משלי ל:לב מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נפש החיים ותורת העולה

^*תוכן דבריו בכלל הוא כי חיות הבהמ' ר"ל כל תנועותיה ופעולותיה אשר הם מבלי כונה מיוחדת בדעת והשכל, ובלתי מוגבלות ומיוחדות כראוי, הן תמיד נתונות רק אל המקר' וההזדמנות, כי לא חלק ה' לה בבינה לבחור פעולותיה, והמשל בזה בעת רעבונ' תאכל מה שתמצא ותחשוב לפי מראה עיניה ראויה לה להשביע' מבלי בחינה אם נאות לה באמת, ובהתעורר כח תשוקת' תתחבר אל בת מינה אשר תפגע מבלי הבדל, ובבית איש אשר יקרה מקרה תתלונן, וכן כל שאר פעולותיה התלויות רק בחושיה הגשמים לא כן חיות האדם פעולותיו ותנועותיו התלויות בשכלו ובדעתו, כי הוא יבחר ויתבונן כל אשר יחפוץ לעשות, יאכל וישתה רק מה שנאות לטבעו באמת לפי דעתו השכלית, ישכון רק במשכן אשר יכין לו לשבתו, ויתחבר רק לאשתו אשר בחר לו בבחירתו השכלית והחפשית, וכן כל מעשי האדם המשכיל כל עוד ישים רסן לתשוקתו בבחירתו השכלית והחפשית' כי בהיות לכל אדם החומר יש לו גם מצד מה לפחות קצת מחיות הבהמ' וטבעה, ואם לא ישליט האדם את צורתו השכלית על תשוקתו הבהמית הזאת, הלא יחי' רק חיות הבהמ' ונמשל כמוהו, וכל זה יקרהו בהניחו את חמרו שהוא אליו כיחס האשה אל בעלה לשטות מאחרי אישה, ר"ל לנטות משכלו ולזנות אחר טבעה הבהמית כאשה המנאפת את זרים, וע"ז העיר החכם באמרו כי כדרך הנשר בשמים, שלא יוכל איש להגבילו ולהכירו על נכון, יען לא ישאיר רושם אחריו באויר, וכדרך נחש עלי צור הקשה אשר ג"כ לא ישאיר רושם הלוכו עליו אחריו, וכדרך אניה בלב ים, אשר גם עקבותיה לא נודעו, וכדרך גבר בעלמה, אשר לא יוכל איש להגביל וליחד העת אשר יתחבר עמה כאשר תתעורר תאותו לה, כן דרך אשה מנאפת, ר"ל חומר איש הבלתי מונהג משכל בעליו. כי הוא משתוקק תמיד רק למלאות חפצו הבהמית מבלי גבול ערך ויחס, אשר יוכל רק השכל להגביל וליחד, לא החמר הנוטה מאחריו לסור אחר עיניו. אח"כ אמר כי ארבע' אלה רומזים גם לד' כחות האדם המונהגות בלי סדרים בשטות החומר מאחרי השכל. הא' הוא כח פעולת חושיו החמש'. אשר היותר נכבד והיותר מהיר שבהם הוא הראות, ועליו רומז הנשר חד הראות למרחוק. והב' הוא כח המתעורר המרומז בשם נחש, בעבור היותו המסית הראשון אשר הסית את האש' והכח המתעורר גם הוא מסבב כי ישתוקק האדם אל כל תאוותיו. והג' כח הדמיון אשר מטבעו להרכיב ציורים שונים ונפרדים לציור א' כמו שיצייר לפעמים סוס בעל כנפים, ועליו רומז בשם אניה בלב ים, כי גם היא כציור מחובר מדומם חסר התנוע', ומבעל חי מתנועע, כי לכל אשר יחפוץ בעליה יניעוה הרוח והמים. והד' כח השכל הנכבד מכלם כגביר לאחיו, ופעולתו להשקיף בדברים הנעלמים מעיני חושיו, ועליו רומז בשם גבר בעלמה. והורה בכל זה כי בהיות החומר כאשה המנאפת ישטו כל אלה הכחות מגביל הצדק והמישרים ולמען שמור אותנו מכל אלה, נתן לנו הש"י תורתו להנהיגנו בדרך השכל האלהי, וע"ז רמז המדרש באמרו כי לו שמרו ישראל מה שהבטיחו לאמר נעשה ונשמע, ר"ל שכל מעשי גופני יהי' רק כפי משמע אזנינו את דבר ה' והכרת שכלנו, היו חיים חיים האמתים, והיו כאלהים ר"ל כשכלים נבדלים אשר חייהם מוגבלים ומיוחדים תמיד ע"פ חוקי החכמ' העליונ' והם שומרים תמיד את תפקידם לבלתי סור מהם, וע"כ אה"כ לישראל, ואתם הדבקים בה' (ר"ל לו הייתם דבקים בה' ובתורתו, הייתם תמיד) חיים כלכם היום. אפס כאשר קלקלו במרגלים ושאר חטאתם, ונפלו ברשת תשוקתם הבהמית ונהפכ' חיותם לחיי הבהמה הבלתי מוגבלים ומונהגים מהשכל האלהי נקנס עליהם המיתה וזה שאמר הכתוב אני אמרתי אלהים אתם וכו' אכן כאדם תמותון. דברי פי חכם פ' י"א מאמר ט' מספר המדות אמנם הוא מבואר כי חיות בעל חי הוא בכח החוש. אמנם באדם בחוש ובשכל. אמנם הכח יושב אל הפועל. והעקר בכח הוא לחיות. והעקר הוא להרגיש או להשכיל. אמנם לחיות הוא מהדברים אשר הם טובים כפי עצמם ומהנים והוא מוגבל. ומבואר הוא כי המוגבל הוא מאשר בטבע כו'. ירצה כי החיים אשר לפי החוש והדמיון הם חיות חמרי מושלח לפי הכח. כי הכח דבק בחמר והוא בלתי מוגבל. אבל משותף לרבים כמו החמר הראשון. והוא חיות הבעלי חי אשר הוא להרגיש לבד איך שיהיה. אמנם החיות לפי החוש והשכל הנה הוא חיות צוריי מוגבל כפי הפועל הנותן בו השלמות. והוא המיוחד לאדם להרגיש מצד שהוא אדם או להשכיל. הנה אם כן האדם אשר יחיה לפי החוש המשולח. הנה הוא יוצא מטבע אנושותו ונמשל כבהמות נדמו. ואולם החסרון הלזה אין האדם ניצול ממנו ברב או במעט מצד טבע החמר ההוא הלקוח בזיוגו. כי לא לבד ישיגהו בעבורו אסון המות וההעדר הידוע הכרוך בעקבו אשר לא יוכל להמלט ממנו בסופו. כי גם כל מעשיו אשר יפעל יהיו חסרים ונפסדים בעבורו. מצד מה שיקרה לנקבת הזווג הראשון ההוא הנסתר מה שיקר' לנקבת הזווג המתאחר הנגלה בעינו. וזה שכבר נראה כי האשה הרעה המנאפת תחת אישה לא לבד תחטא ואשם בעצם הניאוף ההוא אשר הוא עון פלילי. כי גם כל מעשי' אשר פעלה לו הם רעים וחטאים. יוצאים משווים אל השתבשות אם בעצלה אם בתוספת ואם בחסרון. כי רוע התשוק' ההיא אשר עמה הכה אותה בשגעון ובעורון וינהיגה בסכלות ובתמהון לבב. ומקרני ראם ועד פת לחם תפשע. וכבר יפלא האדם עליה להיות' בחזקת בריאה בדעת' ואברי' והוא לא ידע. ונשתבש סדרם בידיהם וינצו שניהם וירגנו באהליהם. וכן הוא באמת בזווג החוה הראשונ' כי להיות' מטבע' בלתי קיימת עם הצורה אשר עמה במדרגת הבעל ומשתוקקת תמיד אל המרתו, לא היה חסרונ' לבד בענין ההוא מההמר' ואם שהוא חסרון אין דומה לו. כי גם כל הפעולות הנתלות בה כלם או רובם יצאו נשחתות ונפסדות בעבור'. כי הפחיתות ההוא הכולל יתן מום בכל הכחות ההיולאנות לבלתי השמע אל עצת השכל המגביל כח החוש והמנהג אותו. ויפול בהם השתבשות אם מהעצל' אם מחסרון ההגבל' עד שתפסד כל המלאכ'. והנה הענין הזה בעינו נראה שתאר אותו החכם שלמה עליו השלום בצלמו ובדמותו באומרו שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים דרך הנשר וכו'. ודרך נחש וכו'. דרך אניה וכו'. דרך גבר בעלמ' כן דרך אשה מנאפת וכו' (משלי ל׳:י״ט-כ׳). כי הנה הוא ישים הזיוג המפורסם למשל אל הנסתר כדרכו בכל הספר ההוא הן לטוב הן לרע. ואמר כי כמו שנמצאו בעולם ענינים מפורסמים בלתי מוגבלים מטבע נושאיהם. עד שאי אפשר אפילו לחכמים שבבני אדם להשיגם ולדעת אותם. כמו שהוא דרך הנשר הפורח על פני רום האויר, כי מצד דקותו לא ישאיר שם שום רושם גם אין לו שם דרך סלולה וידוע' בה ילך אבל דרכו בלתי מוגבל כלל. וכן דרך נחש על פני הקשה שבאדמ'. כי מי יוכל לדעת איזה דרך ידרוך הזה או זה כי הכל לפניו שוה. וכן דרך האניה בהיות' בלב ים. היודע במים רבים שבילה ודרכ' הלא כל הים לפניה ואפי' החכמים שבספנים אם שמכוונים אל הפאה או אל המחוז אבל דרך סלולה וכבושה לא ידעו. ואמר בלב ים כי בהיות' אצל הנמל או קרוב אליו כבר יודע שדרכה הוא על קו היושר. כי הוא היותר קצר אם אין מעכב. וכן דרך גבר בעלמ'. כי דרך האיש באשתו הנעימה והאהוב' אליו אינו מוגבל לעונות ידועות. אבל כאשר יעלה בדמיונו וברעיון תאותו כפי שלהבת האש היסודי אשר בערה בו. ודרך כלל כל אלו הם פעולות בלתי מוגבלות מצד היסודות המיוחדות אשר בהם נעשו. אלא שנפלו במקר' וכאשר הזדמן. כן דרך האשה המנאפת כל פעולותי' הם נשחתות ובלתי מוגבלות. כי כל עצמה ודעתה על זנותה ולא ידעה אתו מה בבית כי אם אותו לחם זנונים אשר היא אוכלת ומסתתרת ולכן בביתה לא ישכנו רגליה בדרך סלולה וידועה לשום מעשה ממלאכותי' רק כאשר יעלה מזלג דמיונה וכאשר יקרה לפי ההזדמן ותהיין מורת רוח על בעלה והיא לא תרגיש ואם יוכיחוה עליהם תכחש ותאמר לא פעלתי און ויען זאת יפול בהנהגת ביתה ההשתבשות ההוא אשר סמך באומרו שם תחת שלש רגזה ארץ כו'. וזה כי מבלי משים לב על מלאכות הבית ההוא ומשרתיו יקרה שהעבד הראוי לעבוד ימלוך ויתבטל ממלאכתו. וגם הנבל הראוי להתראות רעב תמיד ישבע כלומר שהממונ' על משמרת מכלת הבית מתרא' שבע וימאס במלאכותו ולא יחסן ולא יאצר. גם שתבעל השנוא' מהיות גברת ולא עוד אלא שתירש גבירת' עם היות' פחותה הימנה וכל זה אבדן הבית וביטולו לדעת האשה הזאת וסכלות' לבלתי תת עיניה ולבה על דרכי' כאשר יבא ביאור כל זה היטב בפ' שופטים שער נ"ה ב"ה. ואולם הנמשל המכוון אליו בזה הוא הזווג הטבעי הראשון אשר אנו צריכין אליו ולומר שכבר יפול עליו זה השיעור מהחסרון אל הסבה הזאת עצמה כי בהיות הנקב' ההיא משתוקקת תמיד אל ניאופי' ואל המרת צורותי' הבאים עליה בתמידות היא משחתת את כל דרכיה והשמוש בחושיה ובכחותיה הוא בלתי מוגבל ונפל בו ההשתבשות אל היתרון וחסרון מה שיספיק להשחית תכלית כוונת זווגם והוא מה שירמזהו בשלש' דרכים שזכר שנפלאו ממנו ובארבע שלא ידע. כי אמר דרך הנשר בשמים על ההשתבשות והקצור הנופל בשמוש החושים המשיגים הדברים החצוניים, ובפרט באותם שטבעם להביאם ממרחק כמו שהוא הריח והשמע והראות. ובייחוד הכח הרוא' שענינו לשוט בתכלית המרוצה כאשר ידאה הנשר, וכמו שיחד לו זה הכנוי במקום אחר מזה הספר התעיף עיניך בו ואיננו (שם כ"ג). גם אמר כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. כי על כח הרוא' אמר שאפילו בזה השיעור שתעוף לראות הממון איננו כי יאבד בענין רע. ואיך שיהיה יאמר שכבר יארע במה שיושג אל החוש ההוא מהקצור והשבוש וחסרון ההגבל' בהרב' ענינים ממבטיו אם באיכות אם בכמות עד שישבש השכל בעבורם לשפוט כזבים ושקרים אשר נפלא ממנו ההמלט מהם כמו שכתבוהו החכמים והוא מבואר מעצמו. ואמר דרך נחש עלי צור על הכח המתעורר אשר הוא רוח החיה הזאת ומנהיג' כי זה שמו אשר יקראו בוראו בתחלת הבריא' והוא הנחש הקדמוני אשר דרכו ושבילו על זה החלק הקשה מה אדמ' אשר לוקח משם ועקבותיו לא נודעו בדרך סלולה וידועה רק כאשר יעלה על רצונו מבלי שום סדר והגבל' ולכן נסתר' דרכו מלב כל בעל שכל. ואמר דרך אניה בלב ים על הכח המדמ' אשר בפגעו בו יפעל לפי שתכונת זה הכלי לא לוקח' רק מהכח הדמיוני שמדרכו להרכיב עניני הנמצאים הנפרדים ולדמותם היותם נמצאין יחד כהדמותו גמל בעל כנפים או הר פורח ועל זה האופן הרכיב בית מושב עם תנועת ב"ח והוציא מציאות' על פני המים ומנהגו לקבץ בדמיונו הרבה מהענינים הבדוים והכוזבים אשר ישבשו השכל בשלא ירגישן בכזביהם ולא יגבילו מציאותן להפריד ולפרק הרכבתן עד שיבררו האמתי מהמדומ'. ואמר דרך גבר בעלמ' כי מזה מה שימשך ההפלא וההסתר בענין הרביעי והוא דרך השכל בכל הכחות האלו היולאניות הנכללות בעלמ' הזאת כי חוייב בלי ספק כי מהשתבשות הפעולות הקודמות ימשך שבוש וקוצר השגה במושגיו ורוע הסדר וחסרון ההגבל' יסלק הסדר וההגבל' הראוים להם. ואחר שזכר אלו החסרונות כלם אשר בעבורם לא תקיף הידיעה על הענינים המעוינים נתן הסבה לכלם ואמר כן דרך אשה מנאפת ירצה כי כן חוייב מהיות הנושא לאלו הכחות זאת האשה אשר מטבעה להיות בלתי מוגבלת כלל אבל תמיד היא מנאפת ונשארה על תשוקתה ומזה חוייב שכל פעוליתיה כמו כן יהיו על התואר ההוא בלתי מוגבלים וחסרים בעצמם עד שתהיה זו סבה עצומה להשחתת בית הנפש אשר היה להם למשכן במלוך בה העבד הנמכר לעבוד עבודת עבודה מן הבטן ושבוע מלחם השכל והמוסר מי שהיתה הכוונה שינבל עצמו עליהם כלומר שיתאוה אליהם תמיד כמו שהוא רעב וצמא להם וכמה שנאמר (משלי ל׳:ל״ב) אם נבלת בהתנשא ואז"ל אם נבלת עצמך על דברי תורה לסוף תתנשא (ברכות ס"ג:) ואמר במקום אחר והוי שותה בצמא את דבריהם (אבות פ"א). וכן בענינים המעשיים יפסד הסדר כשתבעל השנואה לפני אלהיה ויאהבו מעשיה והשפחה המקולקלת תטול את השם ותחשב לשרה ובשפלות הידים יפול הבית ההוא כמו שכן יקרה בהפסד הגוף עצמו להשתבשות הפקודים הממונים עליו מתחלת היצירה והתהפך ענינם להתגבר המתפעלים על הפועלים וכמו שאמר החכם עצמו ביום שיזיעו שומרי הבית ויתעותו אנשי החיל (קהלת י״ב:ג׳) כאשר בארתי במקומו. וכאשר היה זה הענין כלו כאשר נתבאר מטבע הזווג הזה הראשון מצד האשה אשר הוכיח ה' בו אשר אי אפשר מבלעדיה לתקן עותתה בא האלהים בהישרת התורה והמצוה המחזיקים ידי בעלה להנהיגה על הדרך הנכונה וללמדה ולהישירה בהגבלת מעשים צדיקים אשר לא נסתה כף רגלה זה ינחמהו ממעשה ידיה ומעצבון העדרה והוא מה שביארוהו ז"ל באותו מאמר שזכרנו ראשונה כי כאשר אמר נעשה ונשמע בסיני והוא שקבלו הגבלת המעשים על פי התורה מיד ביטל מעליהם כח הנחש הקדמוני שגרש אבינו הראשון מגן עדן בביטול סדרו והגבלתו במעשים אשר על זה נקנסה עליו מיתה ועל תולדותיו והיא עצה עמוקה לו ית' להפריד זאת האומה מכל האימות וכמו שנאמר (שמות י״ט:ה׳) והייתם לי סגולה מכל העמים כמו שיתבאר במקומו בעזרת הצור. ולזה החליט עליהם חיים כלכם היום. ואמר כי בקבלם עול התורה ההיא נשארו בני חורין על דרך האמת חירות ממלאך המות הרי החיות והנצחיות הנפשיי. חירות מהמלכיית הרי השררה והכבוד ויתר הפסוקים הנאותים אל החיים האנושיים אשר תכספה הנפש הרגזנית. חירות מהיסורים הרי ספוק הענינים אשר הם שומרים הבריאות ויתר המקרים אשר תדרשם הנפש החיונית מצד הכרחיותם אליה. אמנם כשקלקלו במרגלים וימאסו בארץ חמדה אשר כל עקר הכוונה בה בשיחיו באיה החיים המוגבלים בכל עניניהם כי כגן עדן הארץ ההיא לפניהם כמו שיתבאר בה תכלית הביאור בעזרת הצור שער ע"ז מיד נקנסה עליהם מיתה וקרא עליהם אני אמרתי אלהים אתם כו' (תהלים פ"ב) כי פעולות הנבדלים והנמצאים העליונים הם המוגבלות בהחלט מצד היותם כלם בפועל והפועל יבדל בזה מהכח ההיולאני הבלתי מוגבל בטבעו כמו שכתבנו מפי החוקר בתחלה. אכן כשלא רציתם באלו החיים המוגבלים הנה כאדם תמותון שהוא חטאו ממש המסופר עליו אשר בעבורו נקנסה עליו מיתה וגורש ונאמר לו כי עפר אתה ואל עפר תשוב כמו שיבא הפירוש אחר שהקדמנו זה כמו שער לבא לביאורו ואחר שנתעורר תחלה אל מה שראוי לתת לב אליו במה שידובר בו בזה החלק החמור:

ובתד"א סא"ז פ"א וכיון שקרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות והגדות ושנה הגמרא ושנה הפלפול לשמה מיד רוח הקודש שורה עליו שנאמר רוח ה' דבר בי כו'. ודרך כלל אמרו בפ' התורה שכל העוסק בת"ת ה"ז מתעלה כו'. וכ"א (בס"פ הרואה) אם נבלת בהתנשא כל המנבל עצמו על ד"ת מתנשא. עד שאמרו ז"ל שמדרגתם למעלה ממדרגת הנביאים. כמ"ש חכם עדיף מנביא וכמ"ש בזוהר שמות הנ"ל.

אמנם, השכלת האדם הוא גם כן בדרך זה, כי ראשי הכנפיים הם השכלת השני עולמות העליונים אשר מיוחס להם הכנפים כי כנפים למלאכים, כנפים להחיות והם הגלגלים שהם סבת התנועה, וגם משכיל בראש הגנב, והוא השכלתו את עצמו, שהוא ראש בעולם השפל שהוא הזנב לעולמות העליונים, ועדיף טפי שיהיה הראש הנזכר לזנב הנזכר, ויתדבק בעליונים מלהיות לראש למה שתחתיו, וזה כוונת אמרם הוי זנב לאריות ואל תהא ראש לשועלים, גם כי האריה עושה מזנבו ראש ומהפך זנבו לצד ראשו, והשועל בהפך, וכן הוא בראש הזנב, כי אף שהוא בזנב, מכל מקום מתהפך לראש, ונקרא ראש הזנב, ואפשר לפרש מאמרם בדרך אחר, וזה כי השועל היה החיה הפקחית בכל החיות, כידוע ממשלי השועלים שהיה רבי מאיר דורש, והאריה הוא הגבור שבהן, וטורף ואין מציל כידוע, ולכן אמרו שבענין החכמות הנרמזים בשועל אל תהיה ראש, אלא תקטין עצמך לפני גדול ממך, אבל גם כן לא יהא לזנב להם להקטין עצמו יותר מדאי כאמרם (משלי ל) אם נבלת בהתנשא, וכמו שאמר אל תהי רשע בפני עצמך, ואל תצטדק הרבה, שהם הקצות במדות, שהם שתיהן רע, ולכן אמר אל תהא לראש לשועל, וכל שכן שלא תהא לו לזנב, רק התדבק באמצעות השועל, והוא דרך הממוצע בכל דבר. אמנם, בענין הדברים החומריים, והוא ענין טריפות האריה וגבורתו, ומוראו על הברואין, תהא להם לזנב רוצה לומר טפל בדבר ולא לעשותו רק כדברים ההכרחים על צד הטוב, ומכל מקום נתבאר עניין טבילות ראשי אגפיים וראש הזנב, וכתב הרמב"ם שהיה מזה עם הכל על אחר יד של מצורע, והוא מורה שצרעתו בא לו מצד עשותו המעשים כלאחר יש ולא על צד הנכון, וכתב עוד הרמב"ם וכיצד משלחו, עומד בעיר וזורקו חוץ לחומה ואינו הופך פנין לא לים ולא לעיר ולא למדבר אלא על פני השדה, והוא מבואר הטעם ממה שכתבתי בעניין שליחות הצפור על פני השדה אשר אין שם לא עיר ולא מדבר, ולכן זרקו חוץ לחומר, כי נשמתו תדבק עם העליונים אשר הם חוץ לחומת עולם השפל והוא כדור הגלגל, שלחה וחזרה, חוזר ומשלחה אפילו מאה פעמים, והוא סוד גלגול נשמות המקובל, ואחר כך היה מגלח כל שערת גופו הנראים, ידוע כי ענין השערות מתילדות ממותרי האדים החומריים, אשר מוציא' הטבע על ידי גדול השערות שבאדם, והנוצה והצמר או שער שבכל מיני בעל חיים כמו שכתבו חכמי הטבעי', ועל כן היה צריך להסי' כל המותרות שבקרבו, כי לולי זה לא יוכל לטהר, ולכן הוצרך לתקן כל דבר היוצא מקרבו הנגלה כענין השערות, וכתב הרמב"ם והיה ממתין שבעה ימים והיה מתגלח תגלחת שנייה כמו הראשונה, ומכבס בגדיו ואחר כך וטהר, להורות על מדרגת הרוצה ליטהר, כי אי אפשר לכנס פתאום מן הטומאה אל הטהרה הגמורה, רק צריך הדרגה בנתים, ולכן היה מגלחו תחלה הרומז על תקון מעשיו והיה ממתין שבעה ימים המורים על ימי האדם הנחלקים לשבעה מדרגות של עשיריות, שהם שבעים שנה, ואז יחזור ויגלח שנית המורה על סוף התקון, רוצה לומר כי אם יתחיל בתקון המעשיות בנערתו ישאר כך מתוקן כל שבעת הימים, כמו שנאמר (משלי כב) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסיר ממנו אך בימי הזקנה צריך לחזור ולתקן, כי אין מותרי הנער שוים למותרי הזקנה, ומה שנשאר לו מן השערות בימי נערותו שלא היה נגלה, יהא נגלה לו בעת זקנתו, ועל כן צריך לחזור ולתקנו ולגלחו בימי זקנתו, ואז הוא ניטהר לגמרי, רק שעדיין היה מחוסר כיפורים ולא היה מגלחו רק כהן, כי הבא לטהר מסייעין אותו מלמעלה, והוא הכהן העובד ומגלח, והיה מדיני המצורע להקריב שלשה קרבנות אחר שנהטר מצרעתו, חטאת ועולה ואשם, כמו שמפורש במקרא, והטעם בזה כי כבר כתבתי כי אין המצורע היה זקוק לקרבן ולא היה נחלט בצרעתו, רק על פי סימני טומאה, שבהן היה נודע שצרעתו היה בא מצד לשון הרע, ובשאר נגעים לא הוחלט אם היו מצד עונות אחרים, והנה לשון הרע הוא במעשה ובמחשבה ובדבור מצד חומרו ומצד שכלו גם רגליו לרע ירוצו לרגל בחבירו, וכמו שנתבאר בפרק שקודם זה, ועל כן היה מביא חטאת ועולה ואשם, שהעולה היתה באה לכפר על חטא הרהורים רעים, והחטאת על מעשה הרע, ולכן היה מביא גם כן אשם, כי עיקר חטאו בדיבור שהוא הלשון הרע, שהאשם בא נגד חטא הדיבור כמו שנתבאר כל זה חלק ב' פרק י"ג בטעם חלקי הקרבנות, ועל כן היה עיקר טהרתו על ידי האשם, שממנו היו זורקים ונותנים מתנות הבהונות ותנוך אוזן וכמו שיתבאר זאת, ועוד אחרת כי כבר כתבתי חלק ב', פרק י"ד שענין שלשה קרבנות אלו היו מורים על שלשה קרבנות במצורע, להכיר חדושו של עולם על ידי הקרבת קרבנותיו, ובזה היה נשלם טהרותיו, וכתב הרמב"ם פרק רביעי ממחוסרי כפרה, כיצד עושין לו, המצורע עומד חוץ לעזרת ישראל כנגד פתח מזרחית ופניו למערב ושם עומדים כל מחוסרי כפרה בעת טהרתן, ושם משקים הסוטות, והכהן לוקח אשם של מצורע כשהוא חי, ומניפו עם לוג שמן במזרח כדרך כל התנופות, ואם הניף כל אחד בפני עצמו יצא, ומביא האשם של מצורע עד הפתח ומכניס שתי ידיו לעזרה, וסומך עליו ושוחטים אותו מיד ומקבלין שני כהנים את דמו, אחד מקבל בכלי וזורקו על גבי המזבח ואחד בידו הימנית ומערה לידו השמאלית, ומזה באצבעו הימנית, ואם קבל בשמאל פסול, הכהן שקיבל הדם בכלי מוליכו וזורקו על גבי מזבח תחלה, ואחר כך יבא הכהן שקבל הדם בכפו אצל המצורע, הכהן מבפנים והמצורע מחוץ, ומכניס המצורע ראשו, ונותן הכהן מן הדם שבכפו על תנוך אוזן הימנית ואחר כך יכניס ידו הימנית ויתו על בהן ידו, ואחר כך יכניס רגלו הימנית ויתן על בוהן רגלו, ואם נתן על שמאל לא יצא, ואחר כך יקרב חטאתו ועולתו, ואחר שיתן הדם על הבוהנות, נוטל הכהן מלוג השמן ויוצק לתוך כפו של חבירו השמאלית ואם יצק לכף עצמו יצא, וטובל אצבעו הימנית בשמן שבכפו, ומזה שבעה פעמים נגד קדשי הקדשים על כל הזייה טבילה אחת בשמן, ואם הזה ולא כיון נגד קדשי קדשים כשרות, ואחר כך יבא אצל המצורע ויתן מן השמן על מקום דם האשם, בתנוך האוזן ובוהן ידו ובוהן רגלו, והנותר מן השמן שבכפו, יתנהו על ראש הנצטהר ואם לא נתן לא כפר, ושאר הלוג מתחלק לכהנים עד כאן לשונו.