משלי כ:י מחשבת ישראל: עקידת יצחק

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו וגומר. ותחלה אקדים ואומר כי הנה שומרי תורה ומצוה הם על שני מחלקות. האחד אשר יקיימו הדברים המונחים בדת למה שיגזרם טוב דעתם ושכלם עד שאלמלא לא נכתבו הם היו ממציאים אותם ומשתדלים על קיומם ואנו הם הראויים להיות מנהיגים בעם והם המעט. והשני הוא כלל ההמון המונהגים אשר באו על שמירתם בהכרח ומיראת העונשים אשר תניח הדת עליהם לא בעבור דבד אחר ותמיד מראים עצמם כאנוסים בהם. והנה שתי הכתות האלו הוא מבואר שיתחלקו אל מחלקות כפי מה שימצא כל אחד מהעניינים האלה בהם בפחות וביתר והוא גם כן מבואר כי דרך הלימוד והגעת הדברים אל אלו שתי הכתות הוא מתחלף. כי הנה הכת ההמונית ראוי שיוקדם להם ההכרח אשר יביאם לעשות המצוה קודם שיזכרו להם המצות עצמם אחר שהתחלת מעשיהם הוא ההכרח ההוא לא זולת. אמנם כת היחידים הוא בהפך כי תחלה מגיע לדעתם חיוב הדברים מצד הצדקם מצד עצמם וילמדו על קצתם מקצתם ואחר יגיעו אל היות אלו העניינים מרוצים לפני מניח הדת וראוי שיהיו נעשים במצותו גם כי חוייבו לו קצת עבודות וכבודות קל וחומר מזולתו. (ב) והנה להיות המעמד הנכבד והנורא אשר בהר סיני מכוון אל כלל העם כמו שנאמר שם (שמות י״ט:ט׳) הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם כי העם שם מיוחד לכלל ההמון ובשם ההוא נשתמש בכל הפרשה כלה זולתי פעם אחת כמו שנתבאר שם. לזה סדר דבריו עמהם על האופן המיוחד להם התחיל (שם כ') אנכי ה' וגומר. לא יהיה לך אלהים אחרים וגו' ואח"כ לא תשא ואחר כך זכור את יום השבת כי כל זה מה שיורה על מציאות המצוה והשגחתו ויכלתו לצוות ולהשכיר ולהעניש ואחר התחיל במצות כבד את אביך וגומר. לא תרצח לא תנאף וגומר. וכמו שאמר (מכילתא יתרו פ' מ"ת פ"ו.) המליכוני עליכם תחלה ואח"כ אצוה אתכם וגומר: (א) אמנם עכשיו שהוא דורך בלימוד מהלך הצורה והשלמות ייחד הדבור אל השלמים והמיוחדים שבעם ואמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם על דרך שאמר שם (י"ט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל כמוזכר שם. ולזה החליף השטה הראשונה בסדר הראוי להם והתחיל איש אמו ואביו תיראו שהיה דבור החמישי בסיני כי לא הוצרך להם להקדים ההכרח ההוא אבל ראוי שיעלה על לבם כן מעצמם ומחיוב דעתם והוסיף גם כן להזכיר מורא ההורים כי הוא דבר יותר נכבד מהכבוד כי הוא פועל הנפש ויותר יקר ממאכל ומשתה. גם הקדים האם כי הוא מה שראוי שיחויב בו תחלה ואחר יחייב במורא האב מקל וחומר כי היא והוא חייבין בכבודו. ומזה חוייבו למצות השבת המורה שהוא יתעלה הממציא הכל והוא אבי האבות כלן והוא ומולידיו חייבין בכבודו מקל וחומר. לא על השבתות בלבד הוא מכוין כי אם על כל מה שמזהיר עליו בשב ואל תעשה. ומזה חוייב מה שסמך אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם אני ה' אלהיכם לא לבד שלא לעבוד זולתו כי אם אפי' הפנייה בלב בשום מחשבה והרהור. ומזה שאלהי מסכה לא תעשה לך בפועל מכל שכן ובכלל זה אלהי מטבעות המתכות אשר רבים בוטחים בהם. אמנם השלמים לא ישימו זהב כסלם ובעשרם לא יתהללו. ומזה וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחוהו והיא עקר מה שאמרנו ראשונה שלא יהיה המעשה מפאת מכריח אלא מהתחלת רצונם שהוא המעשה השלם כי בזולת זה הוא בלתי עושה על דרך האמת אבל יעשו איבריו על כרחו ומזה הזהיר החכם כשאמר עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו (אבות פ"ב). ירצה שתלמד לעצמך לעשות הדברים הנרצים למקום באותו חשק שתעשה הדברים שתתעורר אליהם מרצונך כדי שימשך מן הלמוד וההרגל ההוא שיעשה רצונך כרצונו והוא שמעצמך תרצה אתה בהם תחלה עד שיאמר שהיה רצונך מעצמך תחלה מה שנתבאר לך אחרי כן שהיה רצונו וזה יהי' בדברים המעשיים הנרצים לאל יתעלה ומצוים מאתו כמו שאמרנו. אמנם בדברים המנועים ממנו אשר יתאוה האדם לעשותם כנון לקיחת הבית או השדה או האשה או הממון על דרכים בלתי ישרים אומר (שם) בטל רצונך מפני רצונו והכוונה שיבטל הרצון הנפסד אשר על דרך האמת הוא רצון זולתו הוא שטן הוא יצר הרע אשר בקרבו ויהפכנו אל הרצון השלם והוא הרצון האלהי השונא גזל וחמס והוא יתעלה על דרך ההשגחה גם כן יבטל רצון אחרים אשר בידם הדבר אשר אתה מתאוה אליו ויניע לבבם למה שתחפוץ באופן שיגיע הדבר לידך בהיתר ובכבוד. צא ולמד דוגמת זה מדוד שנדחה מפני שאול ולסוף שעה עמדה לו: ואבשלום (ש"ב י"ז) ואדוניה (מ"א א') שדחקו את השעה נדחו לעולם. אמנם בת שבע שאכלה פגה כמעט נטיו רגליו בה ורבים כמו אלה הבאים בכתוב ובאשר לא כתוב. וזה עצמו מה שאמר המשורר והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך (תהילים ל״ז:ד׳) והוא מבואר. והנכון שירצה שאם תתענג על ה' בהיות רצונך מה שהוא רצונו כמו שאמרנו הנה נמצא שיתן לך משאלות לבך בכל אשר אתה עושה כלומר שתמצא תמיד עובד ומתענג וכל זה מה שכלל באומרו לרצונכם תזבחוהו ואמר עוד שאף ע"פ שהם קדשים קלים ובאים בתורת שמחה ואהבה לא יקל בהם אבל יזהר בכל חלקי פעולותיו לאכלם בזמנם ושלא לפגלם בשום מחשבה מפגלת כי כן למדו חכמים ז"ל (זבחים כ"ט.) שפרשה זאת במחשבה מדברת. הנה כי בכל אלו הענינים תהיה ההישרה הולכת ועולה ממדרגה אל מדרגה ממטה למעלה תהיה ההתחלה אליה האדם עצמו. וכמו שאמר רבינו הקדוש (אבות פ"ב) כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם. ואחר שזירז בזה השיעור מהדעות החשובות בענין האלהית נעתק אל המעשים שיש בהם דררא דממונא שהוא ענין שכל החטאים תלויים עליו והתחיל ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך וגומר. אמר שמהראוי לאנשי קדש לגמול חסד אל הצריך אותו ולתת להם מהונו ומיגיעו עד שיעזוב פאת שדהו בקצרו וגם לקט שכחה ופאה ופרט הכרם והעוללות לעני ולגר כי הוא יתעלה רחמיו על כל מעשיו ואתה ראוי להתקדש כמותו. ומזה יהיה יותר מתחייב לך מקל וחומר להרחיק הגנבה הכחש והשקר ממך וממונך כי אם משלך אתה נותן לאחרים כ"ש שלא תגנוב מיד אחרים ? לא תכחשו בדבר שבא לידכם בהיתר אע"ג דסבר עד דמתרמו לי זוזי וכו' (גיטין נ"א:). ולא תשקרו איש בעמיתו אפילו בדבר שאינו ממון אבל יש בו קוטן אמונה ואונאת דברים וכ"ש שתזהרו בנדרים ושבועות המביאות אל שבועת שקר או שוא. ומזה לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעילת שכיר אתך עד בקר. והכוונה שתהיה בעיניך הלנת פעולת שכיר אתך עד בקר. כאלו עשקת את רעך וגזלת אותו ולזה בא לא תלין בלא וא"ו כי סוף הפסוק הוא פירוש לתחלתו. ומזה תזדרז שלא לקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול כי הם עבירות קלות בעיני האנשים והם דשים אותם תמיד בין עקביהם לפי שאינם גלויים כי אם למקום יתעלה. וקדושים אשר בארץ חייבים לעשות הישר בעיניו וגם שהוא פחיתות נפלא ומדה שפלה לקלל ולהזיק האנשים הנסתרים ובלתי נמצאים לפניו כמו שכתבנו זה בענין נחש העמוני בשער כ"ז. ומדרך השלמים להדריך דרך ישרה כל מי שהוא סומא בדבר וכמו שאמר איוב (כ"ט) עינים הייתי לעור וגומר. ואח"כ הזהיר בגרמא בנזיקים ואמר לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר וגומר כי שאת פני הדל והליץ בעדו או הדור פני הגדול עם שגופם אינם עול ממש אבל גורמים אל העול כי לזה אמר יהודה בן טבאי אל תעש עצמך כעורכי הדיינים וכשיהיו בעלי הדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים (אבות פ"א) כי היות כעורכי הדיינים הוא שאת פני הדל ללמד טענות למי שהוא עני בדעת כההיא דר' יוחנן דאמר לקרובים על מזונות האלמנה אלו קוצו לה ולבסוף אמר עשינו עצמינו כעורכי הדיינין (כתובות נ"ב:). ירצה שהאשים עצמו על זה ואמרינן התם מעיקרא מאי סבר מבשרך לא תתעלם ולבסוף מאי סבר אדם חשוב שאני. ובמה שאמר שיהיו בעלי הדין לפניו כרשעים כיון למאמר לא תהדר פני גדול שלא יהדר שום אחד מהם אע"פ שיהי' גדול מחבירו. ובמה שאמר וכשנפטרין מלפניך יהיו בעיניך כזכאין וכו'. הסכים למה שסיים הכתוב בצדק תשפוט עמיתך שהכוונה שנדונם לכף זכות ואחד התובע מה שלא הלוה או שלא הפקיד ואחד הכופר מה שיש בידו מהממון ראוי לדונם בחזקת כשרות ושכל אחד מהם טוען אמת לפי מחשבתו. מ"מ כל אלה הם מדות חשובות והרחקה יתירה מהעבירות. ואחרי זה זירז במדה אחרת יקרה מאד יועיל הדרוז בה מאד לחיי בני האדם ואמר לא תלך רכיל בעמך לא תעמוד על דם רעך אני ה'. והידוע כי הרכיל את אשר יראה יגיד אמנם אע"פ שלא יכזב הוא ראוי להרחיק מאד והנכשל בו דם יחשב לו שהרי הוא כאלו עמד על דם רעהו זה שהוא מדבר אליו הדברים ההם באהבתו אותו כמו שזכרנו זה בפרשת מצורע שער ס"ב. ומזה נמשך למדת חסידות גמורה והוא לא תשנא את אחיך בלבבך כי לא רבים ימשלו על שנאת הלב. ואמר עוד שהרוא' חבירו נוהג שלא כשורה יוכיחנו עליה ויישירנו אל הדרך הטובה כדי שלא ישא עליו חטא שהרי כל ישראל ערבים זה לזה בענין שמירת המצות והמתרפ' בחלקו מהם חברו נושא עליו חטא משל לרבים שנושאים את הקורה על שכמם שהמשפיל עצמו ואינו נושא בעול, חביריו ישאו חלקו ואמר הוכח תוכיח את עמיתך ממש ועל דרך שאמר החכם אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך (משלי ט'). כי יש לשאול מה בצע שיאהב הלץ את האיש השלם אדרב' טוב הוא שישנא אותו וכבר היו חכמים שהיה רע בעיניהם כשרואים שהרשעים משבחים אותם וכן אמרו חכמים (כתובות ק"ה.) האי צורבא מרבנן דמרחמי ליה בני מתא לאו משום מעליותא דידיה הוא אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא אך הכונה אל תוכח לץ פן תוסיף חטא שנאתו אותך על שאר חטאתיו כי מדרך הלץ לשנוא מוכיחיו. אמנם הוכח לחכם ותוסיף לו זכות אהבתך על שאר זכיותיו כי מדרכו לאהוב המוכיחו והמישרו וכל זה בכלל הוכח תוכיח את עמיתך שעמך בתורה ובמצות כי בזה לא תטיל עליך בתוכחתך עון אשר חטא וכמו שאמרו (ערכין ט"ז:) קרי ביה תשיא. והמשיך עוד מדות חסידות ואמר לא תקום לא תטור את בני עמך וגו'. כי ודאי הבלתי נקימה לשלם לאיש כרוע מעשהו היא יראה שלמה והבלתי נטירה היא חסידות גמורה ומדה אלהית כמו שאמר הנביא (ירמי' ג') לא אפיל פני בכם כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם. וכן אמר המשורר (תלים ק"ג) לא לנצח יריב ולא לעולם יטור כי לא די שלא יגמול כרעתו אלא שיגמול לו טובה מבלי שיאמר לו ראה עשיתי עמך טובה שלא עשית עמי בבקשי ממך וחתם כל אלו המצות הבאות בדברים שבין אדם לחבירו בזרוז נפלא שהוא כלל גדול ומעול' לכל התורה כלה ואמר ואהבת לרעך כמוך והוא תכלית טוהר הלב ונקיותו שיאהב האדם לזולתו כמותו. והכוונה שישים אדם אהבת עצמו המדה אשר בה ישער וימדוד אהבת כל בני אדם עד שלא יקבל שום אחד ממנו מה שלא ירצה הוא לקבלו מזולתו. ולזה אמרו זה כלל גדול בתורה דעלך סני לחברך לא תעביד (שבת ל"א.) ולפי שהמדה הקרובה אליו הוא ענין האחוה כי האח אצל האדם הוא כעצמו ובשרו לזה היה המנהג בתורה להזכיר כלל האנשים בשם אחוה כי ימוך אחיך (ויקרא כ״ה:ל״ו) ומך אחיך עמו (שם) וחי אחיך עמך (שם) כי ימכר לך אחיך וגו' (דברים י"ו). כמו שיתבאר זה בפרשת בהר סיני שער ס"ט ב"ה. ולגודל הענין הזה כלל הלל במצות הזאת כל המצות כלן ואמר דאידך פירושא הוא (שבת שם) וגם במה שצריך שיובן שהתנאי ברעך שיהיה כמוך הוא ענין נכבד מאד מיוחד אל השכל האנושי ושלמותו מוסכם אל דברי החוקר ביארנו יפה אצל מכירת הבכורה שער כ"ג דרוש משם. והנה אחר שסיים בזה כל אלה הדברים האנושיים נעתק אל ענינים תורניים צותה אותם התורה האלהית להרחיק מנהגיה משבושי הדעות ומקלקול הפעולות. ואמר את חקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים וגו'. ואם שהענינים האלו אין פרסום מעשיהם מגונים אלא שהאדם נזהר בהם מכח המצוה עד שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם ומזה הטעם כבר היו ממין המצות אשר יעדנו גם שיראה שהם להרחיק האדם מההרבע'. שאם יאסר עליו חבור כל שני מינים כל שכן שיהיו לו לזרה ליזקק לשאינו מינו שהוא הכיעור היותר נפלא מכל מה שהוזכרו. ואיפשר שטעם המצוה להרחיק האנשים מאד מדעת אפיקורוס האומר שכל הוויות העולם ותולדותיהן נפלו על צד ההזדמן כי הוא דעת בטל מכחיש אמיתת מציאות מנהיג ודבר לעולם שהוא עקר הכפירות כלם וכבר דברנו על בטולה בשער הראשון. ובספרי (מנחות מ"ג:) וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת הכתוב' בצדה ואי זו זו כלאים שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך וגו'. ומה נמלצו דבריהם עד מאד כי באמת המסתכל יפה בחוט התכלת הדומה לים ולרקיע ולכסא הכבוד יתאמת אליו בטול דעת ההזדמן הרמוז באסור הכלאים כמו שאמרנו. וכן יש לפרש מה שאמרו שם תניא אידך ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלוי' בה וכו'. כמו שיזכרו בלשונם בשער צ' בע"ה: והנה אחר זה סמך ענין דומה לכיעור הכלאים והוא הבא על השפח' הנחרפת לאיש שהיא בעצמה חציה שפחה וחציה משוחררת והרי הוא גופה כלאים והבא עליה הוא דמיון כלאים עמה שהוא כשר והיא שפחה ומשוחררת ומזה חוייב שתהיה לו אסורה מצד איסור אשת איש ומצד אחר מותרת ואיסור' יחייבנו איל אשם והיתרה פוטרם מן המיתה דכתיב לא יומתו כי לא חופשה. עוד צוה להם על הפרישות וההרחק' מהענינים החמריים ואמר וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים יודיעם שמטבע העץ הצומח מן השדה שלא ישלמו פירותיו לאכילה עד השנה החמישית וקודם שיוכשרו שנה אחת יש להביא פריו קדש הלולים לה' מה שתהיה סבה להוסיף תבואתו משם ואילך ודי בזה זירוז כי האדם עץ השדה ומעשיו הכעורים ראוי להרחיקם כי אז לא עץ מאכל הוא. אמנם כשיתחיל לכוין לבו לשמים סימן טוב הוא לכל מעשיו אשר יעשה וכבר כתבתי בפ' מילה שמה שאמרו (נדרים ל"ב.) בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו איפשר שכוונו למה שהכירו בימי ערלתו שזמנו באילן שלש שנים. ולפי שמחטאת הנעורים הוא להיות מטורף אחר ידיעת העתידות בכל ענייניהם אם בשאלות השדים והניחושים כי הנערים ודומיהם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו בכל תאוותיהם הנכריות לזה סמך לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו. וגם לפי שמעשה הנערות הוא ההדור והסלסול בשער ותקונו אמר לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקניך כי אין הפרש בנער לפי שכלו או לפי שניו. גם מהפעולות החסרות לתת שרט לנפש וכתבת תעקע. וכי אדם מלא ימים בדעת ובתבונה לא יעשה כאלה. וממין ההרחקה הזאת אמר אל תחלל את בתך להזנותה כי לא על הזנות נאמר כי לא לאדם להזנות בתו רק כמו שדרשו חז"ל (סנהדרין ע"ו.) זה המשיא בתו לזקן והדומה שצריך לסדר מעשיו באופן שלא יבא לידי חטא: (ג) אחר כך אמר את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו וגו'. אל תפנו אל האובות וגו'. לעשות בנין אב ליראת המקדש ולאיסור האובות והידעונים כמו שעשה בתחלת הפרשה מיראת ההורים לשמירת השבתות ולאיסור ע"א ועל הדרך שפירשנו ועתה ירצה מטעם שאני בראתי העולם כלו וזרועי מושלה בו כמו שמעיד' שמירת השבת אני מייחד המורא הגדול אל בית מקדשי כי הוא טהור ומשרתיו טהורים וכל אשר הם עושים שם בטהרה ובקדושה אותי אני עושה ובעבודה הנעשית שם כתקנה יושגו כל מבוקשי האדם כדרך ההשגחה הפרטית. וגם אם יאמר האדם לדעת את אשר יהיה לעתיד יודע בקדושת השם ובעהרת האורים הנמצאים שם על לב הכהן הגדול ומעתה אין לכם לפנות אל מעשה האובות לכל הענינים ולבקש אל הידעונים לטמאה בהם. והוא הדבר עצמו אשר ביארו משה אדוננו במשנה תורה כשאמר כי אתה בא אל הארץ וגו'. לא תלמד וגו'. לא ימצא בך וגו'. וחובר חבר ושואל אוב וידעוני כי תועבת ה' וגו'. תמים תהיה עם ה' אלהיך כי הגוים האלה וגו' ואתה לא כן נתן ה' אלהיך נביא מקרבך וגו' (דברים י״ח:י״ד-ט״ו). הנה שהזהיר שלא לדרוש אדם מהם מבוקשיו מאלו הצדדים הפחותים שבהם יתועבו העמים כי אם שיבקשו צרכיהם מאלהיהם יתעלה מכהניו ומנביאיו. ונא עוד כי אף הענינים הנמסרים בקבלה האמיתית נבאר בפרשת קח את המחת' (במדבר י״ז:י״א) שאין דעת המקום נוחה שיעזרו מהם בשעת ריתחא כי אם לשוב ולבקש מאתו כי הוא יך וירפא. וזה לא זולת נראה בעיני שהיה עון שאול כשבקש לשאול באוב לדרוש (ש"א כ"ח)כי לדעתי לא שאל בו ולא דרש אליו כמו שיבא ביאור עניינו בסוף הפרשה בעזרת האל. ולפי שאלו העניינים כלם ימשכו לאדם מימי הנערות שהוא במדרגת שנות הערלה לאילן שזכר ראשונה ובמעלליו יתנכר נער בהתנגדותו אל הילדות אם לפי רוב השנים אי לפי שלימות החכמה. ולזה סמך מפני שבה תקום וגו'. כל שיבה במשמע. והדרת פני זקן זה שקנה חכמה כי שני הענינים האלה גומרים בישראל האדם ושלמותו לבלתי לכת בתעתועים ההם רק ביראת ה' כל היום ויראת מאלהיך אני ה' מכאן אמרו (קידושין ל"ג:) מפני לומדיה עומדים מפניה לא כל שכן. ולפי שהיה המנהג המפורסם לקום מפני התורה יותר מאשר יקומו מפני לומדיה אמרו (מכות כ"ב:) הני אינשי טפשאי מקמי ס"ת קיימי מקמי תלמיד חכם לא קיימי לומר שהם בוערים בעם במה שהם מחמירין בבא מן הדין יותר מבנדון עצמו. ובפרה אדומה יתבאר ב"ה זאת התפיס' ביישוב אלו המאמרים שנראים כסותרין זה לזה. ואחרי כן זירז מאונאת הגר והוא שישים לפיו מחסום לבלתי הזכיר אותו מאומה ממעשיו וממעש' אבותיו הראשונים שהוא זהירות גדלה וכ"ש שצוה לאהוב אותו כמותו. ואחר זרז על משפט המדות והמשקלות והמשורות שצריכים ליזהר בהם שעולתם מצויה מאד אם שיכוין המתכוין ואם שיעלים עיניו בו כמו שמירת השעורים בקנה המאזנים ובארך החבלים שהכפות תלויין בהם וגובהן מעל הארץ ומעשה אבני המשקל מחלוקי נחל או זכוכית ושמירתן מהמלך ומכל לחות וקנוח המדות מזמן לזמן כמו שיאות לכל סחורה וסחורה לפי עניינה ויתר תחבולות אשר יעשו בהנה כמו שאמר ריב"ז עליהם אוי לי אם אומרם ואוי לי אם לא אומרם (ב"ב פ"ט.) כי הס שלא להזכיר מפני שלא ילמדום בני אדם הנלוזים במעגלותם. אמנם שומר נפשו ירחק מהם. ולפי שכל אלו הדברים נמסרים ללב אמר אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם וגו' ושם בחנתי בין טיפה לטיפה: והנה מה טוב מה נעים כאשר יובן שווי המדות ומשקלים אל כללות מדות האדם אשר עליהם אמר החכם (משלי כ׳:י׳) אבן ואבן איפה ואיפה וגו'. כמו שפירשתי הענין יפה עם הכתובים הסמוכים בשער י"ז והוא ענין נכבד מסכים אל דברי החוקר באלו הענינים ונאות לפי דרכנו. ולסיום כל אלה העניינים אמר ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אותם וגו'. לומר כי כל אחת מהנה היא חק ומשפט מיוחד לו שלא יסכים עליה דעת הכלל ומזה המין עצמו צוה להזהיר על נתינת הזרע למולך לא מצד עצמו ממש כי הוא מהדברים המתועבים אלא להזהיר כל בני המשפח' כמו שאמר מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן ואני אתן את פני באיש ההוא וגו'. ואם העלם יעלימו עם הארץ מן האיש ההוא וגו' ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו ואת כל הזונים אחרי המולך מקרב עמם. וכל זה הוא מבואר שהוא ממין הפרישות וההרחק' שיחרדו הכל לבער גלולים מן הארץ. וסמך להרחק' זו והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים לזנות אחריהם ונתתי את פני וגו': (ג) כי למעלה דבר דרך אזהרה על עצם העביר' המסורה לב"ד וכאן הזהיר בפירוש אפילו על הפנייה המחשבית שהיא מסורה לשמים וכמו שאמר ראשונה אל תפנו אל האלילים. והנה אחר שגמר מה שראה לזרז בו מכל אלה המעשים אשר מזה המין פירש הכוונה העצמית שהיא אותה אשר הנחנו מהיותם על דרך הקדושה האלהית ואמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' אלהיכם (ו) ירצה כוונת כל המצות והזירוזים הללו היתה כדי שתתקדשו בעצמכם במה שנראה מותר ובלתי מגונה להמון האנשים הנמשכים אחרי טבע התחלתם ותהיו נבדלים ומרוחקים מכל דבר דומה לכיעור ומטבע החומר ומעשהו כמני כי קדוש אני אלהיכם. וע"כ זכרתי שמי כמעט בכל אחת מכל המצות שקדמו לומר בסופו אני ה' כלומר מהרו עשו כמוני כי הנה מניעת המעשים המגונים והבהמיים בעצמם לא תקרא קדושה טהרה כמו שזכרנו ראשונה והעושים אותם הם חשובים כבהמת השדה ופחותים מהם והמחוייב לעשות בהם משפט כתוב בשטף אף איש איש מהם כפי עונו ותוכן המאמר הזה ביארו תכלית הביאור במה שסמך ושמרתם את כל חקתי ועשיתם אותם כי אני ה' מקדשכם (ד) כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו ואיש אשר ינאף וגו'. ואיש אשר ישכב וגו' עד סוף (ה) ירצה מה שאמרתי ראשונה איש אמו ואביו תיראו וכל הנמשך אליו הנה הוא זרוז ונקיות יתירה כמו שאמרנו שם כי האיש הבהמי המקלל את אביו ואת אמו לא היה עסקינו שם עמו כי בן מות הוא שפרסום חטאתו ענה בו כי אביו ואמו קלל. וכן האיש אשר ינאף את אשת איש מצד אשר ינאף את אשת רעהו וגוזל וגונב קנינו היותר מיוחד לו הוא מפורסם שמשפט הנואף והנואפת למיתה אחר ששניהם מסכימים בעול וגם איש אשר ישכב אח אשת אביו פרסום חטאתו ענה בו כי ערות אביו גלה. וכן אשר ישכב את כלתו מי לא ידע שהוא דבר מאוס ובהמי לכלול ולערב זרע האב והבן יחד: ואין צ"ל שהוא מפורסם תיעוב הזכור אשר בה חייבים מיתת שניהם. וכן זמת אשת ובתה ונותן שכבתו בבהמה. וכן אשר יקח את אחותו לשם נישואין אם יגיע הדבר לפועל שהוא ראה את ערותה והיא תראה את ערותו כמו שנתבאר בסוף שער שעבר כי ערות אחותו גלה וגו'. וכן בנדה כי את מקורה הערה והיא גלתה את מקור דמיה כי היא חוצפא עצומה וטנוף בהמי ראויים שניהם להכרת עליה. וכן אחות אם ואב למה שהוא גנות מפורסם. וכן בדודתו גם אשת אחיו שהיא במדרגת הנדה עד שתטהר במיתת אחיו בלא בנים כפי גזרת הכתוב כי כל אלו המעשים ודאי הם מאוסים ומגונים עשו אותם העמים אשר זעם ה'. ולזה אמר על כלם ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה ולא תלכו בחקות הגוי אשר אני משלח מפניכם כי את כל אלה עשו ואקוץ בם ואלו שום קדושה לא נזכרה עליהם כמו בראשונים. אמנם אחר זה אמר ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם וגו'. אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים ולא שתבדלו בזה לבד כי גם בענין המאכל והמשק' כמו שסמך והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור וגו' ולא תשקצו וגו' ובזה ודאי טפל ענין קדושה וטהר' כי הוא הרחק' מהאטימות ומרוח הטומא' כמו שכתבנו במקומם שער ס'. וכן נאמר שם אל תשקצו את נפשותיכם וגו'. כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם כמו שאמר בכאן והייתם קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. וכבר כתבנו בפרשת בחדש השלישי שער מ"ד טעם נכבד מאוד בזה ההבדל כי בו נשלם הבדל וסגלת העם הזה מכל העמים. והנה לפי שבענין דרישת האובות והידעונים הזהיר למעלה על דרך הזירוז כמו שאמרנו חזר עכשיו והזכירו בכלל המעשים המגונים וענש עליו מיתה כמותם. ואם הפסיק בענין המאכלות ואמר איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותו דמיהם בם. ועם זה כבר עברנו על הפרשה כלה בהתר הספקות וביררנו מתוכה מה שרצינו מההבדל אשר בין הלימוד הבא בסדרה ובין הלמוד שבא בסדר הדברות הנתונות בסיני והוא ענין נכשר ומתישב אל השכל ואל הכתובים:

^*והנה וכו' תוכן דעתו הוא אחרי שהודיע אותנו הרב ז"ל כי כל הנאמר בפרשתנו רומז גם על המלחמה הפנימית אשר יש לאדם בקרב לבו כל ימי חייו עלי ארץ עם יצרו הרע, יאמר עתה כי עד הנה דבר הכ' מנעורי האדם בהיות עוד דמו חם בקרבו, ועתו עת דודים והוא נוטה אז יותר אל התאות הגופניות, ואל המלחמה עם זולתו, וע"כ דבר מעניני הנישואין, איסור הקדשה, ודיני יפת תואר, ומשפטי המלחמה והדברים הקרובים והמתיחסים לכל זה כמו שמבאר הרב ז"ל (עיין בפנים) אפס עתה יחל לדבר מעת החל זקנת האדם אשר אז תשבותנה כבר בקרבו התפעליות נעוריו, וטבעו יחל להתקרר, וכחו נחלש כבר עד שלא יוכל לעבוד עוד עבודה קשה כבתחילה, כי אם יושב לרוב בביתו ומתעסק רק בהנהגתו, שהיא רק מלאכה קלה, ומניעת העמל והיגיעה, בימים האלה, מביאה את האדם להתענג רק בדבר שפתים מעניני ועסקי רעהו, וברוב דברים אלה לא יחדל פשע ולשון הרע, גם בסור ממנו התפעליות נעוריו תתעורר בקרבו חמדת ההון ורכוש יותר מלפנים. כאשר יאמר גם האשכנזי דאס אלטער איזט נייטציג אונד געשוועטציג," ע"כ יזהיר הכ' פה תחילה במאמרו "השמר בנגע הצרעת" וכו' מעון לשון הרע, ומזהיר אח"כ על השבת העבוט לעני, ושלא תרע עין העשיר באחיו האביון להניח לו הלקט השכחה והפאה, ושלא לעות המשקלים בעשותו מסחר וקנין עם רעהו, ויען כי רק הזקנים בעם נבחרו לרוב בימי קדם להיות שופטים בארץ, כי בישישים חכמה ונסיון, ע"כ הזכיר פה גם עניני המשפט והדברים המתיחסים לו כדיני חליצה וייבום, והשלים הפרשה במצות "זכור את אשר עשה לך עמלק" שהיא מצוה המוטלת ג"כ רק על הב"ד והזקנים והשופטים. והנה אחר שסדר הדברים האלה הנמשכים אל עסקי המלחמה שכלם באים ליד האדם בעודו בימי תנועות הבחרות והמיותיו כמו שאמרנו נעתק אל הענינים הנמשכים אליו בבואו בימים והיותו שוקט על נכסיו מנהיג ביתו ובני עירו. ולפי שהבטלה וישיבת המרגוע על הרוב מביאות לידי דבור לשון הרע בזולת לזה התחיל השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות וגו'. לפי שהוא נודע שעקר מה שהצרעת בא הוא על לשון הרע כמו שאמר זאת תורת המצורע המוציא שם רע (ערכין ט"ו:) וכבר נתייחדה הפרשה ההיא לזה ואין צריך להאריך והוא עצמו מה שביאר היטב בסמכו זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים וגו': כי תשה ברעך משאת מאומה וגו'. הוא דבר מיוחד אל העשיר הנושה בעם מתוך עסקיו שלא יבא אל בית הנושה לעבוט עבוטו גם שאם איש עני הוא לא ישכב ועבוטו עמי אם הוא כסות לילה ואם הוא כסות יום כבר צוה בפרשת משפטים עד בא השמש תשיבנו לו (שמות כ״ב:כ״ה) וכבא השמש תקחנו ואמר ושכב בשלמתו וברכך ולך תהיה צדקה וגו' (שם) ירצה שהוא אינו משתמש אלא בשלו והוא מחזיק לך טובה עליו וגם שתשא ברכה מאת ה'. והנה החוקר מפרק העשירי מהחמישי מספר המדות כתב זה לשונו כי אם אחד לא ישיב העבוט מרצונו כי אם מיראה לא נאמר שעשה מעשה צדק כי אם במקרה. ואם כן יאמר בכאן שיעשה מדעתו ורצונו באופן שיקרא שמו על המעשה ויחשב לו לצדקה וחז"ל אמרו צדקה למה אלא מכאן שב"ח קונה משכון (קידושין ח':) ומה שכתבנו על דרך הפשט הוא הנכון. לא תעשוק שכיר עני ואביון וגו' ביומו תתן שכרו וגו'. גם זו מצוה מיוחדת אל העשיר ופירש שיש בעכוב השכירות שני דברי' בהפך מה שיהיה בהשבת העבוט. האחד שיקרא עליך אל ה' כמי שגוזל את שלו הפך מה שיהיה מגמילות החסד בהשבת העבוט ומה שכבר היה ממושכן בידו עד זמן הפרעון. והשני כי יהיה בך חטא הפך מה שאמר ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך. אמנם מה שאמר אחר זה לא יומתו אבות על בנים וגו' וכן לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה הם מצות מיוחדות אל העשיר מצד היותו שר ושופט כי יזהירנו שלא יפקוד עון אבות על בנים ולא עון בנים על אבות גם שלא ימית על פי קרובים גם שלא יטה משפט האומללים ולא יחבול בגד אלמנה כמו שממשכנין לאיש ואף שתהיה עשירה לפי שמשיאה שם רע בהשבת העבוט אם יום ואם לילה ואמר וזכרת כי עבד היית וגו'. על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה לפי שהוא קשה לקבל שיהא נושה באלמנה עשירה ולא יכול לחבול בגדה ולמשכנה. והנה לפי שמשפט גר ויתום והאלמנה מאת העם הם לקט שכחה ופאה כמו שאמר בכלם לגר ליתום ואלמנה יהיה סמך כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו וגו'. כי תחבוט זיתך וגו' לגר ליתום וגו'. כי תבצור כרמך וגו' לגר ליתום וגו' וזכרת כי עבד היית וגו'. וכאלו כל הדברים האלו הם בכלל לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה והמונע מהם כאלו גוזל משפטם. וחזר אל עניני המשפט ואמר כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם ביך הכות הרשע והפילו השופט וגו'. (יא) כבר אפשר שיהיה הריב ביניהם על דבר שהנתבע חייב עליו מלקות כגון אם תבעו התובע שבא על בתו או אחותו שהנתבע עליה בלאו כגון שהיתה שומרת יבם או גרושתו אחר שנתקדשה לאחר או שהיא ממזרת וכיוצא או שהוא עליה בכרת ונתברר שעבר במזיד והתראה שמלקין אותו בבית דין וכבר יהיה זה דומה ללא תחסום שור בדישו שהוא לאו שיש בו מעשה ולא נתק לעשה (מכות ט"ו.) ובספרי (פ' תצא) מי גרם לזה ללקות הוי אומר מריבה ומדיני הדיינים הוא מה שאמר כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם וגו'. כמו שכתב ועלתה יבמתו השערה וגו'. וקראו לו זקני עירו וגו'. והנה לפי שמצות היבום היתה לתועלת המת ופדיון נפשו כמו שנראה ממעשה תמר והיה משפט גאולתו מוטלת על אחד מאחיו והוא הראוי לגאול את גאולתו לזה תלה הכתוב הענין ברצונו ואם לא ירצה כבר הותרה היבמה לזר כשתחלוץ רגלו כמשפט. ולזה ראתה תורה כי אחר שתחלוץ אותו ותרוק בפניו תאמר עליו ככה יעשה לאיש אם לא יבנה את בית אחיו כי ודאי הוא חרפה וקלון לו שתטיל התורה עליו גאולת אחיו והוא לא יחפוץ לגאל וכן אמר ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל כלומר בית המתנכר לאחיו ולא רצה להקים שמו בישראל ומהמין הזה עצמו מה שסמך כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו וקרבה אשת האחד להציל את אישה וגו' וקצותה את כפה וגו'. (יב) והכוונ' שאם בתואנת ההצלה מההכאה שלא היתה בה סכנה כי על כן תארם באחים כמאמר איש ואחיו היא תחזיק במכה ממקום שהיא סכנה לו שיצילוהו מידה עכ"פ אפי' יצטרכו לקצות כפה על זה אפי' בנפשה שנא' לא תחוס עינך ומ"ש ר"י בספרי (פ' תצא) לא תחוס עיניך מה להלן ממון אף כאן ממון זה חוייב שיובן כשהזיקה באחד מאיבריו כעדים זוממין אף אם המיתה ודאי תומת שהרי עדים זוממיו אם העידו על הנפש והוזמו קודם שיעשו הדין על פיהם נהרגין. והנה גם כן מה שאמר לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן וגו' לא יהיה ביתך איפה ואיפה וגו'. אבן שלמה וצדק וגו'. בפשוטו יכוין לדבר עם האדם מצד מה שהוא עשיר נושא ונותן בסחורות הנמכרות והנקבות במדה במשקל ובמשורה ועם בית דין להכריח ולכפות על כך כי עליהם לחקור ולדרוש על זה כדאיתא במסכת בתרא (פ"ט:) וגם רומז אל השופט שישוה משקלותיו במשפטיו ושלא יתחלף שקול דעתו לחלוף האנשים מקורבא וריחוק ושנאה ואהבה או מנקלה לנכבד וכיוצא ולזה אמר למען יאריכון ימיך וגו'. כמו שאמר צדק צדק תרדוף למען תחיה וגומר (דברים ט״ז:י״ט-כ׳). והעד הנאמן מה שחתם כי תועבת יי' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול הרי דתרויהו איתנהו. וכן אמר בפרשת קדושים לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה כמו שכתבנו ואמרו חכמינו ז"ל (תורת כהנים פרשת קדושים) מלמד שהדיין המקלקל את הדין נקרא עול שנוי ומשוקץ וכו' שנאמר כי תועבת יי' כל עושה אלה כל עושה עול וכן יש בכלל שווי המדות האנושיות בכללם שלא ימצא בהם אבן ואבך גדולה וקטנה על דרך שאמר החכם אבן ואבן איפה ואיפה תועבת יי' גם שניהם (משלי כ׳:י׳) כמו שנתבאר עם הכתובים הסמוכים בפרשת המחזה שער י"ז דרוש משם. וכן גם כן מצות זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם וגומר מצוה מוטלת על בית דין הגדול או על המלך כמו שנראה מענין שאול. ובפרשת עמלק שער מ"ב ביארנו יפה פרשה זו (יג) ונתן טעם למה שצוה בכאן והיה בהניח יי' אלהיך לך וגו' תמחה את זכר עמלק אחר שנא' שם מלחמה ליי' בעמלק מדר דר (שמות י״ז:י״ד) זהו מה שראיתי לכתוב באלו הפרשיות המעולות מלחמת רשות וסופן מלחמה חובה ראשיתן במלחמה המוטלת עלינו ואחריתך במלחמת יי' אשר עם עמלק אויבנו ראשית צרינו ולוחמינו ומפלתו תהיה סוף וקץ לכל צרותינו תחלה וראש לישועתינו והצלחותינו אשר לא יסורו לעולמי עולמים. ודי בזה לכוונת זה החלק:

(ב) ואולם התיחדות אלו הי"ב דברים אשר עליהם באו ההכרזות ההנה משאר כל מצות שבתורה הנה לא כתבו בו הקדמונים טעם מספיק אמנם מה שעלה בלבי אומר אותו אתר שאציע הראוי להציע אליו והוא כי מהמלאכה ומהטבע גם מהתורה האלהית למדנו ^*כמה צריך האדם וכו' עיין מזה ביאורי למעל' במדבר דף נ"ו ע"א. כמה צריך האדם ההתחזק וההתאמץ בשמירת דבר מהדברים לאחד מב' סבות. הא' להיות הדבר ההוא חמור והחטא בו סכנה עצומה והב' להיות הדבר ההוא חלוש ועלול לקבל הנזק מזולתו להיותו חמור כמו שנראה מרבת המלאכות שתזדרז מאד על שמירת המלך ושר הצבא והטבע אצל שמירת הלב בגוף האדם והתורה אצל המצות הראשיות כמו שביארנו ענינם בראש שער ע"ח בפ' קרח. אמנם בחלושים יראה במלאכה ההיא כי מנהיגי הצבא מקפידים על האנשים החלושים המעותדים לקבל נזק מחמת זקנה או רכות הטבע כמו שאמר' התורה ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה (במדבר ח׳:כ״ה) ונאמר מי האיש הירך ורך הלבב ילך וישוב לביתו וגו' (דברים כ׳:ח׳) והטבע גם הוא יקפיד בשמירת האיברים הפחותים והשפלים לחולשתם ולקלות התעתדם למקרים ^*כמו שהוא הענין בראשי האצבעות וכו' עיין למעל' בביאורי ויקרא דף ל' ע"א. כמו שהוא הענין בראשי האצבעות והעקב וביוצא באלו בשהגין עליהם בגרם הצפרנים וקושי העור וכיוצא. וכן התורה השגיחה על אשר הם בדומה במדרגתם כאהבת הגר ומשפט גר ויתום ואלמנה עד שגזר עליהם יותר באומרו אם ענה תענה אותו וגו'. וחרה אפי וגו' (שמות כ״ב:כ״ב). ועל זה ההקש בכל הענינים באו עליהם האזהרות הרביות אם לחומרתן וגודל סכנתן כמו שנתבאר שם ואם לחולשתן ועלילותם כמו שזכרנו. והנה כפי מה שאחשוב בהשקפה זו לוקחו אלו הי"ב דברים בהכרזות אלו כי הקפיד בהם על ב' מיני ההקפדה שאמרנו. הא' על ראשיות וחומר הדברים מצד חומרתן. והב' לקלות המצא החטא בהם אלא שהחלק הזה הב' חלק אותו לג' מינים הא' מה שיהיה החטא בו במצוי לחולשת מקבל העלבון והנזק. והב' לרוב הרגל האדם בדבר ההוא. והשלישי לקלות הנמצא בו מצד הפועל עצמו. הנה אם כן יהיו כלם ארבעה חלקים וכבר זכרם הרב המורה ז"ל פ' מ"א חלק שלישי לתת טעם לעונשי התורה בכללה כמו שתראה לשם. והנה לקח לכל חלק מאלו שלשה ארורים. המין האחד ארור אשר יעשה פסל ומסכה וגו' ארור מקלה אביו ואמו וגו' ארור מסיג גבול רעהו וגו'. הנה שתפש שלשה עקרים גדולים אשר כל המצות תלויות עליהם האחד באמונה שהחטא בו הוא הגדול שבחטאים שאיפשר לחטוא לשמים. והשני הוא החטא היותר עצום שאיפשר לחטוא בו לזולתו והוא קרוב לחטאו לאלהים כי האב והאם שותפין עמו ביצירת הולד ולזה השתוף הושם כבד את אביך ואת אמך (שמות כ׳:י״ב) בלוח הראשון עם המצות האלהיות. והג' הוא היתד שכל החיות המדיני תלוי עליו וזהו כלל סדר נזיקין כמו שאמר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה ואידך פירושא הוא (שבת ל"א:) ולא אמר הרציחה כי אין האדם תאב אליה כמו שיתאב לגרום תועלותיו בענין הנכסים והממון אשר אין רוב ענינם ועסק השתדלותם רק להרחיב בו גבולם ולהשיג גבול זולתם. המין הב' החלק האחד ממנו ארור משגה עור בדרך וגו'. ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה. ארור שוכב עם אשת אביו. כי העור הוא מעצמו מוכן לקבל זה הנזק רצוני מהשגות אותו האנשים בין שיהיה עור באחד הענינים אשר צריך שיפחתו עיניו בו כמו שאמרו (תו"כ פ' קדושים פ"ג) על ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י״ט:י״ד) למי שהוא סומא בדבר גם הגר היתום והאלמנה לשיטה הדיין המשפט לעזור ולהועיל לאשר כנגדם לפי שאין להם עוזר גם אשת האב אחרי מות אביו נשארה עגונה וכבושה תחת הבן למזונות ופרנסה וקרוב הוא שיכבשנה לשכיבה. ואפשר שעל דרך כינוי דברה תורה כעין הגם לכבוש את המלכה עמי בבית (אסתר ז׳:ח׳) וכמו שאמרו (שבת נ"ה:) על וישכב את בלהה פלגש אביו (בראשית ל״ה:כ״ב) איפשר שהיה ראובן עומד על הר עיבל ואומר ארור שוכב עם אשת אביו והיה עושה מעשה כזה אלא שהוא כנוי אל בלבול היציע וכו' ואין לומר שאם כן בלבול היציע היה מכלל ארור שוכב עם אשת אביו ואיך עמד ראובן וכו'. שהרי מכל מקום על פשוטן של דברים אמרו כן מפני הגנות הגדול שיש בהן לא יחשד בחטא כזה אחד הרקים אמנם על הענין המכונה אפשר לחטוא ולעמוד בהר עיבל וכו' כמו שאין להפלא מהמשגה עור או מטה משפט גר יתום וגומר שיעמד בהר עיבל וכו' וכן אמרו חז"ל (פסחים מ"ט:) שעל בנות עמי הארצות נאמר ארור שוכב עם כל בהמה ולא עלה על דעת כי מפני זה ימנעו מעמוד בהר עיבל. והנה הפסיק שוכב עם כל בהמה בין שכיבת אשת אביו ואחותו וחותנתו יעיד דהאי שכיבה לחוד והאי שכיבה לחוד ואיך שיהי' נתבאר יפה החלק הראשון מהמין השני. והיה החלק השני ממנו ארור שוכב עם כל בהמה ארור שוכב עם אחותו ארור שוכב עם חותנתו. כי הוא מבואר שמצד ההרגל התמידי שיש לו עמהם הוא אפשר וקרוב לו לחטוא בהנה אם יתחיל רוע תכונתו להסיתו במין הזה מהחטא וכ"ש שישוו שתיהן ברצותן לחפות עליו כבהמה ולבו סמוך ובטוח שלא יגלו ערותו כמו שידע שהבהמה לא תגלה קלונו ובושתו וחרפתו. והחלק השלישי ארור מכה רעהו בסתר ארור לוקח שוחד להכות נפש וגומר ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם. ומהידוע ששני החטאים הראשונים יקלו בעיני האדם מצד שחשב שלא יודע הדבר ולא יורגש שעשה בו רשע וכל שכן למה שאמרו ז"ל (פר"א פ' נ"ג) שעל לשון הרע הכתוב מדבר שאין הכאה נסתרת מהמוכה זולתי זאת כי הוא בטוח שלא יודע הדבר גם שיחשוב עצמו גרמא לבד וכן הלוקח שוחד הוא מעור עיני שכלו ומראה פני יושר לעוותו ויאמר שאי אפשר לברר שעשה ברשע ומן המין הזה יש כמה אנשים שמראין עצמן בגלוייהן עוסקים במצות ועוסקים בתורה אמנם עקר כוונתם לעשות מהנה כסוי חטאה לרמות בני אדם שיחשיבום בעלי תורה ואנשי מעשה למנותם פרנסים על הצבור או להפקיד בידם נכסי היתומים וזולת זה ואלו הן באמת החנפים אשר לא יראו אל פני השכינה כי הם שנואים ומאוסים לפניו יתעלה כמו שאמר הכתוב כי לא לפניו חנף יבא (איוב י״ג:ט״ז) (ד) ^*ועליהם וכו' כונתו כי לא לבד עשיית הרע מתועבת בעיני הי"ת, כי אם גם עשיית הטוב רק למראה עין ולמען כחש והחניף בזה לבני אדם, להסתיר רוע המחשב' תחת מעשה טוב החיצוני, כאשר יורה על זה גם מאה"כ "אבן ואבן" וכו' כי מדרך הסוחרים הרמאים להנית בחנותם תמיד אבן ישרה למען יחשבו הקונים כי ישקלו להם כראוי, ובכל זאת בעת ימכר להם ישקלו להם באבן תסרה או יקנו מהם באבן יתירה, באופן כי האבן הישרה בעצמה היא להם רק האמצע להונות בה ב"א יותר על נקלה, וע"כ גה היא תועבת ה' כמי האבן החסירה או היתיר' וכן אמר גם מליץ אחד (שהביא הרב ז"ל לא נודע לי מי הוא) שמצות התורה "תחיינה את המהיר" לעשותן באמת ובתמים "ותספינה את היהיר" ר"ל שלפעמים תכשינה את פני איש יהיר אשר רעות במגוריו בקרבו. ובכל זאת יעשה המצות למראה עין לבד, למען כחש בזה לב"א החושבים בראותם זאת, כי הוא צדיק והולך מישרים וע"ז רומז גם הכ' פה שארור יהי' האיש אשר לא יקים דברי התורה לעשותם בתם לבו, כ"א למען הונות בהן את בני אדם. ועליהם אמר ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם כי מי שיקים דבר מדברי התורה חוייב שיכוון לעשות אותו בעצם וראשונה ולא שיראה עצמו עושה מצוה ויהיה הרמאות בה בעצם והמצוה במקרה כי הנה אז המצוה היא עמל וכעס בעיני המקום לפי שמאנה בה הבריות וכיוצא בזה אמר החכם אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם (משלי כ׳:י׳) כי המדה או האבן הישרה שמשכים עמה הגדולה או הקטנה גם היא תועבת ה' כמו היתירה או החסירה וכבר כתבנו זה בשער י"ז והעובר על זה ראוי לעמוד עליו בארור יותר ממשגה עור בדרך וחביריו ומעתה היושב ואינו מקיים את דברי התורה מהתרשלות ורפיון כח אינו עומד בארור אבל עומד בארור החנף ומרע שעושה אותה עטרה להתגדל בה שלא לשום שמים או קרדום לחתוך בה חתיכה דאיסורא וכמו שאמר המזהיר תחיינה מהיר ותספינה יהיר והוא פירוש יפה לפי הענין ולפי הכוונה. ובמדרש טרחו ומצאו מקום לארור זה במי שיש ספק בידו להחזיק התור' ואינו מחזיק גם על החזן שאינו מקים ס"ת כמו שכתב הרמב"ן ז"ל גם הוא אומר שלא יעמוד בארור רק כשיכפור במצוה ויבטלנה בלבו כמו שכתב בפירושיו ואשר כתבנו הוא נכון. והנה אחר שסיים באלו הענינים הנעשים להם בתחלת הכנסם לארץ אשר הם כלם קבלת עול מלכות שמים שלמה ומפורסמת מה שהיה במדרגת הבכורים שנזכרו אצל הענין הראשון נעתק אל מה שחוייב להם לעשות ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו מה שהוא במדרגת וידוי מעשרות בראשון כמו שנתבאר ואמר והיה אם שמוע תשמע וגומר בעבור העיון על סדר הברכות האלה ובהשקפת קצת פסוקים שבהם (ה) מצאתי ראיתי שכיון משה אדוננו להטעים אותנו טעם לשבח בבחינות המתחלפות הנמצאות בקיום המצות ובגמול הראוי והנאות בבחינה בחינה מהן. והנה העיון בהם הוא בג' מקומות. האחד אומרו ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלהיך כי זה התנאי ודאי דברי מותר הוא אחר שכבר אמר והיה אם שמוע תשמע בקול יי' אלהיך לשמור לעשות וגומר ונתנך יי' עליון וגו'. והב' בחזרתו באמצע דבריו יקימך יי' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמור את מצות יי' אלהיך והלכת בדרכיו כי יש המותר עצמו ועוד. והג' באומרו בסוף והיית רק למעלה ולא תהיה למטה כי תשמע אל מצות יי' אלהיך אשר אנכי מצוך היום לשמור ולעשות. הנה שהתמיד בזכרון דברים נוספים כראשונים והותר ולזה יראה שכוון לפרט בחינות המעשים כלן והשכר המגיע בכל בחינה ובחינה כמו שאמרנו. ^*וזה שבקיום וכו' ר"ל כי תחילה ילמוד האדם ממורהו לעשות הטוב' מבלי אשר יבין זאת עוד מעצמו ויעשהו ג"כ רק כמצות אנשים מלמדה, ואח"כ יקנה לנפשו ט"י הרגלו זה בעשיית הטוב, גם קנין מעולה ונטית עבעו אל הטוב, ולאט ולאט כאשר תגדל עי"ז גם הכרתי לדעת בעצמו כי ראוי ונכון הוא לפניו לעשות הטוב והישר בעיני אלהים ואדם, יעשהו אז בלב שלם ובנפש חפצה ורק אז יחשב לו למעשהו האמיתי, כי רק מה שיעשהו האדם עפ"י משפט שכלו, ונטיית לבו יקרא "מעשהו" על צד האמת לא מה שיעשהו רק עפ"י מצות מורה ומלמד זולתו מבלי דעת והבין עוד תכליתו היטב, כמאחז"ל "גדול התלמוד שמביא ליד מעשה" (ר"ל לידי מעשה אמיתית, כי ע"י הלימוד התמידי תרבה דעת האדם לעשות אח"כ מעשה הטוב גם עפ"י משפט שכלו ותבונתו) (עיין מזה גם בשער מ"ז וביאורי שם,) ועי"ז רומז גם מאה"כ "והיה אם שמוע וכו' לשמור ולעשות וכו' כי השמיעה רומזת על הלימוד, והשמירה בלב על קנין המדות הטובות, והעשיה על מעשה הטוב, וזה שבקיום המצות האלהיות ימצאו השלשה גבולים אשר ימצאו בפעולות המעלות. האחד אשר יעשה האדם המעשה על פי מלמד ומישיר לפי שהוא לא ידע תוכן פעולתו. והב' הקנין אשר נקנה בנפש מהרגלו על זה הלמוד הנזכר. והשלישי הפועל המתוקן המסודר מזה הקנין אשר הוא המעשה על דרך האמת כמו שהמעש' אשר קודם הקנין נקרא מעשה בהשאלה או בשתוף ודברים אלו נתבארו יפה בפילוסופיא המדינית זכרנום יפה אצל מאמר נעשה ונשמע שער מ"ז. ואין ספק שדוגמת אלו הגבולין יעברום העוסקים במצות התוריות כי בתחלה ישתדל המשתדל לדעת אותם אם מפי סופר או מפי ספר. והב' מה שישתדל ללכת בהם ולהרגילם עד שיהיו לו לקנין נפשי. והשלישי מה שיזדרז אחרי כן להוציא המעשים המשובחים מהקנין ההוא המעולה כי אז הוא מעשה שלם וכמו שאמר שהתלמוד מביא לידי מעשה (קידושין מ':) והנה באמת שלשה גבולים הללו כללם משה בפסוק ראשון ואחר כך חזר על פרטם בכתובים הנזכרים. כי הנה בפסוק ראשון אמר והיה אם שמוע תשמע בקול יי' אלהיך הרי האחד. ועל הב' אמר לשמור לעשות את כל מצותיו וגו' כי השמירה הוא ענין הקנאת הקנינים הנפשיים כמו שאמר החכם על כיוצא בזה כי נעים כי תשמרם בבטנך (משלי כ״ב:י״ח) שמרם בתוך לבבך (שם ד'). וכן אמרו חז"ל (ספרי פ' ראה) ושמרתם זו משנ' והיא הענין הנשאר והנשמר בנפש ובמה שאמר לעשות. את כל מצותיו כיון אל הענין השלישי והוא המעש' המסובב מהקנין כי הוא הנקרא מעשה על דרך האמת ואין זולתו כמו שאמרנו. ואמר כי בשלשה אלה יושלם להם הענין להיות לו יתע' חטיבה בעולם ועם סגולתו מכל העמים אשר על פני האדמה והוא אומרו ונתנך יי' עליון על כל גויי הארץ והוא באמת ענין הבכורה והברכה שנאמר בה הוי גביר לאחיך וישתחוו לך וגו' (בראשית כ״ז:כ״ט). והרי בכאן ענין הערים שהזכירוה חז"ל במדרש שביארנו כי בהביא המטרונה הצדק והמשפט שלה באלו הענינים הנפשיים באמת הוא יתעל' יזקוף את שלו והם החסד והרחמים האלהיים אשר בהם יעלו מעלה מעלה על כל שאר העמים והנה אחר שהודיעם זה דרך כלל התחיל לפרט מתן שכרם מצד כל בחינה ובחינה שזכר כדי לקבוע שכר על כל חלק הפעולות כאשר לא יוכל המשתדל לגמור המלאכה כלה כמו אמר התנא לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה וכו' (אבות פ"ב). ועל מה שיגיע משכר השמיעה לבד אמר ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלהיך ברוך אתה בעיר וגו'. ירצה בשכר מה שתכין עצמך לשמוע בקול יי' אלהיך ללמוד מצותיו לדעת אותם מפי חכם או סופר או ספר אני קובע לך כל הברכות האלה שתתברך בעיר ובשדה בפרי בטנך ופרי אדמתך שגר אגפיך וגומר ובטנאך ובמשארתך ובבואך וצאתך ויתן יי' את כל אויביך נגפים לפניך וגומר. לפי שכל אלה יאותו לאנשים המתעסקים בלמודם כדי שיהיו פנויים אל השמיעה והלמוד ההיא ולא יוכרחו להטרד אחרי ספוק צרכיה' או בשביל האויבים המעיקים. והבטיחם שלא יחיו על הצמצום אבל שיצוה את הברכ' באסמם ובכל משלח ידם בארץ ההיא כי על כן הביאם לתוכה כדי שתהא תורתן משתמרת ומלאכתך מתברכת וכבר כלל בזה השלשה ענינים שנזכרו בברכות הברית הראשונ' והם שלמות הגופי' ובריאותם והשלמת צרכיהם והסרת המונעים והמטרידים מחוץ כמו שנתבאר שם. ואחר שהזכיר השכר המתיחס אל השמיעה והלימוד נעתק אל השכר הנוסף על זה בבחינת הקנינים הנפשיים ואמר יקימך יי' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמור את מצות יי' אלהיך ללכת בדרכיו יראה כי השכר הקבוע על שמירת הקנינים הנקנית מההליכה בדרכיו כאשר אמרנו הוא שיקימך יי' לו לעם קדוש ונבדל בתכונות ודעות מכל גויי הארץ כמו שאמר ראשונ' ונתנך יי' עליון וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ויראו ממך ובאמת כי לא נקרא שם בשלמות רק על מי שנפשו זכה המלאה לה קניני המדע והמדות ואמר עוד והותירך יי' לטובה בפרי בטנך וגומר. כי התמדת ההצלחות ודאי לא תמשך רק אל הקנינים הקיימים אשר בנפש אשר לא יסורו לעולם ואמר שיהיה כן על האדמה אשר נשבע יי' לאבותיך לתת לך להורות כי הוא סוף הענין כמו שעשה בראשון. ואחר כך אמר כי כשיחובר אל שני הענינים האלו הענין השלישי והוא הזירוז אל הוצאת המעשים השלמים מאלו הקנינים שיתוספו להם עקב זאת ברכות שלמות ומפורסמות יעלו בהם למעלה וכבוד על כל הגוים בפרסום נפלא לא יוכלו להכחישם. והוא אומרו יפתח יי' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו וגומר. והכוונה כי נוסף על מה שימצא לך די ספוקך והותר כאשר אמרנו יוסיף יי' לעשות עמך עוד טובה גלויה ומפורסמת במה שיודיע לכל עמי הארץ כי לך לבדך יפתת את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו עד שלא יוכלו להכחיש כי שם מי שהמפתח בידו נקרא עליך ומסר המפתחות בידך והוא הענין הנפלא אשר זכרו משה באומרו ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כיי' אלהינו בכל קראנו וגומר (דברים ד'). ויתברר להם זה מצד ראותם אותך תמיד במעלה ולא תקרה לכם ההשפלה כלל כמו שיקרה לאותם שהם תחת ממשלת הככבים והמזלות והוא אומרו והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה ושתהיה תמיד לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה והוא מופת חותך בלי ספק והנה חתם בהודיע סבת כל זה ואמר כי תשמע אל מצות יי' אלהיך אשר אנכי מצוך היום לשמור ולעשות. הנה שלקח ראשונ' השמיעה ואחר השמירה ובסוף השמיעה והשמירה והעשייה יחד ואמר אח"כ ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם ימין ושמאל ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם לזרזם שאם יסורו מעט להימין ולהשמאיל בכל אשר זרזם סופם ללכת לעבוד אלהים אחרים שהיא הקשה שבעבירות ולזה שיהיו התחלות החטא קשות מאד בעיניהם. כי מי שאינו מתחיל מובטח לו שלא יגמור. ועכ"פ כל מה שדבר עד הנה הוא ממין את יי' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו וגומר ויי' האמירך היום להיות לו לעם סגלה וגומר. וזקיפת השני עריסין האלהיים כנגד העריסין של המטרונה כי במציאות העריסין שלה ימצאו שלו בלי ספק: