משלי ל:ז מחשבת ישראל: עקידת יצחק וחובות הלבבות

אמנם קצת הפילוסופים הקדמונים שגזרו על מציאות הנבואה הנה הם תארוה לפי דעתם ושמו מדתה משוערת למדתם וזה כי האדם הנבון המפרח על צד היותר גאות במעשים התבוניים אשר אצל הדברים האיפשריים יקרא אצלם נביא בענין ההנהגה וכשיתיישר במעלות השכליית אל השגת המושכלות והידיעות בענינים הכרחיים יקרא להם נביא בהשכלה ולזה כאשר יעלה חכם מהם בלמוד מהדקדוק אל ההגיון וממנו אל ההנדסה והתשבורת ומשם אל חכמת התכונה וממנה אל הטבעית ומשם יעלה אל מה שיקרח אצלם החכמה האלהית כבר יחשב לאיש ההוא. שעלה אל הר ה' ושעמד במקום קדשו וכאשר נתקיים להם ציור אלו העיונים שהשיגום ובפרט בענינים האלהיים כשעלו בידם עיונים דקים דמייניים חשבום לאמתיים כבר יאמרו שראו מראות אלהים ושבמחזה שדי חזו כל מה שיושג להם מהעיון. והיה מהם מי ששם משלם לעור שמצד הרגלו וטוב הרגשו ידע כל מבואות העיר רחובותיה ומובאיה ואחר נתפקח כי אז ראה בעיניו אמתת כל מה שידע בתחלה ולא נתחדש לו רק תוספת ביאור ותענוג כמו שכתב זה החכם בהקדמת אגרת חי בן יקטן. והנה המאמר הזה ומשלו אם יאמר על חקירתם הוא מבואר הביטול שאם הנביא לא ישיג בנבואתו רק מה שיודע אליו ראשונה בכח עיונו מה הוסיף כח האלהי ומה תועלת יש בהם. ומ"ש מתוספות הביאור והתענוג זה ודאי יצדק במשל שנוסף לו דעת והכרה במראות והגוונים אשר היתה לו בהם עד הנה השערה חסרה בלי ספק גם התענוג שנהנה הנאה חושיית אשר למראה עיניו, אבל בנמשל לא יצדק כלל שהדברים הידועים השגה שכלית באמתת גדריהם ובמשיגיהם העצמותיים אשר אין להרגש חלק בהם מה יוסיף ומה יתן תענוג בהן עוד הכח הנבואיי ואין דעת יותר מדעת: באמת דעת זה הוא נצר משורש נחש הקדמוני וענף עץ הדעת טוב ורע כל אוכליו יאשמו מבלתי תת שום מציאות אל הרצון האלהי על מציאות העולם והנהגתו זולתי ע"י הטבע הקדום המרוייב מצד סבותיו ושלא להיות שום דבר רק מה שיגזור השכל אפשרות מציאותו מצד עיוניו ולזה כחשו בכל הספורים הבאים בתורה ובנביאים מהניסים והפלאים היוצאים מההקש הטבעי כי אמרו שא"א לצאת אל הפועל רק מה שביד החכמים לעשותו אם מפלאי הטבע ותחבולותיו או ע"י הקסם או הדמיון וכיוצא כמו שנודע מדבריהם ולא בחרו בעצמם רק המציאות החמרי לבד כמו שיבא אצל העגל שער נ"ג. ואלה אשר השחיתו את העולם בדעותיהם המקולקלות והם אשר חשכו המון העם מלכת אחרי אלהיהם כי גרשו האמונה בו ובהשגחתו מכתותיהם. ועל ההצלה מהם ומשבושיהם בקש שלמה בתפלתו שתים שאלתי מאתך אל תמנע ממני וכו' ואמר ראש ועושר אל תתן לי וכו' (משלי ל') כמו שכתבנו ביאורו שער ט"ז לפי שראה שמהם נפרדו הארבע כתות המקולקלות שסמכם שם באומרו אל תלשן עבד אל אדוניו פן יקללך ואשמת. דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך דור טהור בעיניו וכו' (שם). אמר שרעות הכתות האלה וקלקולם אין ראוי להלשינם אל אדיניהם שבשמים כי אחר שגלוי וידוע לפניו ית' הנה לא יגיע מההלשנה רק קללת העבד המולשן לא זולת. וזה צחות מליצה להראות בה עוצם פרסומם ברשעתם. והנה מצד היותם גוזרים היות עניני המציאות כלם ע"ד החייוב כמו שאמרנו אמר עליהם דור אביו יקלל וכו' כי הם לא יחזיקו טובה לאביכם שבשמים במה שימשך מרצונו דבר מכל צרכיהם ושוה בעיניהם שיברכוהו או יקללוהו כי לא יגיע מזה ריוח ונזק רק אם יזהרו מזה מדרך המוסרי גם את אמו שהוא טבעם הנאות מכל הב"ח לא יברכו ולא ישבחו מאחר שלפי דעתם א"א להם לקבל שכר אלהי על טוב מזגם ויושר בחירתם. ועל חושבם שכבר הכינו עצמם למעלת החכמה בזיכוך שמריהם וטוהר מדותיהם ומחשבותיהם שזכרו בספריהם אמר דור טהור בעיניו ומצאתו לא רוחץ (שם) כי עדיין פחיתות דעותיהם המוטבעות בהם מזוהמתו של נחש הקדמוני הם מוטבעות בדור ההוא הרע ועוד טומאתו בו אשר לא יכול להטהר כי אם יובא במים החיים מי התורה האלהית המסירה והמפסקת הזוהמא ההיא ולא זולת. אמנם על השתגעם בחשבם שכבר עלו במעלות הנבואה וראו גדולות ובצורות במראות אלהים אמר (שם) דור מה רמו עיניו ליחס לעצמם גדולות ונפלאות מהם עם היותם בלתי רואים אם לא שעפעפיהם ינשאו ע"י זולתם כאלו האנשים שעפעפי עיניהם גדולים מאוד ונפל בהם רפיון העצבים ולא יכלו לראות אם לא שינשאו על ידי אחרים והם קרוב מאד לסומים והנמשל דומה למשל מאד כי העיון האנושי היא נמנע להשיג האמיתות בעיון האלהי אם לא בהישרה אלהית כמו שביארנו בשער הנזכר. והם לא הרגישו אבל חשבו שמה שלא הושג להם אין לו מציאות ולזה הם מתפארים כסבורים שהגיעו אל תכלית השלמות כמו שיחשוב העירוני העשיר מה שלא ראה אותו בעירו אין לו מציאות. ולזה הוא משתרר בעצמו בחשבו שכבר הגיע אל תכלית המעלה האנושית ומזה נשתגעו גדוליהם. זה יאמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון (ישעיהו י״ד:י״ד). וזה השמים אעלה למעל מכוכבי אל ארים כסאי (שם) וזה לי יאורי ואני עשיתיני (יחזקאל כ״ט:ג׳) וכאלה רבות, וזה סכלות נפלאה הוכיח עליה האלהים ע"י עבדיו לא' מהם באומרו זדון לבך השיאך שכני בחגוי כו'. ועוד אם תגביה כנשר וכו' (עובדיה) אומר כי זדון לבו השיאו לחשוב מחשבות נפלאות ונפסדות שאין להם שום סמיכות וזה כי הוא דבר של תימה שמי שהשכינה בחגוי סלע הוא תכלית רום שבתו ואינו יכול לעלות משם אפי' אמה אחת יהיה אומר בלבו מי יורידני ארץ ומה יעשה אם ישכון באויר או בגובה השמים אבל תדע שאין צ"ל עכשיו שאתה שקוע בארץ ואתה ירוד מעצמך כי אם תגביה כנשר ברום האויר וגם אם בין כוכבים שים קנך שהם למעלה מהגלגלים משם אורידך נאם ה' (שם) זה חלק האנשים אשר רמו עיניהם לבלתי הכיר את עונם וגוזרים על עצמם מעלות וגדולות לא להם, לא כאלה חלק אנשי השם אשר גדלו בבית המלכות ששמה ישבו כמה מעלות מהשרים והכירו את עצמם והקטינו שעורם בערכם כמו שהיה ענינו של אברהם אבינו כשעלה למעלת הנבואה והיו לו מהלכים בין הנמצאים הנבדלים אמר ואנכי עפר ואפר. דוד אמר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וכו' מה אנוש וכו' (תהילים ח׳:ד׳). ואמר ואנכי תולעת ולא איש (שם כ"ב) ומשה ואהרן ונחנו מה (שמות ט״ז:ו׳) וזולתם. סוף דבר כי זדון לבם וקיצורם השיא אותם בפלוסופותם להקרא נביאים וחוזים עם שהם רחוקים מהמעלה ההיא. אמנם על היותם בדעותיהם אלו משחיתים את העולם ומגרשים האמונה מכתותיו ומבטלים יראת שמים ומשלחים רשעי האנשים אלו באלו באומרם לית דין ולית דיין אמר (משלי שם) דור חרבות שניו והוא מבואר שהם הגורמין ודמם להם יחשב. ואחר שזכר ד' כתות ודעותיהם זכר ד' שפטים הרעים אשר עשאם האלהים להפרע מהם ע"פ מדותם ואמר לעלוקה שתי בנות הב הב שלש הנה לא תשבענה וכו' שאול ועוצר רחם ארץ לא שבעה מים וכו' (שם). אמר כי אל הנקמה וההפרע מהם יש לו עלוקה א' בת שתי פיות וכל אחת מהנה אומרת הב הב וא"כ הם ד' והוא ממש כפי רשעתם שלמאמרם בהקדמות יחוייבו להם שני סכליות. הא' חיוב המציאות ממציאות סבתו. והשני סלוק ההשגחה הרצונית. והנה מהסכלות הראשון נמשכו להם ב' שבושים הא' מה שאמר דור טהור בעיניו וכו' והשני מה שאמר דור מה רמו כמו שאמרנו. ומהסכלות השני נמשכו להם השנים הנשארים והם דור אביו יקלל ודור חרבות וכו'. והוא מבואר. ואחרי כן באר השפטים ההם בעצמם. כנגד הראשון אשר אביו יקלל וכו' אמר שאול, כי דור שאביו ואמו יעזבוהו לפי דעתו מי יאספהו כי אם שאול מתחת והארץ אשר היתה אם כל חי תפתח את פיה ובלעה אותם בלא זמנם וזהו פורענות המגפות המתרגשות לבא בעולם ומכלות אותם. וכנגד הדור השני אשר היה טהור בעיניו וכו' אמר ועוצר רחם וזה כי האיש והאשה כשנזדווגו להוליד כבר חשבו שלא חסרו מכל צרכיהם כלום אבל אינו כן כי מפתח ההריון ביד הש"י (תענית ב'.) ופעמים יעצור בהם וכן ישלח באלו שכבר חשבו שהכינו עצמה ושזככו חומריהם ושאינם צריכין דעת אחרת להשלמתם עוצר רחם אשר לא יולידו ולא יצלחו. וכנגד דור מה רמו עיניו וכו' לחשבם היותם מכתות הנביאים אמר ארץ לא שבעה מים כי יעצור להם את השמים ולא יהיה מטר ויראה אם יש ממשות בנבואתם להמעיר על הארץ בכחותיהם הנבואיות או בתפלותיהם כמנהג הנביאים הנזכרים בתורה ובנביאים או בחסידי האומה האלהית. וכנגד דור חרבות שניו אמר (משלי שם) ואש לא אמרה הון כי ימטר על רשעים המטים עקלקלותם המשולחים בהנהגתם אש וגפרית ורות זלעפות וכמו שנזכר בסדום ובנותיה. ויי' המטיר על סדום ועל עמורה וכו' וכן בקרח על זה הענין עצמו ואש יצאה מאת ה' (במדבר ט״ז:ל״ה) כי באש ה' נשפט בכל האנשים המשחיתים ההנהגה הכוללת. וכן כל דבר המפסיד ומכלה יכונה באש. ואחר שדבר בכל חלקי הכתות ומשפטיהם קלל אותם בקללה משותפת לכולם לפי הענין המשותף בהם והוא אומרם לאל סור ממנו כי טובתינו בל עליך. ואמר (משלי שם) עין תלעג לאב וכו'. וזה כי העורב אין לו עמל בבניו רק ההולדה לבד כי אחר כך הם מתנכרים אליהם ועוזבים אותם על רחמי שמים דכתיב לבני עורב אשר יקראו. (תהילים קמ״ז:ט׳) ונאמר מי יכין לעורב צידו (איוב ל״ח:מ״א). אמנם הנשר הוא ידוע שהוא מתעמל על בניו יותר מדאי כמו שאמר הכתוב כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף (דברים ל״ב:י״א). ואז"ל מוטב שיכנס בי החץ (מכילתא יתרו מ"ת פ"ב). ולזה אמר כי עין הרשעים האלו הלועגת לאב וכו' באומרו דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך. שזהו סבת כל רשעתם עם היותם מולידים אותם ומספיקין צרכיהם ראוי שיבאו עורבי נחל לנקר עיני האנשים האלה ולהם המשפט מצד ההולדה לבד, אבל לא יאכלוה לגמרי אלא בני נשר כי הם הראויים לתת נקמת ה' על שני הענינים יחד על ההולדה ועל יתר הספוקים:

במדרש (ש"ר פרשה כ"ה) דעי לא נאמר אלא ראו אם יאמרו לכם אומות העולם למה אתם שומרים את השבת תאמרו ראו כי אין המן יורד עליו. והכוונה שכבר תהיה טענה ותשובה עצומה לכל ערעור ופקפוק שיבא הן ע"י עכ"ום הן ע"י אפיקורוס או ע"י רוח רעה שתקשקש בקרבו על אמתת ההצלחה הזאת הנקרא' שבת הגדול מה שראינו בעינינו שהמן יורד בכל ששת ימי המעשה ולא ירד בשבת: והנה שנעשו במן האלהי הלזה ג' מיני נסים. האחד שלא ירד בשבת והוא סימן השביתה המורה על חדוש העולם שעליה נאמר (שמות כ׳:ח׳) זכור את יום השבת לקדשו. והב' מה שמצאו בלקיטתם בכל יום די מחסורם לא פחות ולא יותר והיא הערה נפלאה לשיוציאו זמנה בשלמות עצמן ואל ישעו בדברי שקר העולם כזביו והבליו כי על זה אמרו (מכלתא פ' המן פ"ג) לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן רצוני שלא יחסר להם ההכרחי ושלא יטרידו עצמן אחרי המותרות וכמה שאמרו לחם אבירים שנבלע באברים. והג' מה שנמצא ביום הו' לחם יומים והוא סימן אל המנוחה התכליתית אשר כל העסקים והפעולות פונות אליה אשר בו יאכל המכין וירעב העצל וכמ"ש הכתוב (ישעיה ס"ה) הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו כפי מדרשו של ר"מ האלדי בסוף שבת (קנ"ג.) והנה לזה היה הלחם ההוא מזין שתי השלחנות שקדם זכרונו כי הוא היה הנבלע באברים הגופיים כמו שיאות למזון החי כמו שאמרנו אמנם משפטיו ותורותיו אלה הם המזון המיוחד לכל נפש שכלית שתשתכל בהם ועליהם תחיה בלי שום ספק. (י) ולפי שיהיו הדורות כלן זוכין ליזון בזה המזון האלדי ויקבלו היישרותיו אלו כאלו אכלוהו אמר האל ית' שישמרו מלא העומר ממנו לדורות כדי שיראו את הלחם עצמו ומדתו ליום אחד לכל נפש כי מראית העין תקיים אמתת הכל ולא ישימו שום ספק בו ובעיונים הנתלים בו. (יא) ולזה אמר ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען. ואמר כי כמו שאכלו את המן מ' שנה לצורך מזון הגופיים עד בואם וגו' כן נתפרנסו ממנו ובעיוניו בענין הישרתו למזון הנפשות כל אותו זמן. אמנם שאחרי כן כשסר מעיניהם סרו מהם ג"כ מכל הדרך אשר צום כמו שנראה מכל ספורי השופטים והנביאים עד שבא ירמיהו, והיה מראה להם צנצנת המן ומכריז באזניהם (ירמיהו ב׳:ל״א) הדור אתם אתם ראו דבר ה' וגו' כמ"ש ז"ל (מכילתא פ' המן פ' ו') ולפי שהמדה הוא דבר שהרבה מהמכוון תלוי אמר בחתימת הכל והעומר עשירית האיפה הוא. והנה אחר שנתבאר מה שכיווננו אליו מסגולות המזון המעולה הזה אשר בו קדם האל ית' אל פני בני ישראל בדרך בצאתם מארץ מצרים לכלכל בו הנפש עם הבשר איש לפי אכלו על צד היותר שלם שאיפשר עתה תראה בפי' שהיא הסעוד' הגדולה והנפלא' שזכרוה חז"ל (ש"ר פ' כ"ה) בפרש' זו אשר זכרנוה ראשינה שאמר הקב"ה מיסב בראש והאבות וכל שאר הצדיקים סועדין בה. אמנם כדי שתובן כוונתם היטב ראוי לעורר בה קצת עיונים. הראשון למה אמר שערך להם שולחן בתוך הגן דמאי רבותיה במדבר היה לו לומר: השני אומרים הקב"ה מיסב בראש והאבות וכל הצדיקים לרגליו ומיכאל וגבריאל שזכר בסדר הברכה היכא קיימי יראה שהיה לו להזכירם בינו יתברך ובינם: השלישי למה חלקו פירות הגן ועץ החיים לשתי מנות: הרביעי מהו הכבוד שחלקו להקב"ה בשהוא יצוה לברך. ואחר שצוה לברך למיכאל הוא צוה לגבריאל וגבריאל וכו' והלא צוה ולא עשו כרצונו ואיה איפה כבודו: החמישי כי הנה מיכאל וגבריאל לא נמנו בסעודה ואיך יברכו עליה ולמה אמר אלו מכל פמליא של מעלה: הששי מה ראה דוד ליטול את השם משאר האבות: ואחר זכרון אלו הדיוקים נאמר כי הנה הוא מבואר שכוונת כל הפעולות האלהיות אם טבעיות ואם מופתיות היו להדריך השכל האנושי להגיעו עד תכלית שלמותו בידיעתו אותו יתעלה והכרתו בשהוא סבת הסבות ועלת העלות כלן על דרך האדנות והרצון המוחלט אשר יעצור בהן לעשות כרצונו וכפי גזרת חכמתו בכל עת ובכל שעה לפי תועלת המנהגים ותועלותם כמו שנתבאר זה הרבה מספורי יציאת מצרים ועד הנה. ועתה לפי שזה הענין מעוצם ההשגחה אשר נתן עיניו עליהם להכין פרנסתם על זה השיעור מההשקפה אל צורכם ואל תכלית שלמותם אשר בה מזון לשני חלקיהם עד כי במה שתיזון הנפש ממנו יגיע השלם להכרתו יתעלה בשיעור שכבר יהיה עמו יתעלה נדבק באמתתו כאלו הם אוכלים על שולחן אחד כביכול וכן הוא כמעט כי סעודת השכל אחת היא. ולזה זכרו הכתוב ההוא שאמרו ישעי' על זה הענין בעצמו אמר הוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים מלך ביופיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים (ישעיה ל"ג) יאמר כי מצד עוצם השגחתו בפרנסת העולם וכתותיהם כאשר הם עד שכבר יקרה שיהיה עם גדול ורב ארבעים שנה במדבר אשר נתן לחמו המיוחד לו כמו שאמרנו וגם היו שם מימיו נאמנים כמו שנסמך לשם במים אשר בצור בחורב ובזולתו מהמקומות. הוא ניכר ומפורסם כי הוא מרומים ישכון על כל הנמצאות כלן והוא רודה בהם ועושה בהם כרצונו. ומצודות סלעים משגבו. כלומר שאין מי שיחלוק עליו בזה עד שכל אחד מהשלמים יאמר לחבירו מלך ביופיו תחזינה עיניך כי שם נתבאר יופיו של מלך בלי ספק וזה נתבאר מאד מההשקפה האלדית עליהם במה שהביא עצות מרחוק להשכין את ישראל בארץ ההיא המיוחדת אשר היו סגולותיה דומות לסגולות המן ממש והוא מה שסמכו באומרו תראינה ארץ מרחקים. ולזה אמר הכתוב (דברים ח׳:ז׳) כי י"י אלדיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. אשר שם דבר איך היה הספיק בזה מסוגל מהרחק' התוספ' והחסרון המעכבים כל שלמות כמו שאמר (שם) ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ואמר פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וגו' ורם לבבך ושכחת וגו'. והכוונה בזה להרגילם על מוסר החכם ושאלתו (משלי ל') רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי כמו שיתבאר שם במקומו שער צ"א ב"ה. ולזה קראו הפרנס' ע"ז האופן אם מדור במדבר ואם מישיבת הארץ שולחן ערוך בתוך הגן לב' טעמים. האחד לנאמנות המזון כי בודאי מובטח השלחן ההוא כי לא יחסר לחמו שם והוא הצד אשר מצד החסרון. והשני להיות הספוק אשר לשם מהפירות אשר בגן הירקות והזרעונים ושאר הצמחים כי הוא המזון הנאכל לגופות השלמים אשר שכלם נפרד מהיולאניותם כמו שאמרנו אצל המן והוא התקון העצום מצד היתרון כי על זה הענין תקרא הארץ ההיא וכל מה שידמה אליה בזה הענין, ארצות החיים (תהילים קט״ז:ט׳) וכביכול הב"ה מיסב באותה סעודה בראש והאבות וכל הצדיקים יושבין לרגליו. והוא פי' מה שאמרו והוא מרומים ישכון כמו שאמרנו כי בזה יוכר רצונו המוחלט בהשפעתו טוב וחסד על השלמים אשר בארץ ואם המה רחוקים לפי הנראה ממדרגתו יתעלה שיעור בב"ת. ופירש מהות הסעודה על מה שהיא בתוך הגן ואמר שהק"בה מביא לפניהם כל מיני פירות מגן עדן והוא מזון החלק הבשריי ועל הדרך שנזכר ומאכילן מעץ החיים הוא המזון המושכל הלקוח מהסעוד' לחלק השכל הנפרד מתורות המוסרים והתוכחות שבו כי עליו יאמר באמת (יומא ע"ה:) מזון שמלאכי השרת ניזונין בו ואחר כן מברכין לבעל הסעודה כי הוא עצמו תכלית כל הסעודה ההיא כמ"ש שם בארץ (דברים ח׳:י׳) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך כי תכלית הכל ההכרה האלדית ועל זה אמרו (ברכות ל"ה.) כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו מעל. והוא שנפל במה שאמר החכם (משלי שם) פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה': והכל חולקים להקב"ה כבוד שהוא יצוה לברך והוא ענין ההכרה ומהותה שלא עמדו על דעת הפילוסופים הרואים שכל הדברים מושפעים מאתו ושעל זה ראוי לרוממו ולכבדו אבל שהוא לא יצוה על כך כי אינו מתבונן בעניינים כמו שביארנו בשער ל"ט וזולתו מהנזכר בו אמנם המושג לשלמים המושגחים מאתו על זה האופן שהוא יתעלה צוה ברצון שלם ובפקודת נדבה גמורה לשלמים לבוא בהכרתו עד יברכוהו ויודו לשמו על כל הנעשה אתם בהשגחה עצומה פרטית. וכמ"ש המשורר (תהילים קמ״ה:י״א) יודוך ה' כל מעשיך וגו' כבוד מלכותך יאמרו וגו' להודיע לבני האדם וגו' כי הוא התכלית המכוון מאתו יתעלה בכל הפעולות והפעולים האלו. והק"בה אמר למיכאל וגו'. אחר שמיכאל וגבריאל לא נמנו בסעודה ההיא כמו שאמרנו ^*רואה אני אותם וכו', תוכן דעתו בקוצר הוא, כי שם מיכאל פה בדבריהם ז"ל הוא כינוי לשכל המעשיי וההיולאני, ר"ל החמרי. יען כי הוא מך בערכו ומעלתו (אף שהוא ג"כ כח אלקי הנתן באדם). נגד השכל העיוני והרוחני, שהוא כח אלקי הגובר עליו, ונקרא בעבור זה פה במדרש בשם גבריאל, והם גם שני המלאכים המלוים לו לאדם, כמש"א חז"ל בשבת דף קי"ט ע"ב, והנה גם השכל החמרי הזה המשתדל להמציא רק מחסוריו הגופניים, חובה עליו לברך ולהודות לה' על אשר נתן לו טרפו זה ודי מחסורו אשר יחסר לו, ואף כי השכל העיוני בהשיגו השלמות האמיתית להשיג ידיעת ה' כפי יכלתו האנושית בחמלת ה' עליו, וא"כ יהיה הדבר אז באחרית הימים בכל אדם, אף כי באבות הקדושים הנעלים בשלמותם על זולתם, ואף כי בדוד המלך ע"ה, אשר הושגח מהי"ת בהשגחה פרטית יותר מכולם. כמא"הכ "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וד' עמו" וזש"א המדרש שהחל בו הרב ז"ל, כי בסעודה היקרה אשר יאכיל הי"ת באחרית הימים את הצדיקים ההולכים בתום לבם, יצוה תחיל' למיכאל לברך, (ר"ל שגם השכל המעשי והחמרי יתעורר, כנוח עליו רוח ה' להודות לו על תגמוליו הטובים עליו) והוא יצוה לגבריאל, ר"ל שעל ידו יתעורר עוד ביותר השכל הרוחניי לברך ולהודות לה' חסדו כי לו נאה יותר, והוא יצוה לאבות, כי אם כל אדם מחוייב להכיר טובות בוראו עליו. אף כי האבות הקדושים אשר הפליא ה' חסדו עמהם, והם יצוו לדוד אשר הפלה חסיד לו, ומאחרי עלות הביאו לרעות בצאן עמו. ובפסחים דף קי"ט רמזו ג"כ על זה באמרם, שכל אחד מהאבות, אף שהיה שלם מאוד בכל זאת היה דבק בו ענין שלא כרצונו, עד שלא היתה הצלחתם הזמנית והמוסרית שלמה בימיהם עלי ארץ, כי מאברהם ויצחק נולדו ישמעאל ועשו, אשר היו מורת רוח להם בהשחיתם דרכם המוסרי, ויעקב הוכרח לעזוב בית אביו ונתאנה מלבן בתחבולותיו עד שהוכרח לקחת שתי אחיות לנשים מה שהזהיר' עליו התור' אח"כ בעבור היותו מתנגד גם לחוק המוסרי, ורק דוד הע"ה שהעביר ה' כל חטאתיו, ואבשלום ואמנון אשר הרעו לעשות מתו בחייו, עד שהי' לעת זקנתו שלם בהצלחתו הזמנית והמוסרית, וממנו אה"כ כי מצא ה' לו איש אשר כלבבו עד שנתן לו ברית מלוכת עולם לו ולזרעו על ישראל, לו לבדו נאה לברך ולהודות לה' חסדו יותר מכל זולתו, כמו שאמר בעצמו "כוס ישועות אשא" וכו'. רואה אני אותם ז"ל שלקחום למשל לשני מדרגות האדם כי הנה מיכאל הוא כנוי אל השכל ההיולאני כי מך הוא בתחלתו בהיות כל שלמיותיו בכח. אמנם גבריאל הוא כנוי אל השכל הנקנה אחרי בואו בשלמותו והוא החלק הנפרד הגובר באדם ע"י השתדלותו המיוחד לו בעיוניו ובמעשיו כמו שביארו בשער הנפש. והם שני מלאכים המלוין לו לאדם (חגיגה ט"ז.) ואינן נפרדין ממנו והנה הוא יתעלה תחלת ציוויו הוא על מיכאל כי הוא אשר יזמין לו החלק מהמזון המיוחד לו ראשונה. ובהשלים את חקו הנה ממנו ימשך הציווי לגבריאל ישלים גם הוא מה שמוטל עליו מהשגת השלמות כי רב הוא עד שיגיע לתכלית הכרתו ויודה ויברך לשמו על רוב השגותיו כענין השירות הנהוגות ע"י הנביאים במעשים האלו כמו שנתבאר בשער שעבר. ומשם ימשך הציווי אל האבות והקדושים אשר בעולם כי מהיות סדר שני החלקים נשמר על האופן הנזכר נמשך הענין להמצא האבות הקדושים והנביאים והשלימים אשר בארץ כל אחד ואחד כפי מדרגתו הראויין לברכה מכל זולתם מצד מה שמוסיפין ידיעה והכרה בו יתעלה ואבות העולם חולקין כבוד לדוד ואומרים המלך שביררנו הוא יברך למלכו של עולם לפי שזה השבח שתכלול הברכה ההיא הוא מיוחד לאשר עצמו אתו הפעולות ההשגחיות מזולתו. אמנם דוד הוא מבואר שהיה מיוחד בזה במה שהפליא חסדו לו בתכלית ההשגחה להשלים כל ענייניו מזולתו מכל השלמים אשר לפניו. וכבר זכרו ברירה זו על זה האופן באותה מאמר במסכת פסחים (קי"ט:) עתיד הק"בה לעשות סעודה לצדיקים ביום שגומל חסד לזרעו של יצחק אחר שאוכלין ושותין מביאין כוס של ברכה ואומר לאברהם טול וברך אומר איני מברך שיצא ממני ישמעאל. אומר ליצחק טול וברך אומר איני מברך שיצא ממני עשו. אומר ליעקב טול וברך אומר איני מברך שנשאתי שתי אחיות ובאה התורה ואסרתן. אומר למשה טול וברך אומר איני מברך שלא זכיתי ליכנס לארץ לא בחיי ולא במותי. נותנין ליהושע אומר איני מברך שלא זכיתי לבן שנאמר (ד"ה א' ז') נון בנו יהושע בנו. נותנין לדוד אומר אני מברך ולי נאה לברך שנאמר (תהילים קט״ז:י״ג) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. והנה לפי הנראה היה לו טענה גדולה מכלן שלא לברך בשיזכור עון עקביו בדבר שכבר אסרה התירה עליו ואיך קפץ לברך על ראש אנשים שלמים וטובים ממנו. אלא שהיה הענין כמו שאמרנו כי לא נמצא ביד איש מהם כוס מלא ישועות מגיד מזה ומזה כמוהו כי מהם שנתעקש עמהם הטבע עד שנמשכו להם ענינים שלא כרצונם כמו שהיה לאברהם ויצחק עד שיולדו להם בנים משחיתים מפורסמים בעולם. גם יעקב הוכרח לצאת מבית אביו ולבוא אל בית לבן ונלכד ברשת תחבולותיו עד שנתאנה בלקוחיו והי' סבה לשנשא שתי אחיות מה שלא היה בדעתו ורצונו. ומשה ויהושע הוא מבואר שלא נשלם חפצם בידם. אמנם דוד המלך ע"ה מאחר עלות הביאו לרעות בישראל עמו ואף כי היו על כתפו קופה של שרצים ה' העביר חטאתו והצילו מכף כל אויביו ויפילם חללי' תחתיו ולסוף כרת עול המלכות לו ולבניו ברית מלח עולם ולמי נאה להודות ולברך יותר ממנו. ולזה אמר ברוח טהרה וענוה אני אברך ולי נאה לברך כי הוא יודע בעצמו ורואה כוס ישועות מלא על כל גדותיו בידו ולזה אחז תמיד מלאכת השיר בידו מכל זולתו וכמ"ש (שם ל"ד) אברכה את ה' בכל עת תמיד תהלתו בפי (שם קמ"ה). בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד (שם ק"ד). ברכי נפשי את ה' וכל קרבי וגו' (שם ק"ג) ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו וכן עד כמה פעמים. וכמ"ש חכמים ז"ל (ברכות י'.) שדר בה' עולמות ואמר שירה כמו שפירשנו בשער ו' הנזכר. סוף דבר הוא הודה ולו נאה להודות על המחיה ועל הכלכלה לפי רוב ההטבות המגיעות אליו מפאת ההשגחה כמ"ש (תהילים קל״ט:י״ד) אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. ועם זה נודע ענין זאת הסעודה וטוב טעמה והקשרה עם פרשת המן אשר היינו בביאורה ונתבארה כי היא היתה שלחן מלא כל טוב ה' לתורה ולתעודה שקולה ככל התורה כלה כל המיסב בה אם בין יבין את אשר לפניו יזכה לאור באור ה' בארץ החיים: והנה אחר שביארנו ענין זאת הפרשה הנפלאה אשר עליה וכיוצא בה אמר הנביא (ישעיהו ל״ג:ט״ז) הוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו לחמו נתן. נבאר אותה תלונה הסמוכה לה. אשר בה נתבאר כי מימיו נאמנים כי גם זה הוא משלמות הסעודה ומהכרחיות' ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם וגו'. ואין מים לשתות העם. יאמר כי למה שהוחזקו ליסע על פי ה' וראו שבמקום חנייתם שם ברפידים לא היה מים לשתות עם היותו מהדברים ההכרחיים הנה אז גזרו בדעתם אמות מה שהיו חושדים תחל' שמשה מעצמו עשה את כל המעשים ההמה מלבו ושעכשו לא הספיק' חכמתו. ולזה נאמר וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה והנה הם דברו סתם תנו לנו מים שמכוונין להשוות עבד לרבו כמ"ש במקום אחר (במדבר כ״א:ה׳) וידבר העם באלדים ובמשה למה העליתנו. אמנם הכוונה העצמית היתה לריב עם משה לסבה שנזכרה כלומר שהוא עוש' כל ע"ד חכמתו ואם כדבריו כן הוא שיד ה' היתה בם יתנו להם מים ויבא הנס מכל מקום. והנה משה השיב להם על פי דבריהם ואמר (ב) מה תריבון עמדי מה תנסון את ה' כלומר כיון שעיקר כוונתכם לריב עמדי מה תנסון את ה' לשתף אותו בתלונ' במאמר תנו לנו מים. (א) אמנם כשגדלה הצמא עליהם כבר גלו את דעתם בהסיר מסוה הבושה לגמרי ואמרו בפי' למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת מקני בצמא ביארו היטב כי להוציאם הוא מעצמו ומדעתו השיגם רוע ההנהגה ההיא להפיל בסכנת המות אותם ובניהם ומקניהם מה שא"א שיהיה כן מהשגח' הבורא יתעלה. ולזה צעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני יאמר כבר נמצא שום טעם בדבריהם עד שהוא ראוי שיחזיקו אותי בשקרן מחזיק עצמו בנביא ואינו. ועוד מעט וסקלוני כמשפט נביאי שקר: (ו) והנה לבער מקרבם הדעות הנפסדות והחשדות אשר היה בלבם סבב האל ית' את המעשה הזה כדי שיראו בביאור כי הוא ית' עושה כל הדברים האלה ולא עשאם משה מלבו. וזה מה שיתאמת ממה שראו מה שסבל משה מהצער והחרפה על חסרון המים עד שצעק אל ה' ונענה ממנו ולזה אמר לו עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל ומטך וגו' הנני עומד וגו'. רצה שיעשה מענין ההוא בפומבי גדול לפרסומי ניסא כי ידעו הכל ויכירו כי הנה הוא יתברך העומד שם לפניו על הצור לעשות להם שם תפארת וצורך הנס ההוא היותו על זה האופן ביאר אותו תכלית הביאור באומרו ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין כי הוא הספק אשר אמרנו שנמצא בלבם תמיד כי על כן היה מכוין כל פעולותיו באופן שירגישו מציאותו ביניהם תמיד כמו שכיון הענין ההוא במן ובכל שאר המעשים אשר מהם נגמרה שלמות הסעודה אשר ברכו עליהם כל אנשי השם אשר מעולם. וברוך הוא שאכלנו משלו ובטובו חיינו ולעבדיו שומרי בריתו יחד אבות ובנים לחמו נתן מימיו נאמנים. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער:

וְכֵן שָׁאַל הֶחָסִיד מֵאֱלֹהָיו לָתֵת לוֹ מִן הַמָּזוֹן דֵּי סִפּוּקוֹ וּלְהַרְחִיק מִמֶּנּוּ הָעֹשֶׁר הַמֵּבִיא אֶל הַמּוֹתָרִים וְהָרִישׁ הַמֵּבִיא אֶל אֲבֵדַת הַמּוּסָר וְהַתּוֹרָה בְּאָמְרוֹ (משלי ל) שְׁתַּיִם שָׁאַלְתִּי מֵאִתְּךָ רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי וּשְׁאָר הָעִנְיָן. וְכָמוֹהוּ מָצָאנוּ יַעֲקֹב אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם שָׁאַל מֵאֱלֹהָיו סִפּוּקוֹ בֶּאֱמֶת (בראשית כח) וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.