משלי ל:טו מחשבת ישראל: עקידת יצחק, האמונות והדעות וגן נעול

הקטנה היא מבוארת מעצמה כי ע"כ תארו לאל יתברך שהוא צור העולמים ומקומו של עולם לסמכו ולקיימו על יסוד קיים ועומד לנצח נצחים ולא יצוייר העמידה והקיום לכל נמצא כי אם בעודו נשען וסומך על ידו ועוצם כחו ית' כמו שנאמר אל תירא כי עמך אני אל תשתע כי אני אלהיך אמצתיך אף עזרתיך אף תמכתיך בימין צדקי (ישעי' מ"א). ונאמר ה' אלהיך הוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך (דברים ל״א:ו׳) וכאלה רבים. אמנם בהחליש והרפות הכח ממנו מיד היא כלה ואבד כמ"ש ויי' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזור ויחדו כלם יכליון (ישעי' ל"א). כי בהתמוטט היסוד על פי רצונו ית' מיד כל הסבות הקרובות והרחוקות ומחוייביהם ומשיגיהם כלם יאבדו מהר הפך ממה שאמר אלהים בקרבה בל תמוט (תהילים מ״ו:ו׳). אמנם הגדולה היא על ג' פנים. האחד במה שהוא ידוע שהטובות החצוניות אינם טובות לפי השכל כי אם לפי הדמיון והדבר המדומה הוא חסר המציאות וא"א לנסמך עליו שיהי' שלם להיותה לפי הדמיון ולא ע"ד האמת. הוא מבואר בפי כל חכם לב כי ע"כ קראם קניינים מדומים וכבר דברו בגנותם עד שאמרו שהם עצמם מעידים שהעדרם טוב ממציאותם. וזה שכל המעלות משמשות לאדם בהמצאם בו והעושר אינו משמש רק בהוצאתו א"כ ההוצאה בו טוב מהקבוץ. הפך הטובות האמתמת שימצא השלימות בקבוצן והדבק בהן אמנם שלמה ע"ה על זה הענין עצמו אמר במשלי חכמתו מה שיזהר בו מאד כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך. ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה אל תתאו למטעמותיו וכו'. אל תיגע להעשיר וכי'. התעיף עיניך בו ואיננו וכולי (משלי כ"ג). ירצה אתה בן אדם אם נקרא נקראת לאכול את מושל הוא יצר הרע המושל בך. כי תשב ללחום עמו מלחם תאותיו ויערוך לפניך שלחן מפת בג חמודותיו ויין משתיו אל תתפתה לו ואל תמהר לאכול מאכליו רק בעיניך תביט ובלבך בין תבין את אשר הוא נותן לפניך. ובידוע כי תשים סכין בלועך לבלתי אכול ממנו אם בעל נפש מרגשת אתה כלומר כל מה שאמרתי לך במליצה זו שלא תתאו למטעמותיו שהוא לחם כזבים ירצה לחם לפי הדמיון או לפי מראית העין ולא לפי האמת ומה בצע כי תאכל ולא לשבעה ותשתה ולא לשכרה. ואחר שתקן המשל ביאר הנמשל ואמר אל תיגע להעשיר מבינתך חדל. ירצה כל מה שאמרתי לך הוא להזהירך שלא תיגע להעשיר יותר מכדי הצורך שכתב החוקר בפ"ו מהי' מהמדות כי הוא ודאי לחם הכזבים והמדומה שאמרתי ולזה מבינתך הראשונ' אשר לך בו ובקבוצו חדל אבל בין תבין היטב פעם אחר פעם בחסרונו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל מה שאמר הנביא למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשבעה. שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם (ישעיהו נ״ה:ב׳). הנה שביאר היות אלו הקנינים מדומים ונכזבים מה שיחייב היות שכל הנסמך עליהם היו יהי' כמו אכזב. אמנם הפנים השניים הוא מה שיחוייב מזה הענין הראשון וזה כי מצד היותם מדומים ולחם כזבים חוייב שלא תשבע הנפש הרודפת אחריהם מהם כלל כמו שאמר החכם אוהב כסף לא ישבע כסף (קהלת ה׳:ט׳). כי כאשר יחלום הרעב והנה אוכל מכל מאכל אשר יאכל והקיץ ורקה נפשו או כאשר ידמה הצמא שהוא שותה כל משקה אשר ישתה וסר דמיונו ממנו ולשונו בצמא נשתה כך הדבר ההוא ולא עוד אלא שכל מה שמוסיפין לאסוף מהם אסופות נתוספה להם תאוה על תאוה כאלו המבוקש ההוא מסוגל לספות הרוה את הצמאה. וכבר אמרו ז"ל על זה אבר קטן יש בו באדם משביעו רעב מרעיבו שבע (סנהדרין ק"ז.) ולדעתי על הלב או העין יצדק זה כי העין רואה והלב חומד וכל אחד מהם הוא אבר קטן מחזיק כל תאות שבעולם כמו שאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כו' (במדבר ס"ו). ואמרו עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה (ירושלמי פ"א דברכות ה"ד). ואין ספק שהמרעיב עצמו מתת לאחד מהם אשר יתאוה הנה הות מקצר תאותיו. אמנם המשביעו הוא מלמדו לאוות וכמו שאמר שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה (משלי כ״ז:כ׳). וכבר כתב זה החכם על ההשתדלות המדיניות בפ' י' מהי' מהמדות. ובמסכת תמיד (ל"ב:) זכרו חז"ל ענין נכבד קרה לאלכסנדר מקדון בשובו מאיי הים אמר כי שקיל ואתי יתיב אההוא מעיינא וקא אכיל הוו בהדי' גלדני מליחי בהדי דמחוורי להו נפל בהו ריח אמר שמע מינה האי מעיינא מגן עדן קא אתי. אית דאמרי שקל מיני' מייא וטרא באפי'. ואית דאמרי אדלאי כוליה עד פתח ג"ע רמא להו קלא פתחו לי בבא אמרו ליה זה השער ליי' צדיקים יבואו בו אמר להן אנא מלכא אנא מחשבי חשיבנא הבו לי מידי הבו ליה גלגלתא חדא אתא תקליה לכולי כספא ודהבא דילי' בהדיה ולא הוה תקיל אמר להו לרבנן מאי היא אמרו ליה גלגלתא דעינא דבישרא ודמא הוא דלא קא שבע אמר להו ממאי דהוא הכי שקיל קליל עפרא וכסיה לאלתר תקיל דכתיב שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה. ראו מוסר נפלא ונאות מאד לאיש ההוא אשר נאמר עליו לפי בולמוס תאותיו אחר אלו ההצלחות הזמניות אשר קצר ימיו בהשגתם. ועל דרך זה אמר אבא שאול שנשקע עד חוטמו בגלגל עינו של אבשלום (נדה כ"ד:) כמו שיבא עניינו בשער פ"א ב"ה. ומסגלה זאת אמרו אין אדם נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו (מדרש קהלת פ"א) לפי שכל עוד שיוסיף לקנות עושר ונכסים לפיהן ולשיעורם יוסיף תאותיו וכן לכל שאר תשוקות כאלו לא הגיעו במה שקנה מהם רק הידיעה וההכרה אל מה שיכסוף ממה שאין לו כי על זה עצמו אמר החכם שלמה ע"ה לעלוקה שתי בנות הב הב שלש הנה לא תשבענה ארבע לא אמרו הון (משלי ל׳:ט״ו) כי העלוק' הזאת היא בריה קטנה מאד דומה למה שאמרו אבר קטן יש באדם ואמר שיצר לב האדם הוא דומה לה וקצת המפרשים אמרו שהוא כמו עקולה שמתעקלת והולכת וכן הוא עקוב הלב ונפתל מתולדתו של נחש ואמר שמתחילה עשה אלהים את האדם ישר בשת היה לו תאוה טבעית משוערת לפי צרכו אמנם כשהתחיל להתעקל ולהתעקש הנה נתוסף לו רצון ותשוקה שנית אל הדברים המותריים ועוד מעט תהיינה שלש כי לא תשבענה. וגם בזאת לא יעמוד עד שיוסיף עוד סרה בקרית ארבע וכולי' האי ועדין לא אמרה הון כי אחר שהיו תאוותיו במספר היסודות אשר ממנו חובר עוד יותר רסן השלוח עד שימצאו לו תאוות חדשות מורכבות מזו ומזו ויעלו לאין מספר ואיך ימות בלי חמדה. וכל זה יחויב היותם ענינים בלתי אמתיים רק דמיונים כוזבים כמו שאמרנו ראשונה כי לזה תתם החכם הענין הראשון ההוא במ"ש התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים (שם כ"ג) ירצה אם תתיר לעיניך לעוף בגובה החמדה הנה כל עושר שבעולם לא יהי' נחשב לכלום כי עשה יעשה לו הממון ההוא לחומד כנפים להגביה עוף על רום התאוות כלם כנשר יעיף השמים וסוף דבר שהיא תאוה ותשוקה אין לה סוף ותכלית והדבר אשר הוא כן לעולם הוא חסר וגרוע וכל הסומך עליו יחויב לו פחיתות גריעותו:

השני שער האכילה והשתיה. ראו קצת בני אדם כי הראוי שיתנהג בו האדם שער האכילה ‏והשתיה. ואמרו כי המזון בו קיימת הגופים והנפשות, ועם זה יש בו ערבות גדולה והוא סבת גידול ‏הגופים ורבוים והעמדת הזרע. והנה אתה רואה האדם יצום יום אחד יחלש אור עיניו ושמעו ‏ומחשבתו וזכרונו ורעיונו, וכאשר יאכל ישובו כל כחותיו כבתחלה, ויש עת שירעב ויכפור באלהיו, ‏ולא יבין מה שיתפלל אליו. והנה אתה רואה ישוב הארץ כלו איננו מושם כי אם במקום הנהרות ‏בעבור הזרע ושתות המים, וכן מס המלכים וכן מתנות החילים; ואליהם יגיע המשל באמור כל אדם ‏זה לחמי. ותראה מבטיחים הספרים בהם הצדיקים כאמרם (שמות כ"ג כ"ה) ועבדתם את יי ‏אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך, וכן (ויקרא כ"ה י"ט) ונתנה הארץ פרי ואכלתם לשבע, והדומ' ‏לזה הרבה; ושכל אירוסין וחתונ' ולידה ומילה וברית ומועד וחנוך לא ישלם דבר מהם כי אם בו, וכן ‏החברה והרעות בין האוהבים; ואמרו היין מראהו נחמד וריחו טוב וטעמו ערב, ישים הדואג שמח, ‏והכילי נדיב, ורך הלבב גבור. וכבר קבצם הפסוק בשבח, באמרו (תהלים ק"ד ט"ו) ויין ישמח לבב ‏אנוש להצהיל פנים משמן וגו'. והתבוננתי במאמרם זה ומצאתי רובו טעות, ועוד כי הם הביטו אל ‏טובותיו ולא הביטו אל רעותיו. והוא שרוב המאכל גורם הקבסה ומכביד האיברים, וממלא הראש ‏והעינים, ומביא לידי גויעה בהרבותו, וישיב הלב נמהר, וישנה מדות האדם, ויטה אל תאות המאכל ‏ולהרבות הממון, עד שלא יזכור השבע, וידמה למדות הבהמות והכלבים, וכמ"ש (ישעיה כ"ו י"ב) ‏והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה. גם ישוב כמו האש אשר מה שיובא אליה תאכלנו מבלי הרש כמו ‏שאמר (שם ' י"ח) ויהי העם כמאכולת אש. גם ישוב כמות אשר יאסוף אליו כל הבריות ולא יאמר די, ‏כמו שאמר (חבקוק ב' ה') אשר הרחיב כשאול נפשו והוא כמות ולא ישבע. גם ישוב כארבע סבות ‏החסרון והם האש והמים והמות והעקר, כמו שאמר (משלי ל' ט"ו) לעלוקה שתי בנות הב הב שאול ‏ועוצר רחם ארץ לא שבעה מים ואש לא אמרה הון, עד שתהיה עינו רעה במי שיאכל ממנו חלת ‏לחם אפילו אם יהיה עשיר, ואם יראה לו זה יהיה בלי לב, וכמו שאמר (משלי כ"ג ז') כי כמו שער ‏בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך. וכאשר יראה זה ממדותיו, ימאסוהו המלכים ‏וגדולי בני אדם ומשכילהם, ולא ישבו עמו; כי כאשר יאכל ימהר, ואם יראה חתיכה טובה יקפוץ ‏עליה, והוא ראשית מי שישלח ידו לאכול ואחרית מי שישאנה, ועינו אל מה שיבא מן המאכל, מאשר ‏לבו אליו, וכמו שאמר (שם א' ב') כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך. ושמת שכין ‏בלועיך; ועוד כי יכוין להפנות עד שיוכל לאכול שנית מהתאוות לו, וכאלו הוא משפך שופך מלמעלה ‏ויורד מלמטה וכמ"ש (ישעי' כ"ח ח') כי כל שולחנות מלטו קיא צואה בלי מקום; ועוד כי בא להקיא ‏מרוב המאכל כאשר לא תכילנו האצטומכא כמ"ש (משלי כ"ג ח') אכלת תקיאנה. ואיה עבי הלב עד ‏שיעזוב תורתו וישבה אלהיו? כמו שאמר (הושע י"ג ו') כמרעית' וישבעו שבעו וירם לבם על כן ‏שכחוני. ושכחו ממעשה היין נגוב המוח אם ישתהו חי, והרטבתו אם ישתהו מזוג. ואיה התגברותו ‏על השכל והפסדו את החכמה? וכמו שאמר (משלי כ' א') לץ היין הומה שכר כל שוגה בו לא יחכם. ‏ואיה הרפותו את הגידים והרעישה והמית הדם וקדחת הדם והמורסות והסמטות, וכהות שטח ‏האצטומכא והכשת הכבד וגריד' שריקת המעים והמכאובים הגדולים? וכמו שאמר (שם כ"ג כ"ט) ‏למי אוי למי אבוי למאחרים על היין. ואיה העברות והתועבות, ליפות כל גנות והתר כל איסור, והוא ‏מתהלך בגוף האדם מעט מעט, וכמו שאמר (שם ל"ב) ואחריתו כנחש ישך וכצפעוני יפריש עיניך ‏יראו זרות. ואיה הריגת הנפש והמכות והמאסר והכבל והענש, הלא בו? ואיה כל דרכי האונאה ‏והתחבולות והאבדן, כי אם בו? ומי שהרגיל את עצמו לסמוך על המאכל והמשתה מהתירם ולא ‏יגיע אליהם, יקחם מאשר ימצא, כמו שאמר (שם ד' י"ז) כי לחמו לחם רשע ויין חמסים ישתו. אבל ‏הם טובים לאדם לקחת מהם מעט כפי מה שיעמיד גופו, כמ"ש (משלי י"ג כ"ה) צדיק אוכל לשובע ‏נפשו, וכאשר יראה בשכלו מקום לזה, ישלח תאות המאכל והמשתה, וכאשר יהיה לו מזונו יעצרנה:‏

זולתי נפש האדם שאין לשום כח מכוחותיה גבול בטבע, לא כחות המדות ולא כחות התאוות, ואין צריך לומר לכחות השכליות. הלא תראה שֶׁבְּהֶמְשֵׁל ציור כח הזריזות בלב האדם מה מאד תרבינה מעשיו, אין לזריזותו חשבון ומדה. כשישתמש בו לעניני העולם, אז ירד ימים, ידרוך בציות, גם בלילה לא שכב לבו וישתדל במאוד לאסוף ולכנוס. ועם כל ההשתדליות האלו כח זריזותו לא תעמוד ולא תשקוט. עד שכל מעשה זריזותו שעשה נחשב בעיניו כאין, נגד רחב כח הזריזות הנטוע בנפשו. ולכן יכסוף תמיד להזדרז יותר. וכן לעניין מדת העזות והגבורה הענוה והבשת והיראה הפרישות והקדושה וכיוצא, כולם בלתי מוגבלים בטבע. וכל מה שיעשה בעל המדה מן המדות האלו מעשים כפי מדתו, יקטינו בעיניו לפי ערך רוחב כח המדה הנטוע בנפשו. וכן כשישתמש בו בענינים האלהים, לתקן נפשו ולעבוד את אלהיו, מה מאד יתאמץ איש כזה! ירוץ לחברת חכמים. ישקוד על דלתותיהם. לא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, ויאסוף תמיד עניני החכמה והמדע. ויעשה תמיד המצווֹת בכח וחיל לא ייעף ולא ייגע. וכן אתה מוצא לעניין התאוות. הלא ידעת (מדרש קהלת רבה א, לד) "מי שיש לו מנה מבקש מאתים". מאתים מבקש אלף, וכן תמיד. כמ"ש ז"ל "אין אדם מת וחצי תאותו בידו". ויתבאר עוד. ובענין הכבוד והשררה בהיותו איש נכבד בעיני ההמון, יחפוץ להיות שר ושופט עליהם. נעשה שר. מבקש להיות דוכוס וכיוצא. נעשה דוכוס מבקש להיות מלך. נעשה מלך, מבקש להיות מלך על שאר המלכים והמושל העליון בארץ. כבש הכל ונעשה מלך מלכים. גם בזה לא ישקוט ולא ימצא מרגוע לחפצו. ועוד הכח הפנימי נטוי להתגדל יותר עד להשחית. כמו שתמצא כתוב על נבוכדנצר הרשע (יחזקאל כו, ז) שהיה מלך מלכים ולא נח חפצו. עד שאמר בגבה לבבו (ישעיה יד, יד) "אעלה על במתי עב אדמה לעליון". וכן סוּפַּר בספרי הזכרונות למלכי רומי מענין קיסר קאיוס קאליגולי שחיק עצמו שעשה עצמו אלוה. וכמו שהוא בענין זה כך הדבר נוהג בכל התאות, כמו ממדת המשגל והזוללות והסביאה וכיוצא, שבהמשלם בלב גם אם ירבו פעולותיהם לא ישקטו ולא יאמרו הון.¹מליצה ע"פ משלי ל, טו וכל זה לפי שבעליהן פועלים פעולות טבעיות תחת השמש כמו אסיפת הקנינים והממשלה ורבוי המשגל והזוללות וכיוצא, ועל ידיהן רוצים להשביע צמאון החפץ הפנימי החפץ בהם וכחות הנפש לא תשבענה בכמו אלה. כי כל אלו הפעולות הטבעיות מוגבלות, באשר יש גבול לכל הדברים מתחת השמש. וכמ"ש המשורר (תהלים קיט, צו) "לכל תכלה ראיתי קץ". והכח הפנימי אין לו קץ כמו שאמרנו שנאצל ממרומים ממעל לשמש. ולכן לא יספיקו כל הדברים הטבעיים להשביע רעבונו ולרוות צמאונו, ובעל המעשים האלו ידמה תמיד שלא השיג עדיין די מחסורו אשר חסר. ויתברר לך מזה שהדבק לבד בעניני העולם ומשתמש בכחותיו בעניניהן, (הנו) [הנה הוא] בצרה תמידית. ולעולם לא ימצא קורת רוח גמורה והשקט הדעת בנפשו. ויחשוב כל עת שעדיין לא השיג חצי תאותו וכדבריהם ז"ל (קהלת רבה א, לד). עד שיתמה וישתאה לדעת מה חסר ממנו בראותו את עצמו עשיר ועושה חיל ומתענג בכל הטוב, ובחדרי לבו מרגיש האויב היושב במסתרים וגוזל שֵׁנתו ושולל מנוחת לבבו. והכסיל הזה לא יבין כי כבוד נפשו העליונה סבת הכאב המכאיבו. כי לא תשבע לעולם בכל הדברים שהוא מתעסק בהן למלאת חפצה ולהשביעה, זולתי החכמה והמדע הם המשביעים את הנפש. וכמו שיתבאר בחלון הסמוך: