אֵֽשֶׁת־חַ֭יִל מִ֣י יִמְצָ֑א וְרָחֹ֖ק מִפְּנִינִ֣ים מִכְרָֽהּ׃
עקידת יצחק
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי מציאות וקיום כל הדברים למקטנם ועד גדולם מסובבים ותלוים הם, מחיבור ענינים רבים ומקיום השלום והאחדות בינותם, ובהעדר שני אלה: ר"ל כאשר יתפרדו או שלא יסכימו ויתאימו עוד יחד. יכלו ויסופו כרגע. כי גם החומר הראשון אשר לדעת הקדמונים בראו ה' בתחיל' מן האין המוחלט וממנו נתהוו אח"כ על פיו כל הברואים התחתונים כלם, עיין בראשית י"ט ע"ב) הי' ג"כ מדי צאתו לאור ההויה מחובר ממציאות וההעדר. (ר"ל הכח והכשרון לקבל צורות שונות בזו אחר זו, כי הוא נקרא בפי הרב ז"ל בשם "העדר) אשר ע"כ קראו הנביא בשם "יעף" יען כי מדי יצא אל הפועל הי' משתוקק לקבל צורות שונות. כאיש יעף אשר נפשו תערוג אל אפיקי מים. וממנו אה"כ לדעת הרב ז"ל "נותן ליעף כח", (עיין מזה בראשית כ"א ע"ב, ובביאורי שם עוד טעם אחר לקריאתו זאת) והיסוד הפשוט [כן נקרא לדעת הקדמונים (עיין רמב"ם סוף פ"ג מה' יסודי התורה שקראו בשם גולם) היסוד אשר ממנו נתהוו אח"כ לדעתם הארבע היסודות] הוא מחובר מחומר וצורה, כי חלק העליון ממנו קבל צורת האש, וחלק שאחריו צורת האויר, והשלישי צורת המים והרביעי צורת העפר (עיין רמב"ם שם,) וכל המינים השונים שנתהוו מהם דומם. צומח. חי. מדבר. הם מורכבים מחלקים שונים, אשר רק כל עוד יתחברו ויתאחדו ויחדיו יהי' מציאות לעצם שהורכב מהם, אבל בסור האחדות והשלום מביניהם יעלה בתהו ויאבד, אשר ע"כ בצדק אמרו המחקרים שכל הויה הוא חיבור וקיבוץ, וההפסד הוא פירוד ופירוק [ומה שכ' הרב ז"ל "שכבר גזרו קצת" וכו' רומז על הנמשכים אחר דעת עפיקור אשר הכחיש באמונת חידוש כל ברואי תבל עפ"י רצון הי"ת, וחשב רק כי לפני הבריא' היו משוטטים באויר העולם עצמים קטנים פשוטים, אשר לא יוכלו להחלק עוד, לאין מספר ורק עפ"י מקרה והזדמנות נתחברו יחד, והיו לברואים שונים, וכאשר יתפרדו עפ"י מקרה באחרית הימים ישובו עוד הברואים כולם לאין, והיו כלא היו וע"ז אומר הרב ז"ל "שלא צדקו במהות העצמים ההם" מלבד מה שסתרו הפילוסופים האמיתיים כבר דעה נפסד' זאת, גם במה שאמרו, כי כמו שלא יוכל איש משכיל לחשוב שכאשר ישפך דרך מקרה דיו או שאר סמנים על הנייר ירשמו בו ציורים שונים נאים ויפים, כן לא יוכל גם להעלות על דעתנו שרק ע"י חיבור וקיבוץ אלה, דרך מקרה נתהוו הברואים השונים למיניהם הנאים והמהודרים מאוד ומתוקנים כולם כראוי להשגת תכליתם ותעודתם עלי ארץ, (ועיין מזה גם בדברי הרב ז"ל בשער א' ובביאורי דף ח' ע"א שם) ועל כל האמור עד הנה רומז גם הכ' יווצר אור" וכו', כי בשם "אור" יכונה המציאות כאשר יצאה בתחיל' מהאין אל היש, והעדר הצורה אשר הי' עוד אחוז בו נקרא בשם חושך. ולהורות כי הוית כל הברואים השונים למיניהם הית' אח"כ. ע"י שחבר הי"ת חלקי היסודות יחד, וסבב ג"כ שיסכימו ויתאימו יחדיו, באופן שיעשה שלום ביניהם, אמר "עושה שלום" ועל מה שהטביע בכל אישי ברואי עולם התחתון שיתפרדו חלקיהם כבוא עתם, ויפסדו באופן שרק מיניהם קיימים תמיד אבל אישיהם יבלו אמה"כ "ובורא רע" וחז"ל קראו את הי"ת המעמיד עולמו ע"י השלום והאחדות הזאת אשר ישכן תמיד בין כל חלקיו, בשם "מלך שהשלום שלו" אפס אם כן הדבר בכל הנמצאים עלי תבל שהשלום והאחדות מצטרכים לקיומם ואף כי במין האדם שהוא הנבחר מכולם, כי מלבד שחלקי כל אדם פרטיי הגופניים, צריכים להיות מסכימים ומתאחדים יחד, אם יוכל לעמוד ולהתקיים עלי ארץ וגם נפשו המשכלת צריכה להיות מסכמת עם שאר צורות השכל אשר ממקור מחצבתם חצבה גם היא, ואליהם תשוב עוד אחרי הפרדה מהגוף להיות צרורה עמהם בצרור החיים הנצחיים הנה גם כל קיבוץ בני אדם יחד בחברה האנושית לא יתכן מבלעדי ההסכמה וההתאחדות בינותם, אשר ע"כ הוצרכו ג"כ להיות בכל מדינה ומדינה חוקים ומשפטים אשר על ידם יתקיים השלום והאחוה בין כל בני החברה יחד, ואף כי באומה הישראלית העם הנבחר הזה שלא יושג האושר המוסרי המכוון והנרצה מקיבוצם יחד, בהעדר השלום והאחוה ביניהם (עיין מכל זה בביאורי במדבר כ' תוכן שער ע"ד), גם כאשר נעזוב ברעיונינו את ארצנו ומקום שבתנו עלי אדמה, ונשא עינינו השמימה. נראה ג"כ בעין שכלנו כי השלום הכרחי לקיום כל צבא מרום במרום כי לא לבד חוברו בכל אחד כמה ענינים ד"מ חמרו (שאינו מיסודות ברואי מטה, כי אם מטבע אחר אשר ע"כ קראוהו הקדמונים בשם גשם חמישי להבדילו מד' היסודות,) ותבניתו הכדוריית, ונפשו ושכלו (לדעת הקדמונים החושבים שיש להם נפש משכלת או התשוקה וההתאותות הטבעית לדעת הרב ז"ל להתנועע רק על אופן ידוע. עיין מזה ביאורי למעלה תחלת שער ב') ובין כל אלה הענינים יש יחס והסכמה ראויה, באופן שאלו ישוער שתבטל ההסכמה הזאת שביניהם תבטל גם מציאותם על אופן שהם עתה, וע"כ נוכל לומר גם על ענין זה מאה"כ "שלח ידיו בשלומיו" וכו' ר"ל לו ישלח הי"ת ידיו לבטל השלום בין הענינים האלה השלמים יחד בנבראים השמימים הלוא אז יחולל גם בריתו אשר הקים עם חקי מציאות השמים והארץ ביום הבראם וא"כ הדבר בכל אחד ואחד מכוכבי השמים וכסיליהם האלה בבחינת עצמותו לבד. ואף כי שיתחייב להיות יחס והסכמה בין כל ברואי מרום אלה השונים יחד. אחרי שעל פי מצות בוראם הם גבוהים קצתם איש על רעהו, וקצתם מתנועעים כמעט זה בגבול רעהו וכולם פועלים זה על זה עפ"י כח המושך שלהם, (עיין מכל זה ביאורי לשער, ב' ובמבוא לשער ל"א), כמו שנמצא גם בדחז"ל, כי להורות שהשם יתברך שם חוק וברית לא יעבור לשמש ולירח. שיהיה כל הימים יחס והצטרפות אחת ביניהם, באופן שיהיה הירח גוף עכור בעצמותו ומואר תמיד רק מקרני השמש אשר יפלו עליו. אשר בעבור זה מחויב ג"כ שכל עוד ישאר היחס וההסכמה הזאת ביניהם צריך שיהיה החלק המואר מהירח תמיד לצד השמש, והחלק הבלתי מואר ממנו תמיד לצד אחד שכנגדו אמרו ד"מ "שמעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה," מפני דרכי שלום. (עיין מזה ביאורי למעלה שמות מ"ב ע"א.) גם בעולם המלאכים אף שלא ימצא שם הריבוי כמו שנמצא בעולם הגלגלים, וברואי העולם התחתון יען כי הם עצמים פשוטים ובלתי מרכבים, בכל זאת ימצא הריבוי ביניהם בבחינת שינוי מדרגת השכלתם, כי כל אחד מהשכלים הנבדלים משכיל עצמו ומשכיל סבתו, ואחרי כי גם השכלים הנבדלים הם במדרגות השכלתם זה למעלה מזה, ותמיד מסובב התחתון מהעליון שעליו. הלא נמשך מזה, כי בשכלים היותר תחתונים הרחוקים ביותר מהי"ת שהוא סבתם הראשונה יתרבו עניני השכלתם ג"כ יותר, כי מלבד שהם משיגים עצמם ואת סבתם הקרובה להם הלוא ישכילו וידעו ג"כ, כי לסיבתם יש סיבה אחרת ואחרת לאחרת, עד הגיעם באחרונה אל הי"ת שהוא הסיבה הראשונה לכולם, ואחרי שגם אצל השכלים העליונים האלה יש רבוי בבחינה מה, צריך להיות גם ביניהם יחס והסכמה ראויה אם ישארו תמיד בשלמות מציאותם, כמו שתקנו בתפלה ע"ז "כולם אהובים וכו'. ונותנים רשות זה לזה להקדיש ליוצרם" ובו' וגם בבחינת השכלתם בעצמה יש כעין רבוי. כי ישתמשו בו בפעולת הציור וההצדק. כי תחילה יציירו כל מושכל ואח"כ מצדיקים אותו, ר"ל מביאים עליו מופת, אם הוא צודק או לא ופעולות אלה אשר על ידן תגבהינה על בהשכלותיהם תקראינה לדעת הרב ז"ל בפי הנביא בשם כנפים ויען כי השכלתם והשגתם את הי"ת היא משולשת שהם יודעים ומשיגים שהוא ית' נשגב מהמלאכים שיש להם התחלה צוריית, ונשנב מעולם הגלגלים שיש להם גם התחלה חמרית, ואף כי מעולם התחתון אשר ההעדר התמידי אחוז בו, ע"כ יחס להם הנביא שם שש כנפים שתים לכל השגה והשגה. (עיין למעלה שער ס"ו) ואחרי כי גם בין הנמצאים העליונים האלה יש כעין רבוי בבחינות שונות צריך ג"כ להיות אחדות והסכמה ביניהם, ולהורות על כל זה. ר"ל שהשלוה מצטרך להיות בין ברואי עולם העליון התיכון והתחתון כוונו חז"ל באמרם "חביב השלום הקב"ה נתנו לציון, שנאמר שאלו שלום ירושלים" וכו' רמזובבזה לדעת הרב ו"ל על עולם המלאכים קרא בפי חז"ל בשם "ירושלים של מעלה" המכוונת כננד "ירושלים של מטה, (אשר בזה רצו רק להורות שהשפע העליון יורד משם במדרגה יותר גדולה על המקום הנבחר הזה, אשר בחר ה' בו לשכן שמו שם כמא"הכ מכל ארץ ישראל כלה "עיני ה' אלקיך בה" וכו' ואף כי בירושלים עיר הקודש, ובאמרם "חביב השלום שנתנו הקב"ה לשמים" רמזו לעולם התיכון, מקום הגלגלים והכוכבים, ועל העולם התחתון שהוא מושב בני אדם בעלי נפש משכלת הקרובים במדרגת שלמותם למלאכי מרום, ומשכן בע"ח ושאר ברואים העומדים בשפל המדרגה בבחינת שלמותם הרחק מאוד ממדרגת מעלת העליונים אמרו "חביב השלום שנתנו הקב"ה לקרובים ולרחוקים, שנאמר בורא ניב שפתים" וכו' ר"ל הי"ת שברא את האדם בכשרון הדבור ע"י השפתים שהם כלים גשמיים באופן שנהיה עי"ז עצם מחובר מגוף גשמיי ונפש רוחנית, נתן לו בעבור זה גם מדת השלום בבחינה כפולה וזש"א "שלום שלום לרחוק ולקרוב" ר"ל הסכמה ואחדות בין איברי וחלקי גופו, שהוא בבחינת טבעו ועצמותו רחוק משלמות מוסרית ומעלת המלאכים הרוחנית, והשכמה ואחדות בין כוחות וכשרונות נפשו המשכלת הקרובה במעלתה אל השכלים הנבדלים, ועי"ז ירפא האדם גם מכל חלאי גופו וחסרונות נפשו, וזשאה"כ, אמר ה' ורפאתיו" והנה איש שלם כזה היה פנחס אשר בקרבו שכן השלום בבחינה כפולה, כי הוא קנא לאלקיו בנפשו הטהורה, ובזרוע כח גופו לקח נקמתו מעושי הרשעה, למען לא תפרוץ הזמה והנבלה בקרב כל ישראל תחת כי זמרי והאנשים אשר אתו, אשר בנפשותם הרעה התמכרו לעשות כל תועבה אשר שנא ה' ובתשוקתם הגופנית פרצו הגדר ועברו חוק המוסר ולא נתנו מתג ורסן לתאותם החמרית הם היו חסרי שלום גופם ונפשם וזש"א המדרש "חביב השלום שנתנו הקב"ה לפנחס" וכו' "חביב הוא השלום שלא נתנו הקב"ה לרשעים שנאמר אין שלום אמר ה' לרשעים" והסרת שלומו מהם הוא העונש היותר גדול להם כי עי"ז ינתקו מיתרי הקישור בינם לבין אלקיהם, ויסכרו מעיינות השפע הטוב היורד עליהם מלמעלה, תחת כי בני ישראל השלמים, ההולכים בתום לבם, שלום אמת יתן להם ה', ועי"ז יריק להם ברכותיו עד בלי די כמו שאחז"ל "חביב הוא השלום שבקש הקב"ה לברך את ישראל" וכו' (ועיין מכל זה גם ביאורי למעלה שער ע"ד במדבר דף כ') וע"כ כאשר חטאו ישראל והפרו ברית השלום הזה, אחז"ל דרך רמז והפלגה שכל עמודי השלום והאחדות רופפו במערכות העליונים והתחתונים וזש"א "בוכה ומבכה להקב"ה בוכה ומבכה חמה ולבנה", ר"ל כי הי"ת לא היה יכול עוד על פי משפטו הצדק להיטיב להם ע"י הורדת השפע וברכות השמים מעל ככל אשר אותה נפשו כי חפץ חסד הוא "בוכה ומבכה לשבעים אומות", כי גם מהם נאסף השלום, כי ע"י חרבן ירושלים והמקדש חדל השפע האלקי אשר יצא משם על פני כל (כמו שיבואר עוד לקמן), ועי"ז פשו אמונים מבני אדם הכל סר יחדיו נאלחו וע"כ מטה גם ברית השלום החברה האנושית בכלל ועפי"ז מבאר גם המדרש שהחל בו, כי ג' נביאים השתמשו בנבואתם במלת "איכה" המורה על ההפלגה ועל היות דבר מה מאודיי ויוצא מן ההרגל כי משה אשר היה המליץ בינותם ובין הי"ת, ועל ידו נתנה התורה המסבבת השיתוף בין העליונים והתחתונים (עיין שער מ"ד) ראה את האומה הישראלית בשלותה. ואמר על עוצם רבוים והפלגת אשרם הזמני והמוסרי "איכה אשא לבדי" וכו' כי בעבור היותם אז כצאתם ממצרים כלם יראי ה' והולכי נכוחה באו תמיד לשאול את פיו להורותם את הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון, ובעבור רוב עשרם וקנינם היה להם לרוב גם דבר משפט אשר בא לפניו עד שהוא לבדו לא היה יכול לשאת אותם, וישעיה ראה אותה בפחזותה ואמר כמתמיה על ירידתה פלאים ממעלתה הקדומה, "איכה היתה לזונה וכו'" ר"ל איך נהפכה לפתע פתאום בבחינתה המוסרית מן הקצה אל הקצה וירמיה ראה אותה בניוולה כאשר כבר נענשה על עונה ולקחה כפלים בכל חטאתיה, ע"כ שאל כמתמיה על גודל עניה ועמלה "איכה ישבה בדד" וכו', ר"ל כי גם בבחינת אשרה הזמני והמדיני ירדה הרבה מעלות אחורנית כמעלות אשר ירדה בבחינתה המוסרית. הלא בהסכים הדעת האלהית להמציא מצואי עולמו הנה מאז גזרה חכמתו על מציאות השלום וקיומו. אמנם אמות זה המשפט יעידהו יגידוהו כל ברואי' עולם מקטנם ועד גדולם. וזה שעדות השפלים כלם הנה הוא מפורסם אחר שאין מהות מציאותם זולתי חבור ענינים רבים בעצם אחד כי אף החמר הראשון המשותף הנברא ראשונה ימצאהו השכל בחבור ענינים והוא ההעדר מצד והמציאות מצד עד שגדרוהו בשהוא אמצעי בין ההעדר והפועל ישיגהו הכח לקבל הצורות בזו אחר זו. וכבר תארו כן הנבואה במאמר נותן ליעף כח וגומר (ישעי' מ') כמו שנתבאר בתחלת השער הג' וכ"ש מציאות היסוד הפשוט שחוברו בו שני עצמים והוא החמר והצורה. ואין צ"ל כל מה שהורכב מהם מהמחצב והצומח והחי כי הוא מבואר שחבורי הענינים האלה ועמידתן יחד בהסכמת שלום ועל הערך והיחס הנאותי' להם הוא הוא עקר מציאותם או הוייתם עד שכבר גזרו קצת שההויה וההפסד אינם רק קבוץ העצמים ופירודם ואם שלא צדקו במהות העצמים ההם הנה צדקו בעקר הגזירה רצוני בשכל הויה הוא חבור וקבוץ וההפסד פירוד ופירוק. וע"כ אמר הכתוב כה אמר יי' יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע (שם מ"ה) כי כמו שתיאר יציאת היש מהאין המוחלט אל האור אשר ביצירתו נתן מציאות מה להעדר המתואר בחשך והוא מציאות ציורו בשכל אנשים. כן תיאר הבריאות השלמות אשר הוציא אל הפועל אחרי כן ממנו כשעצמו במציאות חמר וצורה או בחבור הצורות היסודות כלם כמו שאמרנו אל עשיית השלום. לפי שאין מציאותם רק עמידתם על זאת ההתיחדות וההסכמה ולזה נקרא בפיהם ז"ל מלך שהשלום שלו רצוני שהוא משפיע על ברואיו זאת ההתיחדות וההסכמה אשר הם חיים עליה אשר אינה רק חזרת הרבוי אשר בהם אל דוגמת הייחוד אשר לו יתעל' כי הוא ממש ענין כבוד מלכותו שהוא חזרת כל הדברים אל אחדות פשוט וכאומרו והיה יי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' יי' אחד ושמו אחד (זכריה י״ד:ט׳) כי המלכות והאחדות ענין אחד להם ולזה עולה קבלת הייחוד שבשמע ישראל לענין המלכות והיא מבואר. והוא טעם מלך שהשלום שלו כמו שאמרנו. ולפי שבעשיית זה השלום נתן מציאות אל הפירוק והפירוד הכרוך בעקבם אשר לא ימלטו ממנו בשום פנים אמר ג"כ ובורא רע כי הרע הוא ההפסד והפירוד בלי ספק. הנה שעדות כל אלו הנמצאות הוא מפורסם ומה גם עתה כשנשים לב במין המדבר שהיה סבה ותכלית לכלם. כי מלבד מה שמציאותו תלויה בהסכמת כל הדברים הטבעיים הנזכרים עוד נוסף עליהם הסכמת הצורות האלה כלם עם הצורה השכלית שהוא ענין נפלא מאד על זווגם יחד חבר החכם שלמה הרבה פרשיות ובפרט פרשת אשת חיל (משלי ל״א:י׳) כמו שביארנו בשער ח' ובשער כ"ב עוד הוצרך למציאות הסכמת שלום בין קצתם לקצתם אשר תכלול המדיניות ביניהם אשר לצרכו הוצרכו המשפטים והתורות כמ"ש הרב המור' פ"מ ח"ב ואנחנו כתבנו בענין הקשר והיחם הראוי' להמצא בכלל העם הזה הנבחר מה שיספיק בשער ע"ד. ושם נתבאר טעם משה אין שלום בעירך וכו'. עיין עליו. סוף דבר כי זה עדות מבואר בכונתינו. ואולם בעולם האמצעי גם כן עדותנו נאמנו מאד כי בכל גוף וגוף מהכדורים היקרים ההם יחוברו כמה ענינים זכרם הרב המור' ז"ל פ"י ח"ב והם חמרו כדריותו ונפשו ושכלו כי כל אלה חברו להשלים סבות תנועתו מלבד השכל הנבדל שהיה חשקו בו. והנה הוא מבואר שאין מציאותם זולת התחבר בם אלו הענינים והיותם על יחסם וטוב ענינם ואלו ישוער הבטל שלום והסכמה זו מאתם מיד יתבטל מציאותם וכמ"ש הכתוב שלח ידיו בשלמיו חלל בריתו (תהילים נ״ה:כ״א) ואין צריך לומר שיראה זה הראות נגלה בענין רבויים והסכמת אישיהם ושלומם אלו עם אלו לשמור חקם ומנהגם במה ששמם בוראם אלו על אלו ואלו תוך אלו כאשר ראתה חכמתו יתעל' ואלו שוער שתתבטל הסכמתם זו בצד מן הצדדים אי אפשר להתקיים וכמו שאז"ל אמר רבי יוחנן מימיה לא ראתה חמה פגימתה של לבנה למה כן מפני דרכי שלום שנאמר המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו (איוב כ״ה:ב׳) (ר"ה כ"ג:) ומאמר זה הוא נפלא מאד אל כוונתינו כי הנה באמת הבלתי אפשרות והנמנע הקיים שיפול בשתרא' החמה פגימתה של לבנה בשום צד הוא עצמו ענין השלום וההסכמה המחוייבת לקיום מציאותם שאם תראה החמה פגימת הלבנה הנה תבטל החמה מטבעה ויפסד כחה אשר הוא להאיר אל עבר פניה ושלא יראה לפניו דבר סמוך ועל זה הענין נמצא ג"כ (במדרש ד"ר פ' ה') אמר רבי לוי אין אחד מהמזלות הללו שהם מהלכים ברקיע שרואה מה שלפניו אלא מה שאחריו כאדם שעולה בסולם ופניו לאחוריו שיהא כל מזל ומזל אומר אני ראשון הוי עושה שלום במרומיו הנה שקראו שלום אל תכלית יושר סדרן ותיכן מצבן עד שאי אפשר ליפול שום שבוש ובלבול בשום מעשה ממעשיהם.
עקידת יצחק
אמתת הקודם באמת מבוארת ליודעיה ולא נעלמה מעיני מבקשיה. הלא היא הנותנת סבה מחייבת לכל חכמה עיונית חקירת סבת דרושיה. אשר לצורך זה החוקרים בעוצם השתדלות עיונם דברו בהתחלות הנמצאות הטבעיות. גם ביררו להם היות סוג הסבות המקיימות והנותנות אמות מהותם במה שיושבו לשאלת מה, וממה, וממי, ולמה. במספר הד' המפורסמות אצל הפילוסופים כי המה ראו בטוב שכלם ורוח בינתם מציאות הסבות העצמיות לנמצאות דרך סדורם והשתלשלותם ואופני מערכותם וענין התאחזם והתלכדותם סולם מוצב ארצה וראשו מגיע ומפלש גבוה מעל גבוה. המה יעלו בו מהממשלה השפלה אל התיכונה ומן התיכונה אל השלישית. עד יגיעו באמצעותו אל אמתת מציאות הסבה הראשונ' לכל. הנה היא מלך הכבוד. כי זה כל האדם. רצוני המוצלח. אמנם כי יפקד מציאות הסולם או שיהיה רעוע. כאשר יתקלקלו השליבות ונפלו המדרגות או נתק קשרם והתאחזם מרגליו ועד ראשו. מי יעלה בהר ה' וכו'. האינך רואה כי בדבר שאין לו סבה. כמו שהוא בעיונים האלהיים מצד מהותו ית'. או שלא נודעו סבותיהן כמו שהוא בענינים הסגוניים או ברוב מהשמימיים. שכלם גזרו אומר שעל אלה לא תפול ידיעה אמתית ועל אלו לא כלל. כי גם בהתמעט הסבות אל הדברים. או בלתי התקשרם והתאחזם בעצמות. כמו שהיא הענין בדברים הבאים על צד הקרי וההזדמן. כי לא תלו מראותו רק בסבה האחת מהד'. כמו שנדרו ענינו היותה סבת פועלת במקרה למה שיזדמן על המעט. הסכימו שלא תפיל על זה המין מהנמצאות שום ידיעה וחקירה בעולם. והוא מבואר מעצמו שכל הנמצאות אשר מזה המין לא ימצא להם סדר ולא מנהג ולא יפול בהם ההקשר. באופן יתנו עדיהן על מציאות הממציאם ומסדר אותן. וכל שכן על חיוב מציאות והפלגת חכמתו ועוצם השגחתו. עד שראיני בעינינו שקצת הראשונים לסכלותם סבות עצמיות להרב' מהנמצאות עליות ותחתיות. והיותם על האופן שהם כמו שהוא בהמצא בגרמי השמים מינים מתחנפים. מהם מאירים ומזהירים כשמש והככבים. מהם ספיריים שאור זולתה מתפלש בהם כעצם השמים בכללן. ומהם שאין לי לא זה ולא זה אבל הוא ממורט לקבל מאחר כגרם הירח. וגלגל אחד חלק ושאר הגלגלים מכוכבים וזה מרובה באוכלוסין. וכלן אין בהם אלא כוכב אחד וגם הגלגל הראשון קצתו מכוכב קצתו חלק. גם נמצאו בהשתבשות התנועות על חלוף המרכזים והפאות. גם במהירות ואיחור. וכמו כן בחלקי הארץ וצמחיה כפתוריה ופרחיה חלופים עצומים בלתי ידועה סבתם. ואין צריך לומר מציאות הבעלי חיים ופרטי הוייתם ומתכונתם בחלוף התמונית והטבעים. אשר לא יכילום מחשבה ורעיון. וגם בכל גוף וגוף עצמים מתחלפים ואברים משונים כלם עלומי הסבה הפועלת מדעת החוקרים. ובתכונת האדם ותמונתו סכלו ענינים רבים. כסבה בהיות שער הראש ארוך שוכב. וגבות העינים זקוף וקצר. והשינים רחבות והמלתעות חדות והטוחלות מרובעות. אשר לסכלותם סבה מיוחדת מחייבת כל דבר מזה וכדומה. נשתבשו בעיונם ונתבלבלה דעתם לחשוב שהכל בא מהכרח החמר. וכפי מה שנזדמן בעת ההויי' שלא תקיף על זה שום ידיעה. אלא כמו שיקרה כשישתפך צליל שעורים בארץ שתהיה שעורה זו מוטלת לארכה וזו לרחבה וזו אצל זו ואחרת אצל זולתה. כי לא נשאל למה היה כך לפי שכך נזדמן מפאת עצמו מזולת שתהיה שם כוונה כלל. כך גזרה מחשבתם הנפסדת בכל הוויות העולם. עד שיצאו לאפיקורוסות גמורה בבורא הכל ב"ה. וכבר נתפרסם ענינם ויצא שמם לקללה ושורשו מארץ החיים. אמנם החשוב שבחוקרים הידוע הכה על קדקדם ולעג מהם בדברים נכונים במאמר השני מספר השמע. זכר קצתם הרב המורה פרק כ' חלק ב' אזכרם בפרשת החדש ב"ה. בהם עמד כנגדם ובטל סברתם זאת המקולקלת בשלש טענות חזקות. הראשונה מצד שההזדמן לא יקרה כי אם על המעט כמו שנתבאר מנדרו. גם החכם הסכים עמו במה שאמר אשת חיל מי ימצא וכו' (משלי ל"א). ירצה אחר שהמציאות בסבותיה העצמיות הוא רחוק מפנינים א"כ המציאות שהוא המציאות במקרה אשר ימצא על המעט למי תזדמן. והנה הנמצאות כלם יהיו על הרוב. שאו מרום עיניכם וראו רוב רובי רבבות מהמוני השמים וחיליהם צבאם ופקודיהם. גם רובי הנמצאות השפלות אשר ימצאו על זה האופן לרוב מאד משני מיני החכמה: והשנית שהדבר הבא בהזדמן אי אפשר שיפול על השלמות והיושר והכיוון הראוי אליו מכל צדדיו. גם זו הסכימה עליו הדעת התורני. כי על כן צריך לעשות המצוה לשמה. ואמרו תעשה ולא מן העשוי (סוכה י"א:). אמנם דברים כאלה ימצא להם זה השלמות על צד היותר שלם שאפשר. כמו שהורה על זה החכם בזכרו תועלות האברים והכוחות. והבין ממנו שאי אפשר שיהיה כל זה מבלי כוונת פועל חכם חכמת בלתי בעל תכלית. ואמר ישתבח היוצר מבחר היצורים: והשלישית כי ההזדמן לא תפול בו בשום צד ההשקפ' אל תכלית מהתכליות. שאם יפנה אל תכלית לא יקרא ההזדמן. גם הסכים בזה החכם כשאמר (קהלת ב') החכם עיניו בראשו וכו' וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם. וזה שאמר החכם עיניו בראשו הוא ודאי ענין השקפתו התכלית בכל פעולותיו. כי התכלית הוא נר מאיר לפניו לנחות הדרך כמו שאמרנו בהקדמ'. ומאמר. והכסיל בחשך הולך הוא ההפך כי לבלתי השקיפו אל תכלית הולך בחשך. ואמר שזה הפועל המיוחד אל הכסיל אשר יקרא מחמת כן מקרה. והיה מתרעם שיקרה מקרה אחד לשניהם. גם אמר ואמרתי אני בלבי כי מקרה הכסיל גם אני יקרני וכו' (שם). הנה נתבאר שהדבר המיוחד למקרה הוא שלא יכוון בו אל תכלית. אמנם הדברים האלה כלם הוא מפורסם שיביטו אל תכלית. כי אע"פ שסכלו סבת הוויתו לא יוכלו להתעלם מתכליתו ותועלתו. ואיך לא. והלא הם טבעיים כמו שכתב ג"כ במקום אחר. והנה המלאכ' הנמשכת אל הטבע תביט אל תכלית. כ"ש הטבע עצמו. והנה אם כן חוייב בלי שום ספק שכל אלו הנמצאות ימצאו מפאת ממציא יודע ומכוין אל שלמות מציאותם. וסכלותנו סבתם אינה ראיה להזדמנותם. כי אם הם מוסכלים ממנו הם מושכלים לקוניהם ב"ה. והנה זה מעט מהרב' שכתבו החכם שם בזה הענין:
עקידת יצחק
אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה (משלי ל״א:י׳). קרא לאשה הכלולה בכל המעלות שיזכור אשת חיל על דרך שאמר ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל (שמות י״ח:כ״ה). והם אשר נכלל בהם כל התוארים אשר זכרם יתרו באומרו יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע (שם) ומזה אמר בועז לרות יודע כל שער עמי כי אשת חיל את (רות ג׳:י״א) וכאומרו במקום אחר אשת חיל עטרת בעלה (משלי י״ב:ד׳). ואמר שאשה כזאת א"א להמצא לאדם מצד הקרי וההזדמן על דרך מציאה. כי הנה על דרך החריצות ורוב ההשתדלות הוא רחוק מציאותה יותר ממציאות הפנינים היקרים אשר אינם רק בהיכלי מלך ובאוצרותם. ומהידוע שהדבר שמציאותו הטבעי או המורגל הוא רחוק. שמציאותו על צד הקרי הוא נמנע או קרוב לו. והנה לפי שעניני האדם לא יושגו רק באחד משלש' דרכים אם בחריצות ההשתדלות. או בטוב ההזדמנות. או בחפץ אלהי. וסימנם בשלש' כתובים רצופים. ויצא יעקב. ויפגע במקום. ויחלום וכו' (בראשית כ״ח:י״א). אמר שאחר שא"א שתמצא על דרך ההזדמנות כי מי ימצא. וגם על דרך החריצות רחוק מפנינים מכרה. הנה לא יתכן שתהי' לו רק מתת אלהים וכמו שקיים באומרו ומה' אשה משכלת (משלי י״ט:י״ד-ט״ו). והוא עצמו דעת החוקר שאומר כי הטובות העליונות המה ראויות שינתנו מאת האלהים אם הונח שממנו יבואו טובות לאדם. ואפי' אם הונח שיבא מצד ההשתדלות הוא דבר אלהי. אמנם לפי המקר' לא יתכן שתמצא שום הצלחה אנושית גם כי דבר בליעל יצוק בו שהדבר הגדול והנבחר יבא מהצלח' מקרית. אלו תורף דבריו בשביעי מהראשון מספר המדות. וזה מה שאמרנו מהתיחס זאת המתנה אליו יתב' ולא לזולתו וכ"ש שיצדק כל הכתוב הזה באשה הראשונ' כי היא רחוק שיהי' או נמנע שימצא עד תכלית השווי וההאותות וכמאמר החכם. כי זה לא יהי' רק במולד טוב ומזל טוב כמו שזכרנו ראשונ'. ולנו אין להתיחס רק לאל ית'. והנה אחר שגזר על היות מציאותה דבר אלהי חייב אמתת גזרתו מצד רבוי פעלים הכוללים והחלקיים. והתחיל בדברים ההכרחיים ואמר: