משלי כח:יד מחשבת ישראל: עקידת יצחק ונצח ישראל

ובמדרש (ב"ר פ' צ"א) בשעה שהוא מבקש לישבע על שקר היה אומר חי פרעה. א"ר לוי משל לגדי שברח מן המרעה ונכנס לו אצל אשה אלמנה מה עשתה שחטתו והפשיטתו ונתנה אותו על המטה וכסתה עליו סדין אתיין בעיין ליה גבה אמרה כך תהא ההיא איתתא נתשה מבשריה דדין ואכלה אם אנא ידענה ביה. כך חי פרעה כי מרגלים אתם. ועתה ראה כי אין המשל דומה לנמשל כלל כי אם לפי דברנו זה. כי הוא היה מבקש שיהא נראה שנשבע במלכו ואינו כן אלא בזולתו עבדו שורו או חמורו כמו שהאשה הזאת היו סבורין שהיא נשבעת על בנה ועל דרך האמת אינה נשבעת אלא על הגדי: ויאסף אותם אל משמר כו'. כדי שיקבלו עליהם מה שיאמר להם לסוף שלשה ימים כי יבחרו הרע במיעוטו: ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וכו'. אם כנים אתם וכו'. הנה זאת היא עצה דעת ויראת ה' לפתוח להם פתח להביא שבר רעבון בתיהם להחיות נפש בניהם ובנותיהם ושלא תהיה להם תקלה על ידו וגם להגיע את אשר חפץ כמו שאמר ואת אחיכם הקטון תביאו אלי ויאמנו דבריכם ולא תמותו: ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו וכו'. (ה) כאשר ראו שהאיש אדוני הארץ נכמרו רחמיו על בני ביתם וטפם על זה השיעור ולא מצד קורבה שתודע ביניהם ולא מצד ראותו צרתם בעיניו והבט אל עמל לא יוכל. ולא מפאת שום דורש ומבקש עליהם ממנו אלא הכל מצד עצמו ומעלתו. תמהו מאד ונתנו אז אל לבם להחטיא את עצמם בשכבר פשעו בשלשתם במה שהשחיתו רחומיהם אצל אחיהם עם המצא אתם שלשת הסבות ההנה אשר יחסרון שם. ולזה אמרו הנה האיש הזה חמל על אנשים זרים מארץ רחוקה. אבל אשמים אנחנו על אחינו בשרנו. והנה האיש הזה רחם על נפשות בנינו ובנותינו אע"פ שלא ראה אותם. ואנחנו בעינינו ראינו צרת נפשו. והאיש הזה נתעורר מעצמו מבלי בקשת שום אדם. ואנחנו בהתחננו אלינו לא שמענו והצדיקו עליהם את הדין ואמרו על כן באה אלינו הצרה הזאת. והכונה כי גם שלא הגיע לו מהמעשה ההוא רק הצער צדקה עלינו הצרה הזאת מדה כנגד מדה: ויען ראובן כו'. הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד וכו'. (ה) ירצה אני כשאמרתי אליכם אל תשפכו דם השליכו וכו'. לא היתה כוונתי אלא לשלא תחטאו בו כלל אלא שלא מלאני לבי לומר כך בפירוש מפחדכם ואתם כבר הרגשתם אלא שעשיתם עצמכם כאלו לא שמעתם לשוני. וגם דמו הנה נדרש ירצה כי לא יבוקש מהם עון האכזריות אשר האשימו עצמם עליו לבד כי הוא כבר רחם עליו והשתדל להצילו לפי שעה. אבל שהיה ירא שעקר דמו יהיה נדרש מאתם כי הילד מת ע"י כלם אלו במה שמכרוהו ואלו במה שלא מיחו וכולם חטאים בדבר אין נקי: והם לא ידעו כי שומע יוסף וכו'. הנה יוסף בא עליהם לדבר אליהם בבית משמרתם על ידי המליץ כדרכו. אמנם כאמר כלה לדבר אתם ויוציאם מבית מאסרם קם המליץ מאצלו וילך הלוך בתוכם לדבר להם מלבו דברים טובים לנחם אותם מצערם. והיו קצתם עמו בזויות זו נושאים ונותנים על עסקיהם. וקצתם מאשימים עצמם בזוית אחרת הקרוב אל יוסף (ו) והם המדברים לא ידעי כי שומע יוסף כי המליץ אז היה בינותם כלומר מדבר עם קצתם ולא היה בין יוסף ובינם כפעם בפעם. ולזה לא נשמרו בדבריהם כי חשבו שאינו שומע רק ע"י מליץ: ויסב מעליהם ויבך וכו'. ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר וכו'. כיון בזה להקל צערם מעליהם בלכתם בדרך או בשבתם בביתם כי ירגישו שיש להם לפניו רוח חן ותחנונים. ותהיה להם תקות שלום. אמנם המה ואביהם קיימו בעצמם אשרי אדם מפחד תמיד (משלי כ"ח): וישאו את שברם וכו'. ויפתח האחד את שקו וכו'. (ז) להקל משא כל הבלבולים הנופלים במשאות האנשים האלה. וליישוב כל הכתובים הבאים עליהם, יראה בעיני כי השקים הנזכרים בספור הם הגדולים אשר בהם יביאו את הבשר. אמנם האמתחות הם שקים קטנים אחרים שמכניסים בהם החבלים ומיתרים וכל כלי עבודת משאם. וגם בהם משמרים כיסם עם ממונם ומכניסים אותו לתוך השק הגדול לשמירה מעולה ואף בחזרתם נותנין אותם עם מה שנותר מן הממון בתוך התבואה אשר בשקים כתרים לפני השכחה והגנבה. (י) והנה מתחלה צוה יוסף למלאת כליהם בר ולהשיב כסף איש אל שקו ולא הקפיד אם יהיה בשק או באמתחת אמנם אשר על הבית שם הכסף איש בפי אמתחתו כי היה מה שנותר מכלי משאם בתוכם ונתן האמתחות בתוך השקים ומלא אותם תבואה ונזדמן לו באחד מהם שלא העמיק האמתחת בתוך השק אבל נשאר קרוב אל פיו. וכבואם אל המלון ויפתחו איש את שקו לתת מספוא לחמורו. פתח זה האחד וירא את כספו והנה הוא בפי אמתחתו ויאמר אל אחיו. (ו) הושב כספי וגם הוא בפי אמתחתי כאילו הונח שם בכוונה. ויצא לבם ויחרדו וכו'. (ז) ואין ספק שבדקו איש את שקו עד מקום שידו מגעת ולא מצאו. ואולי שכל זה כוון מיוסף או מאשר על ביתו כדי שתהיה להם בדרך קצת ידיעה ולא יתברר להם עד היותם בביתם ולא ראו להריק אז התבואה כי היה עמל בלי תועלת. אמנם נאמר אחרי כן ויהי הם מריקים שקיהם והנה איש צרור כספו בשקו כי היה באמתחת אשר בשק כאמרנו שאתה בעיר למה שאתה בבית אשר בתוך העיר וא"א לומר בענין אחר שהרי אמר יעקב ואת הכסף המושב בפי אמתחותיכם והם אמרו ונפתחה את אמתחותינו והנה כסף איש בפי אמתחתו: הן כסף אשר מצאנו וכו'. (י) והנה יוסף בפעם השנית כדי להקל הטורח בחפוש הגביע צוה למלאת להם ג"כ את אמתחתם בר ושישאו אותם על השקים. וזה אמר מלא אמתחות האנשים אוכל כאשר יוכלון שאת ושישימו כסף איש כו'. ואת הגביע בפי אמתחת הקטן כי יהיה נקל להם להוריד האמתחות מעל חמוריהם ולשוב לעמוס אותם מה שלא יהיה כן במשא עצמה. וכן נאמר וימהרו ויורידו איש את אמתחתו. ונאמר ויעמוס איש על חמורו. אמנם בתחלה נאמר וישאו את שברם על חמוריהם דמשמע ע"י עזרת קצתם לקצתם. (ז) ולזה לא נזכר בכל מעשה זה שק כלל: ואחר שנתיישב זה נשוב אל עקר הספור ויבאו אל יעקב אביהם וגו' ויגידו לו וכו'. הודיעו לי ענין העלילה אשר עליה הוצרכו להגיד לו לתומם מיתר אחיהם את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה ומה שהונח האחד שם עד שיבוא אצלו אחיהם הקטן לברר כי כנים הם ושבזה ימצאו חן וחסד לפניו ואת הארץ יסחרו ולא הזכירו מה שאמר להם ויאמנו דבריכם ולא תמותו כדי שלא לצערו כל הצער ההוא בפתע ולזה לא חשש לדבריהם עד שהריקו שקיהם ומצאו איש צרור כספו בשקו וכו' כי אז פחדו כלם ואמר להם אותי שכלתם וכו' עלי היו כלנה שכלם הם בניו בשוה מה שאינם כן האחים אלו אצל אלו שהרי שמעון לא היה אח מאם רק לבני לאה ויוסף ובנימין לא לשום אחד מהם. ועל פי דברים אלו השיבו ראובן את שני בני תמות אם לא אביאנו אליך כלומר הרי הוא אלי ועלי על פי שנים מבן ואני מקבל מיתת שני בני בדיני שמים אם יגיעך בזה מות ומשכלת ומשמע מדבריו שאין שם חשש סכנה כלל ולזה השיב הזקן לא ירד בני עמכם כי אחיו מת וכו'. (ח) ירצה כיון שהדבר בטוח בעיניכם והאיש אדוני הארץ לא יקפיד על בואו שם בהכרח כמו שנראה מדבריכם אי אפשי שירד עמכם פן יקראהו אסון בדרך והורדתם וכו'. נטש הזקן יראת אדוני הארץ ודאג לסכנת הדרך. אמנם כשהכביד הרעב וכלו לאכול את השבר וצוה להם שובו שברו לנו מעט אוכל והודיע לו יהודה כי העד העיד בם האיש לאמר לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם ושא"א לרדת זולתו (ח) אז חרד חרדה גדולה כי ראה כי את הילד הוא מבקש ואמר להם למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח ומי הזקיק לכם לזה והנה לא מצא יהודה אז ידיו ורגליו רק בשנותו את טעמו ולבדות מלבו שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו לאמור העוד אביכם חי היש לכם אח וכו' ואולי שכיוון למה שהוכרחו להשיב ע"פ שאלותיו כמו שאמרנו שם: ויאמר יהודה אל ישראל אביו שלחה הנער אתי ונקומה ונלכה וכו'. בא עליו בטענה חזקה מאד ואמר אליו אף כי יהיה לבך נוקפך על סכנת הנער בריא ושמא בריא עדיף שאם לא ילך עמנו מיתתו ומיתת כולנו היא הכרחית כי הרעב בעיר ומתנו שם ואיש מומת אתה שולח. וזאת היא עצמה הבחינה שבה נועץ מלך ישראל ויקחו נא חמשה מן הסוסים הנשארים אשר נשארו בה הנה ככל המון ישראל אשר נשארו בה הנם ככל המון ישראל אשר תמו ונשלחה ונראה (מלכים ב' ז'). ירצה כי לפי סכנת הרעב אשר בעיר כל הנשארים בתוכה הנה הנם ככל המון ישראל אשר תמו כי כלם חשובים כמתים ואם כן כבר יהיה השליחות בלי סכנה ובשום תוחלת וכן אמרו אם אינך משלח כלנו מתים ואם יבא עמנו אין שם חשש אלא ממנו כמו שאמרנו שעל דרך האמת א"א להמשך מזה סכנה כלל כי מה לו אצלנו לא נשינו בו ולא נשה בנו השופט כל הארץ יעשה חמס: אנכי אערבנו מידי תבקשנו וכו'. אין אני מכניס בני בערבות זה כראובן אחי רק אנכי עצמי ערב בדבר ומידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך וכו'. כי יודע אני שהדבר בטוח מאד ואין לו עלינו טענה של כלום כי לולי התמהמהנו לסבתך כי עתה שבנו זה פעמים בשלום ובמישור: ויאמר להם ישראל אביהם א"כ איפה כו'. הזמין עצמו לדורון ולתפלה כדרכו. וכסף משנה וכו' אולי משגה הוא (ח) שמא שכחו שוגג וכבר נודע אליו שגגתו והוא מייחל ומצפה לכם לשוב לקחתו: ואל שדי יתן לכם רחמים ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין. באופן שלא יהיה עוד מות ומשכלת יותר מאשר שכלתי ראשונה מיוסף והוא שוה למה שנאמר עליו כי ארד אל בני אבל שאולה כמו שפירשנו שם: וירא יוסף אתם את בנימין ויאמר לאשר על ביתו וכו'. כשראה את בנימין שהוא חי חשב לעשות עלילת הגביע כדי לבדוק ע"י כן חיי אביו כי א"א שבהעלילו עליו שישאר שם לעבד לא יאמרו מהרעה אשר ימצא את אביו אם עודנו חי כמו שהיה ואיך מקום למצוא להם עילה זו כי אם בשיבאו לביתו לאכול עמו והמפורסם אצלם מעניינו שעשה כן לפייסם על מה שצערם ללא דבר וייראו האנשים כי הובאו וכו' לקחת אותנו לעבדים ואת חמורנו. לא שחמוריהם היו חביבים עליהם כעצמם כמ"ש הרב המורה פרק מ' חלק ג' רק היו אומדים דעת האנשים שנתנו עיניהם בכת של בחורים עם חמוריהם לעבוד ולמשא בבית אדוני הארץ בעלילת הכסף המושב. ועל פי דבורם זה אמר הכתוב להתנצלות האיש אדוני הארץ. והאנשים שולחו המה וחמוריהם: ויגשו אל האיש וכו' ויהי כי באנו אל המלון כו'. ראו כי טוב להודות לו הענין תחלה אבל מפני היראה שנו בספורם ממה שהיה באומרם כי במלון מצאו איש צרור כספו בשקו מה שלא היה כן כמו שנזכר אלא האחד לבדו. אמנם אמרו כן כדי שלא יאמרו לו למה לא חזר האחד להשיב את הכסף במצאו אותו מה שאיך כן לומר לכולם כי צריכים היו להביא שבר רעבון בתיהם ואין לאחד או לשנים לשוב דכגון דא כלם צריכים לעמוד להמלט על נפשם כדי שלא יחשדו שקצתם הסכימו בגניבה וקצתם מיחו. ומעתה העצה הנכונה להמתין עד שובם שם כלם. ולא אמרו שלא ראו הכסף עד בואם אל ביתם כי חשבו שלא יאמנו דבריהם. ואמרו כספנו במשקלו לומר שהיא נפלאת בעיניהם שכבר נודע לו שהם השלימו אליו את כסף שברם ואיך אפשר שיזדמן להם כסף במשקל ההוא אם לא שיהיה בכוונת מכוין והוא אומרם לא ידענו מי שם כספנו באמתחותינו. ויאמר שלום לכם אל תיראו וכו'. הנה המפרשים ז"ל (ראב"ע פ' זה) טרחו לבקש להם צדדים איך נתון מטמון זה באמתחותם ולדעתי אין צורך כי לא אמר להם כך אלא להפיס דעתם ולהניח רוגזם והכוונה אחר שכספכם בא אלי אם נעשה לכם נס להמצא מטמן באמתחותיכם מה לי ולכם: ויכינו את המנחה וכו'. לא סרבו לגדול ונכנסו על פי השמועה לבד ועטרו המנחה בכלים נאים כמשפט. ויבא יוסף וכו'. ויביאו את המנחה וישתחוו לו וכו'. הרי נתקיים אחד עשר ככבים משתחוים לי אבל עדיין לא בא השמש וגם לא השתחוו בבחינת עצמו. וישאל להם השלום וכבר מצא מקום לשאול על אביו ואמר השלום לאביכם הזקן אשר אמרתם עודנו חי עד שיהיה אומריכם ראשונה והקטן את אבינו היום ששניהם שווים בחיים כמ"ש ונזהר גם כן במה שאמר אשר אמרתם כאלו אין לו בו שום הכרה רק מה שאמרו לו ואז השיבוהו דבר כנפשו ואמרו שלום לעבדך לאבינו עודנו חי. רואה אני שנזהרו גם הם בתשובתם על דרך שאמרו בפרק קמא דפסחים (דף ד'.) אבא קיים אמא קיימת כי הנה הוא שאל השלום לאביכם הזקן יש במשמע על זקנם יצחק והשיבו שלום לעבדך לאבינו עודנו חי משמע שזקנם מת: וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו וכו'. כבר פירשנו כי תואנה היא לו שלא לצערם עוד על השאלה הראשונה ולומר שעל פיהם הוא חי להאמין כי לא מרגלים הם כי כנים הם. ולזה לא אמר לו דבר רק אלהים יחנך בני: וימהר יוסף כו'. וירחץ כו'. וישימו לא לבדו כו'. כי לא נאה לשום אדם ללחום את מושל. (ט) אמנם אמר ששמו להם לבדם ולמצרים לבדם יזכר הסבה כי לא יוכלון המצרים לאכל לחם בחברת שום עם ולשון שיאכלו את תועבותם לעיניהם ולא ייחד את העבריים רק מפני היותם כן והיה הכל להגיד כי ישיבתם לבדה הית' סבה לשישבו לפניו הבכור כבכורתו כי חלקו כבוד זה לזה על סדר תולדותם עד שהכירו האנשים המצריים האוכלים שם לבדם או משרתי הבית שהמה כלם אחים בני אב אחד (ט) ויתמהו האנשים הרואים את כבודם איש אל רעהו לאמר הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. ועוד כי לא ידעו מה טבן אצל אדוני הארץ אשר עשה להם את כל הכבוד הזה. ויצו לאשר על ביתו מלא וכו'. כבר פירשנו כי בפעם הזאת צוה למלאת להם גם את האמתחות והסבה לזה ושים כסף איש בפי אמתחתו צוה שישים להם לעיניהם בפי אמתחותיהם את משנה הכסף אשר הביאו ואת הכסף המושב לא כסף שברם. (י) אמנם לבנימין שישימו את הגביע שלא מדעתו ואת כסף שברו מדעתו לפי שבא על פיו לשם. וכבר ביארנו כונת עלילה זו ואפשר שהשיב את כל כספם מדעתם כי נתחסד עמהם על מה שהרגיזם ומכל מקום לא נשארה להם טענה מהשבת כספם: הבקר אור והאנשים שולחו וכו'. כבר כתבנו בשער הקודם כי זהו שמוש האור שנוהגין הצדיקים בשמוש מעשיהם וכמו שאמרו לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב: המה וחמוריהם. כבר פירשנו: הם יצאו מן העיר לא הרחיקו וכו' והשגתם. בידוע שאם לא ישיגם לא יאמר להם דבר. אמנם אמר כן לזרזו שישיגם על כל פנים: ואמרת להם למה שלמתם רעה תחת טובה וכו' הלא זה אשר ישתה אדוני בו והוא נחש ינחש בו. לפי הנרא' רוב כלי השתיה היה מזהב והוא אומרו ואת גביעי גביע הכסף תשים לומר שהוא היה רגיל לשתות בכסף לסבה מה אם לשום צער על אביו או לענין אחר. וכיון בזה כדי להעליל עליהה שלא משום מה ששוה הגביע הן שיהי' מכסף או מזהב הוא שולח אחריהם כי לגביה דידי' מילתא זוטרתי היא. ויותר מזה ויתר אצלם בהשבת כספם והדור כבודם אלא מפני שהוא נחש ינחש בו ירצה שכבר שמהו לנחש וסימן טוב להצלחתו ועל דרך שאמרו ז"ל (חולין צ"ה:) בית תינוק ואשה מותר לעשותן סימן ובלבד שלא יכוין מעשיו ואמרו (שם) אם אין נחש יש סימן ולזה אם יארע בו תקלה לא מסמנא ליה מילתא והוא אומרו למה שלמתם רעה תחת טובה וכו' הלא זה אשר ישתה אדוני בו והוא נחש ינחש בו הרעותם אשר עשיתם. לומר כבר נזדמן בידכם דבר רע שלא נתן למחילה ולא לויתר: ויאמרו אליו למה ידבר אדוני וכו'. ירצה שאין צריך לו לתת טעם לרדיפתו אחריהם כי כן ראוי לעשות אפילו על שוה פרוטה אבל שהעיקר בטל כי חלילה להם מעשות זאת: הן כסף וכו'. הם צדקו עצמם מקל וחומר מג' צדדים. ועל האחד אמרו הן כסף כלומר שאין בו סימן: ועל השני אמרו אשר מצאנו שהיה דרך מציאה ממש. ועל הג' אמר בפי אמתחותנו שכליהם קונים להם. ועם כל זה השיבונו אליך מארץ כנען ואיך נפשע עכשיו בהפך שלשתן לגנוב מבית אדוניך כסף או זהב. וזה כי הגניבה הפך המציאה ומבית אדניך הפך בפי אמתחותנו והגביע שטוען עליהם הוא כסף שיש בו סימן והוא הפך הכסף המושב. אשר ימצא אתו מעבדיך וכו'. הענישו את עצמם בזה לדעתם שאין בהם מי שישלח בעולתה ידו ואם אולי ימצא אתם לעלילה מה יודיעוהו כי יבחרו להיות עבדים נמכרים משוב עוד אל בית אביהם ואל ארצם אם יתפס שום אחד מהם כגנב ויש במשמע שלא יקבלו שום פשרה וחלוקה אלא שכלם פטורין או כלם חייבין: ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא וכו'. אין דבר זה מוסב אל מה שקנסו עצמם כמו שחשבו הראשונים ז"ל. אבל למה שצדקו נפשם בחזקת כשרותם מכח הג' טענות שזכרו (יא) ולזה אמר גם עתה אחר שקרה מעשה זה אע"פ שתמצא הגניבה ביד שום אחד מכם ויש מקום לומר שהורעה חזקתכם עם כל זה כדבריכם כן הוא ויספיקו טענותיכם לשתהיו כלכם מוחזקים אצלי בכשרות ואנשי אמונים כבתחילה אמנם אשר ימצא אתו הגביע כבר הורעה חזקתו שהרי שור שחוט לפנינו ולזה הוא לבדו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים: וימהרו ויורידו וכו'. כבר כתבנו שלא שלחו יד בשקים ויקרעו שמלתם נצער הסכנה וללא טובה השמועה: הלא ידעתם כי נחש ינחש וכו'. לפי שלא יחזיקוהו למקפיד מאד על הממון כמו שאמרנו: ויאמר יהודה וכו'. באחד משלשה פנים יוכל אדם להצדיק עצמו בדינו אם בהודיע לשופט דברי זכיותיו אשר נעלמו מממ לשורת הדין או שיטעמנו דברים של טעם לדון בהם לפנים מן השורה או שיאמר שהוא צדיק במעשיו אלא שבאין עליו לחמסו. ועל האחד אמר מה נאמר לאדני להודיע איך היה תוכן המעשה והוא לא ידע ורמז לו בזה כי הוא יודע האמת ומאתו היתה זאת. ועל השני אמר מה נדבר כי אין לנו שום סדור דברים לצדד שום זכות לפניך משורת הדין או חוצה לו. ועל השלישי אמר ומה נצטדק אחר שנמצאה הגניבה בידינו: האלהים מצא את עון עבדיך הננו לך לעבדים, נחמתנו ! (יב) ירצה בזה שאתה בעינינו כאלהים שמצא את עון עבדיו להתנהג עמנו במדת החסד ושלא יענש הגנב במיתה כאשר חייבנוהו בתחלה כסבורים שלא ימצא בינינו גנב אלא שנהיה לאדוני לעבדים גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו. ויתכן שירצה זאת לא זאת רק האלהים בדק בפינקסו ומצא עוננו הגנוז ושפטנו כמשפטנו והיה רומז בלבו על מה שמכרו את אחיהם לעבד ולא חמלו ולזה אמר והיינו גם אנחנו עבדים כמוהו. (יב) גם אשר נמצא הגביע בידו שאע"פ שאין לו עון אשר חטא ילכד בחטאתנו ובין כה וכה יאמרו תמיד שלא יתפרדו זה מזה וכולם יהיו שם או את כלם ישלח: ויאמר חלילה לי וכו'. אמר אף על פי שמן הדין היה ראוי שימות הגנב חלילה לי מעשות זאת כי ביד השופט למחול הקנסות במקום שאינו חב לאחרים אדרבה מי שאינו מוחל הוא מדת אכזריות ולזה אין אתם צריכים לישאר לעבדים רק אשר נמצא הגביע בידו יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם. ואפלא ממה שהקשה הרמב"ן ז"ל על פירוש רש"י ז"ל מאומרו חלילה לי וכו'. כי על זה הדרך יתכן ודאי לאומרו כי הנוהג כן ממדת קונו יש בו שנאמר (תהילים קמ״ה:י״ז) צדיק יי' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. ירצה שעם שהוא מניח משפטים צדיקים שינהגו בהם האנשים ביניהם משורת הדין הנה הוא חסיד ונכנס לפנים מן השורה בכל מעשיו והנה לפי שבאה תשובתו של יוסף שלא כרצונו במה שהיה מפריד בין אחים והוא הדבר אשר היו מרחיקים מאד בדבריהם תמיד ולזה נאמר:

אמנם מה שכוונו בו להתיר זה הספק הוא המדרש הב' שזכרו שחשבו הרב (הרמב"ן שם) לטעם השני. כי אני הכבדתי את לבו (שמות י׳:א׳) א"ר יוחנן מכאן פתחון פה לרשעים לומר לא היתה ממנו שיעש' תשובה. אמר ריש לקיש יסתם פיהם של רשעים אלא אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן (משלי ג׳:ל״ד) מתרה בו פעם ראשונ' ושנייה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל דלת מן התשוב' כדי לפרוע ממני מה שחטא כך פרעה הרשע כיון ששגר הב"ה אצלו חמשה פעמים ולא השגיח על דבריו א"ל הק"בה אתה הקשית את ערפך והגבהת את לבך הריני מוסיף טומאה על טומאתך (ש"ר פ' י"ג) וכתב הרב ז"ל עליו והטעם השני כי היו חצי המכות עליו בפשעו כי לא נאמר בהם רק ויחזק לב פרעה ויכבד את לבו והוא לא רצה לשלחם לכבוד הבורא אבל כאשר גברו עליו המכות ונלאה לסבול אותם ארך את רוחו ואמץ את לבבו למען ספר שמו כענין שנאמר (יחזקאל ל״ח:כ״ג) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי וגו' ואשר אמר קודם המכות ואני אחזק את לב פרעה וגו'. הודיע למשה העתיד לעשות במכות האחרונות וגו' כמו שכתוב בפירושיו. והכוונה בזה הפך הראשונה. וזה כי לא יאמר בשום צד שיקשה הש"י את לב האדם למנוע ממנו התשובה האמתית אבל יאמרו שקשתה ידו על האנשים הרשעים הצועקים בפיהם חטאנו ולבם עקש ופתלתול. והוא יתברך יטיל זמם על שפתותיהם לשום דבר בפיהם כאשר בלבבם למען הביא עליהם גמול רעתם שלא יסתרו מחרון אף ה' תחת כנפי זיופי הוראתם החיצונה. וזה עצמו טעם רש"י ז"ל שכתב (שמות ז') מאחר שהרשיע והתריס כנגדי וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות לתת לב שלם לשוב טוב לו שיתקשה לבו למען הרבות מופתי וגו'. כי לכאורה יקשה על מאמרו זה אם גלוי וידוע לפניו שלא ישוב למה יקשה את לבו הרי הוא מוקשה ועומד אלא שכוונתו שידוע לפניו שמה שישוב בשפתיו אינה תשובה שלמה ולזה היה מקשה את לבו עד שיהיו פיו ולבו שוים: ובעיני זה התירוץ בעניינו של פרעה גם הוא לא יתכן כי הוא קשה וכבד מאד אלי. דמאי איכפת ליה לקודשא בריך הוא שישוה לבו לפיו בהודאתו זאת וכי חפץ למען צדקו והלא כ"ש שתראה גדולתו וכח ידו יתברך כשיביאנו לעשות בעל כרחו בכפל רסנו כי הוא עצמו שאמרו יתרו (שם י"ח) עתה ידעתי כי גדול י"י מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם וכמו שיבא במקומו ב"ה. ודי הוא שיהא נחת רוח באומו' שיעשו מיראה וכמו שנ' (תהילים ב׳:י״א) ועתה מלכי' השכילו וגו' עבדו את י"י ביראה וגו'. ולמה זה לו כל זה הטורח להוסיף טומאה על טומאתו. אם לענות אותו על הטומאה הראשונה יכול להכות כסיל מאה. ואם להודיע גבורתו ית' להביאו לידי הודאה גמורה והוציא יקר מזולל מאן אמר לן שמה שאמר לסוף (שמות י״ב:ל״א) קומו צאו מתוך עמי היו דברי' שבלבו יותר ממה שאמר ראשונ' כמה פעמים שישלחם. ולדבריהם ודאי היה משלחם לולי שהקשה השם את לבו סוף דבר אין אני מוצא נחת רוח במדה זו לכאן כלל: באמת אם היה זה בינו יתברך לבין עמו חבל נחלתו או איש מאישיהם. היתה מדה נאותה ומחשבה טובה או אלהות לטהר טומאת הנפש ולהתם פשעי ההפצר כי תראה יד השגחתו להכות ולפצוע פעמים רבות או אז יכנע לבבם הערל לשוב בתשובה שלמה מבית ומחוץ כמו שנמצ' לירמיהו פרשה שלמה על זה אמר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם (ירמיהו ג׳:כ״ב-כ״ג) והם ענו ואמרו (שם) הננו אתאנו לך כי אתה ה' אלהינו אכן לשקר וגו' והבשת אכלה את יגיע אבותינו וגו' נשכבה בבשתינו ותכסנו וגו'. שהכוונה בכל זה שהיו אומרים בפיהם שאם היו שבים אליו לא היה אלא מחמת הרעו' העצומו' שמצאום בסורם ממנו ובקרבתם אל העבודות הנכריות אם מהפסד קניניהם ואם מכליון בניהם ובנותיהם ויתר רעותיהם ולא נשאר להם כי אם בושתם וכלמתם אשר הם כסותם לבדם ושמושי ערסותם אשר חשבו להנצל מזה בשובם אליו. ולזה הי' דבר הנביא אליהם (שם ד') אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב ירצה אם תרצה לשוב בתשובה שלמה אלי תשוב כלומר לשמי ולכבודי בהכרתך שפשעת בי ועליך לשוב לפייסני לבד לא לבקשת תועלותיך כי זאת היא התשובה המזוייפת שאמרנו. ואם תסיר שקוציך תסירם מפני ולא מפני הרעות המגיעות אותך מהם ולא תסור מזה הדעת ועם זה (שם) ונשבעת חי ה' באמת וגו'. וכל זה כדי לזכותם כי הוא עם מרעיתו וצאן ידו ורצה בטוב השגחתו להקריבם אליו. ואפשר כי מזה המין הוא ענין השמן לב העם הזה (ישעיהו ו׳:י׳) שכתב הרב ז"ל כי אחר שהשבים מהם אינם שבים ביושר ואמונה ראוי שיושמן לבם ויוכבדו אזניהם ועיניהם מהרגיש העונש העתיד לבא עליהם כדי שלא יחזרו בהם מחמת יראה ולבם בל נכון עמם עד שיקבלו עונשם משלם כמו שנאמר (שם) עד מתי ה' עד אשר אם שאו ערים. האמנה כי פרשה זו בעיני תוכחה נפלאה לא ראיתי כמוה בכל התוכחות להורות דרך התשובה ולפתוח פתחיה הרבה מאד כי מאמרו זה באמת הוא כמי שאומר על בנו או תלמידו בשעת כעסו עליו אל יפגעוני בעדו פלוני ופלוני פן ישיבו חמתי ממנו כי עם שהוא מודה בפנים שירצה ברעתו הרי הוא פותח פתח גדול שיפגעו עליו בו וירצוהו. וכן הדבר הזה כי אע"פ שהוא אומר (שם) שמעו שמוע ואל תבינו וגו' השמן לב העם הזה וגו' פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע וגו' עד מתי ה' ואומר עד אשר אם שאו ערים וגו'. מ"מ הורה הוראה עצומה שאם יראה וישמע ויבין שהם כלי התשובה כמו שיבא במקומו שער ק' בע"ה ירפא מחוליו בלי ספק. והנה זה ממש כאומרו ית' (שמות ל״ב:י׳) ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה וגו'. יש במאמר ההוא עוררת על התפלה והתחינה ולומר מיד (שם) למה ה' יחרה אפך וגו'. והנה באמת אם הי' רוצה בקלקולם יחרש מהם ולא ידבר להם דבר והם כלים מאליהם. כי מה שהוצרך הרב לומר על הרבות השליחות אצל פרעה חנם שהיה להודיע עוצם כח המניעה כמו שנזכר למעלה הנה באמת הדבר ההוא קשה להלמו שם כ"ש בכאן שלא נכנסו בזה המין מההפצר והנה שבאמת הפרשה הזאת אינה מכרעת הדרך ההוא כלל ולא עוד אלא שהיא סותרת אותו. ואף הדרך הראשון שכתבנו בה הנה הוא לא יתכן לענינו של פרעה כלל מהטעם שכתבנו. ועוד כי זולת מה שהוקשה לו להרמב"ן ז"ל מה שאמר במכות הראשונות ואני אקשה את לב פרעה וטרח לתקנו הנה באמת עדין יש להקשות שלא היה לו לומר לא בראשונות ולא באחרונות שיקשה או יחזיק או יכביד את לבו שכבר הוא חזק וקשה לפי דבריהם אבל היה לו לומר שיקשה את פיהו וירשיע את לשונו בענין שלא תוכל לדבר רק רע כאשר עם לבבו: ואולם הדרך הנכון בזה ואשר יאותו אליו דברי המדרשות כלן בעיני לא זה ולא אותו אבל הוא היה משפט אמתי נכון בלי נעילת שערי תשובה כלל לא במין ראשון ולא בשני מיוסד על ג' עקרים אמתיים לקוחים מטבע הענין ומנהגו אשר אי אפשר להכחיש אותם כלל. האחד כי הוא מהמבואר שכבר יתחייב אדם לפי רשעותיו בכמה עונשים וייסורין מתחלפים במשפטם ומספרם כמו שאומרי' עליו במשפטי התורה לעבור עליו בכמה לאוין וכמו שאמרו (מכות ט"ז:) אכל צרעה לוקה שש וכבר ירבה לפשוע חטאים גדולים ומגונים עד שיגמר דינו לענותו זמן בכבלי עוני ולהלקותו ואחר לקצץ רגליו היום ולמחר יקצצו ידיו וכן אבר אבר עד שימות בזמן רב. ואפשרות זה הוא מבואר ונמצא בבתי דיני האומות פעמים הרבה: והב' כי מי שנתן דינו על זה האופן או באיזה אופן שיהיה הנה הוא באמת לא נמסר לתשובה שאם כן בטלת כל מיתות בית דין האמורות בדתות. כי מי גבר יראה מות לפניו ולא ימהר לשוב בכל לבבו. אבל התורה שאמר' (דברים י"ג) ובערת הרע מקרבך (שם י"ז) וכל העם ישמעו וייראו כוונה לשני עניני'. האחד שיבערו הרע במיתת החוטא. והשני שיוסרו רבים ולא יעשו כדבר הרע ההוא. ואם יקובל החוטא בתשובה יהיו הכל מתירין רסן היראה מעל פניהם כי יאמרו נחטא היום ומחר נשוב. וזה ענין מבואר. ולא תאמר כי זה יצדק בדיני אדם לבד אמנם התשוב' נמסרה לשמי' והוא הנדון שאנו דנין בו. כי הנה באמת בכל מקום שיהי' בו קידוש שם שמים הדין בו אז שוה לדיני אדם בשלא ינתן למחילת תשובה כלל צא ולמד מחטא מי מריבה שנאמר בו (במדבר כ') יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו וגו'. ואח"כ ננעלו שערי תשוב' גם כל תפלה וכל תחנ'. וחז"ל החליטו המשפ' ואמרו (יומא פ"ו). אבל מי שיש בידו חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא בייסורין למרק אבל כולן תולין ומיתה מכפרת. ומזה הענין היה עון בני עלי שלא נתן למחילה כמו שנודע מספורם: אמנם העקר השלישי הוא כי כאשר יתחייב החוטא הרבה מכות ועונשים על האופן הנזכר ועל הרוב לא יספיק כח הסבל לשאת אותם כי יתקלקל או ימות, הנה אז הוכרח השופט לסדר הענינים באופן שיוכל לסובלם בהגעת הכוונה בפרסום עונשו. וזה אם בתת ריוח בין מכה למכה ואם להאכילו או להשקותו כדי להחזיק את גופו. ומעשים בכל יום בסובלי הייסורין בבית האסורים שכן עשו וכל זה אינו צריך לפנים: והנה באמת שלשה אלה בעצמן נמצאו בענינו של פרעה כי יען אשר הרשיע והתריס במה שהרע מאד עם ישראל ולא זכר את החסד אשר עשה יוסף עם מלכותו והפר בריתו עמהם בכמה מיני הרעות והרדפות וכ"ש במה שאמרו (סוטה י"א.) הבה נתחכמה למושיעם כי הכירו כי שם ה' נקרא עליהם תמיד וכוונו למרוד בו הנה באמת נתחייב במכות גדולות ונאמנות וכמ"ש (בראשית ט״ו:י״ד) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. וכן אמר לו למשה בתחלתם. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו'. וסוף וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים הרי העיקר הראשון מבואר. ומזה יתחייב מציאות השני והוא שזה המרד לא נתן לתשובה כי הוא דבר שנתחייב בדינו לבריות הנואקים מתחת ידו וגם יש בו קידוש השם מיד ולדורות להודיע בהם כח גבורתו והשגחתו בעולם כמו שסיים וידעתם כי אני ה'. וכן בכל מקום וידעו מצרים כי אני ה' (שם י"ד). וא"כ בהכרח ראוי שימצא שם העקר השלישי והוא לתת ריוח בין המכות וכן לתת לו אומץ לב וחוזק שיוכל לקבלם על האופן היותר נאות שאיפשר כדי שיגיע תועלתם המכוון במה שיוכר מהם בבואם על הסדר ההוא מה שלא יוכר אם יבואו כלם יחד בלי הפסק. והוא אומרו ואני אחזק את לב פרעה וגו' ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים וכמו שפירשו הב"ה בעצמו באומרו כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ יראה בבירור כי רצה בקיומו וחזוקו כדי שיהא בו כח להרבות מופתיו בו למען יסבול עונשו הראוי לו ולמען יגיע תועלתו בכל הארץ: אמנם זה הענין מההתחזקות והקושי אינני רואה שיהיה בו מניעת תשובה משני המינים שאמרו כי הוא כבר שב ברוב המכות וגם לא כתב בו מניעה כלל רק קושי וחזוק כמו שאמרנו. אבל הוא דרך אחרת קרובה זכרוה חז"ל בפ"ק (דמכות י'): אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא ואמרי לה אמר רב הונא א"ר אלעזר מן התורה מן הנביאים מן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו מן התורה שנאמר לא תלך עמהם קום לך אתם. מן הנביאים דכתיב אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך. מן הכתובים דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. והוא באמת מין אחר מהתחבולה האלהית להביא על רשע רע גמול ידיו מבלי שיקשה את לבו ומבלי שיעשה לו שום הכרח על אחד מהאופנים הנזכרים רק לשלחו ביד פשעו להוציא ע"י חפשיות בחירתו ושלוח דמיונו ורצונו כל מה שבכחו מהרשע. והיא דרך פשוטה וסלולה כבשוה רבים מהחוטאים ולא כהה בהם האל יתברך ע"ד שאז"ל (יומא ל"ח:) בא לטמא פותחין לו. והנה כאשר תחייב מדת הדין על האיש ההוא הדורך בה להמשיכו בחבלי מחשבותיו ולהביאו שובב בדרך לבו עד מקום משפטו. כבר יפול אז עליו שום קושי או חוזק לב לא שהב"ה מקשה את לבו חלילה רק שבהמשיכו על פי דרכו הוא מעצמו תועה בדעתו ומקשה את רוחו ע"ד שאמר (משלי כ״ח:י״ד) ומקשה לבו יפול ברעה. ומפני שהוא יתברך נותן לו מקום לטעות ולהתקשות יאמר עליו שהוא מחזיק ומקשה לב האדם ע"ד שנאמר (במדבר י״ג:ג׳) וישלח אותם משה ע"פי ה' והדומים, באבשלום (ש"ב י"ז) וה' צוה להפר וגו'. וכן ברחבעם בעצת הזקנים. (מלכים א י״ב:ח׳) וכבר נתבארה אמתת הדרך הזה עם פרעה עצמו במה שנזכר בפי' (שמות י"ד) דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו וגו' ואמר פרעה וגו' וחזקתי את לב פרעה וגו'. והוא מבואר שלא היה החוזק ההוא רק מה שנתן לו מקום לטעות ולומר נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר לסבה מהסבות: ועוד נאמר (שם). ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים וגו'. ויבאו בני ישראל ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם וגו'. כי מהמבואר ג"כ שהחוזק שהיה שם הוא מה שנאמר אחריו (שם) ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה וירדפו מצרים ויבאו אחריהם וגו'. וזה כי כשראו הרוח החזק ההוא כל הלילה חשבו שקפיאת הים היתה על דרך הטבעי ושתהיה הבקיעה שוה לכלם. וכבר כתבו הרמב"ן ז"ל בפי' וברוח אפך נערמו מים (שם ט"ו) ובמקומו יתבאר עוד ב"ה. ומכל מקום נתבארה הכוונה.

ראה זו רעה חולה ומכה בלתי סרה כי אם באור התורה האלהית השמה ראשיתה יראת יי' בהניחה תחלת דבריה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ שהכוונה שחדשו בחפץ ורצון אחר שלא היה אשר זה יחייב שכמו שהיה העולם בכללו אפשרי בראשונ' כן היא וחלקיו תמיד אצלו יתע' אפשריית לשימשכו על מציאותם זה או על זולתו כפי מה שיצרהו בוראו יתעל' כמו שכתבנו שם בשער הראשון וזה מה שיוכרח להיות עולמו בידו כפי מה שיאות להנהגתו כמו שנתבאר ממעשה הנסים ופליאותם ועל הדרך שכתבנו שם בשער ט"ו כי הנה באמונה האמתית הזאת באמת היו כל הדברים אפשריים מצד סבותיהם כי אפשר שיהיו הסבות ההנה ושלא יהיו. ועל זה האופן תפול עליהם היראה והפחד לכל בעל שכל ואפי' היותר רחוקי המציאות ^*ומזה הצד וכו'. ר"ל שהכונה במצות היראה היא רק שיתבונן האדם תמיד בדרכי הנהגת הי"ת לדעת ולהכיר מהם, כי ביכלתו הוא גם לשנות כרצונו חקי הטבע, ולהשיב עי"ז גמול הטוב והרע אל חיק בעליו גם באופן נסיי. והשגחה פרטית. (ולא יהיה כאותם רבים שחושבים, כי רק מה שיחייבו חקי הטבע להיות בכל המקומות והזמנים, הוא שיהיה ועליו אין להוסיף, וממנו אין לגרוע, ויתרון מעלת הנביאים הוא רק שידעו מקודם את מה שיחייבו אח"כ חקי הטבע, ויגלו אותו לבני אדם גם לפני בואו עוד, וכבר בטל הרב ז"ל הדעה הזאת בשערים הקודמים, (ועיין מזה גם ביאורי בראשית דף קט) וע"כ אחז"ל גם כן "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" כי היראה הזאת הבנויה רק על התבוננות האדם בדרכי הי"ת ואמונתו בהשגחתו הפרטית היא תלויה ביד האדם, אפס רק האיש ההולך בתום לבו ברוב דרכיו, ורק לפעמים יחטא ואשם ראוי להתנהג מהי"ת בהשגחה פרטית ובהנהגה הנסיית הזאת אבל האיש השקוע כבר במצולת העון והרשעה עד לאין מרפא כאחר וחביריו הוא משולל כבר לצמיתות מהשגחת אלהים הפרטית, ונמשל רק כבהמות ושאר בע"ח הנתונים רק תחת ממשלת ההנהגה הטבעית המחויבת רק לפי חקי הבריאה, ולו אין עוד אימתה ופחד ממקרי הזמן ופגעיו, כ"א תוגה ועצב, אחרי שידע אל נכון, שבעבורו לא ישתנו עוד חקי הטבע, ולא יחדל עוד מבוא עליו, מה שמחויב ומוכרח לבוא על פיהם, וע"כ לא תוכל ג"כ להיות עוד יראת אלהים על פניו כמו שהיה הענין באמת אצל אחר, כמסופר ממנו, ונמשך מזה ג"כ, כי אחרי שאין צדיק בארץ אשר לא יחטא, לולא המציא הי"ת הסליחה והכפרה על עון בני אדם, לא היה מקום עוד להתנהג עם בריותיו בהנהגה נסיית, וגם לא היה מקום עוד ליראתם מפניו, וע"ז רומז גם מאה"כ "כי עמך הסליחה למען תורא" ומאה"כ "אתה תשמע השמים וסלחת וכו' למען ייראוך כל הימים". ומזה הצד ולא מזולתו שמה התורה האלהית היראה למצוה ולעצה טובה ונכונה אמרה את יי' אלהיך תירא כי ודאי יש בידו לעשות ולמנוע מעשות וההפחדה בצרות ותלאות מבהילות עשאם האלהים כדי שייראו מלפניו כמו שסופרו בדברי הברית והתוכחות לא כמו שחשבו רבים אפי' מבני עמנו שהם ענינים מחוייבים יגלו הנביאים מציאותם טרם בואם ואם יש הרבה מזה המין כמו שכתבנו פרשת פקודי שער נ"ו אבל על כל פנים הוא מחדש בכל יום ביכלתו העצום מה שירצהו בשינוי מנהגו של עולם וכנגד טבעו כי על כן יראוהו כל חכמי לב וזה עצמו בצורתו מה שאמר המשורר בדבר יי' שמים נעשו וגומר. כונס כנד מי הים וגומר. יראו את יי' כל הארץ וגומר. כי הוא אמר וגומר (תהילים ל״ג:ז׳) אמר שהיראה נמשכת אל היותו יתעלה בורא עולם בחפץ ורצון ואל היות מנהגו תמיד נמשך אל רצונו וכן אמר האותי לא תיראו נאם יי' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים וגומר (ירמיהו ה׳:כ״ב) והכוונה שהוא נקל בידו לקיימו ולבטלו כמו שנתבארו אלו הענינים משלם בספור המבול שער שלשה עשר. הנה שהיראה היא מחוייבת מאותו האדון אשר הכל בידו לעשות כרצונו להרע או להטיב. וכמו שאמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא וגומר (דברים ל״ב:ל״ט). והנה לפי שאם נניח שבהכעיס האדם את אלהיו ברוע מעשיו שוב לא ינתן למחילה הנה כבר יחזור הענין אל צד החיוב ונסתלק ממנו היראה שכבר יחשב הרע אליו מחוייב ולמה יירא ממנו. כמו שאמר אלישע אחר כבר שמעתי מאחרי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאלישע אחר וכו' (חגיגה ט"ו.) שכבר נסתלקה היראה ממנו אם שא"א שלא יתעצב על הענין מאד והיתה הגזירה הזאת מתפשטת בכל האנשים אחר אשר הוחלט המאמר כי אין איש בארץ אשר לא יחטא (קהלת ז׳:כ׳) עד שכבר לפי זה כמעט נסתלקה ושבה להפסדה. הנה לזה המציא האל יתעל' הסליחה הכפרה אשר בם ישיב הדברים אל אפשרותם והיראה תשוב אל קיומה והוא עצמו מה שאמר המשורר אם עונות תשמור יה יי' מי יעמוד כי עמך הסליחה למען תורא (תהילים ק״ל:ג׳-ד׳). ירצה אם העונות תשמור יה הנה באמת לא תמצא היראה אבל הבריחה מהרע הוודאי כי מי יעמוד לפניך מעוז אפך אבל עמך הסליח' למען תורא מצד האפשרות הנופל בדברים לפי מדות חסידותך. והוא עצמו שאמר שלמה בתפלתו אתה תשמע השמים וסלחת וגומר. וסמיך ליה למען ייראוך כל הימים אשר הם חיים (מלכים א' ח') וזהו ענין נכבד מאד נותן טוב טעם ודעת בשאלה שאנחנו עליה ובמאמר המצורף אליה. ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יי' אלהיך כי וודאי זהו סוד האמונה אשר לא באו בה כל הפילוסופים וכל החכמים אשר מעולם אבל נמסרה לעם יי' אלה בראשית דבריה כמו שאמרנו ומכחה קבלו כל המצות התלויות בירא' כמו שכתוב בהרבה מהן בפרט ויראת מאלהיך אני יי' (ויקרא י״ט:י״ד) ועל זה אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (נדה ט"ז:) כי באמת האמונה בו יתעל' על זה האופן היא ביד המאמין בו ולא בו. ועל זה נאמר באברהם אבינו והאמין ביי' ויחשבה לו צדקה (בראש' ט"ו) כי היא לבדו מכל הפילוסופים אשר לפניו בא אל זאת האמונה ועליה נאמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (שם כ"ב) והוא ענין נכבד מאד ויסוד תורניי נפלא ביאר אותו שלמה החכם ושם אותו פרי כל חקירתו בספר קהלת בשחתם סוף דבר הכל נשמע האלהים ירא ואת מצותיו שמור וגו'. כמו שזכרנו קצת זה בשער ל"ג וס"ד ונתבאר עוד ענינו בשער השלישי מחבור קטן שתקנתי קראתיו חזות קשה שהכוונה בו לעורר רוח קנאה על התור' ועל היראה ועל העבודה. ומעת' יודע ונשכיל מין שלישי מהירא' ממוצע בין שני המינים שזכרנו ראשונ' והוא ענין הרגש וידיעה נתאר אותה בצורתה כשנאמר בגדרה שהיא הפעלות אשר לתקות רע נמשך מחסרון זריזות המקבל ואמרנו מין ממוצע לפי שאם זו אינה היראה השלמה השכלית הנטיעה בלב האלהיים או הנביאים לפי השגתם ברוממותו יתעל' כמו שאמרנו הנה היא קרובה אליה ונמשכה ממנה אחר שבאה מכח הישרת התורה האלהית המודיעה אופיה של אלהיה וגם אינה משוללת מפחד הרעות והנזקים ומגורתם אלא שאין בה האונס וההכרח שהנחנום ראשונה. ^*וזה כי הבדל וכו'. ר"ל כי היראה ההמונית, אשר ממנה אמר למעלה, כי לא נאוה לישראל עם קרובו, היא בעבור זה פחיתת הערך, יען כי בעליה יחללו על ידה כבוד הי"ת שהוא עצם הטוב והמטיב לכל, במה שמדמים אותו בדעתם הנפסדה למושל עריץ (ית' מזה עילוי רב,) אשר רק באונס יכריח את עבדיו לתת לו מה שיחפץ, באמור להם ד"מ "אם לא תתנו לי בתיכם זיתיכם וכרמיכם אהרוג אתכם באכזריות חמה," אבל היראה האמיתית הבאה לאדם רק בעבור הודעו, כי ההולך בדרכי ה' יונהג מאתו בהנהגה השגחיית להצילו לפעמים ממקרי הזמן ופגעיו אף באופן נשיי, תחת כי הבלתי שומע בקולו מלבד שהוא נתון תמיד רק תחת ממשלת חקי הטבע ומקריו הרעים, יבוא לו ג"כ העונש הראוי על פעולותיו הרעות, הלוא בעליה ידמו את הי"ת רק ליועץ חכם המלמד דעת לזולתו, ואומר לו ד"מ "בני שמע בקולי ולך קח לך בר ולחם בעת השובע למען לא תמות כאשר תבוא מהר שנת הרעב," או "קח לך סמי מרפא אלה, למען לא תגוע בדבר אשר באופל יהלוך" כי הוא מירא ומבהל אותו רק במה שהוא מחויב לבא בהכרח על פי חקי הטבע, וע"ז רומז גם מאה"כ אל תיראו וכו' ובעבור תהיה יראתו וכו' אשר בהשקפה ראשונה מתנגד סופו זה לתחלתו, כי הכונה רק "אל תיראו" יראת ההמון מוחרדת הקולות והברקים. לאמר אח"כ כי אנוסים הייתם בקבלת התורה רק מיראת הנזק הבא ברצונו המשולח, ולא עפ"י משפט הצדק והמישרים, "כי לבעבור נסות" ר"ל להרים אתכם במעלתכם על כל העמים כנס וכדגל "בא האלהים, ובעבור תהיה יראתו", (האמיתית הנולדת מהאמונה בו וביכלתו לשנות חקי הטבע, ומהידיעה הנכונה כי משלם הוא גמול הטוב והרע בצדק ובמשפט אל חיק פועלו.) "על פניכם לבלתי תחטאו". וזה כי הבדל עצום יש בין שיאמר לך המושל העריץ תן לי ביתך או כרמך ואם אין אהרגך ובין שיאמר לו היועץ החכם והאוהב קנה לך בר ולחם ומזון למכלת ביתך או כך או כך סמים לבריאותך ואם אינך עושה דע כי מות תמות ברעב או בדבר כי הנה הראשון והדומה לו יקרא תכלית האונס. והענין השני והדומים אליו הם ענין ההרגש השכלי והידיעה הנאותה והמחוייבת לכל בעל דעת. והנה הראשון יקרא שוטר ומזגם. והשני מלמד ומישיר כי אין חכמה גדולה כהיות האדם חושש אל הנולד והיותו ירא וחרד מן הרע המעותד לפי אפשריתו ומשתדל על תקונו וביטולו כי על זה אמר החכם אשרי אדם מפחד תמיד (משלי כ״ח:י״ד) לפי שהפחד הזה אינו רק הרגש וידיעת דבר שהוא נעלם מזולתו והוא המקשה לבו באומרו הגזירה אמת לפי טבעה ואם כן החריצות שקר כי על כן יפול ברעה אבל האיש הירא יניס עצמו מהרע האפשרי בטוב הרגשו עליו תמיד או שיתחדש אליו לשעתו. הלא תראה נאמר ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וגומר. (בראשית כ״ח:י״ז) הורה שענין יראתו לא היה רק שהגיע עדיו הרגש ענין נפלא שלא היו חושש אליו מתחלה כמ"ש בפי' אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי (שם) וכן ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר (שמות ב') בא לכלל דעת בא לכלל יראה. וזהו שהפליגו חז"ל לומר אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה (אבות פ"ג) כי מי שאינו יודע וחושש אל הענינים האפשריים איננו ירא מהם והנה יראתו אותם היא ראיה מופתיית לידיעתו אבל אם אינו ירא היא ראי' עצומה שאין בו חכמה וכמו שהחליטו המאמר אין בור ירא חטא (שם פ"ב) ומזה חוייב שתפול היראה על העדר הטובות ממנו במניעת הבנים והצלחת הנכסים ההכרחיים ואין צ"ל מניעת הצלחת הנפש כי הכל הוא יראת רע אפשרי ומעותד עליו. ומזה הוא מבואר שהיראה אשר מהמין הזה תפול על הכרחיות העולשים והקנסות המושמות בדת האלהית לכל עוברי דרך וגלוזים במעגלותם כמ"ש אוי לרשע רע כי גמול ידיו יטשה לו (ישעיהו ג׳:י״א) כי הוא האונס את עצמו ומי שלא נמנע מעשות הרעות לזולרו מפאת עצמו ראוי שימנע מפני היראה ואין בזה שום אונס כי לא יתכן שיקרא האנס אנום כשיאנס שלא יאנום ולא העושק עשוק כשיוכרח שלא יעשוק. ומזה גם כן שאשר תמנעהו הדת שלא לעשוק את עצמו במדות ה פחותות ובפעולות הנשחתות כי תשים עליו משמר בעונשים ומלקיות וארבע מיתות אינו אנוס בלי ספק כמו החולה הפתי שימנע ממנו הרופא הנאמן הדברים המזיקים שלא יקרא אנוס אף כי יסרוהו על זה ויכפוהו בעל כרחו ואין הפרש בין זה הענין והקודם כשהראשון הוא בדבר מפורסם וזה בלתי נודע עקרו רק אל הרופא החכם היודע טעמי המצות וסגולתם ותועלתם כי על זה הענין בעצמו נאמר אה שמוע תשמע לקול ה' וגומר כל המחלה וגו' כי אני יי' רופאיך (שמות ט״ו:כ״ו) כלומר אני הוא היודע שזאת רפואתך. סוף דבר הירא' הממוצעת הזאת אינה יראה ומגזרת האונם ההכרחי הבא מהזולת כלל אבל היא הגעת ההרגש והדעת אשר בו ידע להזהר מהרע האפשרי והמזומן אליו לבא על המותרי' והעומדי' מפי התורה ובלתי נזהרים בה. וזה ההבדל בעצמו אמרו משה אדוננו בפי' ביום המעש' הנורא ההוא אמר אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו וגו' (שם כ'). כי לכאורה גראים מאמרים סותרים אמנם ירצה בו אל תיראו מן הירא' אשר הוא פחד ומגור הרע והנזק ההכרחי המקווה מבהלת הקולות וחרדת הלפידים והברקים אשר ראיתם עד שתאמרו שאתם אנוסים מפאת הנזק הבא מהרצין המשולח מהזולת או מעניך שהוא הכרחי מצד סבותיו שאינו כן כי לבעבור נסות אתכם והרים דגליכם בידיעה והרגש מכל העמים בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם רצוני אמונתו כי הירא' והאמונה האמיתית בו הם השמות נרדפים כמו שביארנו שמעולם לא נזכרה שום אמונה בשום פילוסוף כלל כי באמונת היראה הזאת תוכל להזהר והשמר מהרעות העוטרות האנשים חסרי הדעת וההרגש לבלתי תחטא במצותה ותקבלו עונש ממנו יתברך והיא עצמו אשר נתפארו כלם עליו באומרו על השגתם שם הן הראנו יי' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הנה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (דברים ה׳:כ״א) אמרו כי השיגו בכבודו וגדלו מצד מה ששמעו בקולו מתוך האש את עשרת הדברים אשר בהם נאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגוער. וגם נאמר זכור את יום השבת וגומר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגומר. אשר זהו עקר ושרש האמונה האמתית שאמרנו הנה היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם דבור נפלא ומועיל שמוציא את האדם מכלל בלתי מרגיש או מת לכלל החיות והדעת כענין והחי יתן אל לבו (קהלת ז׳:ב׳) אשר כל זולתנו מהרבעים הם פגרים מתים וכמ"ש חז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות י"ח:) והיראה הזאת היא משמחת את בעליה כמו שמשמח הדעת את הנפש היודעת כי על זה נאמר וגילו ברעדה (תהלים ב') כי במקום רעדה ההרגש שם תהא גילה ושמחה (ברכות ל':) והוא עצמו מה שאמר הנביא שמעתי ותרגז בטני לקול צללו שפתי וגו'. כי תאנה לא תפרח וגו'. ואני ביי' אעלוזה אגילה באלהי ישעי אלהים ה' חילי וגומר (חבקוק ג׳:י״ח-י״ט): ירצה הנה בתחלה כשצללו שפתי דברי הנבואה המעידים מאלו הרעות העתידות לבא מהגדודים העולים על הארץ ומהשחתת המזונות שמעתי ותרגז בטני. אמנם בסוף מצד שהוא גלוי אזן אנשים בתוכן האמונה והביאם לכלל דעת והרגש להנצל מהם אני ביי' אעלוזה אגילה וגומר. כי בזה היה אלהים ה' חילי וישם רגלי כאילות לברוח ולהנצל מהרעות כצפור נמלטה מפח יוקשים ולזה ראוי לנצח על הנגינות. וזה עצמו מה שיראה מכוונת חז"ל אמרו בפ' רבי עקיבא (שבת פ"ח.) מ"ד משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה (תהלים ע"ו) אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא כדר"ל דאר"ל מ"ד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי (בראשית א׳:י״ג) מלמד שהתנה הקב"ה תנאי עם מעשה שמים אם ישראל יקבלי את התור' מוטב ואם לאו הרי אני מחזר אתכם תהו ובהו. ויש לתמוה שהרי מיד שדבר עליהם אמרו כל אשר דבר ה' נעשה (שמות י״ט:ח׳) ומאי יראה איכא כשהשמיע דין משמים. אלא שכוונו לזה שאמרנו כי מצד שבאו במעמד ההוא לכלל דעת הארץ יראה ממה שלא היתה מרגשת עד הנה והיא היה הסבה ששקטה ושמחה בידיעתה וכמ"ש בתחלת יראה ולסוף שקטה. ועתה ראה כי ביראה הזאת אשר כן תארנוה ואשר אמרו עליה א"ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וכמו שביארנו יצדק מאד מה שאמרו אטו יראה מילתא זוטרתי היא שעליה יאמר מת יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך והלא הידיע' הזאת לא הגיעו אליה כל החקירות שבעולם וכלם נבוכו בה והעולה מכלם הוא ענינים מסופקים מאד כמו שכתבם הרב המור' בפרק י"ג י"ד ט"ו מהחלק השני. אמנם היתה התשובה נכונה מאד אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא שכיון שהגיעה לו זאת הידיע' בהשגת הנבואה והוא השרישה בעקר מעקרי תורתנו ושמה לאמונה שלימה לכל בני בריתה הנה מעתה מילתא זוטרתי היא לכל הבאים מכחו זה בלי ספק עד שכבר נאמר שאפי' השאלה בה היא מותר ודבר שאינו צ"ל עליו ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה שיראה ששואל דבר ראוי שישאל ואם אינו גדול מאד. ולזה בא המשל למי ששואלין כלי גדול ויש לו דומה לקטן כי עם היות דבר גדול בערך החוקרים כלם כיון שהגיע לו למשה בנבואה הרי הוא כקטן. אמנם מי ששואלין ממנו דבר קטן והוא המסור לו בתורת אמונה ואין לו מפני שהוא מחוסר אמנה ומפקפק בו הרי הוא כגדול ולזה יפול עליו השאלה וגם שמחזיקים טובה ושכר על ההודאה. וזה הפי' הוא נכבד ומוכרח בעיני שאם לא כן למה להם להחליף הכלים במשל היה להם לומר משל לעשיר ששואלין ממנו ויש לו דומה לקטן לעני ואין לו דומה לו לגדול: