משלי ל:ל מחשבת ישראל: עקידת יצחק וגן נעול

הענין האחד הוא מבואר כי הנה האלהים עשה את האדם בצלם ודמות מגדל אחד בנוי על שני עמודים ועשה בו דיורים תחתיים ושניים ושלשיים כבר השתדלו המליצים לזכור כל מלאכת הבית ההוא בתיו ועליותיו חדריו וגנזיו וכל מעשה עבודתיו וצבא משרתיו ופקודיו כלם כמו שבא בדבריהם. אמנם ראש המדברים בהם ומופת לכלם הוא שלמה המלך ע"ה ברוח הקדש אשר עליו כשאמר בסוף משלי תתת שלש רגזה ארץ וגומר. תחת עבד כי ימלוך וגומר. תחת שנואה כי תבעל וגומר (משלי ל׳:כ״ג) וזה שהוא ביאר שהנהגת הבית ופרנסתו הוא ענין מלאכותיי נמצא בהנהגה הטבעיית אשר לגוף האדם ראשונ'. וזה שכבר חלקו הטבעיים פרנסת גוף כל בעלי חיים לד' מחלקות והם הד' כחות הראשיות אשר יכללם הכח הזן. האחד הכח המושך המזון אל כל מקום אשר היה שמה הצורך ללכת. והב' הכח המחזיק אותו לשם הזמן הראוי לו עד יושלם בו בשולו. והג' הכח הטוחן או המבשל אותו בכל המקומות אשר יבושל בהם. והד' הכח המחלק אותו מה שראוי למזון לכל האיברים הניזונים ומה שראוי לדחייה אל הכלים המקבלים אותו או המוציאים אותו לחוץ. והנה הכחות האלו הראשיות הם בגוף כענין השרים הממונים לעמוד על משמרת הבית וכל זמן שיעמוד כל אחד מהם על מצבו יותמד הבריאות בו והריסת מצבם או שום אחד מהם הוא תחלת החולי והריסת בנינו. וע"ז כתב החכם הזה בעצמו ביום שיזועו שומרי הבית והתעוותו אנשי החיל. והנה כנגד אלו הד' הוכרח להמצא בהנהגת הבית המלאכותיית ארבעה אבות מלאכות כמו הן אם שימצאו באישים מחולקים כמו שהוא בבתי השרים ואם באיש אחד במקום שאין אנשים. האחד בשימצא שם איש או אנשים תהי' מלאכתם לצוד ציד מאשר ימצאו להביא טרף לבית מכל הדברים הצריכים מהמאכל והמשק' והלבוש ויתר הדברים אשר הבית נכון עליהם והוא במלאכה כעין הכח המושך אצל הב"ח הטבעי. והב' בשימצא בבית איש או אנשים יהיו מלאכתם לאצור ולשמור אותם הדברים המובאים אליו שמירה מעולה והוא דוגמת הכח המחזיק. הג' צריך שימצא שם בבית איש או אנשים יתקנו ויגמרו מלאכת כל הדברים המובאים אם לאכילה אם ללבוש או לכל דבר אשר יעש' למלאכה והוא כענין הכח המבשל אצל הטבע. והד' שימצא שם מי שיחלוק המנות לכל אנשי הבית הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו מהמאכל והמשק' והלבוש ושאר הדברים והיותר יחרים להוציא אותו החוצה כמו שימצא בהנהגה הטבעית הכח המחלק שזה מלאכתו בלי ספק. ולזה אמר כי תחת שבוש ועוות אלו הפקידים השלש במשמרותיהם שאול מתחת רגזה ותחיל הארץ ויגע בפנות הבית ונחשב להשבר ותחת הריסת מצב הרביעית לא תוכל שאת ותפול לארץ בלי ספק כמו שיהי' זה עצמו אצל הבנין הטבעי. ואחר שאמר זה דרך כלל ביאר הדבר בכל אחד מהם איש איש ממלאכתו. ועל הריסת המשמרה הראשונ' אמר תחת עבד כי ימלוך וזה כי המלאכה הראשונ' היא מיוחדת לעבדים המשרתים המביאים בר ולחם ומזון ויתר הדברים על כתף עיירים או על שכמם או באי זה אופן שתושלם המלאכה על צד היותר טוב והנה כאשר ימרוד זה העבד באדוניו לבלתי צאת ובא למלאכתו יהי' סבה ראשונ' לאבדן הבית. כמה נזדרז יעקב אבינו ובניהם ע"ה במלאכה זו כמו שאמר ונקומ' ונלכה ונחי' ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפינו (בראשית מ"ג) כי הסכנה היא מפורסמת בזה כמו שהוא הענין בהעדר הכח המושך שנאמר כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות (תהילים ק״ז:י״ח) והנה על המשמרה השנית נאמר ונבל כי ישבע לחם (משלי ל' שם) וזה כי סוכן השומר הדברי' אשר תחת ידו מעצמות ענינו הוא שיהי' קמצן ומצמצם מאד מחזיק בכל אשר אתו יפה ומרא' עצמו תמיד רעב וצמא בתכלית הכוסף אל ההתחזקות בו כי זה נאוה לו מצד מלאכתו המיוחדת. ולזה כנה אותו בשם נבל כי כשמו כן הוא הראוי והנכון בו ואמר כי כשיהפוך ענינו להראות את עצמו שבע בלתי משתוקק אל הדברים ובלתי מחזיק בהם כאלו אינו צריך אליהם הנה הוא עצמו ענין הפיזור אשר בעבורו תכלה פרוטה מן הכיס ותאבד הבית ועל זה הזהיר הזקן לבניו ע"ה כשאמר למה תתראו (בראשית מ״ב:א׳) כי השעה צריכ' להראות עצמם רעבתנים ולהחזיק במה שלהם כדי שלא לבא לסכנה הדומ' להפסד הכח המחזיק בב"ח כי הוא ממהר לדחית המאכל מבלי שיזון בו והמזון הוא הכרחיי לחיים. ועל המשמרה השלישית אמר תחת שנואה כי תבעל (משלי שם) וזה שמלאכת הטחינ' והאפייה והבישול על הרוב נמסר על השניאה מהנשים כי תהיין לאיש שתים או יותר והאהובה יושבת אצלו בקתדרא והנה כאשר השנואה הזאת שהוקצה למלאכות אלו תתבטל ממלאכתה ונתיחדה לתשמיש וממאנת היותה בין תנור וכירים להיות טוחנת ואופה ומבשלת וכיוצא הנה ודאי יופסד תקון הבית ופרנסתו כי לא יוכלון אנשי הבית לאכול התבואה והבשר והזרעונים כאשר המה וכמ"ש אבינו יצחק ועשה לי מטעמים וגו' (בראשית כ״ז:ד׳). וכ"ש שיצטרכו אל השלמת שאר דברים מהלביש' והרפואות וזולתם שאם לא יעשם מי שעליו המלאכה לעשות לא תושלם ההנהגה ותפסד כמו שיפסד הבריאות בגוף הב"ח בהעדר או החליש הכח המבשל. ועל המשמרה הד' אמר ושפחה כי תירש גבירתה וכו' כי מהידוע שהמלאכה המיוחדת לגבירה בבית היא חלוק המנות מכל צרכיהם וכמ"ש בסוף הספר ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה (משלי ל״א:ט״ו) ומלאכת השפחה הוא הבית ולהוציא המותרות החוצה והנה כאשר השפחה תירש גבירתה כשתחלוק היא המזון ויתר המנות הראויות לתת לה ודאי ישתבש הסדר לחסרון דעת מהשפחה ומיעוט ההכרת במלאכה ההיא המיוחדת לאשת חיל המשכלת דכתיב ונות בית תחלק שלל (תהילים ס״ח:י״ג) ויפול בו ההפסד בהרבות למי שראוי להמעיט ובהמעיט למי שראוי להרבות או בהחליף המנות ולא יסבלו אנשי הבית ויתפרדו איש מעל אחיו ויאבדו מהר כמו שיאבד בנין הב"ח ברגע בהפסד הכח המחלק ויתן לאיברים הנכבדים המזון הגם והמותרות לצבות בטן ולהוליד חלאים רעים ונאמנים ממהרים המיתה כמ"ש ותחת ארבע לא תוכל שאת:

נושאי החכמה גם הם נטועים בנפש האדם לבדה וחסרים מנפשות בעלי החיים. וכבר אמרנו שכחות הנפש בכללן הן נושאי החכמה, ועל ידיהן תפעל החכמה פעולותיה. ואע"פי שכדמות רבים מן הכחות שבנפש האדם ימצאו ג"כ בנפשות שאר בעלי החיים דע שלא יקבצם סוג אחד. לפי שמיני הכחות הנטועים בבעלי חיים אינן ממין הכחות שבנפש האדם. ואם הן נקראים בשמות כשמות כחות נפש האדם. אין זה רק על דרך הדמיון וההעברה. ודומה זה לצורת האדם שנקראת בשם "רוח". וכן האויר הטבעי נקרא בשם "רוח". וכל אחד מארבע הקצוות נקרא ג"כ בשם "רוח". וטעמי הדברים בארנו בספר "יסוד עולם" הנ"ל. ובכל זאת לא יסכל האדם לחשוב ששלשת הדברים הנזכרים הן מין אחד. ככה לעניין כחות הנפשות, אע"פ ששמות כחות נפשות בעלי החיים כשמות כחות נפש האדם, הן חלוקים במין וחלוקים באופני פעולותיהם. על דרך משל נטוע בנפש האדם כח הזריזות, וּבְהֶמְשֵׁלוֹ בלב יהיה האדם זריז. וכן נטוע הזריזות בנמלה. כדרך (משלי ו, ו) "לך אל נמלה עצל" וגו'. וכן נטוע בנפש האדם כח העזות, וּבְהֶמְשֵׁלוֹ בלב יהיה האדם עז. וכן נטוע העזות בנמר. וכמו ששנינו באבות (פרק ה) "הוי עז כנמר". נטוע באדם כח הגבורה. ובהמשלו בלב יהיה האדם גבור. וכן נטוע הגבורה בארי. כמו (משלי ל, ל) "ליש גבור" וכו'. ועם כל זה הכחות הללו חלוקים במינם. כי הזריזות והעזות והגבורה שבאדם זורחות מנפש עליונה הנטועה בו. וזריזות הנמלה צומחת מנפש שרץ העוף. ועזות וגבורת הנמר והארי צומחות מנפש החיה אשר בהן. וכבר העלו הקדמונים ז"ל הכלל הזה. עד שהרב רבינו משה בר מיימון זצ"ל בח' פרקיו שהקדים לפירוש מסכת אבות¹פרק ראשון המשיל ענין זה לשלשה חדרים. האחד האירו אור השמש, והב' האירו אור הירח, והג' אור הנר. ובדרך ההעברה נאמר על שלשתן שהן מוארים. ואם לפי האמת הם חלוקים במיני המאורות, בהיות אור הא' מן המאור הגדול, ואור הב' מן המאור הקטן, ואור הג' מן הנר הטבעי. ולא הקדמתי זה רק להודיע על ידו שגם נושאי החכמה חסרים מנפשות בעלי החיים. לפי שלא נבראו להיות נוהגים בחכמה, אלא מנהג כל אחד ודרך כל אחד מוטבע בו בהכרח וכמו שיתבאר. ואחר שהצענו הענין הזה על דרך כלל, אודיעך חדשות קושט אמרי אמת. והן ההבדלים העצמיים שמצאתי המבדילים הבדל עצמי בין נפש האדם העליונה ובין נפשות שאר בעלי החיים. הבדלים מושגים בחוש לא יוכל לחלוק עליהן זולתי העקש הבוזה אמת. ומאלו הדברים שיתבארו, תבין מה גדלו דרכי החכמה ומשפטיה הרבים, ומה ממשלתה בנפש האדם:

וענין שני הודיעו הנביאים כולם, והוא סותר להודעה הראשונה כי אמרו שתהיה חורבן אדום ביד ה' ובדרכי נפלאותיו ברעם וברעש ואש וברד וכיוצא. כי בפרשה זו כתוב "והיתה אדום לְשַׁמָּה, כל עובר עליה יִשּׁוֹם וישרוק על כל מכותיה. כמהפכת סדום ועמורה ושכניה אמר יי', לא ישב שם איש ולא יגור שם בן אדם" (ירמיה מט, יז-יח). ובספר ישעיה מפורש הענין "ונהפכו נחליה לזפת, ועפרה לגפרית וגו' וירשוה קאת וקפוד" (ישעיה לד, ט-יא) ויתר הדברים הכתובים בפרשה ההיא. וכל דבריהם אמת ודבר ה' יקום לעולם. כי ראשית חורבן אדום תהיה במלחמה, ויפול לפני שונאיו מן העמים לבושת ולכלמה, ומלאו תבל חללים. גם ינקמו מהם ישראל, ויעלו מן הארץ ויקחו את ארצם מידם, וישבו בה זמן מה. ואחר כן יפקוד ה' על ארצם בכל חטאותיה ויביא עליה את כל הקללה הכתובה על ידי נביאיו לשום הארץ הזאת לְשַׁמָּה ולשממות עולם, כמו שעשה לסדום ולעמורה. למען תהיה הארץ הזאת לאות ולמופת כל ימי עולם לכל [דורות] הבאים לקחת מוסר השכל ולזכור הארץ ההיא לקללה ולחרפה. כי יראו בעיניהם ארצה בוערת תמיד ועשנה יעלה לעולם, כמו שנאמר "לילה ויומם לא תכבה, לעולם יעלה עשנה, מדור לדור תחרב לנצח נצחים אין עובר בה" (ישעיה לד, י). וְיִוָסְרוּ כל העמים ויורו שכם אחד לקבל עליהם עול מלכותו לעולם עולמים. ולכן הזכירו הנביאים כל פעם תחלה ענין המלחמה והחרב והדם. ואח"כ המהפכה והרעש והאש והשממון. והנה כבוא עונש הארץ ישלח השם ב"ה את העם היושבים עליה שלא יספו בחטאת הארץ ההיא. כמו שעשה בימי קדם בהפוך את סדום ועמורה ששלח את לוט מן הארץ ההיא טרם בערה בה אש ה', וכן יקרה לעתיד בארץ אדום. ועל זה אמר הנביא לבאר שתי הנבואות מן המלחמה [והעונש] הנראים כסותרים זה את זה. ואמר "הנה כאריה יעלה מגאון הירדן אל נוה איתן". כלומר תחלה יעלה האויב עליהם ויתגבר מאד, כמו העולה מגאון הירדן, מְעוֹן האריות. ויבוא אל נוה איתן וחזק להרסו ולהחריבו, כי האריה גבור שבחיות ונאמר עליו "ולא ישוב מפני כל" (משלי ל, ל), כן יבוא על אבוד אויב חזק ויעלה על נְוֵהֶם, ואם⁵למרות איתן מושבו ובסלע קנו, וכמו שאמר עליו "שוכנִי בְּחַגְוֵי הסלע תּוֹפְשִׂי מרום גבעה" (ירמיה מט, טז). ומשם יורידהו וישחיתהו כי לא יעמוד לפניו, כמבואר בנבואת עובדיה. ואחר כן אמר "כי ארגיעה אריצנו מעליה" (מט, יט), כלומר וכשיבוא הזמן הנזכר שארגיעה אנכי את אדום, לשים אותה שמה ושוממה בכל נפלאותי אשר אעשה בארצו, אז אריץ מנחיל⁶כלומר עַם ישראל שנחלו את ארץ אדום, כאמור לעיל ארצה מעליה, כי אצוה לעם היושבים בה שנחלו את ארצם שימהרו וירוצו מעליה לבל יספו בכל מכותיה, כמו "ויריצוהו מן הבור" (בראשית מא, יד). וכאשר יסורו היושבים בה מעליה, הנני מפקד בכלי מלחמתי אש וברד ורעם ורעש את הארץ ההיא ולשום אותה שממות עולם. ואפקוד עליה החיות הטורפות תנים ובנות יענה⁷ישעיה מג, כ קאת וקפוד יַנשוף ועורב⁸ישעיה לג, יא ציים ואיים ושעירים ולילית⁹ישעיה לג, יד עם שאר בעלי-החיים הכתובים בנבואת ישעיה ע"ה שישכנו בארץ ההיא עד עולם כמו שאמר "כי פי הוא צוה ורוחו הוא קבצן, והוא הפיל להן גורל, וידו חלקתה להם בקו, עד עולם יירשוה לדור ודור ישבו בה" (ישעיה לד, טז-יז). ועל זה אמר "ומי בחור אליה אפקד" (ירמיה מט, יט), כלומר אשר בחרתים לירש הארץ ההיא [וישבו] עליה אחרי הָרְגִיעָה שארגיעם. ואלה הבחורים נודעו כבר מחזון ישעיהו ע"ה. ועל כל אלה אמר "כי מי כמוני" (שם). וזאת המליצה על הנפלאות שיעשה השם ב"ה בארץ אדום; המהפכה והשממון, שהן אות ומופת שהוא ב"ה אדון-עולם רב ושליט להפוך טבעֵי היצורים כרצונו.