירים משברי ים מהגליות האלו המרים והקשים כי אחרי כן ישארו בברית שלימה אשר לא תופר לעולם דומה לברית הקשת אשר נתן ה' בענן אשר על זה הענין אמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך (ישעיהו נ״ד:ט׳) כמו שכתבנו שם בשער י"ד ובאתם נצבים שער צ"ט. אמנם יהיה ענין השארותם וקיומם לסוף כל התלאות בברית שלום עם האלהי' אשר לא תופר לעולם למה שיגיעם משלמות הנסיונות בכל הזמנים הרבים והפגעים העצומים ההמה אזי עברו על נפשם כי אז יכנע לבבם הערל ואז יקח משנה שברון וכפלי כפלים בושת וחרפה מאשר סרו מאחרי ה' ועזבו מקור מים חיים ללכת אחרי שרירות לבם לחצוב להם בורות נשברי' מאלהי הנכר ומכל מיני משחית ומשאות שוא ומדוחים אשר בחרו להם ומכלם יבושו ויחפרו וחפו ראשם כי שבו כליהם ריקם כי לא היה בהם שום ממש לא לעזר ולא להועיל כי אם לבשת וגם לחרפה וכמו שאמר ירמיהו בנוסח וידויים (ג') והבשת אכלה את יגיע אבותינו וגו' נשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו כי לה' אלהינו חטאנו אנחנו ואבותינו מנעורינו וגו'. ויחזקאל (ל"ט) אמר ונשאו את כלימתם ואת כל מעלם אשר מעלו בי בשבתם על אדמתם לבטח ואין מחריד. באלו הכתובים וזולתם יאמרו כי עוד התקיימם אחרי כן יהיה מאשר ישיגם הבשת והחרפה מהרים פניהם אל האלהים על כל אשר הכעיסוהו בסור' מעליו ללכת על כל אשר התהלכו נדים ונעים אחרי תעתועים ממינים שונים ובכל זאת לא מצאו חנינה כי אם בבית עבדיו ועושי מלאכתו ושלוחי השגחתו אשר שכל הדורות נתנם לחן ולרחמי' בארצות אויביהם לתת להם ירושת פליטה כהיום הזה כי אז יתנו צדקות ה' צדקות פרזונו בישראל ותרבה בושתם וכלמתם בפניהם והוא עצמו מה שזכרו דניאל בהתודותו על הגולה (ט') אמר לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים כיום הזה לאיש יהודה ולישבי ירושלם ולכל ישראל הקרבים והרחקי' בכל הארצות אשר הדחתם שם במעלם אשר מעלו בך ה' לנו בשת הפנים למלכינו לשרינו ולאבותינו אשר חטאנו לך כי כלם כל אחד איש כמתנת ידו סרו וילכו אחרי מחשבותיהם הרעים וינוסו מלפניך מהיות מאוכלי שולחנך נרצו אחרי הממשלות הנכריות והזרות איש איש כפי כחו ומעתה לא ישאר להם שום תקנה ולא תהיה להם תקומה כ"א בשובם אליו יתעלה ובואם לחסות תחת כנפיו במדרגת הגרים גרי הצדק אשר להרגישם כי שקר נחלו אבותם ובכל אשר שמרו היו משמרים הבלי שוא כי באו באות נפשתם תחת כנפי השכינה באמת במשפט ובצדקה כמו שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים וגו' (שמות י״ח:י״א) ונעמן עתה ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל (מלכים ב ה׳:ט״ו) ורבים מגרי האמת והצדק אשר כן עשו. והוא מה שאמר בועז לאותה צדקת על הענין הזה עצמו ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו (רות ב׳:י״ב) ואמרו עליו במדרש (רות רבה פ"ה) אמר רבי אבין כנפים לארץ כנפים לשחר כנפים לשמש כנפים לכרובים כנפים לשרף. כנפים לארץ דכתיב לאחוז בכנפות הארץ. כנפים לשחר דכתיב אשא כנפי שחר. כנפים לשמש דכתיב שמש צדקה ומרפא בכנפיה. כנפים לכרובים דכתיב וקול כנפי הכרובים. כנף לשרף דכתיב שש כנפים שש כנפים לאחת. גדול כחן של עומלי תורה וגומלי חסדים שאינן חסין לא בצל כנפי הארץ ולא בצל כנפי השחר ולא בצל כנפי השמש ולא בצל כנפי הכרובים ושרפים אלא בצל מי חסין בצל מי שאמר והיה העולם שנאמר מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון (תהלים ל"ו). ^*הנה שסדרו וכו' תוכן דעתו בקוצר הוא, כי התועים מבני אדם אשר לא יחסו הנהגת וממשלת העולם לה' לבדו, יחלקו לשמשה מחלקות, האחת חושבת כי הכל מונהג רט עפ"י חקי וכחות הטבע הנתונות בארבע יסודות הארץ ובכל הנמצאים המורכבים מהן, וכלל הכחות האלה יקרא בפי חז"ל בשם "שרו של עולם" והטבעיים יאמרו ממנו שהוא הסיבה וההתחלה לתנועת כל דבר נמצא או מנוחתו ומכת הזאת היה אסא אשר בחליו לא דרש את ה' כ"א ברופאים, בעבור חשבו כי רק עפ"י חקי הטבע ולמודי הרפוא' האנושית יוכל להרפא מחליו, המחלק' השניה חושבת כי רק היום הידוע אשר בו יעשה מעשה או מלאכה מה, גורם ומסבב אם יצליחו או לא יצליחו ויחסה בעבור זה הנהגת כל עניניה לשרו של יום, השלישית משימה מבטחיה רק בכוכבי שמים וכסיליהם, אחר השמש בראשם כאדון בראש עבדיו, כי כפי הנודע מוארים כל כוכבי לכת רק מקרני השמש, ובהשליכם אותם לאחור יאירו גם המה על הארץ (עיין מזה במבוא לשער ל"א) וע"כ עבדו בני המחלק' הזאת לשמש ולירח ולכל צבא השמים, והרביעית חושבת כי העולם מונהג מהשכלים הנבדלים המניעים את הגלגלים והכוכבים הקבועים בהם לדעת הקדמונים, והחמישית חושבת כי הוא מונהג רק מהשכל הנבדל העליון לבדו המניע את הגלגל היומיי (עיין מבוא לשער ל"א) ועל אלה חמשה המחלקות רומז התנא באומרו "כנפים לארץ" וכו' ר"ל יש חוסים בכנפי הארץ, ויש בכנפי שחר של יום המוצלח, כאשר יאמרו המעוננים, שיום זה טוב לפעולה זו, ויום זה לפעולה אחרת, ויש חוסים בכנפי השמש ושאר צבא השמים, ויש חוסים בצל כנפי הכרובים שהם השכלים הנבדלים, ויש בכנפי השרף שהוא השכל הנבדל העליון, אבל השלימים האמיתיים אשר בשם "עומלי תורה וגומלי חסדים" יקראו, לא ישימו כסלם באחד מכל אלה, אחרי הודעם כי רק מבטח שקר ומשען בוגד הם לכל הבוטחים בהם, ע"כ יבטחו ויחסו רק בצל כנפי שדי שהוא הבורא והמנהיג את כל כמאמר הכתיב "ובני אדם" (ר"ל האמיתיים וההלימים) "בצל כנפיך יחסיון". הנה שסדרו חז"ל חמשה ממשלות אשר אליהם ימשכו האנשים בבקשת צרכיהם בסורם מעליו יתעלה כי כנפי הארץ הוא החסיון אשר יחסיון בטבע המוטבע ביסודות ובמורכבים מהם המיוחסים אל הארץ והוא אשר יחסוה חז"ל לשרו של עולם. והטבעיים גדרוהו בשהוא התחלה וסבה לאשר יתנועע וינוח הדבר בעבורו תחלה ובעצם ומזה הענין מה שנאמר וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאי' (ד"ה ב' י"ו) וכנפי השחר הוא החסיון וההשקפה במשפטי ילידי הימים על ידי משרתיהם עושי מלאכתם יום יום אשר ייחסוה חז"ל לשרו של יום וכמו שאמר אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום (משלי כ״ז:א׳) וכבר דברנו מזה על מאמר שלחני כי עלה השחר שער כ"ו ומזה מה שאומרים המעוננים יום זה כשר למלאכה פלונית וכיוצא. וכנפי השמש הוא החסיון אשר מצד תנועות הכוכבים וממשלותיהם אשר היה השמש ראשם בחשיבות מלכם והלבנה שנייה וכל צבא השמים לעומתם ולזה כללם שלמה תמיד במאמר תחת השמש (קהלת א׳:ג׳-ד׳) וזאת המלאכה שנתפרסמה לכל עובדי עבודת אלילים שנאמר ופן תשא עיניך השמים וראית את השמש ואת הירח ואת הככבים ואת כל צבא השמים ונדחת וגו' (דברים ד׳:י״ט) וכנפי הכרובים הוא החסיון אשר מצד הנבדלים מניע אלו הגלגלים בעלי הככבי' והצורות אשר יכוונו להם הפקחים שבעובדי ע"א והוא בקשת כשפע מאתם לא ע"י הצורות המחצביות ולא ע"י הגלגלים וכמו שכתב קצת זה הרמב"ם ז"ל בתחלת הלכות עובדי ע"א ומזה הענין היו כל המפנים לבם לבטלה מנביאי השקר ומתפללים לאל לא יושיע. וכנפי השרף הוא הנבדל הראשון המניע לגלגל החלק העליון על כולן שאין שם שום צורה וכוכב ומשלים תנועתו בכל יום ומכריח לכל שאר הגלגלים להלוך לרגלו ולהתגלגל עמו ממזרח למערב כמו שדברנו מזה בשער ל"א והוא ממשלת הזמן הכוללת המשלים כל הדברים ומפסיד ומכלה אותם לפי שהמדה הראשונה אל הזמן ואשר תשער כל שאר התנועות היה זאת התנועה היומית כמו שנתבאר בספר השמע ודברנו קצת ענינו בשער השלישי מאמר ראשון ועליה אמר החכם לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת ג׳:א׳):

ובמדרש (שם פ' ע"ח) אמר ליה הגיע זמן קילוסין לקלס אמר ליה יקלסון חבריך. אמר ליה איני יכול. למחר אני בא לקלס והם אומרים לי כשם שלא קלסת אתמול כך לא תקלס היום. יש לקבל לפי זה מ"ש שפקודת כל ימי השנה נמסרה ביד מלאכים ממונים עליהם איש יומו ובראש השנה נמסר לכל א' מלאכת ימיו וכאלו הם מקבלין הריון לילד המעשה ההוא דבר בעתו. כי על זה תקנו היום הרת עולם. והנה המלאכים הממונים על הימים כל אחד קרוי יום הדא הוא דאמר (משלי כ״ז:א׳-ב׳) כי לא תדע מה ילד יום. והמלאכים הממונים על הלילות כל א' מהם קרוי לילה. כמו שאמרו (נדה פ"ב דף ט"ז ע"ב) המלאך הממונה על ההריון לילה שמו דכתיב (איוב ג׳:ג׳) והלילה אמר הורה גבר. ואין פקודה נוגעת בחברתה כמלא נימא. ומכאן אמרו (ברכות י"ט. וע"ש) אם ראית ת"ח שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה כי ודאי עשה תשובה. כי חזקה על חכם שיודע סתרי הענינים האלו ולא ירצה ששר היום או הלילה יכתוב עליו שטנה כי קשה הדבר אח"כ לתקן את אשר עוותו. וזה טעם יפה תענית לחלום כאש לנעורת. ובו ביום ואפילו בשבת (שבת י"א.). (יא) והנה לפי שעשה זה המלאך מה שמוטל עליו לעשות בלילה ההוא שמכללו ההתאבקות שזכר אמר שלחני כי עלה השחר והגיע זמני לומר שירה כי כן משפטם שמשרתי הלילה אומרים שירה ביום כמה שאמר (איוב ל״ח:ז׳) ברן יחד ככבי בקר וכו'. ומשרתי היום אומרים שירה בלילה. וע"ד שאמר (תהילים מ״ב:ט׳) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. וכנגדן אמר (שם קל"ד) ברכו את ה' כל עבדי ה' וכו'. ואם לא יקלס ביומו הנה בטל קרבנו. וכבר תתחלף שיטתו ולא יהיה לא מהמשרתים ולא מהמשוררים (י) ואולם באומרו שלחני כי עלה השחר גלה לו כי לא היה יכול לזוז מהאבקו עמו כי אם ע"פ רצונו כי כן צווה מאת שולחו. והוא ההכרח שסמך עליו באומרו לא אשלחך כי אם ברכתני ודומה לזה (שמות ל״ב:י׳) ועתה הניחה לי וגו' ואז"ל (ש"ר פ' מ"ב) וכי תופס הייתי בך וכו'. ויאמר אליו מה שמך וכו'. ויאמר לו יעקב כו'. למה שתקף עליו על זה האופן ברצון האלהי ומאמרו לזה שאל לו מה שמך (יא) כלומר מה שמך ותארך אשר בו נצחתני. והוא השיב שלא הרגיש בעצמו שום מעלה אחרת זולתי מצד מה שהוא יעקב כמו שאמרנו כדרך החסידים להמעיט את עצמם. והמלאך השיב לו לא יעקב כו' כלומר גם אני כך חשבתי מתחלה שמך כי על כן יצאתי לקראתך דכתיב ויותר יעקב לבדו וכו'. וכאשר נתבאר. אבל עתה כאשר נפתלתי עמך נפתולי אלהים ולא יכולתי הוי יודע כי לא יעקב לבדו יאמר עוד שמך כי אם ישראל המורה על הוצאת שלמותך אל הפועל כי בזה שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל. ובזה נתבשר על הבטחון הגמור ועל ההצלה השלימה: וישאל יעקב כו'. הנה יעקב שאל למלאך גם הוא את שמו. כדי שידע כח מי שנגע בכף ירכו מצד עצמו ומהותו. והשיב למה זה תשאל לשמי שהרי אין אני כחני על מעשה כמוך. (יא) ואחר שידעת שאני מלאך ומנעוריך היו לך מהלכים בין העומדים האלה הנה לא נעלם ממך כי שם המלאך המיוחד הוא נסתם ומכוסה תחת שם מלאכת שליחותו המפורסם. כי הוא שם גדול במעלה ומסתיר את הקטון כמו שיהיה שם העצם של שאול ודוד וחזקיה וזולתם מהשמות אשר יקראו בהם גם כן ההדיוטים נסתר ומכוסה תחת שם תואר המלכות עד שרבים לא ידעו מהם שם אחר זולתי מלך. והכוונה בזה שאין ליחס שום פועל מאלו הפעולות לשליח כי אם למשלח. ולפ"ז אין להם שום חניכה זולתי מלאך. ולהיות כל זה נודע אצלו לסבה שקדמה לא אמר ליה רק למה זה תשאל לשמי בדרך תמיה. אמנם למנוח כי לא ידע כי מלאך ה' הוא וגם לא היה מורגל באלו הענינים כמ"ש שם ומפליא לעשות הוצרך לומר לו למה זה תשאל לשמי והוא פלאי (שופטים י״ג:י״ח) כי באה לו שאלה בהודעת מניעתה: ויברך אותו שם. כענין קח נא את ברכתי והוא בשורת גדולתו לפני ה'. וחז"ל אמרו (ב"ר פ' ע"ח) שהודה לו על הברכות והוא הוא. ועתה ראה אמתת מה שאמרנו ראשונה כי הנה אחר שהשלים כל מה שבידו לעשות מההשתדלות מענין הדורון מיד גמרו על ידו מן השמים ונזדווג אליו מלאך האלהים. ואם היות שמתחלה צערו הנה לסוף חזקו ובשרו וקיים ברכותיו בידו. והוא עד נאמן לכל מה שאמרנו: ויזרח לו השמש כו' והוא צולע כו'. (יב) ירמוז כי לעצמו זרח שמש צדקה ומרפא. אבל שנשאר צולע על ירכו מצד שיוצאי ירכו נשארו עלולים מזה ההתאבקות כאשר אמרנו וכמו שיאמר עוד. וע"ד הפשט אמר כי כשזרח השמש כבר היה יכול ללכת על ירכו והוא צלע כי עד עתה לא היה יכול לזוז ממקומו כדרך מי שנתקעקעה ירכו הוא מ"ש ז"ל (שם) ויזרח לו השמש לצרכו כד"א (מלאכי ג׳:כ׳) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה: על כן לא יאכלו בני ישראל כו'. לפי שהמקטרג הזה שרו של עשו לא מצא בו מקום להזיקו רק משם נתאמת שהחלק ההוא נוטה לצד חטא ושמץ טומאה. ולכן נזהרו ממנו בני ישראל והרחיקוהו ואסרוהו בהנאה והשומן שלו ג"כ אז"ל (חולין צ"א.) ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור וכל זה להודיע שאין מזיק גורם אלא חטא גורם. ושראוי להרחיק קושי הלב וחוזק העורף כמ"ש (ישעיה מ"ח) מדעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה. וכל הדברים הנלוים והמחטיאים כדי שלא יתקיים בהם מה שנאמר ותקע כף ירך יעקב כו'. וגם אחר שנתקיים יועיל מאד להעלות ארוכה למחלתו ומרפא לצלעותו הוא מש"ה (מיכה ד׳:ו׳-ז׳) ביום ההוא נאם ה' אספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי. ושמתי את הצולעה לשארית והנהלאה לגוי עצום ומלך ה' צבאות בהר ציון כו'. ושמעתי מפי רבים שנמצא במדרש הנעלם (זוהר פ' וישלח) מאמר זה לשונו על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה כו' את לרבות תשעה באב. ותמהו ממנו כי לא נודע להם טעמו ונשאלתי עליו והשתוממתי בשעה וקפץ לפני ענין נאות. אז אמרתי אם המאמר הזה ישנו במציאות. הנה הוא מפואר מאד וזהו פירושו. כי בכתוב הזה נרמזו ארבעה צומות השנה אשר נמשכו אלינו מצד קעקוע הכף הזה ומלת הנשה כמו הפוך השנה כלומר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד השנה ג' ג' בתשרי. י' עשרה בטבת. גי"ד כלו שבעה עשר בתמוז. את לרבות תשעה באב. והם עצמם. אשר אמר הנביא (זכריה ח׳:י״ט) כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום הה' וצום השביעי וצום העשירי יהי' לבית יהוד' לששון כו' וישא יעקב עיניו וירא והכה עשו בא כו'. כיון שנתבשר על הצלתו הוסיף אומן ושנה את הסדר שחשב ראשונ' ולקח לו שטה אחרת והוא שישאר כל המחנה במקומו גם הצאן והבקר וכל המקנה יוצג שם כדי שלא ישלוט בו עינו של רשע. ורב כופר אל יטוהו להרע לו. ויחץ את הילדים על אמותם כדי לפזר מהם עיני ההבטה. והקדים הוא עייהם להראות לו אחר הדורון כי ראה כי הוא הנכון:

אמנם הנראה ממעשיהם הוא כי לפי שנאמר שם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד י"י אל כל העם ותצא אש מלפני י"י ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם. ואמרו חכמים ז"ל שנכנסו שם על מעשה הקטרת כמו שכתב רש"י ז"ל זה לשונו מצאתי כתוב בפרשת מלואים בבריתא הנוספת על תורת כהנים שלנו (פ' שמיני סי' ל') למה נכנס משה עם אהרן ללמד על מעש' הקטרת או לא נכנס אלא לדבר אחר הריני דן ירידה וביאה מה ביאה טעונה ברכה אף ירידה כן מה ירידה מעין עבודה אף ביאה מעין עבודה. הא למדת למה נכנס משה עם אהרן ללמד על מעשה הקטרת: הנה הם פקפקו בענין ההוא שמא מעשיהם גרמו כי בבואם שמה והקטירם קטרת הסמים סבבו צאת האש מלפניו וכי סגלה זו נמצאת בקטרת לעורר האש היסודיי או האש השמימיי אל האש אשר על המזבח או במחתה לא שהיה יורד האש מהרצון האלהי בקרבנות והעבודות ולזה מה שלקחו איש מחתתו ויתנו בהן אש מכל מקום וישימו על האש ההיא קטורת לומר איכה הורידו הזקנים האלה האש ונעשה כן גם אנו והוא מה שאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם לומר שהסגלה היא דבקה במצווה כי לא באש ה'. והנה הוא מבואר כי זה הפקפוק והלגלוג שלגלגו אלה האנשים במעשה ההוא הגדול אי אפשר שלא קדמו אותו סבות חזקות והנה חכמים ז"ל לא כוונו במאמריהם על עצמות החטא ומהותו כי הוא מבואר בכתוב. אמנם השתדלו לדבר על הסבות ההנה אשר הביאים אליו וסתמו הדברים עליהם כדרכן בכל כיוצא בזה ואמר שאי אפשר שלא קדמו הד' סוגי סבות הנמצאות בכל הפעולות הראשונה שבוש השכל ובלבול הדעת באלהות אמרו היוכל או הישגיח לשלח מלפניו האש הזאת על דרך הרצון המוחלט מבלי שיחייבהו ההקש הטבעי או לא וזהו שבוש וחסרון בהם מצד הכח השכלי שבהם שהוא צורתם. השניה רוע המזג ופחיתות תכונתם החמרית אשר מצד התעורר בהם הזדון והקנאה והנצוח לבא לנסות אלהים על האופן ההוא והיא סבה חמרית. השלישית היותם משוללים מקנייני המדות המעולות המונעים האנשים מלכת אחר שרירות לבם הרע וטבעם הזונה וזו בסבת הפעולות. והד' רוע תכליתם בפנימיות מעשיהם ועבודת' והוא הענין התכליתי. והנה בבחינת הסבה הצוריית אמר שתויי יין נכנסו והוא ודאי ערבוב השכל בדעות האלהיות והפקפוק באמיתת מציאותו או בהשגחתו או ביכלתו וזולת זה כי על זה אמרו (ברכות מ'.) עץ שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה וגם נח שתה וישכר ויתגל (בראשית ט׳:כ״א) ולפי שזה היה העקר שהכל תלוי בו שלפי חולשתם בהשגתם זו כן גברו החסרונות האחרות לזה ביארה התור' סבה זו סמוך למיתתם וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (ויקרא רבות פ' י"ב) משל למלך שהיה לו בן בית ומצאו פתח החנות והתיז ראשו בשתיקה ומנה אחר תחתיו ואמר לו אל תכנס לחנות וכו'. והוא מבואר כי זה החנות הוא חנות של שכרות וכמו שאמר ר' מאיר (חזית שיר השירים ב׳:ד׳) הביאני אל בית היין (שיר השירים ב׳:ד׳) אמרה כנסת ישראל השליט בי יצר עד שאמרתי (שמות ל״ב:ד׳) אלה אלהיך ישראל כהאי חמרא כדעייל ביה באינש הוא מערבב ליה הוא ודאי ערבוב הרשעות וההתפקרות כלפי מעלה ולזה כתב בה מיתה. אמנם בבחינת הסבה החמרית אמר שנכנסו שלא רחוצי ידים ורגלים כי הוא באמת כנוי מיוחד על טבע חמרם ומזג הרכבתם כי לא טהור על דרך שנאמר (משלי ל׳:י״ב) דור טהור בעיניו ומצואתו לא רוחץ אשר בעבור קלקולו נמשכו אחר הנצוח והכבוד עם רבם ועם אביהם וכמו שאמר עליהם שהורו הלכה בפני משה רבם. וכבר הפליגו בזה חכמינו ז"ל ובאו וכוונו עליהם מכח הכתובים אמרו במדרש (ויקרא רבות פ' כ') אמר ר' לוי הרבה נשים יושבות עגומות וממתינות להם ומה היו אומרים אחי אבינו מלך אחי אמנו נשיא אבינו כהן גדול אנו שני סגני כהונה אי זו אשה הוגנת לנו הדא הוא דכתיב (תהילים ע״ח:ס״ג) בחוריו אכלה אש ובתולותיו לא הוללו. ועוד מן הכא (שמות כ״ד:א׳) ואל משה אמר עלה אל ה' מלמד שהיו משה ואהרן מהלכין תחלה ונדב ואביהו מהלכין אחריהם אמרו מתי שני זקנים הללו מתים ואנו נוהגים שררה על הצבור תחתיהם. רבי יודן בשם רבי איבו אמר בפיהם אמרו רבי פנחס אומר בלבם הרהור אמר רבי ברכיה אמר ליה הקב"ה אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום (משלי כ״ז:א׳). הנה שכל זה הוא מפחיתות הטבע ורוע התכונות אשר מפאת חמרם, ובזה נתבאר טעם מי שאמר מפני שלא היה להם נשים כי זדונם וגודל גאותם הושיבום יחידים בחטא והכל בכלל שלא רחוצי ידים ורגלים שכתוב בה מיתה. והנה בבחינת הסבה הפועלות אמרו שהיו מחוסרים בגדים שהוא מבואר שהבגדים בלשון התורה נאמרו על קנייני הפעולות כמו שנתבאר יפה אצל בגדי כהונה ולפי שכבר נתבאר שם שהמעיל יורה על סגולות נפלאות בזה מזולתו מהבגדים אמרו שהיו חסרים מעיל וזה שלא היו בידם מדות טובות ימנעום מהמשך אחר רוע תכונותם להצילם מהמית'. אמנם מה שהורו מצד התכליתית הוא מה שכוונו אליו באומרם שלא היו להם בנים וכבר אמרנו מה שישיג מהבטולים לזאת הסבה אלא שיש להבין מדבריהם שאמרו זה על צד המשל הקרוב אל המשך הפעולות המיוחדות לאדם והתמדתם ועל דרך שאמרו (ב"ר פ' ל') עקר תולדותיהם של צדיקים מעשה טובים כי הוא הענין המורה הוראה עצומה על כוונת התכלית המיוחד בפעולות ההן כי המכוון אליו בעצם וראשונה הנה הוא יחזיק בו ולא יסור ממנו לעולם. אמנם מי שיהיה לבו במעשה אל תכלית חיצוני ממנו הנה הוא לא יתמיד במעשה ההוא ולא ימשך אליו אלא כל שיצטרך אל הענין ההוא הזולתי. ולזה אמרו (ספרי פ' עקב פ' והיה אם שמוע) שלא ילמד אדם תורה על מנת שיעשיר או על מנת שיקרא רבי לפי שאלו הן תכליות מתחלפות אל עצמיות' וכאשר תזדמן לו השררה או העושר ממקום אחר יסורו ממנה והוא מבואר. ולזה היה המשל הזה נאות אל הוראות כוונתם על התכליות במעשיהם שלא היתה הטנה ולז"א (ויקרא רבות שם) כי בחטאם מתו ובנים לא היו להם. כלומר שלא היו ראויים לבנים שימלאו מקומם המוחזק להם לפי הפרסום לפי שהמפורסם במעשיהם והתכליות המתחלפות בלבם היו מתחלפים ופעולות כאלו אין מטבעם להמשך ולהתקיים בידם ועל זה הדרך עצמו בא במסכת נדרים (פ"א.) מפני מה תלמידי חכמים אין מצוי לצאת מביניהם תלמידי חכמים רבינא אמר משום שאין מברכין בתורה תחלה. והתימה אם חוייבו לברך למה אין מברכין. ולא עוד אלא שנראה שהוא להם למנהג והיתר בידם ולמה לא יכפום לברך על כרחם. אלא שהכוונה היא מה שאמרנו וזה שמי שעוסק בתורה לשמה ולתכלית עצמיותה הנה הוא מקפיד עליה מאד ומחשיב' ומוקרה ומודה ומשבח תמיד למי ששם עמלו בה ולזה עולה בידו וכמו שאמר (משלי ה׳:י״ח) יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך כי המברך מקורה ודאי ישמח בה כי הוא בא אליה באות נפשו כמשפט האיש אשר העשיר אחרי עניו כי הוא שומר ממונו ומהלל לאל הנותנו בידו ועל כן אמרו (סנהדרין צ"ו.) הזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה. אמנם מי שהעסק וההשתדלות בה אינו על זה הענין אלא שמתעסק בה לפי שנמצא בידו זה העסק מזולתו או שפונה לתכליות אחרות הנה באמת לא חשקה נפשו בעצם וראשונה בעסק ההוא ולא תתפאר בו ולא ישבח לאלוה עושיו עליו גם ברך לא יברכנו והיא הסבה אשר לא נתקיימה בידם בלי ספק עם שיראה שהם ראשונים וקרובים אליה מזולתם. ולפי שהסבה הזאת נעלמת כי רבו המחניפים והמראים חצוניהם הפך מה שהוא בלבם נאמר שם (בנדרים) בסמוך דאמר רב יהודה מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר (ירמיהו ט׳:י״א) דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנאמר (שם) ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה היינו ולא שמעו בקולי היינו ולא הלכו בה אמר רב יהודה אמר רב לומר שלא היו מברכין בתורה תחלה כי היתה השאלה קשה ותמוהה העם אשר קבלו התורה והמצות והיו עושין אותה ומורגלים בקיומה איך היו לשמה כרגע מפני ביטולם ממנה לגמרי וזה נשאל לחכמים ולא פירשוהו כי השכל האנושי יגזור כי ההרגל יקיים אותה בידם וכמו שאמרו (סנהדרין צ"א.) מאי דלא הוה הוה מאי דהוה לא כל שכן. גם הנביאים לא היה בידם כי היו רואים המעשים אשר בידם ולא היו יורדין לעומק לבם וכמו שאמר הנביא (ירמיהו י״ז:ט׳-י׳) עקב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו אני ה' חוקר לב וגו'. ושלמה בחכמתו אמר (מלכים א ח׳:ל״ט) כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם ירצה כי הוא נסתר מכל זולתו. גם מלאכי השרת שמשמשין לפניו במרום בהנעת מערכות השמים לא היה זה בידם כי לא חוייבו מהם הפסדם ואבדנם על האופן ההוא. גם לא רעיון לבם וסוד מחשבתם אדרבא כל מה שנעשה בהם היה כנגדם ובסדורם. עד שפירשו הקב"ה בעצמו כי הוא לבדו יודע תעלומות לב כנזכר וכמו שפירשנו אמות זה ההתיחדות בשער י"ד אצל ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד וגו' (בראשית ח׳:כ״א.) והוא יתעלה אשר ידע הסבה ופירשה לומר שהסבה החזקה אשר הביאתם לזה, היתה שאפילו בשעת עסקם בתורה בחיצוני מעשיהם הנה באמת לא הלכו בה בשרירות לבם כי היו פונים בכוונותיהם אל דברים אחרים והוא הטעם שלא ברכו בתורה תחלה כמו שאמרנו. ולהיותה רפויה בידם על זה האופן היתה נסבה לשישיגו קצת עונשים ומזה באו להעזב לגמרי עד שמצאום הרעות כלם. ולזה הענין הנכבד אמר הכתוב בפרשת אחרי מות את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם לומר הזהרו בענין הכוונה כי היא העקר וזה כי כשתעשו את דברי התורה והמצוה תכוונו ללכת בהם ולהיותם עסקכם בעצם וראשונה כי אני ה' אלהיכם היודע לבות בני האדם ומעיד עליהם כמו שאמר ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה כנזכר. והנה זה הפירוש אמיתי מצד עצמו ומחוייב מצד המאמר וענינו בדוק ומנוסה ומעשים בכל יום בכל הדברים הנעשים מתורה ויראת שמים כי הנה יעשו אל הפנים האחרים ומבקשים עליהם שכר כעושין מעשה שלם ולפי שלא בא השכר עליהם יעזבו מהם וישיגו העונשים הכבדים והרעים ושואלין ודורשין על מה אבדה הארץ. ואם יאמרו להם חכמיהם לפי שבטלתם מעשה כך וכך, היתה תשובתם הרי עשינו כמה שנים ולא שוה לנו או פלוני ופלוני עשו ולא הועילו. והרי פירש הסוד יודע הסודות ברוך הוא. ואמר כי כשעשו לא הלכו במעשה ההוא על דרך האמת ולא ברכו אלהים בלבבם על מעשיהם והוא סבת העונשין הנמשכים בזה אחר זה. וכל זה הוא מענין אמרם בכאן שלא היו להם בנים ראויין להמשך פעולותיהם החצונות לפי שכוונותיהם היו בלתי מסכימות אליהם ונראים כעובדין והרי הם מכעיסים. והרי נגעו חכמינו ז"ל בכל ארבעה סוגי הסבות אחת לאחת ובאלו הארבעה עצמן כוונו באומרם על הקריבה ועל ההקרבה ועל האש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה. כי הקריבה היא הראשונ' כי הרסו אל השם לראות שנאמר בקרבתם לפני ה' וימותו. וההקרב' היא השנייה שהעיזו פניהם להקריב עצמם אל הנצוח וסכנת הנסיון. והשלישית הוא הפועל בעצמו שהקריבו אש זרה. והד' היא התכלית שאף שניהם לא הוסכמו לכוונה אחת וזה עצמו ענין העושים שלא לשמה שכל אחד מכוין לתכלית בפני עצמו כמו שדקדקו עליהם שנאמר איש מחתתו. ואם היתה העבודה לשמה היה תכלית אחד להם והוא מבואר. והנה עם זה דברי החכמים בזה הענין בתכלית השלמות במה שיודע זה החטא בכל סבותיו אמנם לא אמרו שלא שמרו את משמרתם שכתוב בה גם כן מיתה כי הם דברו בסבות החלקיות אמנם הענין ההוא הוא כולל את הכל כמו שכתבנו ראשונה. והנה מכל זה נתבאר כמה צדקו משפטי ה' כמה שנאמר ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם והוא מה שבאת ההוראה מצד ראשית חטאתם ועקרו ששמו תפלה באלהים בענין האש. והאלהים אשר יענה באש להענישם בו יתבאר כי הוא האלהים העושה על ידי הרצון המוחלט. לא שהאש והקטרת גורמין על הדרך הטבעי שהרי לא מתו משה ואהרן. אמנם הם מתו לפני ה' כי באש חטאו להקריב אש זרה אשר לא צוה אותם ובאש ה' נשפט (ישעיהו ס״ו:ט״ז) לבא לפניו אשר לא כדת או שלא ברשות קל וחומר מאחשורוש (אסתר ד') והוא מה שאמרו ז"ל (במדבר רבות פ"ד) בעדת קרח, סם המות נתון בתוכו שבו נשרפו נדב ואביהוא וחלילה מהיות שם סם המות זולתי זה שהמקריב עצמו אל מקום שאינו ראוי לו תאכלהו אש לא נופח. וברוך הוא דיין אמת שופט בצדק אשר משפטיו וגזרותיו הן הנה היו דברי תוכחה וקולות גערה בלב כל העם להחרידם ולהבהילם ביראה ורעד לאמר הן בקדושיו לא נשא פנים ואיך נעמוד אנחנו. והוא מה שאמר משה לאהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד כי רש"י ז"ל כתב היכן דבר ונקדש בכבודי אל תקרי בכבודי אלא במכובדי וכו' והראב"ע ז"ל כתב שכבר הודיעו כך על דרך רק אתכם ידעתי וגו' (עמוס ג׳:ב׳) והרמב"ן ז"ל אמר כי מאמר אשר דבר ה' הוא כאומרו אשר גזר ה" כענין ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה' (בראשית כ״ד:נ״א) וזולתם. אמר משה המקרה הזה הוא גזרת השם לאמר אל לבו בקרובי אקדש ולא יהרסו אל קדושתי ועל פני כל העם אכבד שיהיו נוהגים כבוד במשכני וטעם וידם אהרן שהיה בוכה בקול ואז שתק או כטעם אל תדום בת עיניך (איכה ב׳:י״ח) כל אלו דבריו ז"ל: