משלי ל:ח מחשבת ישראל: עקידת יצחק, חובות הלבבות ושמונה פרקים

אמנם קצת הפילוסופים הקדמונים שגזרו על מציאות הנבואה הנה הם תארוה לפי דעתם ושמו מדתה משוערת למדתם וזה כי האדם הנבון המפרח על צד היותר גאות במעשים התבוניים אשר אצל הדברים האיפשריים יקרא אצלם נביא בענין ההנהגה וכשיתיישר במעלות השכליית אל השגת המושכלות והידיעות בענינים הכרחיים יקרא להם נביא בהשכלה ולזה כאשר יעלה חכם מהם בלמוד מהדקדוק אל ההגיון וממנו אל ההנדסה והתשבורת ומשם אל חכמת התכונה וממנה אל הטבעית ומשם יעלה אל מה שיקרח אצלם החכמה האלהית כבר יחשב לאיש ההוא. שעלה אל הר ה' ושעמד במקום קדשו וכאשר נתקיים להם ציור אלו העיונים שהשיגום ובפרט בענינים האלהיים כשעלו בידם עיונים דקים דמייניים חשבום לאמתיים כבר יאמרו שראו מראות אלהים ושבמחזה שדי חזו כל מה שיושג להם מהעיון. והיה מהם מי ששם משלם לעור שמצד הרגלו וטוב הרגשו ידע כל מבואות העיר רחובותיה ומובאיה ואחר נתפקח כי אז ראה בעיניו אמתת כל מה שידע בתחלה ולא נתחדש לו רק תוספת ביאור ותענוג כמו שכתב זה החכם בהקדמת אגרת חי בן יקטן. והנה המאמר הזה ומשלו אם יאמר על חקירתם הוא מבואר הביטול שאם הנביא לא ישיג בנבואתו רק מה שיודע אליו ראשונה בכח עיונו מה הוסיף כח האלהי ומה תועלת יש בהם. ומ"ש מתוספות הביאור והתענוג זה ודאי יצדק במשל שנוסף לו דעת והכרה במראות והגוונים אשר היתה לו בהם עד הנה השערה חסרה בלי ספק גם התענוג שנהנה הנאה חושיית אשר למראה עיניו, אבל בנמשל לא יצדק כלל שהדברים הידועים השגה שכלית באמתת גדריהם ובמשיגיהם העצמותיים אשר אין להרגש חלק בהם מה יוסיף ומה יתן תענוג בהן עוד הכח הנבואיי ואין דעת יותר מדעת: באמת דעת זה הוא נצר משורש נחש הקדמוני וענף עץ הדעת טוב ורע כל אוכליו יאשמו מבלתי תת שום מציאות אל הרצון האלהי על מציאות העולם והנהגתו זולתי ע"י הטבע הקדום המרוייב מצד סבותיו ושלא להיות שום דבר רק מה שיגזור השכל אפשרות מציאותו מצד עיוניו ולזה כחשו בכל הספורים הבאים בתורה ובנביאים מהניסים והפלאים היוצאים מההקש הטבעי כי אמרו שא"א לצאת אל הפועל רק מה שביד החכמים לעשותו אם מפלאי הטבע ותחבולותיו או ע"י הקסם או הדמיון וכיוצא כמו שנודע מדבריהם ולא בחרו בעצמם רק המציאות החמרי לבד כמו שיבא אצל העגל שער נ"ג. ואלה אשר השחיתו את העולם בדעותיהם המקולקלות והם אשר חשכו המון העם מלכת אחרי אלהיהם כי גרשו האמונה בו ובהשגחתו מכתותיהם. ועל ההצלה מהם ומשבושיהם בקש שלמה בתפלתו שתים שאלתי מאתך אל תמנע ממני וכו' ואמר ראש ועושר אל תתן לי וכו' (משלי ל') כמו שכתבנו ביאורו שער ט"ז לפי שראה שמהם נפרדו הארבע כתות המקולקלות שסמכם שם באומרו אל תלשן עבד אל אדוניו פן יקללך ואשמת. דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך דור טהור בעיניו וכו' (שם). אמר שרעות הכתות האלה וקלקולם אין ראוי להלשינם אל אדיניהם שבשמים כי אחר שגלוי וידוע לפניו ית' הנה לא יגיע מההלשנה רק קללת העבד המולשן לא זולת. וזה צחות מליצה להראות בה עוצם פרסומם ברשעתם. והנה מצד היותם גוזרים היות עניני המציאות כלם ע"ד החייוב כמו שאמרנו אמר עליהם דור אביו יקלל וכו' כי הם לא יחזיקו טובה לאביכם שבשמים במה שימשך מרצונו דבר מכל צרכיהם ושוה בעיניהם שיברכוהו או יקללוהו כי לא יגיע מזה ריוח ונזק רק אם יזהרו מזה מדרך המוסרי גם את אמו שהוא טבעם הנאות מכל הב"ח לא יברכו ולא ישבחו מאחר שלפי דעתם א"א להם לקבל שכר אלהי על טוב מזגם ויושר בחירתם. ועל חושבם שכבר הכינו עצמם למעלת החכמה בזיכוך שמריהם וטוהר מדותיהם ומחשבותיהם שזכרו בספריהם אמר דור טהור בעיניו ומצאתו לא רוחץ (שם) כי עדיין פחיתות דעותיהם המוטבעות בהם מזוהמתו של נחש הקדמוני הם מוטבעות בדור ההוא הרע ועוד טומאתו בו אשר לא יכול להטהר כי אם יובא במים החיים מי התורה האלהית המסירה והמפסקת הזוהמא ההיא ולא זולת. אמנם על השתגעם בחשבם שכבר עלו במעלות הנבואה וראו גדולות ובצורות במראות אלהים אמר (שם) דור מה רמו עיניו ליחס לעצמם גדולות ונפלאות מהם עם היותם בלתי רואים אם לא שעפעפיהם ינשאו ע"י זולתם כאלו האנשים שעפעפי עיניהם גדולים מאוד ונפל בהם רפיון העצבים ולא יכלו לראות אם לא שינשאו על ידי אחרים והם קרוב מאד לסומים והנמשל דומה למשל מאד כי העיון האנושי היא נמנע להשיג האמיתות בעיון האלהי אם לא בהישרה אלהית כמו שביארנו בשער הנזכר. והם לא הרגישו אבל חשבו שמה שלא הושג להם אין לו מציאות ולזה הם מתפארים כסבורים שהגיעו אל תכלית השלמות כמו שיחשוב העירוני העשיר מה שלא ראה אותו בעירו אין לו מציאות. ולזה הוא משתרר בעצמו בחשבו שכבר הגיע אל תכלית המעלה האנושית ומזה נשתגעו גדוליהם. זה יאמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון (ישעיהו י״ד:י״ד). וזה השמים אעלה למעל מכוכבי אל ארים כסאי (שם) וזה לי יאורי ואני עשיתיני (יחזקאל כ״ט:ג׳) וכאלה רבות, וזה סכלות נפלאה הוכיח עליה האלהים ע"י עבדיו לא' מהם באומרו זדון לבך השיאך שכני בחגוי כו'. ועוד אם תגביה כנשר וכו' (עובדיה) אומר כי זדון לבו השיאו לחשוב מחשבות נפלאות ונפסדות שאין להם שום סמיכות וזה כי הוא דבר של תימה שמי שהשכינה בחגוי סלע הוא תכלית רום שבתו ואינו יכול לעלות משם אפי' אמה אחת יהיה אומר בלבו מי יורידני ארץ ומה יעשה אם ישכון באויר או בגובה השמים אבל תדע שאין צ"ל עכשיו שאתה שקוע בארץ ואתה ירוד מעצמך כי אם תגביה כנשר ברום האויר וגם אם בין כוכבים שים קנך שהם למעלה מהגלגלים משם אורידך נאם ה' (שם) זה חלק האנשים אשר רמו עיניהם לבלתי הכיר את עונם וגוזרים על עצמם מעלות וגדולות לא להם, לא כאלה חלק אנשי השם אשר גדלו בבית המלכות ששמה ישבו כמה מעלות מהשרים והכירו את עצמם והקטינו שעורם בערכם כמו שהיה ענינו של אברהם אבינו כשעלה למעלת הנבואה והיו לו מהלכים בין הנמצאים הנבדלים אמר ואנכי עפר ואפר. דוד אמר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וכו' מה אנוש וכו' (תהילים ח׳:ד׳). ואמר ואנכי תולעת ולא איש (שם כ"ב) ומשה ואהרן ונחנו מה (שמות ט״ז:ו׳) וזולתם. סוף דבר כי זדון לבם וקיצורם השיא אותם בפלוסופותם להקרא נביאים וחוזים עם שהם רחוקים מהמעלה ההיא. אמנם על היותם בדעותיהם אלו משחיתים את העולם ומגרשים האמונה מכתותיו ומבטלים יראת שמים ומשלחים רשעי האנשים אלו באלו באומרם לית דין ולית דיין אמר (משלי שם) דור חרבות שניו והוא מבואר שהם הגורמין ודמם להם יחשב. ואחר שזכר ד' כתות ודעותיהם זכר ד' שפטים הרעים אשר עשאם האלהים להפרע מהם ע"פ מדותם ואמר לעלוקה שתי בנות הב הב שלש הנה לא תשבענה וכו' שאול ועוצר רחם ארץ לא שבעה מים וכו' (שם). אמר כי אל הנקמה וההפרע מהם יש לו עלוקה א' בת שתי פיות וכל אחת מהנה אומרת הב הב וא"כ הם ד' והוא ממש כפי רשעתם שלמאמרם בהקדמות יחוייבו להם שני סכליות. הא' חיוב המציאות ממציאות סבתו. והשני סלוק ההשגחה הרצונית. והנה מהסכלות הראשון נמשכו להם ב' שבושים הא' מה שאמר דור טהור בעיניו וכו' והשני מה שאמר דור מה רמו כמו שאמרנו. ומהסכלות השני נמשכו להם השנים הנשארים והם דור אביו יקלל ודור חרבות וכו'. והוא מבואר. ואחרי כן באר השפטים ההם בעצמם. כנגד הראשון אשר אביו יקלל וכו' אמר שאול, כי דור שאביו ואמו יעזבוהו לפי דעתו מי יאספהו כי אם שאול מתחת והארץ אשר היתה אם כל חי תפתח את פיה ובלעה אותם בלא זמנם וזהו פורענות המגפות המתרגשות לבא בעולם ומכלות אותם. וכנגד הדור השני אשר היה טהור בעיניו וכו' אמר ועוצר רחם וזה כי האיש והאשה כשנזדווגו להוליד כבר חשבו שלא חסרו מכל צרכיהם כלום אבל אינו כן כי מפתח ההריון ביד הש"י (תענית ב'.) ופעמים יעצור בהם וכן ישלח באלו שכבר חשבו שהכינו עצמה ושזככו חומריהם ושאינם צריכין דעת אחרת להשלמתם עוצר רחם אשר לא יולידו ולא יצלחו. וכנגד דור מה רמו עיניו וכו' לחשבם היותם מכתות הנביאים אמר ארץ לא שבעה מים כי יעצור להם את השמים ולא יהיה מטר ויראה אם יש ממשות בנבואתם להמעיר על הארץ בכחותיהם הנבואיות או בתפלותיהם כמנהג הנביאים הנזכרים בתורה ובנביאים או בחסידי האומה האלהית. וכנגד דור חרבות שניו אמר (משלי שם) ואש לא אמרה הון כי ימטר על רשעים המטים עקלקלותם המשולחים בהנהגתם אש וגפרית ורות זלעפות וכמו שנזכר בסדום ובנותיה. ויי' המטיר על סדום ועל עמורה וכו' וכן בקרח על זה הענין עצמו ואש יצאה מאת ה' (במדבר ט״ז:ל״ה) כי באש ה' נשפט בכל האנשים המשחיתים ההנהגה הכוללת. וכן כל דבר המפסיד ומכלה יכונה באש. ואחר שדבר בכל חלקי הכתות ומשפטיהם קלל אותם בקללה משותפת לכולם לפי הענין המשותף בהם והוא אומרם לאל סור ממנו כי טובתינו בל עליך. ואמר (משלי שם) עין תלעג לאב וכו'. וזה כי העורב אין לו עמל בבניו רק ההולדה לבד כי אחר כך הם מתנכרים אליהם ועוזבים אותם על רחמי שמים דכתיב לבני עורב אשר יקראו. (תהילים קמ״ז:ט׳) ונאמר מי יכין לעורב צידו (איוב ל״ח:מ״א). אמנם הנשר הוא ידוע שהוא מתעמל על בניו יותר מדאי כמו שאמר הכתוב כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף (דברים ל״ב:י״א). ואז"ל מוטב שיכנס בי החץ (מכילתא יתרו מ"ת פ"ב). ולזה אמר כי עין הרשעים האלו הלועגת לאב וכו' באומרו דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך. שזהו סבת כל רשעתם עם היותם מולידים אותם ומספיקין צרכיהם ראוי שיבאו עורבי נחל לנקר עיני האנשים האלה ולהם המשפט מצד ההולדה לבד, אבל לא יאכלוה לגמרי אלא בני נשר כי הם הראויים לתת נקמת ה' על שני הענינים יחד על ההולדה ועל יתר הספוקים:

במדרש (ש"ר פרשה כ"ה) דעי לא נאמר אלא ראו אם יאמרו לכם אומות העולם למה אתם שומרים את השבת תאמרו ראו כי אין המן יורד עליו. והכוונה שכבר תהיה טענה ותשובה עצומה לכל ערעור ופקפוק שיבא הן ע"י עכ"ום הן ע"י אפיקורוס או ע"י רוח רעה שתקשקש בקרבו על אמתת ההצלחה הזאת הנקרא' שבת הגדול מה שראינו בעינינו שהמן יורד בכל ששת ימי המעשה ולא ירד בשבת: והנה שנעשו במן האלהי הלזה ג' מיני נסים. האחד שלא ירד בשבת והוא סימן השביתה המורה על חדוש העולם שעליה נאמר (שמות כ׳:ח׳) זכור את יום השבת לקדשו. והב' מה שמצאו בלקיטתם בכל יום די מחסורם לא פחות ולא יותר והיא הערה נפלאה לשיוציאו זמנה בשלמות עצמן ואל ישעו בדברי שקר העולם כזביו והבליו כי על זה אמרו (מכלתא פ' המן פ"ג) לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן רצוני שלא יחסר להם ההכרחי ושלא יטרידו עצמן אחרי המותרות וכמה שאמרו לחם אבירים שנבלע באברים. והג' מה שנמצא ביום הו' לחם יומים והוא סימן אל המנוחה התכליתית אשר כל העסקים והפעולות פונות אליה אשר בו יאכל המכין וירעב העצל וכמ"ש הכתוב (ישעיה ס"ה) הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו כפי מדרשו של ר"מ האלדי בסוף שבת (קנ"ג.) והנה לזה היה הלחם ההוא מזין שתי השלחנות שקדם זכרונו כי הוא היה הנבלע באברים הגופיים כמו שיאות למזון החי כמו שאמרנו אמנם משפטיו ותורותיו אלה הם המזון המיוחד לכל נפש שכלית שתשתכל בהם ועליהם תחיה בלי שום ספק. (י) ולפי שיהיו הדורות כלן זוכין ליזון בזה המזון האלדי ויקבלו היישרותיו אלו כאלו אכלוהו אמר האל ית' שישמרו מלא העומר ממנו לדורות כדי שיראו את הלחם עצמו ומדתו ליום אחד לכל נפש כי מראית העין תקיים אמתת הכל ולא ישימו שום ספק בו ובעיונים הנתלים בו. (יא) ולזה אמר ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען. ואמר כי כמו שאכלו את המן מ' שנה לצורך מזון הגופיים עד בואם וגו' כן נתפרנסו ממנו ובעיוניו בענין הישרתו למזון הנפשות כל אותו זמן. אמנם שאחרי כן כשסר מעיניהם סרו מהם ג"כ מכל הדרך אשר צום כמו שנראה מכל ספורי השופטים והנביאים עד שבא ירמיהו, והיה מראה להם צנצנת המן ומכריז באזניהם (ירמיהו ב׳:ל״א) הדור אתם אתם ראו דבר ה' וגו' כמ"ש ז"ל (מכילתא פ' המן פ' ו') ולפי שהמדה הוא דבר שהרבה מהמכוון תלוי אמר בחתימת הכל והעומר עשירית האיפה הוא. והנה אחר שנתבאר מה שכיווננו אליו מסגולות המזון המעולה הזה אשר בו קדם האל ית' אל פני בני ישראל בדרך בצאתם מארץ מצרים לכלכל בו הנפש עם הבשר איש לפי אכלו על צד היותר שלם שאיפשר עתה תראה בפי' שהיא הסעוד' הגדולה והנפלא' שזכרוה חז"ל (ש"ר פ' כ"ה) בפרש' זו אשר זכרנוה ראשינה שאמר הקב"ה מיסב בראש והאבות וכל שאר הצדיקים סועדין בה. אמנם כדי שתובן כוונתם היטב ראוי לעורר בה קצת עיונים. הראשון למה אמר שערך להם שולחן בתוך הגן דמאי רבותיה במדבר היה לו לומר: השני אומרים הקב"ה מיסב בראש והאבות וכל הצדיקים לרגליו ומיכאל וגבריאל שזכר בסדר הברכה היכא קיימי יראה שהיה לו להזכירם בינו יתברך ובינם: השלישי למה חלקו פירות הגן ועץ החיים לשתי מנות: הרביעי מהו הכבוד שחלקו להקב"ה בשהוא יצוה לברך. ואחר שצוה לברך למיכאל הוא צוה לגבריאל וגבריאל וכו' והלא צוה ולא עשו כרצונו ואיה איפה כבודו: החמישי כי הנה מיכאל וגבריאל לא נמנו בסעודה ואיך יברכו עליה ולמה אמר אלו מכל פמליא של מעלה: הששי מה ראה דוד ליטול את השם משאר האבות: ואחר זכרון אלו הדיוקים נאמר כי הנה הוא מבואר שכוונת כל הפעולות האלהיות אם טבעיות ואם מופתיות היו להדריך השכל האנושי להגיעו עד תכלית שלמותו בידיעתו אותו יתעלה והכרתו בשהוא סבת הסבות ועלת העלות כלן על דרך האדנות והרצון המוחלט אשר יעצור בהן לעשות כרצונו וכפי גזרת חכמתו בכל עת ובכל שעה לפי תועלת המנהגים ותועלותם כמו שנתבאר זה הרבה מספורי יציאת מצרים ועד הנה. ועתה לפי שזה הענין מעוצם ההשגחה אשר נתן עיניו עליהם להכין פרנסתם על זה השיעור מההשקפה אל צורכם ואל תכלית שלמותם אשר בה מזון לשני חלקיהם עד כי במה שתיזון הנפש ממנו יגיע השלם להכרתו יתעלה בשיעור שכבר יהיה עמו יתעלה נדבק באמתתו כאלו הם אוכלים על שולחן אחד כביכול וכן הוא כמעט כי סעודת השכל אחת היא. ולזה זכרו הכתוב ההוא שאמרו ישעי' על זה הענין בעצמו אמר הוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים מלך ביופיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים (ישעיה ל"ג) יאמר כי מצד עוצם השגחתו בפרנסת העולם וכתותיהם כאשר הם עד שכבר יקרה שיהיה עם גדול ורב ארבעים שנה במדבר אשר נתן לחמו המיוחד לו כמו שאמרנו וגם היו שם מימיו נאמנים כמו שנסמך לשם במים אשר בצור בחורב ובזולתו מהמקומות. הוא ניכר ומפורסם כי הוא מרומים ישכון על כל הנמצאות כלן והוא רודה בהם ועושה בהם כרצונו. ומצודות סלעים משגבו. כלומר שאין מי שיחלוק עליו בזה עד שכל אחד מהשלמים יאמר לחבירו מלך ביופיו תחזינה עיניך כי שם נתבאר יופיו של מלך בלי ספק וזה נתבאר מאד מההשקפה האלדית עליהם במה שהביא עצות מרחוק להשכין את ישראל בארץ ההיא המיוחדת אשר היו סגולותיה דומות לסגולות המן ממש והוא מה שסמכו באומרו תראינה ארץ מרחקים. ולזה אמר הכתוב (דברים ח׳:ז׳) כי י"י אלדיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. אשר שם דבר איך היה הספיק בזה מסוגל מהרחק' התוספ' והחסרון המעכבים כל שלמות כמו שאמר (שם) ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ואמר פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וגו' ורם לבבך ושכחת וגו'. והכוונה בזה להרגילם על מוסר החכם ושאלתו (משלי ל') רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי כמו שיתבאר שם במקומו שער צ"א ב"ה. ולזה קראו הפרנס' ע"ז האופן אם מדור במדבר ואם מישיבת הארץ שולחן ערוך בתוך הגן לב' טעמים. האחד לנאמנות המזון כי בודאי מובטח השלחן ההוא כי לא יחסר לחמו שם והוא הצד אשר מצד החסרון. והשני להיות הספוק אשר לשם מהפירות אשר בגן הירקות והזרעונים ושאר הצמחים כי הוא המזון הנאכל לגופות השלמים אשר שכלם נפרד מהיולאניותם כמו שאמרנו אצל המן והוא התקון העצום מצד היתרון כי על זה הענין תקרא הארץ ההיא וכל מה שידמה אליה בזה הענין, ארצות החיים (תהילים קט״ז:ט׳) וכביכול הב"ה מיסב באותה סעודה בראש והאבות וכל הצדיקים יושבין לרגליו. והוא פי' מה שאמרו והוא מרומים ישכון כמו שאמרנו כי בזה יוכר רצונו המוחלט בהשפעתו טוב וחסד על השלמים אשר בארץ ואם המה רחוקים לפי הנראה ממדרגתו יתעלה שיעור בב"ת. ופירש מהות הסעודה על מה שהיא בתוך הגן ואמר שהק"בה מביא לפניהם כל מיני פירות מגן עדן והוא מזון החלק הבשריי ועל הדרך שנזכר ומאכילן מעץ החיים הוא המזון המושכל הלקוח מהסעוד' לחלק השכל הנפרד מתורות המוסרים והתוכחות שבו כי עליו יאמר באמת (יומא ע"ה:) מזון שמלאכי השרת ניזונין בו ואחר כן מברכין לבעל הסעודה כי הוא עצמו תכלית כל הסעודה ההיא כמ"ש שם בארץ (דברים ח׳:י׳) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך כי תכלית הכל ההכרה האלדית ועל זה אמרו (ברכות ל"ה.) כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו מעל. והוא שנפל במה שאמר החכם (משלי שם) פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה': והכל חולקים להקב"ה כבוד שהוא יצוה לברך והוא ענין ההכרה ומהותה שלא עמדו על דעת הפילוסופים הרואים שכל הדברים מושפעים מאתו ושעל זה ראוי לרוממו ולכבדו אבל שהוא לא יצוה על כך כי אינו מתבונן בעניינים כמו שביארנו בשער ל"ט וזולתו מהנזכר בו אמנם המושג לשלמים המושגחים מאתו על זה האופן שהוא יתעלה צוה ברצון שלם ובפקודת נדבה גמורה לשלמים לבוא בהכרתו עד יברכוהו ויודו לשמו על כל הנעשה אתם בהשגחה עצומה פרטית. וכמ"ש המשורר (תהילים קמ״ה:י״א) יודוך ה' כל מעשיך וגו' כבוד מלכותך יאמרו וגו' להודיע לבני האדם וגו' כי הוא התכלית המכוון מאתו יתעלה בכל הפעולות והפעולים האלו. והק"בה אמר למיכאל וגו'. אחר שמיכאל וגבריאל לא נמנו בסעודה ההיא כמו שאמרנו ^*רואה אני אותם וכו', תוכן דעתו בקוצר הוא, כי שם מיכאל פה בדבריהם ז"ל הוא כינוי לשכל המעשיי וההיולאני, ר"ל החמרי. יען כי הוא מך בערכו ומעלתו (אף שהוא ג"כ כח אלקי הנתן באדם). נגד השכל העיוני והרוחני, שהוא כח אלקי הגובר עליו, ונקרא בעבור זה פה במדרש בשם גבריאל, והם גם שני המלאכים המלוים לו לאדם, כמש"א חז"ל בשבת דף קי"ט ע"ב, והנה גם השכל החמרי הזה המשתדל להמציא רק מחסוריו הגופניים, חובה עליו לברך ולהודות לה' על אשר נתן לו טרפו זה ודי מחסורו אשר יחסר לו, ואף כי השכל העיוני בהשיגו השלמות האמיתית להשיג ידיעת ה' כפי יכלתו האנושית בחמלת ה' עליו, וא"כ יהיה הדבר אז באחרית הימים בכל אדם, אף כי באבות הקדושים הנעלים בשלמותם על זולתם, ואף כי בדוד המלך ע"ה, אשר הושגח מהי"ת בהשגחה פרטית יותר מכולם. כמא"הכ "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וד' עמו" וזש"א המדרש שהחל בו הרב ז"ל, כי בסעודה היקרה אשר יאכיל הי"ת באחרית הימים את הצדיקים ההולכים בתום לבם, יצוה תחיל' למיכאל לברך, (ר"ל שגם השכל המעשי והחמרי יתעורר, כנוח עליו רוח ה' להודות לו על תגמוליו הטובים עליו) והוא יצוה לגבריאל, ר"ל שעל ידו יתעורר עוד ביותר השכל הרוחניי לברך ולהודות לה' חסדו כי לו נאה יותר, והוא יצוה לאבות, כי אם כל אדם מחוייב להכיר טובות בוראו עליו. אף כי האבות הקדושים אשר הפליא ה' חסדו עמהם, והם יצוו לדוד אשר הפלה חסיד לו, ומאחרי עלות הביאו לרעות בצאן עמו. ובפסחים דף קי"ט רמזו ג"כ על זה באמרם, שכל אחד מהאבות, אף שהיה שלם מאוד בכל זאת היה דבק בו ענין שלא כרצונו, עד שלא היתה הצלחתם הזמנית והמוסרית שלמה בימיהם עלי ארץ, כי מאברהם ויצחק נולדו ישמעאל ועשו, אשר היו מורת רוח להם בהשחיתם דרכם המוסרי, ויעקב הוכרח לעזוב בית אביו ונתאנה מלבן בתחבולותיו עד שהוכרח לקחת שתי אחיות לנשים מה שהזהיר' עליו התור' אח"כ בעבור היותו מתנגד גם לחוק המוסרי, ורק דוד הע"ה שהעביר ה' כל חטאתיו, ואבשלום ואמנון אשר הרעו לעשות מתו בחייו, עד שהי' לעת זקנתו שלם בהצלחתו הזמנית והמוסרית, וממנו אה"כ כי מצא ה' לו איש אשר כלבבו עד שנתן לו ברית מלוכת עולם לו ולזרעו על ישראל, לו לבדו נאה לברך ולהודות לה' חסדו יותר מכל זולתו, כמו שאמר בעצמו "כוס ישועות אשא" וכו'. רואה אני אותם ז"ל שלקחום למשל לשני מדרגות האדם כי הנה מיכאל הוא כנוי אל השכל ההיולאני כי מך הוא בתחלתו בהיות כל שלמיותיו בכח. אמנם גבריאל הוא כנוי אל השכל הנקנה אחרי בואו בשלמותו והוא החלק הנפרד הגובר באדם ע"י השתדלותו המיוחד לו בעיוניו ובמעשיו כמו שביארו בשער הנפש. והם שני מלאכים המלוין לו לאדם (חגיגה ט"ז.) ואינן נפרדין ממנו והנה הוא יתעלה תחלת ציוויו הוא על מיכאל כי הוא אשר יזמין לו החלק מהמזון המיוחד לו ראשונה. ובהשלים את חקו הנה ממנו ימשך הציווי לגבריאל ישלים גם הוא מה שמוטל עליו מהשגת השלמות כי רב הוא עד שיגיע לתכלית הכרתו ויודה ויברך לשמו על רוב השגותיו כענין השירות הנהוגות ע"י הנביאים במעשים האלו כמו שנתבאר בשער שעבר. ומשם ימשך הציווי אל האבות והקדושים אשר בעולם כי מהיות סדר שני החלקים נשמר על האופן הנזכר נמשך הענין להמצא האבות הקדושים והנביאים והשלימים אשר בארץ כל אחד ואחד כפי מדרגתו הראויין לברכה מכל זולתם מצד מה שמוסיפין ידיעה והכרה בו יתעלה ואבות העולם חולקין כבוד לדוד ואומרים המלך שביררנו הוא יברך למלכו של עולם לפי שזה השבח שתכלול הברכה ההיא הוא מיוחד לאשר עצמו אתו הפעולות ההשגחיות מזולתו. אמנם דוד הוא מבואר שהיה מיוחד בזה במה שהפליא חסדו לו בתכלית ההשגחה להשלים כל ענייניו מזולתו מכל השלמים אשר לפניו. וכבר זכרו ברירה זו על זה האופן באותה מאמר במסכת פסחים (קי"ט:) עתיד הק"בה לעשות סעודה לצדיקים ביום שגומל חסד לזרעו של יצחק אחר שאוכלין ושותין מביאין כוס של ברכה ואומר לאברהם טול וברך אומר איני מברך שיצא ממני ישמעאל. אומר ליצחק טול וברך אומר איני מברך שיצא ממני עשו. אומר ליעקב טול וברך אומר איני מברך שנשאתי שתי אחיות ובאה התורה ואסרתן. אומר למשה טול וברך אומר איני מברך שלא זכיתי ליכנס לארץ לא בחיי ולא במותי. נותנין ליהושע אומר איני מברך שלא זכיתי לבן שנאמר (ד"ה א' ז') נון בנו יהושע בנו. נותנין לדוד אומר אני מברך ולי נאה לברך שנאמר (תהילים קט״ז:י״ג) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. והנה לפי הנראה היה לו טענה גדולה מכלן שלא לברך בשיזכור עון עקביו בדבר שכבר אסרה התירה עליו ואיך קפץ לברך על ראש אנשים שלמים וטובים ממנו. אלא שהיה הענין כמו שאמרנו כי לא נמצא ביד איש מהם כוס מלא ישועות מגיד מזה ומזה כמוהו כי מהם שנתעקש עמהם הטבע עד שנמשכו להם ענינים שלא כרצונם כמו שהיה לאברהם ויצחק עד שיולדו להם בנים משחיתים מפורסמים בעולם. גם יעקב הוכרח לצאת מבית אביו ולבוא אל בית לבן ונלכד ברשת תחבולותיו עד שנתאנה בלקוחיו והי' סבה לשנשא שתי אחיות מה שלא היה בדעתו ורצונו. ומשה ויהושע הוא מבואר שלא נשלם חפצם בידם. אמנם דוד המלך ע"ה מאחר עלות הביאו לרעות בישראל עמו ואף כי היו על כתפו קופה של שרצים ה' העביר חטאתו והצילו מכף כל אויביו ויפילם חללי' תחתיו ולסוף כרת עול המלכות לו ולבניו ברית מלח עולם ולמי נאה להודות ולברך יותר ממנו. ולזה אמר ברוח טהרה וענוה אני אברך ולי נאה לברך כי הוא יודע בעצמו ורואה כוס ישועות מלא על כל גדותיו בידו ולזה אחז תמיד מלאכת השיר בידו מכל זולתו וכמ"ש (שם ל"ד) אברכה את ה' בכל עת תמיד תהלתו בפי (שם קמ"ה). בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד (שם ק"ד). ברכי נפשי את ה' וכל קרבי וגו' (שם ק"ג) ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו וכן עד כמה פעמים. וכמ"ש חכמים ז"ל (ברכות י'.) שדר בה' עולמות ואמר שירה כמו שפירשנו בשער ו' הנזכר. סוף דבר הוא הודה ולו נאה להודות על המחיה ועל הכלכלה לפי רוב ההטבות המגיעות אליו מפאת ההשגחה כמ"ש (תהילים קל״ט:י״ד) אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. ועם זה נודע ענין זאת הסעודה וטוב טעמה והקשרה עם פרשת המן אשר היינו בביאורה ונתבארה כי היא היתה שלחן מלא כל טוב ה' לתורה ולתעודה שקולה ככל התורה כלה כל המיסב בה אם בין יבין את אשר לפניו יזכה לאור באור ה' בארץ החיים: והנה אחר שביארנו ענין זאת הפרשה הנפלאה אשר עליה וכיוצא בה אמר הנביא (ישעיהו ל״ג:ט״ז) הוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו לחמו נתן. נבאר אותה תלונה הסמוכה לה. אשר בה נתבאר כי מימיו נאמנים כי גם זה הוא משלמות הסעודה ומהכרחיות' ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם וגו'. ואין מים לשתות העם. יאמר כי למה שהוחזקו ליסע על פי ה' וראו שבמקום חנייתם שם ברפידים לא היה מים לשתות עם היותו מהדברים ההכרחיים הנה אז גזרו בדעתם אמות מה שהיו חושדים תחל' שמשה מעצמו עשה את כל המעשים ההמה מלבו ושעכשו לא הספיק' חכמתו. ולזה נאמר וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה והנה הם דברו סתם תנו לנו מים שמכוונין להשוות עבד לרבו כמ"ש במקום אחר (במדבר כ״א:ה׳) וידבר העם באלדים ובמשה למה העליתנו. אמנם הכוונה העצמית היתה לריב עם משה לסבה שנזכרה כלומר שהוא עוש' כל ע"ד חכמתו ואם כדבריו כן הוא שיד ה' היתה בם יתנו להם מים ויבא הנס מכל מקום. והנה משה השיב להם על פי דבריהם ואמר (ב) מה תריבון עמדי מה תנסון את ה' כלומר כיון שעיקר כוונתכם לריב עמדי מה תנסון את ה' לשתף אותו בתלונ' במאמר תנו לנו מים. (א) אמנם כשגדלה הצמא עליהם כבר גלו את דעתם בהסיר מסוה הבושה לגמרי ואמרו בפי' למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת מקני בצמא ביארו היטב כי להוציאם הוא מעצמו ומדעתו השיגם רוע ההנהגה ההיא להפיל בסכנת המות אותם ובניהם ומקניהם מה שא"א שיהיה כן מהשגח' הבורא יתעלה. ולזה צעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני יאמר כבר נמצא שום טעם בדבריהם עד שהוא ראוי שיחזיקו אותי בשקרן מחזיק עצמו בנביא ואינו. ועוד מעט וסקלוני כמשפט נביאי שקר: (ו) והנה לבער מקרבם הדעות הנפסדות והחשדות אשר היה בלבם סבב האל ית' את המעשה הזה כדי שיראו בביאור כי הוא ית' עושה כל הדברים האלה ולא עשאם משה מלבו. וזה מה שיתאמת ממה שראו מה שסבל משה מהצער והחרפה על חסרון המים עד שצעק אל ה' ונענה ממנו ולזה אמר לו עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל ומטך וגו' הנני עומד וגו'. רצה שיעשה מענין ההוא בפומבי גדול לפרסומי ניסא כי ידעו הכל ויכירו כי הנה הוא יתברך העומד שם לפניו על הצור לעשות להם שם תפארת וצורך הנס ההוא היותו על זה האופן ביאר אותו תכלית הביאור באומרו ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין כי הוא הספק אשר אמרנו שנמצא בלבם תמיד כי על כן היה מכוין כל פעולותיו באופן שירגישו מציאותו ביניהם תמיד כמו שכיון הענין ההוא במן ובכל שאר המעשים אשר מהם נגמרה שלמות הסעודה אשר ברכו עליהם כל אנשי השם אשר מעולם. וברוך הוא שאכלנו משלו ובטובו חיינו ולעבדיו שומרי בריתו יחד אבות ובנים לחמו נתן מימיו נאמנים. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער:

דבקה לעפר נפשי חייני כדבריך דרכי ספרתי ותענני למדני חקיך יבקש כי אחר שהנפש היא דבקה אל זה הגוף הנבנה מעפר כמ"ש (בראשית ב׳:ז׳) וייצר ה' אלדים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים והנה היא מעותדת להשתקע עמו ולמות כמותו שיעזרהו שיקום ויחיה לפניו כדברו שאמר שם ויפח באפיו נשמת חיים שלא כונה חכמתו להמית הנפש בחברת הגוף אבל להחיות הגוף בחברתה. וכמו שאמר הנביא (ישעי' כ"ז) ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. ואמר כי הדבר המצער אותו והמכאיבו בזה הענין הוא העלות על לבו מספר מפקד הדרכים הנאותים הראויים להמצא אליו בהשלמת עצמו וראה שעם שקצתם יחלץ בכל עוז להכינם לפניו הנה קצתם אין לו בהם שום יכולת אלא שיבקשם מהאל יתעלה בהחלט וקצת מה שיהיו צריכים שני הענינים יחד והוא אומרו (תהילים קי״ט:כ״ו) דרכי ספרתי ותענני מגזרת (שם קט"ז) נענתי עד מאד אני עניתי מאד. ולזה שיטפל בו להישירו בחקיו ותורותיו כי אין זולתו לגאל: והנה על הראשונה והיא עומק המושג ורום מעלתו דרך פקודיך הבינני ואשיחה בנפלאותיך. אמר אחר שמצד עומק הדרושים אשר באלו המצות ורום כוונתיהם אין די בשכל האנושי לבא בסודם להגיע עד תכונתם בבקשה ממך תכין לי הדרך והבינני אתה בעצמך כי תקרע המסכים העליונים ויגלו אלי תעלומות חכמה בהם אוכל להשיח בנפלאותיך לבד שיח ושיג דבר מועט בערך לגודל ערכם: אמנם כנגד השניה שהיא קוצר המשיג מצד עצמו דלפה נפשי מתוגה קיימני כדברך. יאמר שפחיתות נפשו וקצורה הוא ידוע אליה עד שתמיד דולפת דמעות מתוגה על הרעה אשר ימצא לה מהחבור הזה. ולזה היה מבקש מלפניו קיימני כדבריך כלומר כי על דבר אשר צעקה לפניו מחסרונה יושיעה באופן שתתקיים כאשר דבר עליה בעת הבריאה כמו שאמרנו בפסוק ראשון: אמנם על השלישית והיא אורך ההצעות מהחכמות הצריכות להקדים אל הגעת שלמותו ולמה שיקרה מאד בהם שיבקשם המבקש להצעה ודרך נכונה להגיע אל התכלית והנה החכמות ההם או קצת דמויים ושבושים שנתלו לבטליהם הרחיקו ההולכים בהם משלמותם והפילום במהמורות בל יקומו כמו שהוא מבואר מכמה ענינים שהם חולקות על אמתת התורה האלדית לזה אמר דרך שקר הסר ממני ותורתך חנני בקש שיסיר ממנו ההטעאות והשקרים הנמשכים מדרך הלמוד המופת הלקוח מאלו ההצעות הרחוקות וינחהו בדרך תורתו הנבואיית ששם עלו הדרושים העמוקים מבוארים בלי שום ספק והטעאה כלל: ואחר שבקש על אלו השלשה שהם חוץ ממנו נעתק ממנו לדבר מהשתים אשר הם מוטלות על השתדלות האדם. על ראשונה מהם והיא הכנעת הטבע והבאת המזג ורוע התכונות אל היושר ואל הנקיות האלדי אמר דרך אמונה בחרתי משפטיך שויתי והכונה כי עם היות שבעון חולל ומחומר רעוע קורץ המחייב הנטייה הטבעית אל קצת התאוות והתכונות הפחותות אשר מזה תמשך לו הנטיה גם כאן בדברים הנפעלים מן הדרך הישר אל העקום. כמה שכתב החכם פרק ג' מהמאמר הששי מספר המדות זה לשונו. ^*אמנם הדבר המהנה וכו', כוותו כי רק על המחשבה הבלתי מבוררת, או משפט השכל התלוי בשיקול דעת האדם יפעלו התפעליות האדם לעקל ולעות משפטו, ד"מ השונא או הכועס מאוד על זולתו יחשוב לו גם תטא קל לעון גדול מנשוא בעת, אשר תעלה חמתו באפו, תחת כי בשפטו בעת אשר תשכך חמתו ירא וישפוט, כי רק משגה או חטא קל חטא נגדו, ובהיפך איש אוהב לרעהו אהבה עזה ישא גם לפשעו הגדול מנשוא, ורק כחטא קל יחשב ובעיניו כמאחז"ל, אהבה מקלקלת השורה, שנאה מקלקלת השורה, כי האוהב, והשונא יחד הם נפעלים ונטית נפשם פועלים על משפט שכלם, ואם גם ישרים ונקיי רוח המה יעותו משפטם, ובכל זאת יחשבו כי רק בצדק וביושר ישפטו ולא יתעו מדרך האמת אבל בבחינת האמת הברור והנודע בשכל כל אדם בריא מצד עצמותו, ד"מ המשפט והמושכל הנודע לכל תוכן ששלוש זויות של כל משולש שוות לשתי זויות נצבות או במה שראה או שמע באזניו בזה לא יחשד כי בעבור הנא' אשר סבב לו אוהבו או עצב שהעציבוהו שונאו ישנה משפטו ויאמר ד"מ שג' זויות משולש אינן שוות לשתי זויות נצבות או שיאמר הפך מה שראה או ששמע, וע"כ פסלה התורה לפי דרש חז"ל שונא או אוהב לדון, אבל לא להעיד בב"ד מה שראה או ששמע, כי כל ישראל בחזקת כשרות, ואינם נחשדים שיעידו שקר הפך מה שראוי או שמעו, אבל בכל זאת נחוש שאהבתם או שנאתם תעור עיני שכלם להצדיק רשע או להרשיע צדיק בעבור נטיית נפשם והתפעליותיהם אמנם הדבר המהנה והמעציב לא ישחיתו כל מחשבה ולא יהפכו אותה כמו אשר למשולש אם שלש זויותיו שוות לשתי נצבות או לא אבל ישחיתו המחשבה אשר היא אצל הנפעלים כי אמנם התחלות הנפעלים בעבורם הם נפעלים עד כאן. ובעבור שדבריו אלה הן שרירין וקיימין אסרה התורה קבלת השוחד ופסלה הדיינים האוהבים והשונאים ואפילו הם צדיקים גמורים (סנהדרין כ"ז:) לא עשתה כן אל העדים שהאמינם אפילו אוהב או שונא לפי שהם אינם מעידים אלא על מה שראו או ששמעו שזה לא יהפכהו שום הפעלות כמו משפע המשולש שכתב דלאו ברשיעי דברה תורה. לזה אמר כי הוא היה בוחר דרך אמונה ומכניע יצרו ומשעבד נפשו ללכת בדרך ההוא אשר הכינו לפניו משה עבד ה' אשר צוה עליה לאמר (דברים ל׳:י״ט) ובחרת בחיים. ולזה אמר משפטיך שויתי כי לא נפתה ולא נסת אחר מה שירצהו כחו המתעורר ויטהו לפי תכונתו אל אחד הצדדים אבל שיהיו שוים אצלו חלקי הסותר בכל משפטים הבאים לפניו מבלי שום נטיה רצונית אם מצד עצמם ואם מצד דברים אחרים. עד שכבר יכריע בנקלה אל מה שתצוה בהם הדת מבלי נטות ימין ושמאל. וזהו הדבר הרביעי מהששה שזכרנו: אמנם על החמישי והוא גם כן דבר שהוא תלוי בהשתדלותו והוא טורפו והטרדתו אחר רוב ההצלחות הזמניות המטרידות האדם טרדה עצומה אמר דבקתי בעדותיך ה' אל תבישני יאמר שאע"פי שנזדמנו לו עסקים גדולים ממשפטי המלוכה ומטרדות המלחמות הנמשכים אליה והשררה והאדנות המרחיקים את בעליה תמיד מהדבק בעיון התורייה שיעור שלא יעלם עד שבזרות נפלא נמצאו תורה וגדולה במקום אחד הנה אני עושה מכל זה עראי ומתורתי קבע. וכמו שאמרו ז"ל (ברכות ד'.) אמר דוד לפני הקב"ה לאו חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב שוכבין על מטותם וכו' ואני עוסק ודן בין דם טהור לדם טמא וכו'. וכן אמר (תהלים ס"א) ישיחו בי יושבי שער וגו' (שם) ואני תפלתי לך וגו'. והוא אומר דבקתי בעדותיך ה' אל תבישני. ירצה אחר שנעזבתי מלכת בגדולות ובנפלאות המלכות ודבקתי בעדותיך דבוק מתמידי פנה אלי בעיני חנינותך וחנני מאתך דעה ובינה כדי שלא אמצא עצמי קרח מכאן ומכאן כי אין רעה גדולה מזו והוא עזיבת הדברים הגדולים לעיני הכל בעבור תכלית שלא יושג. ואמרו אל תבישני הוא כאומרו אל תעשה עמי רעה. או שירצה כיון שנטיתי עצמי מכל אלו העסקים ודבקתי בעדותיך אל תחזיקני לאדם רע שלא עשיתי מה שעלי לעשות ודבר גדול דבר בזה כי מעט מזער היו אשר כן עשו ולא סופר זה אלא על רבי אלעזר בן חרסום שאמרו שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים ובכל יום היה נוטל משוי על כתפיו והולך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה פעם אחת מצאוהו עבדיו וכו' (יומא ל"ה:) וכבר שמוהו ז"ל (שם) מחייב את העשירים למה שלא הכריחו עצמן לעשות כן. אמנם על ספוק הצרכים ההכרחיים כי היא טרדה עצומה ויש להם טעם מגודל צרכו אל המאכל והמשקה והלבוש ויתר הדברים כ"ש אם יום יום יעמוס משא הבית מהאשה והבנים ויכבד עליו יותר מכדי צרכו וירבץ תחת משאו ולא יכול לעמוד באותו נסיון שספרו (שם) מהלל הזקן המחייב את העניים שאמרו עליו שכל היום היה משתכר בטרפעיקא מתן חציו לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש וכו'. והרבה מחכמי ישראל נמשכו אחריו כרבי חנינא בן דוסא (תענית כ"ה.) ואבא חלקיה (שם כ"ג.) ורבי יהודה בר רבי אלעאי וחבריו שאמרו שבדורו היו מתכסין חמשה או ששה תלמידי חכמים בשמלה אחת ועוסקין בתורה (סנהדרין כ'.) אמנם המון האנשים לא רדפו אחריהם ובהצר להם קצת מאלו המעיקים היה להם טענה חזקה לעזוב משא דבר ה' מעליהם ופורקין עול תורה ונותנין עול מלכות ועול דרך ארץ ואפי' השלמים נטרדים לחסרון הדברים ההכרחיים עד שאמרו (ש"ר פ' ל"א) וחסרון כיס קשה מכולן. ובירושלמי (תרומות ס' פ"ח) ברבי יוחנן דאבדה ליה כיסתיה ואטריד ובעון מיניה אורייתא ולא ידע אמרין ליה וכי בגין דאבדה כיסתך אבד דעתיך אמר להו דעתא תליא בלבא וליבא תליא בכיסתיה והיא תשובה נחה מאד. והנה להנצל מרעה זו ומהקודמת לה אמר החכם (משלי ל׳:ח׳) ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי. ואבינו הזקן אמר (בראשית כ״ח:כ׳) ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. אמנם תקון זה הענין והשלמתו הנה הוא מוטל על חריצות האדם ועל העזר האלדי יחד וכמו שאמרו למען יברכך ה' אלהיך יכול אפילו יושב ובטל תלמוד לומר בכל משלח ידך. וכן אמר הכתוב מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ (תהילים ל״ז:כ״ג) ירצה שטוב ההצלחה בענינים אשר יצערך האדם אליהם לכדי חייו יושלמו בשני ענינים. האחד בשיכין לו האל יתברך צעדיו וירחיק ממנו מעיקיו. והשני כשיחפץ דרך זה האיש לפני אלהיו בענין חריצותו והשכלתו כי משני הדברים יושלם הענין. ועל זאת הששית אמר המשורר דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי אמר אני אעשה מה שעלי לעשות באשר דרך מצותיך ארוץ לא איעף ולא איגע כאשר תעשה מה שעליך לעשות והוא שתרחיב לבי בהסרת המעיקים המטרידים החצוניים ממני בהזמנת הפנאי מבלי שאצטרך אליהם. והנה בזה בקש שיקרע לו יתברך שני סוגי המסכים העליונים והתחתונים אשר בקריעתם יגיע אל שלמותו. וכמו שאמרו ז"ל (ל' ר"שי דברים ד׳:ל״ה מרבו' ואתחנן ע"פ שמע ישראל) אתה הראית לדעת כי ה' וגו' מלמד שקרע להם שמים עליונים ושמים תחתונים והראה להם כי אין עוד מלבדו והכונה שעזרם בששה ענינים אלו שזכרם דוד הנחלקים לשני אלו הסוגים כאשר ביארנו. והנה כאשר היו ששת הסבות האלו עומדות בפני שלמות המין האינושי ומי הוא נקי אשר ימלט מידם מה כחו במה שיתבאר בדרך המופתים שיש לו פועל חשוב מי חד מצד מה שהוא אדם ומה גבורתו במעשה ידיו אם קמו עליו רוב המונעים וחבלו את מעשיו אם לא יקדמונו רחמי הש"י ורוב חסדיו להכין לנו את הדרך ולסקלו לפנינו בהרבות לנו תורה ומצות ולהמציא המצאות בהם יקריבו אלינו הדרושים העליונים וישלים קצור המשיגים ויקצר ההצעות והלמודים ותקן המזגים וישער לנו מדת העסקים ויטריף הצרכים כמו שהוא מבואר מכללם ופרטם. וכבר התחכם לסדר בפני ההמון ספר מורגש מספר זמנים לשמחה ומועדי קדש לקבוע בהם אמונות אמתיות לא יסורו לעולם כמו שיבא ענינם בפ' אמור בשער ס"ז ב"ה ואשר הפרק הראשון ממנו אשר הוא יסוד לכלן הוא המיוחד אל מצות השבת החמורה אשר ההשכלה וההשקפה בהבחינות תועיל מאד להישיר אותנו בכל אלו הששה הענינים ותגיע לנו אל תכלית השלמות אשר בזה יצדק מה שאמרנו על כללות המעשים האנושיים: