משלי לא:כט מחשבת ישראל: דברי שלום ואמת וגן נעול

ויורם את הדרך הטובה, ויצו עליהם שיבינו בתי מדרשות ללמד בהם את בניהם קריאת לשון אשכנזי וכתיבתו, ושיחברו ספרי מוסר השכל על פי דרכי התורה ללמד בהם את הנערי' דעת ומנהגי דרך ארץ, ואולם חכמת המספר והמדידה ותכונת השמים וכיוצא, וכן קורות הימים ותכונת הארץ, ילמדון הנערים בספרים המצויים במלכותו שלומדין בהם ילדי עמו, כי אין בחכמות הללו דבר עם האמונה, ודעת כל אדם שוה בהן, וכל זה לחזק את בדק בית ישראל, ולגדור את הפרצות שפרצו בהן המושלים הקדמוני׳ שזכרנו למעלה (פרק ג׳), למען יהיו גם הם לאנשים עושים חיל, לעזור במלכויותיו במעשיהם ובעבודתם ובחכמתם, אשרי המלך שככה לו, כי בו בחר אלהים לעשות צדקה וטוב, כלי חפץ הוא לה׳ לפעול על ידו תשועות בעולמו, עליו יאמר בנים רבים עשו חיל, ואתה עליתָ על כלם, כי זאת היא הגבורה באמת, בהיות האדם מושל על רוחו להעביר מלבו מחשבות ודעות שגדלוהו עליהן, ואשר הצליחו דורות רבים, ושרשו בלבבות לרבבות, והוא בשכלו הטוב גבר עליהם, והוציא כאור צדקתו ומשפטו כצהרים, להסב הלבבות ולתווך השלום והאהבה ביניהם, עליו אמר שלמה בחכמתו טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר (משלי טז לג). יהי ה׳ האלהים עם המלך הגדול הזה, יגמור בעדו, ויגן עליו מכל רע, ויהיה בנין חכמתו אשר הוא בונה תבנית חֶמֶד לכל מלכי האדמה להרבות השלום בעולם, יגדל שמו וכל גוים יאשרוהו, ושכרו יהי שמור בשחק לעד:

ועל זה נאמר בתורה (דברים יב, כח) "כי תעשה הטוב והישר בעיני יי'". ואמרו ז"ל (עיין רש"י ורמב"ן על דברים ו, יח) "הטוב" זה הדין. "והישר" לפנים משורת הדין. ודבריהם נוסדים על עומק המליצות. כי מלת "טוב" על החכמה. וכמבואר בבית הראשון (חדר ב' חלון ז'). ומלת "ישר" על הבינה. ולפנים משורת הדין היינו החסידות שצריכה לבינה יתירה בדרכי החכמה. ומלת "לשון" בארנו למעלה (חדר ג' חלון ג') שנופל על המאמרים שנאמרו בבינה. ועל כן יפה אמר "ותורת חסד על לשונה". כלומר מלבד שהיא מלמדת דרכי החכמה לבני אדם, הנה גם לחכמים היא מלמדת בבינתה "תורת חסד" מדת חסידות ומשנת חסידים. אחר כן הודיע כי משאה ומתנה ומלאכתה שהיא עמֵלה בהן לפרנסתה ולפרנסת אנשי ביתה, גם שִׁבְתָּה בשערים עם זקני הארץ לשפוט את העם כל ריב בשערים, גם מדרשה ותלמוד חכמתה שהיא מלמדת ברבים, לא יגרמו לה שכחה ועצלות בענין הנהגות נפשה בחכמה ושתעשה מעשיה במקרה ובלי השגחה. אלא תמיד עיניה על דרכי נפשה שינהגו כולם כפי החכמה. ועל זה אמר (משלי לא, כג) "צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל". כלומר היא מסתכלת תמיד על מהלכי ביתה. ומלת "צופיה" על ההשגחה וההתבוננות כמו שמורגל בתלמוד שאמר (חגיגה טו, א) "צופה הייתי בין מים עליונים למים תחתונים" וכו'. ומלת "הליכות" על דרכי החכמה שנקראים "הלכות", בעבור שיש בכל ענין שתי דרכים. וכענין ששנינו (אבות, סוף ג) "קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות". ובארנוהו בבית הראשון (חדר ו' חלון ב'). וכן הנפש היקרה הזאת צופה תמיד על כחות נפשה ומהלכיהן שינהגו בחכמה. ולא תעשה אפילו מעשה חכמתה במקרה ומצד ההרגל, כמו מצות אנשים מלומדה, אלא הכל בשקול הדעת ובעיון נמרץ ובכונה רצויה לשם ה'. ומלת "לחם" בארנו פעמים רבות שהוא משל לדרכי החכמה. והנה לא תאכל לחם החכמה בעצלות. אלא בכונה ובזריזות גדול. ואחר שכלה לספר כל כבוד הנפש היקרה בכל הפרטים, אמר (לא, כח) "קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה". מלת "בניה" על התלמידים. וכמו (מל"ב ב, ג) "ויצאו בני הנביאים". (דברים ו, ז) "ושננתם לבניך". וכמו שאמר שפתחה פיה בחכמה ותורת חסד על לשונה. ולכן אלה התלמידים בראותם חכמת וגדולת האיש המופלא הזה, כי ה' עמו בכל אשר הוא עושה, קמו ואשרו אותו. ומלת "אושר" על הטובה הנצחית כמו (תהלים א, א) "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים". ומלת "בעלה" על הלב והשכל והבינה שבנפש, כמבואר בראש החלון הזה. ומלת "ויהללה" כמו (ירמיה ט, כג) "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" וגו'. כי ראוי לאדם להתהלל ביראת ה' ובחכמה, וכמו שיתבאר לפנינו בפסוק "שקר החן" וגו'. ולכן "בעלה ויהללה" בעבור חכמתה וכשרון מעשיה. ולהפליג מעלתה בחכמה ובתבונה אמר (משלי לא, כט) "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה".

על דרך משל [א] "אשת חיל" היא מליצה נפלאה ומשל, דומה למליצת (משלי יד, א) "חכמות נשים בנתה ביתה". ולמליצת (לא, כט) "רבות בנות עשו חיל". (יב, ד) "אשת חיל עטרת בעלה". [ב] "מי ימצא" היא מליצה נפלאה דומה למליצת (ג, יג) "אשרי אדם מצא חכמה". וכן (כד, יד) "דְעֵה חכמה לנפשך אם מצאת". [ג] "ורחוק מפנינים מכרה" היא מליצה נפלאה דומה למליצת (ג, טו) "יקרה היא מפנינים". (ה, יא) "כי טובה חכמה מפנינים", (איוב כח, יח) "ומשך חכמה מפנינים". [ד] "בטח בה לב בעלה" היא מליצה ישרה כמו (משלי ג, ה) "בטח אל יי' בכל לבך". [ה] "לב בעלה" היא מליצה יקרה כמו (לא, כג) "נודע בשערים בעלה", (לא, כח) "בעלה ויהללה", (משלי יב, ד) "אשת חיל עטרת בעלה", וכיוצא בזה. כל מה שהזכיר בפרשה זו, מתבאר מאליו על פי הצעותינו ויסודותינו.