משלי ל:יז מחשבת ישראל: עקידת יצחק וחובות הלבבות

והנה עם זה נתאמת המשפט הראשון אשר הנחנו מסגולת השלום וההסכמ' משני הצדדין. אם מצד תועלת מציאותו העצום ואם מצד רועה עדרו. וכבר כתב בר קפרא שם במדרש (דברי' רבה פ' ה') ומה אם העליוני' שאין ביניהם לא קנאה ולא תחרות ולא שנאה הם צריכים שלום התחתונים שהם כלם שנאה ותחרות וקנאה על אחת כמה וכמה. ^*והכונה וכו' ר"ל שאף שאמרנו למעלה שגם בין הנמצאים העליונים יש ריבוי בבחינת מדרגתם, ואופן השכלתם, בכל זאת חילוף ענינים השונים האלה אשר ביניהם, אינו באופן שיתננדו זה לזה, ואם בכל זאת מצטרך השלום להיות ביניהם אם תהיה מציאותם בתכלית השלימות, אף כי בברואי עולם התחתון שהם מורכבים מד' יסודות אשר בטבעיהם מתנגדים זה לזה, ד"מ האש והמים כ"ש שיצטרך להיות הסכמה והתאחדות ביניהם אם יתחברו ויתאחדו יחד להיות לעצם אחד, וזה שאמר בר קפרא "ומה אם העליונים" וכו'. והכוונ' שחלוף הענינים הנמצאים בהם ורבוי' על הדרך שאמרנו אינם ממין ההפכיו' אשר במורכבי' היסודיים שיתקוממו קצתם על קצתם והותכ' ויופסדו ועם כל זה טוב מציאותם תלוי בהיותם בשלום כ"ש שיש ליזהר בשלום המוטל על השפלים אשר הם צריכין מהמין ההוא גם כי בשלומם תהיה סוכת שלום מלכות שמים העליונים והתחתונים פרושה עליהם ויהיה הכל שלום. והנה לפני שמציאות זה השלום לא ימלט מאחד מג' ענינים אם שיהיה בתקפו וגבורתו או שימצאו בני בריתו חלושים אצלו או שכבר כופר עמהם בריתו ואין ספק שאלו הענינים כלם כבר עברו על האומה הזאת בזמנים מתחלפים כי הכל נאמר על זה ובגללה. לזה מה שא"ר לוי באותו מאמר שזכרנו ראשונ' שלשה אמרו בלשון איכה כי המלה הזאת היא בלשון תמיהה והפלאה על ענינים מאודיים הן לטוב הן למוטב ולזה צדקה יחדו על שלותה ועל פחזותה ועל קלקול'. וידוע הוא כי משה אדוננו עליו השלום הוא השובבין אשר נתיחד לעסוק בשלותה מכל זולתו כי הוא אשר הסכים זה השלום וגמר השתוף וההסכמה בין עליונים ותחתונים כמו שנתבאר מהמעמד הנכבד והנורא אשר בו נאמר מעתה ירדו עליונים למטה ויעלו תחתונים למעל' (שמות ר' פ' י"ב) והוא יתברך התחיל שנאמר וירד ה' על סיני (שמות י״ט:כ״ד) ומשם ואילך ועלית אתה ואהרן עמך (שם) כמו שנתבאר שם היטב ומתוך ברית השלום ההוא ותקפו הושפעו שפע שבע רצון וירבו ויעצמו במאד מאד בשני מיני ההצלחות ולזה אמר להם רב לכם שבת בהר הזה וגו' ה' אלהיכם הרב' אתכם והנכם היום וגו' איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וגו' (דברים א׳:י״ב) כי הכל היה לשבח ומעלה וכבוד מופלא כמו שיתבאר עוד על סדר הפרשה. אמנם ישעיהו הוא אשר התחיל בענין פחזותם והוכיח אותה בחזקה כמו שצעק עליה בתחלת דבריו באומרו שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דבר בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי (ישעיהו א׳:ב׳). והנה טוב טעמו בהפוך דבריו מדברי משה רבו שאמר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ ושם בפרשת האזינו יתבאר יפה בהיפך מה שהורגלנו עליו והוא נכון והסוד כי ה' דבר ואמר בנים גדלתי ורוממתי כי מצד ברית השלום והאהבה הנזכרת נקראו בנים למקום ומחבתו אשר חבבם גדלם ורוממם ולפי זה הפשע הוא גדול יותר מאד כמו שקלל החכם על זה באומרו (משלי ל׳:י״ז) עין תלעג לאב וגו' כמו שהוא מפורש בשער י"ט ואמר ידע שור קונהו וגו' לאמת שהבנים בניו היו פושעים ומורדים בו ושלא חטאו מבלי דעת שזה א"א בתורת טעמא. וזה כי אפילו השור ידע קונהו וחמור אבוס בעליו ואיך יתכן שישראל לא ידע ועמי המורגל עמי לא התבונן. וכבר נזכר זה אצל הקרבנות פרשת ויקרא. ולזה החליט עליו המאמר הנמרץ אשר המשיך ואמר (ישעי' שם) הוי גוי חוטא וכוון לזכור ענין פחזותם בשלמות על הדרך שאומר. ^*וזה כי איזה קיבוץ וכו, ר"ל כי קבוץ גדול מבני אדם אשר מגזע אחד יצאו, ונשארים תמיד בפני עצמם ובאחרים לא יתערבו יקראו בארבעה שמות, כי בבחינת היותם מצוינים מכל זולתם בלשונם ומידותיהם. בדעותיהם ובנימוסיהם, נקראים בשם "גוי" ובבחינת ריבוים וקיבוצם להיות לאחדים זה עם זה ולעזור תמיד איש את אחיו נקראים בשם "עם" הנגזר ממלת עם ובבחינת היותם פרים ורבים תמיד. באופן שרק אישיהם הפרטים ימותו. אבל קיבוצם בכלל ישאר תמיד לעולם יקרא בשם "זרע", ובבחינת היותם כלם יוצאים משורש וגזע אחד' נקראו בשם "בנים" וע"כ אמר הנביא פה עליהם כי בבחינת מידותיהם ותכונותיהם הם "גוי חוטא" ובבחינת קיבוצם הרב הם "עם כבד עון" כי כרובם כן חטאו לה'. ובבחינת היותם פרים ורבים על הארץ, הם "זרע מרעים" כי בהשקפה ראשונה לא יקווה מהם עוד, כי יולידו בנים ישרים ההולכים בתום לבם, כי אם בנים כחשים ותרבות אנשים חטאים אשר לא יאבו לשמוע בקול ה' ובבחינת יציאתם מגזע קדש הם "בנים משחיתים" דרכי אבותיהם התמימים והישרים. ללכת תמיד רק אחרי שרירות לבם הרע, אשר ע"כ אה"כ עליהם ג"כ "נזורו אחור" שר"ל כי במקום שנקראו תחילה לפני מתן תורה בשם "בני נח" שהיה צדיק תמים. ואח"כ "בני ישראל" שנתיחסו אל יעקב אביהם שהיה בחיר שבאבות, נקראו עתה רק בשם "בני אדם" להורות כי כאדם עברו ברית כשאה"כ ממנו "אביך הראשון חטא" ובזה הולך ומבאר גם שאר כתובי ההפטרה, (עיין בפנים הספר). וזה כי אי זה קבוץ עם שיהיה כבר יקרא בשמות מתחלפים להתחלפות הבחינות הנה יקרא גוי להיותו עם מצייין כאחד העמים כמו שאמר ויהי שם לגוי (דברים כ״ו:ה׳) מלמד שהיו ישראל מצויינין שם (ספרי פ' תבא) ולהיותו רב המספר יקרא עם כאומרו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו (שמות א׳:ט׳) הנה עם יצא ממצרים הנה כסה וגו' (במדבר כ״ב:ה׳). ועל המצא אליו המשכת ההתמדה והקיום יקרא זרע וזרעתיה לי בארץ (הושע ב׳:כ״ד-כ״ה) זרע ישראל כמו שבבחינ' הזאת נאמר על התבוא' הא לכם זרע (בראשית מ״ז:כ״ג) ולהורות על השרש נקראו בשם בנים בני מואב בני עמון לבני אדום והנה הוא תפס הנה לזכרם באלו הד' שמות לומר שהחליפו ענינם כלם לגנאי. ועל חלוף הענין האחד אומר הוי גוי חוטא (ישעיהו א׳:ד׳) כי כיונם משאר העמים שיקרא גוי חוטא מכלם. ועל הב' אמר עם כבד עון לומר שאם זה שמו על רבוייו באמת כרובם כן חטאו להיות עם כבד עון. ועל הג' אמר זרע מרעים כי כל אשר נזרע ממנו יפסד הפך אומרו כלו זרע אמת. ועל הד' אמר בנים משחיתים כי לא נתקיים בהם עטרת זקנים בני בנים (משלי י״ז:ו׳) אבל שכבר השחיתו כבוד האב וחללו יקרו וסוף דבר הפכו הכוונה במה שנאמר בהם ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש וגו' (דברים כ״ו:י״ט). והנה בסיום הכתוב ביאר כל כוונת ראשיתו כי אמר עזבו את יי' כנגד מה שנקראו עם כי עזבו יחסם המיוחד להקרא עם יי' להקרא עם כבד עון וכמו שאמר עם יי' אלה ומארצו יצאו (יחזקאל ל״ו:כ׳). וכנגד מה שנקראו גוי וזרע שהיה להם להיות גוי קדוש וזרע קדוש אמר נאצו את קדוש ישראל לבלתי התיחם בקדושתו אבל נקראו גוי חוטא וזרע מרעים. ועל מה שאמר בנים משחיתים אמר נזורו אחור והוא מאמר נפלא וזה כי מתחלה נקראו האנשים כלם בני האדם והוא היה חוטא וכמו שאמר אביך הראשון חטא (ישעיהו מ״ג:כ״ז) ואחר כך נקראו בני נח שנקרא צדיק תמים (בראשית ו׳:ט׳) ואחר כך נתייחד זאת האומ' להתיחס לאבותיהם אברהם יצחק ויעקב. וכבר נתקיים להם שם בני ישראל כי הוא האב השלישי אשר לא נמצא פסול ותערובת אחר בזרעו ולא סרו מעלות ביחסם עד שנקראו בנים למקום בני בכורי ישראל (שמות ד׳:כ״ב) בנים אתם לה' אלהיכם (דבריי י"ד). והנה אלו חזרו באותן המעלות עצמן ונזורו אחור עד שלא נשאר להם רק היחס הראשון אשר מאדם אשר בזה הושחת כבוד האב האמתי יתברך שמו וכמו שאמר המשורר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון (תהלים פ"ב) ועל הדרך שאמרו חז"ל (ב"ר פ' ל"ח) אשר בנו בני האדם וכי בני חמורים או סוסים אלא בני אדם קדמוני ולזה קראם בנים משחיתים:

כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך יאמר האמת כי טוב הדבר צדק הוא וצדקה תהיה. אמנם ממה שיחייבו הכוכב לא ימשך לעושה שום שכר כמו שהוא הענין בכל הדברים הטבעיים אבל כשתעשה במצותו תקבל שכר בעולם הזה ובע"הב כמ"ש למען יאריכון ימיך וגו', ובמשנה תורה (דברים ה׳:ט״ז) כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלהיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך יבאר שיהי' השכ' להיותו מצווה ועושה. והקש על זה על שכר המצות אשר הם למטה מזו בחק האדם. ודע כי המצוה וחומר' כבר אמר (בקדושין דף ל"א ע"ב) אי זהו כבוד מאכילו ומשקהו מלבישו ומנעילו וכו'. איזהו מורא אינו מדבר בפניו ואינו יושב במקומו ובכלל כל הדברים המחוייבים והנאותים עד היכן יד כבוד אב ואם מגעת וכבר נשתבחו שם קצת החכמים במצוה כמוה שם. האמנם כי הבנים המקוים לרשת אחוזת נחלה שדה וכרם כסף או זהב מאבותם אין להחזיק להם כל כך טובה על כבודם ויראתם אדרבה יהיו סכלים וטפשים אם לא יעשו כן שיגרמו שיעבירו נכסיהם לאחרים וכמ"ש בשירת האזינו על המשל הלי"י תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך הוא עשך וגו' זכר ימות עולם וגו' בהנחל עליון גוים וגומר כי חלק ה' עמו וגומר והכוונה מבוארת. הנה שעקר המצוה היא לבני האנשים אשר אין להם די סיפוקם. ועל המתנכר להם בשביל ענים אמר הכתוב (משלי ל׳:י״ז) עין תלעג לאב ותבוז לקהת אם יקרוה עורבי נחל. שעם שהתנכר להם אביהם ולא השתדלו בפרנסתם כמ"ש (איוב ל״ח:מ״א) מי יכין לעורב צידו (תהילים קמ״ז:ט׳) לבני עורב אשר יקראו. הנה מכל מקום הם בנים לאבותם שנתעסקו בהוייתן ופי' הכתוב הזה עם הסמוכים אליו כתבנו בשער י"ט. וכבר היה זה הדבור החמישי משותף לראשונים אשר לחלק השכלי הכתובים בלוח הראשון ולחמשה השניים הבאים בלוח השנית כמו שיאות בכל חבור מדברים מתחלפים באיכות שצריך ענין אמצעי מורכב משניהם לחברם. וכמה יאות זה לפי דרכינו שהם חמשה דבורים מכאן וחמשה מכאן והוא באמצעי ועם שהוא כתוב בלוח הראשון הנה יהי' משותף לשניהם:

וְאֶפְשָׁר שֶׁקָּדַם לְדַעְתְּךָ אֹפֶן יֹשֶׁר הַמַּחְשָׁבָה הַהִיא בִּתְחִלָּתָהּ וְנֶעְלַם מִמְּךָ אֹפֶן הַהֶפְסֵד אֲשֶׁר יִהְיֶה מִמֶּנָּה בְּאַחֲרִיתָהּ וְאַתָּה בְּמִעוּט יִשּׁוּבְךָ תִּרְאֶה יָשְׁרָהּ וְלֹא תִּרְאֶה טָעוּתָהּ וְאָפְנֵי הֶפְסֵדָהּ וְאָמַר הֶחָכָם (משלי כב) אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם וְאָמַר (שם יא) שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאָמַר בְּמִי שֶׁמַּאֲשִׁים אֲבוֹתָיו (שם ל) דּוֹר טָהוֹר בְּעֵינָיו וּמִצֹּאָתוֹ לֹא רֻחָץ דּוֹר אָבִיו יְקַלֵּל וְאָמַר (שם) עַיִן תִּלְעַג לְאָב.