משלי כז:יד מחשבת ישראל: נתיבות עולם וספר המליצה

היכי דמי לישנא בישא אמר רבא (ערכין שם) כגון דאמר נורא בי פלניא א"ל אביי הא גלוי מלתא בעלמא הוא אלא דמפיק בלשון הרע ואמר ליכא דמשכחא נורא אלא בי פלניא דאיכא בשרא. ר"ל אפילו כהאי גוונא איכא לשון הרע, אף על גב שהוא לא היה מכוין רק לומר שימצא שם נורא, וגם דבר זה אין גנאי של חטא, סוף סוף נשמע מזה גנאי עליו לכך הוא בכלל לשון הרע, אמר רב פפא כל מלתא דמתאמרא באפי מרא לית בה משום לישנא בישא אמר ליה אביי כ"ש דאיכא חוצפא ולישנא בישא, אמר ליה אנא כי הא דרבי יוסי סבירא לי דאמר רבי יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי, אמר רבא בר רב הונא כל מלתא דמתאמרה באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא מאי טעמא חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה, כי אתא רב אמי אמר מאי דכתיב מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב לו כגון דאיקלע לאושפיזא וטרחו קמיה שפיר למחר נפק יתיב בשוקא ואמר רחמנא לברכיה לפלניא דהכי טרח קמאי ושמעו אינשי ואזלי ומזקי ליה ע"כ. ר"ל כי אין לשון הרע כאשר האדם יש לו מריבה וקטטה עם אחרים, שאין זה נתלה בלשון שכאשר הוא לפניו יכול להכות אותו ולהרגו, וגם כאשר הוא לפני חבירו אז הוא יכול לעמוד כנגדו ולהשיב על דבריו, וכיון שיכול להשיב על דבריו ויכול לעמוד כנגדו אין זה כל כך רע שיהיה נקרא לשון הרע. ויותר אף אם לא היה בפניו, רק שאם היה בפניו אותו שאומרים עליו לשון הרע לא היה מקפיד האומר וגם לפניו היה אומר אין זה לשון הרע, כיון שאם היה בפניו לא היה זה לשון הרע, והוא אינו מדקדק בזה לומר שלא בפניו אין זה לשון הרע בעצמו, כי צריך שיהיה הלשון בעצמו לשון הרע, וזה שהיה אומר דבר זה אף בפניו אין זה לשון הרע בעצמו, רק אם מדקדק שלא לומר בפניו רק שלא בפניו דבר זה תולה בלשון דוקא והוא שנקרא לשון הרע דוקא בלשון:

הַדֶּרֶךְ הַתְּשִיעִי — שֶׁנֹּאמַר מַאֲמָר שֶׁלִּכְאוֹרָה יִהְיֶה זָר וְתָמוּהַּ (פַּרַאדוֹגְסוֹ paradoxo) וְרָחוֹק מִן הַשֵׂכֶל, אַךְ שֶׁבְּעַצְמוֹ יהְיֶה אֲמִתִּי וְנָכוֹן אֶלָּא שֶׁיְּסֻדַּר בְּתַחְבּוּלָה שֶׁיַּבְהִיל שׁוֹמְעוֹ כְּשֶׁיִּשְׁמָעוּהוּ בְּטֶרֶם תִּגָּלֶה אֲמִתָּתוֹ לָהֶם. דֶּרֶךְ מָשָׁל, מַאֲמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם: מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים וְכוּ' (משלי כז יד); הִנֵּה, זֶה לִכְאוֹרָה נִרְאֶה רָחוֹק שֶׁהַבְּרָכָה תִהְיֶה קְלָלָה, וכְשֶיִּוָּדַע אֲמִתַּת הָעִנְיָן יֵרָאֶה שֶׁכֵּן הַדָּבָּר בֶּאֱמֶת. וּכְלָל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה הוּא שֶׁיְּסֻדַּר הַמַּאֲמָר שֶׁיֵּרָאֶה מִן הַנִּמְנָעוֹת, דְּהַיְנוּ: שֶׁיֵּרָאֶה מְקַבֵּץ שְׁנֵי הֲפָכִים בְּנוֹשֵׂא אֶחָד אוֹ מִתְנַגֵּד אֶל הַמֻּשְׂכָּלוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, אָמְנָם, בַּאֲמִתָּתוֹ לֹא יִהְיֶה אֶלָּא נָכוֹן וַאֲמִתִּי וּכְמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ. וְהִנֵּה, זֶה וַדַּאי מַגְדִּיל הַצִּיּוּר וּפוֹעֵל הַרְבֵּה בְּשֵׂכֶל הַשּׁוֹמֵעַ, כִּי הַתְּמִיהָה אֲשֶׁר תַּקְדִּימֵהוּ, הִנֵּה, תְּעוֹרֵר הַשֵּכֶל התְעוֹרְרוּת גָּדוֹל לִרְאוֹת אֵיךְ יִתָּכֵן שֶיִּהְיֶה אֱמֶת עִנְיָן זָר כָּזֶה וּבְהִגָּלוֹת אֲמִתּוֹ אַחֲרֵי כֵן, הִנֵּה יִהְיֶה הַצִּיּוּר צִיּוּר חָזָק וַדַּאי, בִּהְיוֹתוֹ דָבָר שֶׁנִּתְאַוָּה הַשֵׂכֶל לְהַשִּׂיגוֹ וְטֶבַע הַתַּכְלִית הַמֻּשָּׂג אַחַר הַתַּאֲוָה שֶׁיִּהְיֶה יָקָר אֵצֶל מַשִּׂיגוֹ. וְהִנֵּה, בִּכְלָל זֶה גַם כֵּן כְּשֶׁנַּתְחִיל בַּדָּבָר בְּאֹפֶן יִסְבְּרוֹ הַשּׁוֹמְעִים, לְפִי הַמִּלּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, יִהְיֶה גְמַר הַדִּבּוּר עִנְיָן אֶחָד — וְנִגְמְרֵהוּ בְעִנְיָן הָפְכִּי לְמַה שֶׁחֲשָׁבוּהוּ אוֹ לְפָחוּת מתְחַלֵּף מִמֶּנּוּ חִלּוּף גָּדוֹל. וְהוּא הָעִנְיָן שֶׁבֵּאֲרוֹ זַ"ל בְּפָסוּק: וַיַּהַס כָלֵב אֶת הָעָם (במדבר יג ל) — שֶׁהִתְחִיל וְאָמַר: וְכִי זוֹ בִלְבַד⁴⁸וכי זו בלבד, עי' במדבר רבה פט"ז, ובלשון רש"י בבמדבר יג ל: "צווח (כלב) ואמר וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם, השומע היה סבור שבא לספר בגנותו, ומתוך שהיה בלבם על משה בשביל דברי המרגלים שתקו כולם לשמוע גנותו, אמר והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השלו". עליהן, בכה"י עליהם. עָשָׂה לָנוּ בֶן עַמְרָם? וְסָבַר הַשּׁוֹמֵעַ שֶׁהוּא בָא לְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ — וְלֹא סִיֵּם אֶלָּא בַּגָּדוֹל שֶׁבִּשְׁבָחָיו.