משלי כח:כב מחשבת ישראל: עקידת יצחק וגן נעול

^*והכונה, ר"ל כי כונת חז"ל להורות שכמו שיסד הי"ת בעולמו שלא יחסר לי אף יום אחד תנועת השמש התמידית המסבבת השתנות היום והלילה, באופן שלכלל עולם כלו לא יחסר אור השמש לצמיתות אף רגע אחד, כי מדי יבא השמש בחלק כדור הארץ היותר מזרחי כן יזרח ויאיר להחלק ממנו היותר מערבי. וכל זה עשה הי"ת למען לא יחסר לעולם כלו אף רגע אחד אור השמש אשר מרפא בכנפיה בבחינ' גופניות, כן יסד בחכמתו שגם בבחינה מוסרית לא יחסר לעולם אור החכמ', אשר תהי' למנה לקצת יחידי הסגולה למען האיר והפיץ קרניה על כל שאר בני אדם ללמדם דעת ויראת ה', וע"כ מדי ימות איש חכם וצדיק אשר באור חכמתו האיר על בני דורו, יולד איש חכם וצדיק אחר הממלא מקומו ללמד בני דורו דיעה בינה והשכל בדרכי ד' ותורתו. והכוונה כי כמו שהעולם בכללו במה שהוא טבעי מתקשר ומתחבר על ידי תנועותיו הדבקות והרצופות יום ליום ולילה ללילה כן יחוייב שיתקשר זה העולם הפרטי אשר מצד ההשגחה בהמצא בו שרשרות גבלות קושרין אותו קצתו בקצתו שלא ינתק והיה זה בחמלת יי' עליו ומשומרו את ברית הקשת וטבעו על הדרך שכתבנו במקומו ואל זה נתעוררו חז"ל במשל הזה הנמרץ מב' פנים. הא' מצד דבקות התנועות המורגשית למאור הגדול לממשלת היום אשר יזרח השמש ובא השמש כל ימי עולם ועל דרך שאמר יודע יי' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה (תהילים ל״ז:י״ח) שכבר דרשוהו ג"כ על זה האופן (ב"ר שם) והשני כי כמוהו כמוהם במציאותם יאיר אורה של עולם ובהעדרם חשכה גדולה נופלת עליו. והנה מפני שאלו הצדקניות אשר זכרום וכיוצא בהן היו גם כן מכלל השלשלת החזקה הזאת נזכרו בכתוב על זה האופן מן הסמיכות שדרשו בזה המדרש ואולם שהן הנה הזווג השני אשר הוכיח יי' לשומרי בריתו על פי מעשיהם השלמים להזמין להם כל הטובות הנכללות בהן אשר בם תושלם הצלחתם כמו שאמרו במסכת שבת (כ"ה:) איזהו עשיר כל שיש לו אשה נאה במעשי'. וזה כי אשר לו כן לא יחסר לו כל טוב מהטוב והעזר והחומ' והתור' והשלום שיחסו אליה חכמינו ז"ל (יבמות ס"ב:) על פי הכתובים דכלהו איתנהו בה כמו שנתבאר וכאשר המות יפריד בינו ובינה הלא ישאר עשוק וגזול מכל קניינו רגע אחד וכמו שאמרו שרוי בלא טובה בלא עזר בלא חומה בלא תורה בלא שלום הנה תהיה פרידת' קשה עליו מאד ורע מר ממות ימאן הנחם. ולהיות זאת האשה נצבת על ראש המעלות כלך חויב לבן זוגה השלם להחרד אליה ולעורר על פרידתה הספד גדול ולמרר בבכי. ולעורר לזה נזכר בראש הזווגים השלמים ותמת שרה וכו' ויבא אברהם לספוד לשרה וכו'. (התר ספק א') ירצה שנתעורר ובא במר נפשו ומה גם עתה כשיובן על הזווג הראשון אשר אמר כל שמתה אשתו ראשונה וכו' כמו שביארנו. ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר וכו'. (א) מלבד מה שידענו שאין רשות לאונן להסיח דעתו מעסק הקבורה עד שיסתום הגולל יראה שהגיד עומק מחשבתו של צדיק שלא דבר על עסקי מערה זו רק בשעת הצורך כדי שלא ירגישו עם הארץ במעלתה וימנעו ממנו. אמנם בבוא עתו חשב מחשבות לבלתי תדחה ממנו על הצד היותר נאות שאפשר. והראשונה במה שקם מעל פני מתו לדבר להם שהשעה מסייעת לישא פניו. גר ותושב אנכי עמכם שפתי צדיק סדרו בשאלתו ג' דברים המקריבים למצא חן וחסד טוב. האחד שאל ע"מ להשיב גמול והוא אומרו גר ותושב אנכי עמכם כלומר עם שאני צריך לקבל הנא' מכם כגר בארץ מ"מ לענין הפרעון והשבת הגמול הריני תושב והוא מאמר דוד כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי (תהילים ל״ט:י״ג.) ירצה עם היות שאני גר עמך לקבל תמיד משאות פניך הריני תושב ככל אבותי לגמול הראוי לעבוד את פני אדוניו לעובדו בשלו וזהו מה שביארו תכלית הביאור על הנדבה הגדולה שעשה לבית עולמים אשר עליה אמר כי ממך הכל ומידך נתנו לך אמר כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו (ד"ה א' כ"ט) והוא מבואר. אמנם טעם מידך נתנו לך יתבאר במאמר עשר אעשרנו לך וכו'. והב' למעט השאלה תכלית מה שאפשר שאין אדם עשוי לסרב בכלם בדבר מועט והוא מה שכיונו באומרו תנו לי אחוזת קבר כי לא שאל אחוזת נחלת שדה וכרם. (ה) והג' בהראות צורך השאלה ודחקה כי הוא ענין נתן אלהים לבני אדם לענות בעת צרה תשובה נכונה ממה שיענו כי היתה הרוחה והוא מה שכוונו באומרו ואקברה מתי מלפני כי אין צורך גדול מזה. (ב) והנה אברהם אבינו חשב כי בשמעם דבריו ישאלוהו לאמר להם מה שבלבו ויאמר להם אבל הם טעו בדבריו נתשוב שהיה שואל מהם מתנת חנם שאם לא כן למה בא בהקהל עם. וגם כי אמר תנו לי. ולזה היתה שם תשובתם שמענו אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו וכו'. (ג) כלומר הטה לבך ושמע תשובתנו כי באמת נשיא אלהים אתה בתוכנו שיש במשמע שאין לאיש אלהים כמוהו לקבור מתו בקבר בני העם רק לעשות לו שם מקום קבר מצויין לכבוד נשיאותו עכ"ז אם שמא תרצה בכך אמרו במבחר קברנו הכללי קבור מתך ואם אתה מכוין אל קבר מיוחד כתושב הארץ איש ממנו את קברו לא יכלה ממך וכו' והוא מבואר כי האומר אם תקחהו לא אמנע ממך לאו נותן בעין יפה הוא. (ב) גם אומרם מקבור מתך ביארו שצורך הקבורה יכריחם לענות כך לא המחוייב והנאות. והנה אברהם אבינו הבין דבריהם מתחלה ועד סוף והשתחוה על גלוייה. אמנם השיב אותם על פי דרכם ואמר אם יש את נפשכם לקבור את מתי מלפני שמעוני וכו'. (ג) ירצה אע"פ שצורך קבורת מתי עלי לא מפני זה אשאל שלא כהוגן. אמנם אנשי לבב שמעו לי כי אין דעתי אל קבר כללי ולא מיוחד משום איש מכם כמו שחשבתם אלא בקשתי הדבר בפומבי כדי שתפגעו לי כלכם בעפרון בן צוחר שיתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו ואחר כך אקבור את מתי לא שאקחה אני לתקות שלא יכלה ממני גם במה שאמרתי תנו לי לא כוונתי אל מתנת חנם חלילה רק שיתננה לי בכסף מלא אלא שמדרך המוסר חשבתיה למתנה אע"פ שימכרנה בדמים יקרים. ואמר לאחוזת קבר לומר כי כן יאות שיהיה הענין כמו שהובן מדבריהם. הרי שכלל בתשובתו למתבוננים בה שלשה דברים. האחד מה שהרגיש בכוונת איש ממנו את קברו לא יכלה ממך. והשני מה שפירש באומרו בכסף מלא. והשלישי מה שבקש שיפגעו לו בעפרון: והנה להיות עפרון יושב בתוכם ראוי שתאות לו התשובה ושלא יקוה הפגיעה והוא השיב כנגד השלשה דברים. (ד) האמנה כי האחד תהיה הבנתה מיוחדת לאברהם לבדו. ואחת תכנס גם באזני בני חת והם הרשומים שבמעמד. ועוד אחת לכל באי שער עירו. והוא מה שאמר ויען עפרון החתי את אברהם באזני בני חת וכו' והוא אומרו לא אדוני שמעני השדה נתתי לך. והנכון שהוא היה ג"כ המדבר בתחלה ואמר לא כן אדוני כמו שאמרת (ג) אבל שמעני ודקדק על דברי כי באומרו איש ממנו לא יכלה ממך לא כונתי אל מה שרמזת כי השדה מאז (ה) נתתי לך בעין יפה ואם אתה רוצה במערה לא אשוב ממנה כי לך נתתיה ולא בכסף מלא שאמרת והוא הדבר המובן לכל. ועל מה שאמרת ופגעו לי וכו' איני רוצה בפגיעתם בזה אבל לעיניהם נתתיה לך ואין אני נותן להם כלום שהנותן מתנה לרבים הפסידה. ובכאן רמז לו לבדו הפרעון ואמר ליה (ה) קבור מתך מיד ואחר כך נתפשר לאיטנו. והנה הוא ע"ה עם שמעו כל מה שידובר בו השתחוה לפני עם הארץ כבתחלה על פרסום המאמרים. וידבר אל עפרון באזני עם הארץ לאמר אך אם אתה (ג) לו שמעני כמו שאני שומע אותך (ה) נתתי כסף השדה קח ממני כי גם אנכי משעה שאמרתי תנו לי אחוזת קבר נתתי כסף שדה במחשבה וגם אל מה שרמזת לי באמרך נתתיה לך אני אומר קח ממני שאין רצוני להרויח בעבורם כלום (ה) ועם זה ואקברה את מתי מלפני ולא באופן אחר. ואחר שנתפשרו ברמיזותיהם למכור בדמים התחיל עפרון לפרש לו הסכום בלשון לועז שלו ואמר אדוני (ג) שמעני ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא וכ"ש בשעת הצורך כלומר תן (ה) ואת מתך קבור. והנה דבר על אוזן שומעת שנאמר (ג) וישמע אברהם אל עפרון וישקול וכו' ואחשוב כי מפני שהשעה דחוקה להתעכב במשקל הכסף או בבדיקתו או שלא יתבייש עפרון על קבלתם ועל דקדוקם העבירו אברהם לסוחר ידוע בעיר כמנהג הסוחרים והוא אצלם הפרעון היותר משובח שבפרעונות בין סוחרי הארץ ועשיריה עד היום: ויקם שדה עפרון אשר במכפלה וכו' לאברהם למקנה לעיני בני חת לכל באי שער עירו. (ו) בכאן נתבארה כוונתו בבקשו לאותו פומבי שהיה לקיים דבר המכירה ולסלק מעליה כל ערעור וטענה המתרגשות לבא אם מפאת היחיד ואם מפאת הרבים בשום זמן כי ידע כי שם ביתו התמידית והוא משכן לגופות הזווגים הנכבדים ואם יעשה הפרסום הזה באותו שיעור מההשתדלות בזמן אחר אולי יתנו לב לדבריו ולא תעלה בידו. וברוך הוא יתברך אשר לו נתכנו עלילות. ובקבורת יעקב אבינו תמצא פי' כמה הועיל זה הפרסום עם יתר החזוקים לסלק כל עורר וטוען כמו שיתבאר שם ב"ה. ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת וכו' לא רצה לקברה עד אחרי כל זה. ויקם שדה עפרון כו'. כי אחר שקנה אותו בכסף ובחזקה קם לו קיום גמור לאחוזת קבר גם מאת בני חת שהקנו לו זכות הרבים וכו' וקורא אני עליו ע"ה בכל זה מחשבות צדיקים משפט (משלי י"ב). ועל עפרון סופיה דקרא תחבולות רשעים מרמה. והוא כי החריפות וההתחכמות אל דקדוק הדברים הוא נכון כשהוא אל תכלית טוב כענין תחבולות שלמה במשפט השתי נשים (מלכים א ג׳:א׳). ואם להביא תכלית רע ההוא יקרא מרמה. ולזה תרגם אנקלוס בא אחיך במרמה (בראשית כ״ז:ל״ה) בחכמתא וכבר דרשו ז"ל (ב"ר פ' נ"ח). נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו (משלי כ"ח) על עפרון שחסרו לו אות אחת משמו מפני שהשתדל מאד בגניבת הדעת והוא הפך אברהם שיתר אות אחת על שמו כי החסר יחסר והשלם יושלם. ע"כ שיעור ההשתדלות החרוץ אשר עשה אבינו הזקן לכבוד אשתו הצדקת החביבה עליו כגופו עצמו ולא רצה שיפריד המות ביניהם כמו שלא ירצה האדם לחלק וליקבר בשני מקומות. וכבר אמרנו שאי אפשר שלא יסתכך בזה הספור דבר מענין הפרד אלו החלקים ואופני פשרתם לעיני בני עמם להושיב כל א' מהם על מכונו ואיש על מקומו יבא בשלום:

[משלי ו, ו] "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וְחֲכָם". פירוש "וחכם", הֶיֵה נוהג כן בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. כי המלך שלמה מוכיח את העצל ומזרזו שילמד לעצמו דרך הנמלה שהיא זריזה במלאכתה, וכמו שסמך ואמר (שם ו, זח) "אשר אין לה קצין שוטר ומושל. תכין בקיץ לחמה, אגרה בקיץ מאכלה". ואם תחשוב שבא שלמה לזרז את העצל שיעשה גם הוא כמעשה הנמלה, ויהיה זריז לאסוף ולכנוס אוצרות שתהיינה מוכנים לצרכיו לזמנים הבאים, הנה לא טובה עצת שלמה, ודבריו סותרין זו את זו. כי ידוע שהנמלה כל ימי היותה מאכלה גרעין ומחצה, כמו שאמרו קדמונינו ז"ל (דברים רבה ה, ב), והיא טורחת לאסוף אלפים גרעינין בחוֹרָהּ, ואין סּכלות גדולה מזאת, תצבור ולא לה תהיינה. ואם ינהג כן אדם, ויטרח לאסוף ולכנוס אוצרות על אלף שנים, כבר אמר עליו שלמה ברוח הקדש (קהלת ב, כו) "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים", והוא ענין רע מאד. וכדרך (משלי כח, כב) "נבהל להון איש רע עין", כי מה יועיל המספר הרב הזה, ואם בגבורות יחיה שמונים שנה? וחלילה לומר שעל זה אמר שלמה שנלמד מן הנמלה! גם לא היה צריך למשל משָׁלים על זה, ומדת הזריזות נודעת, יביננה גם העצל בלי משל ודמיון. ולא היה צריך לומר "וחכם", אלא "ראה דרכיה ועשה כן". אבל הענין כך הוא: השם ב"ה הטביע ביצוריו במין ומין¹כל מין בפני עצמו שברא, דרכים ומידות, לכל מין דרך ומדה ידועה שאינן הכרחיים לקיום אותו המין ולהעמדתו, כמו שאר הדברים שהטביע בהן, שהן הכרחיים לתועלות בעלי החיים ההוא ולקיומו, כמו שכתבו חכמי הטבע בספריהם כשדברו על מיני בעלי החיים וסגולותיהן. והנה אלו הדברים שהטביע היוצר ב"ה שאינן הכרחיים לקיומם, לא הוטבעו בם לבטלה וללא יועיל ח"ו, כי כל מעשה השם ב"ה בחכמה ובתבונה שאין לה חקר. ואולם רבים מהם הטבעו בם ללמד לבני אדם דרכם כי בהיות אות חותם חכמת השם ב"ה בכל מין ומין, כשיביטו בהן בני אדם יבינו עצתו יתברך ובמה חפץ האלהים, ומן הבריות השפלות והקטנות יקחו מוסר לנפשם, לדעת עמוקות ונפלאות בחכמה. ואעפ"י שכל הדרכים שנטבעו בבעלי חיים כולם יחדיו הטבעו בנפש האדם, כי היא כוללת כחות כל מעשה בראשית, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ג' חלון ג'), לא יועילו להם דרכי בני אדם ללמדם דעת. כי בעבור שמנהגי האדם בחפץ וברצון, לפי שנטועים בו הכחות והפוכי-הכחות, וכמו שבארנו שם (שם חלון ד') הרואה יאמר לא יתכן דרכו. על דרך משל העצל כשיראה מנהגי הזריז, הנה שכלו ובינתו התועים אחר מדת עצלותו ישפטו שזה הזריז בחר לעצמו הנהגה לא טובה, וכדרך הכסילים המתוַכחים עם החכמים. מה שאין כן דרכי שאר בעלי החיים ומנהגיהם, שהן בטבע מוכרח בגזרת עליון ית', וכמו שבארנו שם (שם שם), הנה בראותו מנהגיהן, לא יוכל לטעון שזה המין בחר לו ההנהגה הרעה הזאת, ובהכרח יודה שצריך לנהוג כן בעצת עליון ובגזרתו. ונודע בברור כי השם ב"ה חפץ במנהג זה, וישכיל כן בראותו שהדרך ההוא שהוטבע בבעלי חיים ידוע איננו הכרחי לקיומו, ולא תועלת להעמדתו, ויבין שכל עצמו לא הוטבע בו אלא להיות מוסר ותוכחת לבני אדם שילמדו דרכה כי להם יועיל ובו יתקיימו.

מופת נאמן שמעשה הבריות האלו אינו בחכמה, תראה מדברי שלמה ממה שייחס לכל אחד מהן, ועם זה נעמוד על מקצת סוד מְשָׁלָיו. אמר (משלי ל, כח) "הנמלים עם לא עז, ויכינו בקיץ לחמם". וראינו במקום אחר מספרו שצוה את העצל ללכת לראות דרכי הנמלה. ואמר (שם ו, ו-ח) "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וַחֲכָם. אשר אין לה קצין שוטר ומושל. תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה". מבואר כי העצל ילמד דרך הזריזות מן הנמלה. וכבר בארנו (חדר ה' חלון ג') שהנמלה מאכלה גרעין ומחצה כל ימי חייה. והיא אוספת גרעינין רבים אל חוֹרָהּ, וטורחת מאד באסיפתן ובשמירתן שלא ירקבו, כמו שכתוב בספרי חכמי הטבע. ואין זה חכמה אלא סּכלות גדולה הוא בערכה. כי מה יועילו לה כל המאסף הזה? ואם ינהג כן האדם לאסוף ולכנוס אוצרות רבים למחיה על אלף שנים, יתואר "רע עין". כדרך (משלי כח, כב) "נבהל להון איש רע עין". וקהלת אמר (קהלת ב, כו) "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס". ומלבד זה הוא סּכלות גדול. כי אם בגבורות יחיה האדם שמנים שנה, ועזב לאחרים חילו. וחלילה לחשוב שעל זה אמר שלמה "ראה דרכיה וַחֲכָם". אבל באמת הנמלה אינה עושה בחכמה. אבל היא מוכרחת להתנהג ככה, כי הבורא ב"ה הטביע בה מדת הזריזות הגדולה שלא תנוח ולא תשקוט מֵאֱסוֹף וּמֵכִּנוּס יומם ולילה, ולשמור היטב מה שאספה. ועל זה אמר "מחוכמים". כלומר בהכרח. ואולם כל מה שהטביע היוצר ב"ה ביצורים היא בחכמה ולתועלת יצוריו. ואחר שמדת הנמלה היא לרע לה וללא יועיל, אין זה אלא ללמד לבני אדם דרכה בחכמה. לא שילמדו ממה לאסוף ולכנוס התבואות והסגולות שהן תחת השמש יותר ממה שצריך להם. אך ילמדו ממה שינהגו כן בחכמה,¹בלימוד החכמה ויטרחו תמיד לאסוף חֻקֵי החכמה הרבים, ולשמרם בלב שלא ילוזו מעיניהם. כי נשמת האדם עומדת לעד, וצריך לאסוף דברים רבים שהן לחיי עולם. ועל זה אמר "רְאֵה דרכיה וַחֲכָם". כלומר ראה מנהגה שהיא טורחת לאסוף כאילו תחיה לעולם, וַעֲשֵׂה כן בחכמה, וַחֲכָם. [ת]נהג בזריזות לשקוד על דלתות בתי החכמה יומם ולילה. כדרך (משלי ג, כז) "אל תמנע טוב מבעליו", שגם הוא תוכחה לעצל. וכן (משלי ג, כח) "אל תאמר לרעך לך ושוב" כמבואר למעלה (חדר י' חלון ט"ו). כי העצלה תפיל תרדמה בנפש. ובאחרית, יהיה "חכם בעיניו". ומבואר בבית הראשון (חדר ו' חלון י"ד):