משלי ל:ט מחשבת ישראל: עקידת יצחק וחובות הלבבות

^*תוכן דעתו, יען כי השלם אשר בו ימשול השכל על הגוף הוא במדרגת זכר, תחת כי הבלתי שלם אשר בו ימשול החומר ותשוקת הגוף על השכל, הוא במדרגת נקבה, ע"כ רומזים שבעת ימי טומאת האם בלדתה זכר על שבע שנות כל אדם, הראשונים בימי חייו. שבהם הוא בקטנותו וילדותו עוד חסר הדעת וטהרת השכל, ושלשים ושלשה ימים אשר בהם תשב על דמי טהרה, שהם ממוצעים בין טהרה לטומא', כי בכל אלה בכל קודש לא תגע, רומזים על ל"ג שני חייו הממוצעים, אשר בהם יוסיף תמיד חכמה ודעת עד הוותו בן ארבעים לבינה שאז הוא מגיע לטוהר שכלו ושלמותו הנפשית, אפס י"ד ימי טומאת יולדת נקבה וס"ו ימי דמי טהרה אשר בהם איננה טהורה עוד לצמיתות עד שתוכל לגעת בקודש רומזים על היות ימי הילדות והבערות של איש שהוא בלתי שלם בתולדתו כפולים, ועל היות שכלו כל ימי חייו, אם גם בגבורות שמונים שנה יחיה, בלתי טהור לצמיתות, הבאת כפרת' במלאות ימי טהרה לבן או לבת תרמוז, כי כמו שהשלם בהגיעו לארבעים שנה בהיותו איש דעה והשכל צריך להתקדש למדי ולשוב אל אלהיו ולכפר בזה על שגגתו אשר שגג עד עתה בימי נעוריו, כן יצטרך גם הבלתי שלם לשוב עכ"פ לפני מותו אל ה' בטרם יחשוך אור שמשו ונר חייו עליו ידעך, ובשרו יובל לקבר. אשה כי תזריע וילדה זכר ירצה שהיה המולד טוב ונאות אל זכר ירצה אל פעולות השכל המכונות אל הזכרות בכל מקום הנה לזה תבא בו צורה נכבדת ושלמה יגבלו ימי טומאותם במספר מועט מהימים והם שבעה לבד כימי נדת דותה כלומר שא"א מבלי שיהיה הנוצר היותר שלם בתולדת האנשים שבע שנים משני חייו נטרד בטירוף הקטנות והילדות בלתי מתעורר בו הכח השכלי שיעור שיספיח לשלמות מה ולזאת ההשערה אמרו חז"ל (כתובות ס"ה:) שהאדם חייב לזון בניו הקטנים עד סוף שש שנים כי כשקרבה שנת השבע כבר יש לו התחלות המעוררות מעצמו והיא זמן הפעוטות (גיטין נ"ט.) וגם כן אמרו (כתובות נ'.) בר שית קבל בציר מבר שית לא תקבל כי דרך חז"ל (יומא פ"ב.) להקדים החנוך שנה או שנתים ואמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו כי נוצר כזה כאשר יעברו עליו מספר השבעה מיד ימול בשר ערלתו ושלשים יום ושלשת ימים שיושלמו לו מהשנים עד מלאת לו ארבעים שנה בדמי טוהר המעשים ההגונים אבל מידי קצת ההרהורים וקיצור ההשגות בעיוניות לא יצא כי עדיין אע"פ שהוא דם טהור מ"מ דם הוא. אמנם אחר הארבעים כבר יוכל ליגע בכל קדש ולבא אל מקדש אלהיו עד היותו כאלהים יודע טוב כענין רבי אליעזר בן הורקנוס וחביריו (אדר"נ פ"ו) כנזכר. אמנם אם נקבה תלד יהי' הזמן הטומאה כפלים והוא מה שיהי' על זה הטבע כללות האדם שרוב בני הדורות כלם נקבות ודרך כלל הוא שעיר פרא אדם יולד (איוב י״א:י״ב) ושלש עשרה שנה מרדו משני חייהם הראשונים ובארבע עשרה שנה בא אור השכל להופיע עליו ואז הוא בר מצוה (אבות פ"ה) ובר עונשין אל בית דין של מטה כמו שרמזוהו חז"ל באומרם (פסחים ב'.) אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר כאשר כתבנו בשער נ"ט. ולזה וטמאה שבועים כנדתה ועל זה הדרך ישב ס"ו יום על דמי טהרה שהוא סוף ימיו שנאמר (תלים צ') ואם בגבורות שמונים שנה. ועל דרך שאמר (משלי כ״ב:ו׳) כי יזקין לא יסור ממנה. ועם זה העצה היעוצה כי כמלאת ימי טהרה לבן או לבת יופלג ההשתדלות להביא את חטאתו ואת טולתו לכפרה באופן שיכשיר עצמו לפני מותו ויכפר עליו השם ותטהר העיסה הזאת ממקור דמיה זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה על הדרך שזכרנו ועם שהוא דרך משל הענין הוא אמיתי מאד ומסכים יפה אל הכתובים ואל מה שימשך מהדבור לפי הכוונה. ונבא אל העניינים הנמשכים אל תלדת הנקבה אשר מהם הוא הסוג השני שהוא טומאת הצרעת אשר בעור הבשר כי היא ודאי באה משבוש הטבע ובלתי שווי הליחות אשר מהם נתיסד ונבנה האדם ולזה היו מספר פרשיותיה על ארבע מראות נגעים כנגד הד' ליחות כי ארבעתם תתחלפנה לפי התחלפותם כי ממה שיראה שהבהרת תתילד מהלבנה כאומרו ואם בהרת לבנה היא הכרת מראה ענתה בה. והשאת מהשחורה כי לתגבורת יסרר העפר היה ממשותה נשא וגבה מזולתה. והשחין מתגבורת הדם. והמכוה מהאדומה שהיא חמה ויבשה. ולזה מצינו שבאה טומאת נגע צרעת הגוף בעונש ארבעה גופי עבירות הבאות מפאת תגבורת כל אחד ואחד מהיסודות בפני עצמו אמרו (ערכין ט"ז.) שהיא ראוי' לבא על גסות הרוח שהוא מתגבורת יסוד האויר כי גבה עינים רחב לב ישנא הש"י ולא יוכל שאתו וכמו שאמרו חז"ל (שם ט"ו:) לבקרים אצמית (תהילים ק״א:ח׳) כמה דאת אמר (ויקרא כ"ה) לצמיתות ותרגם אונקלוס לחלוטין ותנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט (מגילה ח'.) ומהמין הזה היתה צרעת נעמן (מלכים ב ה׳:א׳) אשר היה שר צבא לבן הדד הרשע הוא מלך ארם אשר הגיס את דעתו לדבר על ה' תועה לאמר (מלכים א כ׳:י׳) כה יעשון לי אלהים וכה יוסיפון אם יספוק עפר שומרון לשעלים אל העם אשר ברגלי ועוד המריד בגאוה וגודל לבב לומר אלהי הרים יי' ולא אלהי עמקים ומה גם עתה במעשה הזה שאפילו שאמרה הנער' (שם ב' ה') אחלי אדוני לפני הנביא אשר בשומרון אז יאסוף אותו מצרעתו הנה הוא בגובה אפו בל ידרוש ממנו בדרך בקשה ותחנה אדרבה לא חשש אליו אלא שכתב אל המלך כמצוה אל אחד מעבדיו לאמר ועתה כבא הספר הזה אליך הנה שלחתי אליך את נעמן עבדי ואספתו מצרעתו עד שחלשה דעתו של מלך ישראל לאמר אך מתאנה הוא לי ואין ספק כי כעבד כאדוניו היה נוהג בשגעון הגאוה וגסות הרוח כי עם סבלו החולי העצום ההוא לא בא אל בית הנביא להביא תחנוניו לפניו ולא הסביר לו פנים אבל חשב שהוא ילך לרגליו ויעשה כרצונו ועריין אולי ישא פניו אמנם הנביא בהרגישו כי הצרעת עמד במקומה הראוי ע"פ מדתו הפחותה הזאת הנה לקנאת ה' צבאות ולקנאת המלך גבה לבו בדרכי יי' לענות כסיל כאולתו. ואמר יבא נא אלי וידע כי יש נביא בישראל (שם) ואע"פ שבא לפתח ביתו בפרשיו וברכבו לא יצא אליו אבל שלח לאמר לו הלוך ורחצת שבע פעמים וישב בשרך לך וטהר עד שקצף עליו נעמן ולא חשך פיו ולשונו מהגיד עונו ומגלות ערותו כמה שאמר הנה אמרתי אלי יצוא יצא כי הוא היה הענין הראשון העימד נגד נגעו. והשני שהוא חשב כי הנביא לא ירפאהו בדבר שיש לו מבוא ברפואות בדרך הטבעי רק ע"ד התפלה לאלהיו ולזה אמר ועמד וקרא בשם אלהיו והניף ידו אל המקום ואסף המצורע ירצה כי במה שילחוש על המכה ויניף ידו עליה לבד ירפא שאם היה ממשות ברחיצה הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל הלא ארחץ בהם וטהרתי ואף גם בזאת דבר בגובה רוח כי מה לו ולכל מימי ישראל שהוא מחרף אותם. אמנם עבדיו השיבו לו כהוגן. באמרם לו על פי דרכו אבי דבר גדול הנביא דבר אליך הלא תעשה ואף כי אמר אליך רחץ וטהר ירצה כיון שהוא צוה לרחץ שבע פעמים דבר גדול הוא וחוץ למנהג הטבע כי הטבע לא יקפיד על המספר שיהיה זה או פחות ויותר ולזה ראוי לך לעשות. ואף כי אמר אליך רחץ וטהר ואין מכח הטבע לטהר הצרעת ולרפאתו ברחיצה לבד. והטיבו בכל זה כי תנאי התנה הקב"ה עם הטבע (ב"ר פ"ה) לתת לו מקום בעניינים הנסיים עד מקום שידו מגעת אמנם כאשר עשה ע"פ דבריהם ורחץ וטהר אז נכנע לבבו הגאוה והכיר כי כל אלהי העכ"ום אשר הם מתגאים בהם תוהו המה מעשה תעתועים ולו ית' יאתה ואמר הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם וגו'. כי זאת היתה הודאה שלמה משני הצדדים לא נזכר כמוה בזולתו מהבאים לכלל דעת ה' אלא שיש בזה צד מהעיון והוא שאם נאמר שיתרו חסר מחק הודאה זו באומרו (שמות י״ח:י״א) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים ויש להפלא איך נפל בחסרון הזה עצמו דוד מלך ישראל באומרו (תהילים קל״ה:ד׳-ה׳) כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל האלהים אלא שהאמת בזה כי מאמר ה' מכל האלהים הוא שוה לאומרו (דברים ד׳:ל״ה) אין עוד מלבדו כי גודל האלהות אינו רק היותו סבה לכולם וכלם עלולים ממנו והעלול אינו אלוה כי האלוה יחוייב שיהיה מחוייב המציאות. והנה דוד אמר כי הוא יודע שהוא כן לא שהגיעה לו הידיע' ההיא מחדש. אמנם יתרו ונעמן נתחלפו אליו וזה לזה במה שנאמר. והוא כי יתרו מתחל' חשב שיש רבוי אלוהות יכלתם שוה בעניינים או בדברים מתחלפים אבל עתה שהכיר מחדש בדבר אשר זדו עליהם (שמות שם) לפי הפירושים שנאמרו בו כי הוא יתעלה גדול מכל אלהים לא נעלם ממנו שאשר לו כן לו לבדו יאתה האלהות כי חכם היה וזה אמר אותו מאמר עצמו שאמרו דוד. אמנם נעמן היה יודע מתחלה שאלהי ישראל גדול מכל האלהים כמו שאמר אלהי הרים ה' ולא אלהי עמקים אבל לא היה יודע בדרכי המופת שאשר לו כן הוא סבת הסבות. ושיתחייב מזה שלילת האלהות מכל זולתו עד עתה שראה שכל אלהי ארם ותועבות דמשק לא הועילו לו בצרעתו ונביא ה' ריפא אותו בנקלה כי אז בא לכלל זה הדעת ואמר הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ ולא אמר עתה ידעתי כי כבר ידע עקר הדבר והוא שהוא גדול מכל אלהים אלא שאז בא לכלל התבוננות במה שימשך מזה שאין אלהים בכל הארץ זולתו כמו שביארו והוא פירוש נכון בענין וכוונה נכונה מאד במאמרו וזאת היתה רפואת הצרעת על דרך האמת אשר כוונה החכמה האלהית בה כשיכיר מלך ארם את חטאו ואת נגע לבבו והראוי שתהיה בו עצמו הצרעת אלא שנהג המקום ב"ה כבוד במלכים והטיל החוב על עבדו נאמן ביתו ושר צבאו ועל ידו נתפרסם אמתת הענין כפי מה שבא בהודאתו ונדרו אשר לא יעלה עוד עולה וזבח לשום אלהים ובקשת הסליח' עד בואו בית אדוניו בית רמון וגו' (מלכים שם): מצינו (ערכין ט"ז.) שהיא באה על לשון הרע שהיא נמשכה מתולדת המים כי כן בעליה הומים כהמון ימים וקולם לא יפסיק כקול מים רבים וגם כי כמו שהמים בלתי שומרים תמונתם כן הם לא יבחינו בין צדיק לרשע כמו שאמר (במדבר כ״א:ה׳) וידבר העם באלהים ובמשה ולא בין אוהב לשונא תשב באחיך תדבר (תהילים נ׳:כ׳). ולהיות עביר' זו באה מכח הלבנה נמצא על הרוב בנשים ובדומים להם. ותדבר מרים ואהרן במשה (במדבר י״ב:א׳) כי היא לבדו היתה המדברת והוא שתק שאם לא כן היה לו לומר וידבר אהרן ומרים והיא קבלה עונשה בצרעת והוא במה שנכלל עמה בספור המעשה ורבותינו ז"ל (שבת צ"ז:) דרשו כי על ה הענין נצטרע ידו של משה עליו השלום ועוד אמרו (ערכין ט"ו:) מצורע מוציא שם רע והנה על זה החטא המגונה יתיחד הדבור בשער הבא אחרי זה ב"ה: מצינו שבא על החמדה היתרה (שם ט"ז.) הבאה מטבע העפר כי רוב השחורים יתדמו לזוחלי עפר כל היום יתאוו תאוה וכל טוב העולם לא ימלא את חוקם וכמו שאמרו (סנהדרין כ"ט:) עכברא דשכיב אדינרי והוא עפריי מאד והטבע הזה מפסיד הנפש מאד ומפריח בה פרחי ההפקר והעזות כמו שאמר (משלי ל׳:ט׳) ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי. ומזה המין היתה צרעת גיחזי אשר חמד לקחת מנעמן מה שלקח צרעתו עמו (מלכים שם). ומזה אמרו (ויקרא רבות פ' י"ז) כל הגוזל את הרבים נלקה בצרעת דכתיב (ישעיהו כ״ב:י״ז) הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר ועטך עטה. ונאמר ועל שפם יעטה. ואמרו (ויקרא רבות שה) כי זה שבנא הסוכן שלח ידו בהקדשות: מצינו (ערכין שם ור"ל מיואב) שבא על הזדון והכעס הבא מכח האש כי באש עברתו מכה ורוצח ואומר בלבו לית דין ולית דיין. ולזה אמרו חז"ל במדרש (ב"ר פ' כ"ב) וישם ה' לקין אות. ר' יהודה אומר הזריח עליו גלגל א"ל רבי נחמיה לאותו רשע הזריח גלגל חמה אלא הזריח עליו את הצרעת שנאמר (שמות ג') והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון. ומזה הענין נתקלל יואב בצרעת כמו שאמר (שמואל ב ג׳:כ״ט) אל יכרת מבית יואב זב ומצורע וגו'. וזה תחת מה שעשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם. והנה שנתבארו היטב אלו הארבעה מינים הנכללים בסוג צרעת הבשר כשינטו אל תגבורת כל אחת מן הליחות הפשוטות ואחשוב כי מה שאמרו חז"ל (ויקרא רבות פ' י"ז) על עשרה דברים נגעים באים כלם הם נכללים תחת ארבע אלו הפשוטות עם המורכבות מהם וגם מהפועל הנזכר שיבא אחרי זה:

ואני אקשה את לב פרעה וגו' ולא ישמע אליכם פרעה וגו'. (א) סמיכות הכתובים אלו מעיד על מה שפירשנוהו מענין הקושי. יאמר שיקשה את לב פרעה במה שירבה אותותיו ומופתיו לברר ולאמת על הסדר הד' כפירות אשר העיז פניו בהנה. וכדי שלא יובן שהוא יתעלה ימציא קושי בלבו ממש כמו שחשבו קצת, ביאר שלא יהיה שם קושי אחר רק מה שלא ישמע אליכם פרעה בהראותו פני הראות אל דברי תעצומותיו כאשר יתבאר עד שתושלם הכונה במה שיתן יד במצרים ויוציא עמו משם בשפטים גדולים וידעו מצרים וגו'. שזהו תכלית כל המעשים כלם כמו שאמר ראשונה: ויעש משה ואהרן וגו'. במקום שספר הכתוב ציווים ספר שעשו כל המעשים האלה עד סופן ולא חסרו דבר: והזכיר שני חייהן עד היום ההוא להפסיק בין מיני חיותן כי עד הנה היו כשלמים שבאנשים ומכאן ואילך היו אלהיים. (ב) ויאמר ה' וגו'. כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת וגו' רצה לקרוא לו לשלום ואמר שאם אולי נסתפק בשליחותם למה שלא נתנו להם מופת אין להאשימו בכך. ולכן כי ידבר אליכם שתתנו להם מופת צו את אהרן נביאך ואמרת אליו קח את מטך וגו'. ואע"פ שעשו החרטומים בלטיהן כן די להם מופת במה שבלע מטה אהרן את מטותם אמנם רוע לבו וזדונו הטעהו במה שעשו כן על כל פנים כי חשב שמא היה ההבדל ביניהם בפחות ויתר בחכמה ההיא כי סירובו ומיאונו לשלח את העם יביאהו לבקש עלות יתלה בהם המופת כדי שישאר בסרבנות והוא מה שידע האל ית' מעניינו: (ב) ואולם יראה שבמופת הזה הודיע פתרון כל המעשה שכבר היה פרעה כעץ יבש וברצון הש"י נעשה תנין גדול רובץ בתוך יאוריו. אמנם שע"י אלו הצדיקים יבולע ממקומו ולא ימצא עוד: והנה אחר שלא שמע אליהם כאשר דבר ה' באו סדר המכות כנזכר. ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה מאן לשלח העם לך אל פרעה בבקר וגו'. ירצה הראית כי כבד לב פרעה ולא שמע לשלח את העם כאשר דברתי לך ומעתה ראוי להתחיל עמו בביאור הדברים שכפר אליך ולכן תחזור להזכירם לו בשעת מעשה ואמרת אליו ה' אלהי העברים שלחני אליך לאמר שלח את עמי ויעבדני במדבר והם עצמם המאמרים הראשונים. והנה לא שמעת עד כה כלומר עד שנתבררו לך במופת לכן התיצב והכון לך כי הנני מברר אותם לך על הסדר: כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה' הנה אנכי מכה וגו'. (ד) הנה הוא החל בשם ה' אשר כפר בו בתחלת דבריו שאמר (שם ה') מי ה' והוא הכחשת מציאותו יתברך כמו שאמר החכם (משלי ל׳:ט׳) פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה'. ולזה אמר לו בזאת תדע כי אני ה' והוא הוראת מציאותו ית' על אופן חיוב מציאותו כמו שיורה עליו זה השם שאין כאן מקומו: (ג) ולפי שבא ללמד שיש אלוה מצוי אשר הוא המציא המצואין כלם והוא סבתם הראשונה חוייב שיבא המופת על אמתת מציאותו בהמציא הדברים מחודשים והויות פליאות שלא היו ולא נבראו כמו שהוא הפיכת המים לדם שכבר נתבאר בשער הקודם שהוא דבר מופלא אצל הטבע משני המופתים הנזכרים שם או שירוץ היאור צפרדעים והויית הכנים ששלשתם יבואו על זה העקר הראשון כמו שאמרנו: (ב) ואולם באו שתי המכות הראשונות ממין שיוכלו החרטומים לעשות כמותם שהיה הענין במופת התנין לבוא עליהם בעניינים שכבר ידעו חכמיהם עד היכן יד חכמתם מגעת בהם והיה מהראוי שכאשר יראו אותם יוצאים מהקש השגתם יכירו ויודו כי יד ה' עשתה זאת מה שלא הגיע הכרתם בדבר שלא ידעו ממנו כלל. ולזה כשראו שיפה כחם בענין הראשון לבלוע מטה אל מטה אחר ונם בשהם יכלו להוות הדם וסורו והשריץ הצפרדעים וסורם. מה שהם לא ידעו עשות כזה. היה להם להודות ולומר מעשה אלהים הוא. אלא שהוכו בסנורי ההפצר והחמדה להחזיק בעם ההוא לעבדים והיו תולים הענינים בחכמה מחכמתם אלא שהיו יודעים יותר מהם כמו שאמרנו והוא אומרו ויעשו כן חרטומי מצרים וגו' ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם כאשר דבר ה' ויפן פרעה וגו': (ה) ולא שת לבו גם לזאת. לפי שכבר היה ענינם קרוב לענין התנין במה שהגיע להם ממנה נזק מועט שכבר היו חופרים מצרים סביבות היאור מים לשתות ולא ישיגם בזה רק נזק הלאות והיגיעה כמ"ש ונלאו מצרים לשתות וגו'. ולזה יכלו לסבל ז' ימים ואחר שב היאור לאיתנו ואע"פ שלא חזר בו פרעה שהכונה לא היתה בזה להכות לגמרי כי אם להפליא והוא דבר נאות לפי הענין: אמנם במכת הצפרדעים שהית' מכה רבה מאד אף ע"פ שעשו אותה החרטומים ג"כ בלטיהם הנה כאשר לא יוכלין שאת התחילו לחזור וקרא פרעה אל משה ואהרן ויאמר להם העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים וגו' ואשלחה את העם. כלומר העתירו אל ה' אלהיכם ואם תוכלו להסיר הצפרדעים בתפלתכם מה שלא יוכלון החרטומים לעשות אאמין שהוא היה העושה ואשלח את העם לזבוח לפניו: ולפי שהכיר משה בדבריו שהי' השואל כמנסה את אלהיו אמר התפאר עלי למתי אעתיר לך וגו'. כדי שלא ישאר לך פתחון פה שסרו הצפרדעים במלאת זמן מה כמו שהיה ענין היאר. והוא אמר למחר לומר שאינו מדקדק עמו להבחינו לרגעים או עתים רק שאם לא תמשך מדת ימים יספיק לו לפי מיעוט חזקתו בו: (ד) ויאמר כדברך למען תדע כי אין כי"י אלהינו. ומהידוע כי אומרו למען תדע כי אין כה' אלהינו הוא הענין עצמו שאמר במכה הראשונה למען תדע כי אני ה'. כי לא יתקיים מציאות האל רק בשיתקיים העדר זולתו. שהמודה בשני אלהיות יכפור במציאות שום אלוה לפי שאין עמן האלהות בעצמו אלא היותו מחוייב המציאות. ולזה מה שפירש"י ז"ל שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו׳:ד׳) זה לשונו. ה' אלהינו עכשיו ואינו אלדי העכ"ום עתיד שיהיה ה' אחד דכתיב (צפני' ג') כי אז אהפוך אל עמים וגו'. ונאמר (זכרי' י"ד) והיה ה' למלך וגו': הנה שפירשו על זה הדרך הנכבד למה שנראין לו דברי מותר באופן אחר שאחר שנתקיים בהיותו ה' אלהינו א"א שיהיה אלא אחד. אמנם באלו המופתים רצה שיבא עליו המופת בפני עצמו כמו שהשתדלו הפילוסופים. וכמו שנראה מפשט הכתוב האומר ה' אלהינו ה' אחד שחושבו לשני עיונים עם שעניינו הוא ד"א: וסרו הצפרדעים וגו'. חזר לומר זה לקיים מה שאמר ראשונה רק ביאור תשארנה כי אע"פ שהוא מקום שמצויין שם רבים מעבדיו ומעמו וידגו לרוב בקרבו או לרחוץ ולשאר המלאכו', עם כל זה לא יכרתו ממנו כי אין הכוונה רק להסיר המכה המחודשת: ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם וגו'. נראה כי לפי שהיתה המכה עולה ומתגברת אף אחרי דברו נצטער כי חשב שמא לא יסכים הש"י עם דברו שאם הסכים היה מפסיק ההתגברות מיד ולזה מה שצעק בחרדה על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה אחרי התפארו עליו: ויעש ה' כדבר משה וימותו הצפרדעים מן הבתים כמ"ש מבתיך. ומן החצרות כמו שאמר ומעבדיך כי מעמד העבדים בחצרות ומעמד העם בשדות: ויצברו אותם וגו'. להגיד על רבוים. (ה) וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו. ירצה וכבר ראה שהיתה הרוחה כמו ששאל ואפילו הכי לא קיים דברו לשלוח את בני ישראל אבל הכביד את לבו ולא שמע כאשר דבר ה' כי תלה הדבר להיותו ע"י תחבולה מהכישוף לפי שראה החרטומים שהייה להם יד בעליית הצפרדעים אע"פ שלא יכלו בהסרתם כמו שאמרנו ראשונה עד שבאת מכת הכנים שנא' בה ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכנים ולא יכולו כי אז הודו ואמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלדים היא כי בזה כבר ראו והכירו יש אלוה מצוי עושה נפלאות למעלה מחכמתם. ממנו היתה זאת בלי ספק. ואם כה יעשה באצבע מה יעשה בחזקת היד: (ד) והנה באה המכה השלישית הזאת וכל הדומות אליה בלא התראה לשתי סבות. האחת שידמה זה למי שרודה בעבודה קשה ומכריחו לעשות דבר שפעם ראשונה מתרה בו שיעשה. ואם מאן ימאן מכה אותו וחוזר ומתרה בו שנייה. אם אינו שומע מכה אותו מכה אחר מכה ולא יסיר שבטו ממנו עד שיודה. וכן בכאן כשהתרהו ראשונה ולא קבל הכהו מכה ראשונה והתרהו שנית ולא קבל אין לו כי אם הכה ופצוע עד שיודה. ואחר שהודה בעקר אשר היו עליו, נגמר הסימן ההוא. והשנית לקוחה מהטבע והוא כי כמו שהיסוד כל עוד שיתקרב אל מקומו הטבעי תהיה תנועתו לשם יותר ממהרת. כן כל פועל כל עוד שיגיע אל התכלית יהיו פעולותיו יותר מהירות וחרוצות. וזו היא ראיה שכל אחד מהמכות אשר לא נתעכב בה בהתראה אבל הוא שוקד עליה וממהר להביא' היא סוף דבר וגמר ענין. והנה בזה הושלם סימן דצ"ך הבא על הוראת מציאות האל יתעלה: אמנם עדין נתחזק לב פרעה כי אע"פ שאמרו לו אצבע אלדים הוא הנה הוא הודה במה שאמר (שמות ה') מי ה' אבל עדין לא נתברר לו כי זה ה' הוא אלהי ישראל ושיש לו שום זכות עליה' לומ' שלח את עמי. ולזה צריך להתחיל סימן אחר שיתברר לו בו זה העקר: ויאמר ה' אל משה השכם בבקר והתייצב לפני פרעה הנה יוצא המימה וגו'. אז"ל במדרש (ש"ר פ' י"א) שלא היה צריך לצאת המימה כמו במכת היאור אלא מפני שמבריח פרעה עצמו בבקר בבקר והיה משכים ויוצא המימה להשמט מהם היה מגלה האל ית' אזן עבדיו שישכימו יותר ממנו וימצאוהו בביתו קודם שיצא והוא נכון. וגם שאינו דרך ארץ לבא אחריו אל המקום אשר יבוא שמה בלא צורך: ואמרת אליו כה אמר ה' שלח עמי ויעבדני כי אם אינך משלח את עמי הנני משליח בך ובעבדיך ובעמך ובבתיך את הערוב וגו' והפלתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב למען תדע וגו'. ושמתי פדות וגו': (ד) הרי הדבר מבואר נגלה שזאת המכה ורעותיה המה מובאות לברר וללבן כי זה האלוה אשר הודו במציאותו יש לו בחינה והשגחה בקרב הארץ להפליא ולהבדיל עמו ועבדיו ממכות הארץ ההיא ותחלואיה אשר חלה בה. וכן בשנייה נאמר מחר יעשה ה' את הדבר הזה בארץ וגו'. והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים. וכן יתבאר בשחין: (ג) ולהיות זאת הכוונה המיוחדת באלו המכות לא הוצרך אל שיעשו בה בריאות חדשות בהפך המנהג הטבעי לגמרי רק שתתבאר ההבדלה וההכרה אפילו בדברים שקצתם הורגלו להתרגש בעולם. אמנם נזכר אליהם התפארות הזמן שהתחיל בצפרדעים כי לא ישוב אחור כמו שאמר ושמתי פדות בין עמי ובין עמך למחר יהיה האות הזה וכן ירגיל זה בכל המכות הבאות כמו שיבא היטב. וכבר פרש"י ז"ל, שהפדות יהיה הדבר המבדיל ביניהם: ויקרא פרעה למשה ולאהרן ויאמר לכו זבחו לאלהיכם בארץ. כיון שאתם אומרים שבקרב הארץ יצאה השגחתו לכו זבחו לאלהיכם בארץ הזאת. ולמה לכם ללכת אל מקום מיוחד והנה משה ענהו כאילתו ואמר הן נזבח לה' אלהינו וגו': דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו לה' אלדינו כאשר יאמר אלינו נזהר בדבריו שלא נזהר בהן כשיתברר שאין כונת הש"י שישובו והוא השיב שישלחם שיזבחו באחד המדברות להסתר שם מעיני המצריים רק שהרחק לא ירחיקו ללכת דרך שלשת ימים בלא צורך ושתועיל הזביחה הנעשית לארצו להיות גם לו גם להם עתרת שלום להסיר המכה ההיא מעליו והוא אומרו רק הרחק לא תרחיקו ללכת העתירו בעדי: ויאמר משה הנה אנכי יוצא מעמך והעתרתי אל ה' וסר הערוב מפרעה מעבדיו ומעמו מחר רק אל יוסף פרעה התל וגו'. אחר שהודה לשלוח להם לזבוח במדבר לא רצה לדקדק עמו עוד. וגם נתחסד עמו בענין התפלה שלא ימתין עד שילכו שם להעתיר כי למחר יעתיר עליו רק שלא יוסיף להתל לבלתי שלחם כשיראה הרוחה: ויעש ה' כדבר משה ויסר הערוב מפרעה מעבדיו ומעמו וגו'. (ה) ויכבד פרעה את לבו גם בפעם הזאת. ירצה שהכביד את לבו גם בסימן הזה השני כמו שעשה בראשון עד שהוצרך להשלים בבארו שלשת המכות המיוחדות בו. והנה היה ענין כובד לבו כי תלה הענין במזל המקום ושזה הענין נמשך מההבדל אשר בין מצרים לארץ גושן ולפי שידע משה זה, אמר והפלתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב ושזו היא תחבולה ממנו לברר מתוך זה מה שרצה מההשגחה האלהית. ולזה באה מכת הדבר להוציאו מהשבוש הזה בייחוד אשר נאמר בה כי אם מאן אתה לשלח ועודך מחזיק בם בטענה זו. הנה יד ה' הויה במקנך וגו'. והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר והרי זו הפלאה נפלאה מהראשונ' שאפי' במקום אחד יפלה ה' בין מקנה למקנה. זהו שנאמר וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד: (ה) ויכבד את לבו כי עדין פקפק בלבו שמא מזל הבעלים גורם והם תולים באלהיהם. והנה לא הוצרך עוד אל התראה מהטעמים שכתבנו. והוסיף להכותו מכת השחין אשר בה הודו בעקר השני הזה כמו שנאמר ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים. ירצה שלא עמד עוד בם טעמם ולא יכלו לכלכל דבריהם מפני המכה הזאת שהית' בחרטומים ובכל ארץ מצרים לבדם שאם היו גם אהרן ומשה וכל ישראל מוכי שחין איך נבהלו מפניהם ולא יוכלו עמוד. אמנם היה כח המכה הזאת יתר על הקודמות לה במה שנגעה יד ה' בעצמם ובשרם של המצריים וגם בחרטומים. ונלאו מבקש עלות לתלות בהם ולזה לא יכלו לעמוד והודו בעבורה בעקר השני הזה אשר כפר עליו באומרו לשלח את בני ישראל כמו שפירשנו ובזה נשלם סימן עד"ש בפנה זו: אמנם עדיין חזק את לבם כי לא נתברר להם העקר השלישי והוא שתתפשט יכלתו והשגחתו על הארץ כלה ועל כל מלכיה לעשות בהם כרצונו כמו שעשה בו כי הוא מה שכפר בו בתחלה באומרו (שם ה') לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח כמו שכתבנו וצריך שיתברר לו עוד כי זה אלהים אלהינו אלהי כל הארץ יקרא וזה בהביא עליהם מכות מופלאות חדשות בכמות ואיכות אשר לא נבראו כמותם מימות עולם כי זה מה שיורה היותם ביכולת מוחלט הרודה על ממשלת הטבע כלו שאם היו לפי המנהג הטבעי או ממשפט אלהי הארץ ומזלה יתחייב בהכרח כי מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש כי סבוב מערכות השמים הם חוזרין תמיד על משפטם וכן יסבו בלכתם. (ד) ולזה הביא עליהם סימן בא"ח שנתייחדו מהקודמות לבד בזה הענין עצמו כמו שאמר בברד אשר לא היה כמוהו למן היום הוסדה ועד עתה. ובארבה (שמות י׳:י״ד) לפניו לא היה כן ארבה כמוהו וגו'. אמנם באו בצירוף התפארות הזמן גם ההפלאה כי תמיד הגדיל והפליא לעשות כמו שיתבאר. ויאמר י"י אל משה השכם בבקר וגו'. ואמרת אליו כה אמר י"י וגו'. כי בפעם הזאת אנכי שולח את כל מגפותי אל לבך ובעבדיך ובעמך למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ. במאמר הזה ביאר תכלית הביאור כי הוא דורך במכות ההנה הסדר והמהלך שאמרנו כי הוא יקרא השלשה סמנין הללו ג' פעמים כי במכת הערוב הראשונה לסימן השני אמר ויכבד את לבו גם בפעם הזאת. שירצה שכבר יתחיל לנהוג בכבדות בסימן ההוא כמו שעשה בראשון כאשר פירשנו. ועל זה הדרך אמר בכאן כי בפעם הזאת אנכי שולח וגו'. (ו) ירצה כי בסימן השלישי הזה ישלח את כל מגפותיו אל לבו עד שישלים זה הסדר אשר בו יודה בפנות האלהיות כאשר הנחנו: ובאר לו שהענין המתברר בכאן הוא למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ והוא הוא הדרוש כי עתה שלחתי את ידי וגו' ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו' ירצה אם היתה הכוונה לבד לברר לך שיש לו יכולת מה בארץ כבר יתאמת זה כשהייתי מכה אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ. אמנם העמדתיך ליפות כח זה המופת ולהודיע וללמד כי לא לבד יש לי כח בארץ אבל שתתפשט ממשלתי ויכלתי בכלה ואין בכל שריה ומלכיה שלא יחויב לעשות רצוני. והוא אומרו בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ: עודך מסתולל בעמי. לדעתי הוא כאומרו עודך מתעולל לשון נשים מסוללות, מדברי חז"ל (שבת ס"ה.) אמר כל דבריך היו דברי צחוק והתול לבלתי שלח את העם אמנם על פי דבריך הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד לא היה כמוהו במצרים וגו'. כי זהו המופת החותך על היכולת המוחלט כמו שאמרנו: ועתה שלח העז וגו'. (ו) לפי שאין הכוונה בזה בעצם וראשונה להכותם רק להראות כחו וגבורתו כמו שנזכר הודיעם כן: והירא נזהר ונשמר ואשר לא שם לבו הוא רשע קבל הרע בעונו: והנה להיות הדבר המתבאר בזה הסימן הוא היכולת המוחלט האלהי כמו שהונח ייחס אליו ית' העניינים אשר בו יחס מיוחד ופרטי מכל אשר היו לפניו. אמר וה' נתן קולות וברד ותהלך אש ארצה וימטר ה' ברד על ארץ מצרים. ייחס ב' פעמים המעשה אל עושהו להורות שלא נעשה כן בשום זמן ע"י מנהיג ממנהיגי הטבע כמו שיאמר בארבה (שמות י׳:י״ג) וה' נהג רוח וגו'. ולזה פירש ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד כבד מאד אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים מאז הית' לגוי שהוא הדבר המיוחד שבסימן. באומרו כעת מחר תפס כבוד ההתפארות. וההפלאה נתבארה באומרו רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד: וישלח פרעה וגו' חטאתי הפעם ה' הצדיק וגו'. אמר שכיון שנתבררו לו השני סימנין הראשונים הנקראים פעמים כנזכר הנה הוא היה חוטא בנפשו להמתין עוד אל מה שאמר לו כי בפעם הזאת אנכי שולח וגו'. כי היה לו להודות כי הוא הצדיק בכל מה שיאמר והוא ועמו הרשעים הכופרים בעקרים האלהיים וזהו עד שלישי מוכיח למה שאמרנו: העתירו אל ה' ורב מהיות קולות אלהים וגו'. ירצה רב עתה במה שנתן קולות וברד לברר זה העקר השלישי ואין צורך למכות אחרות. ולזה העתירו על הפסקתם ואשלחה אתכם ולא תוסיפון לעמוד. ויאמר אליו משה כצאתי את העיר וגו'. למען תדע כי לי"י הארץ בכללה והוא העקר המבוקש: (ז) ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני י"י אלהים. שיעורו ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תדע כי לי"י הארץ תיראון מפני י"י אלהים והכוונה שיודע בהם כי טרם יבואו לידי הכרה זו על השלמות יגורו עוד פעמים אחרות מפני י"י אלהים וכלי זעמו אשר ישלח בהם ואמר להם זה כדי לזרזם וליראם אולי יכנעו לגמרי. (ח) וגם ראה בחכמתו לשתף עבדיו עמו לעוררם לתת לב על אבדם ושלא יעזבו ביד לב מלכם כסבור שכבר היה הדבר תלוי בהם ובמלכם ומזה מה שאמרו (שם) עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים וגו'. מה שלא נמצא שדברו עד הנה דבר. וגם הזכירו לו אלו הדברים עצמם כשאמרו (שם) שלח את האנשים. הטרם תדע כי אבדה מצרים האם תמתין ליפול במה שאמר לך משה כי טרם תדע תיראון מפני י"י אלהים אין לך להמתין לזה כי כבר אבדה מצרים. אמנם מפני שלא השיבו כן תכף ומיד, היה דבר י"י אליו בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו וגו' כמו שיבא: והפשתה וגו' לפי שאמר שהכה כל עץ השדה וגם כל העשב יבאר איך התבואות קצתם אבדו וקצתם נצולו וזכר הסבה. (ה) וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות וגו'. אמר שעם שראה שחדל המטר והברד והקולות ע"פ תפלתם הוסיף לחטוא ולעמוד במרדו בבקשו עלה ושחיתה בו יתלה זה הענין הנפלא. והנראה בעיני שטעה בו לפי מה שיורו הכתובים הוא שכבר חשב שזה הענין היה מחוייב לסבות מחייבות מהאותות הנפלאות ההוות בעליוני השמים ואם לא היו עד עתה אולי שלהיות העולם מחודש כדברי המנגדים אליו עדיין לא הגיע מצב הככבים אשר מכחם יולדו להם עד הנה וזה לא היה רחוק להיות כן ולזה ויכבד את לבו הוא ועבדיו עד שהיה דבר י"י שנית אליו:

וְהִזָּהֵר מֵהִרְהוּר לִבְּךָ וּפִתּוּיֵי הַיֵּצֶר לְךָ בְּמָה שֶׁיְּבִיאֲךָ אֵלָיו מֵהַגֹּבַהּ וְהַגַּאֲוָה וְהַגָּאוֹן וּבַקָּשַׁת הַשְּׂרָרָה וְהַגְּדֻלָּה וְהַמֶּמְשָׁלָה. וּכְבָר הִזְהִיר אָפְנֵי הַדֶּרֶךְ הַשָּׁוֶה לָאָדָם בָּעוֹלָם בְּאָמְרוֹ (משלי ל) שְׁתַּיִם שָׁאַלְתִּי מֵאִתָּךְ וְגוֹ׳ שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי וְגוֹ׳ וְאָמַר (שם) פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְגוֹ׳ וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי.