נחום א:ב מחשבת ישראל: הכוזרי, באר הגולה, גן נעול והאמונות והדעות

(ב) אָמַר הֶחָבֵר: שְׁמוֹת הַבּוֹרֵא חוּץ מֵהַמְפֹרָשׁ הֵם מִדּוֹת וְתַבְנִיּוֹת טְפֵלִיּוֹת נִלְקָחוֹת מֵהִפָּעֲלֻיּוֹת הַבְּרוּאִים לוֹ כְּפִי גְזֵרוֹתָיו וּמַעֲשָׂיו, וְנִקְרָא רַחוּם כְּשֶׁהוּא מְתַקֵּן עִנְיַן מִי שֶׁהָיוּ בְנֵי אָדָם מְרַחֲמִים עָלָיו לְרֹעַ עִנְיָנוֹ. וּמְיַחֲסִים אֶל הַבּוֹרֵא הָרַחֲמִים וְהַחֲנִינָה, וַאֲמִתָּתָם אֶצְלֵנוּ: חֲלִישׁוּת הַנֶּפֶשׁ וְהֶמְיַת הַטֶּבַע, וְאֵין זֶה רָאוּי לוֹ יִתְבָּרָךְ, אֲבָל אָמְנָם הוּא שׁוֹפֵט צֶדֶק גּוֹזֵר בְּרִישׁ אָדָם אֶחָד, וְעֹשֶׁר אָדָם אַחֵר, מִבְּלִי שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה בְעַצְמוּתוֹ, וְלֹא יְרַחֵם עַל אֶחָד וְלֹא יִכְעַס עַל אַחֵר. וַאֲנַחְנוּ רוֹאִים כָּזֶה בְשׁוֹפְטֵי בְנֵי אָדָם, כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתָם בְּדִינִין וְדָנִין בְּמַה שֶּׁמְּחַיֶּבֶת הַתּוֹרָה וְיִהְיוּ אֲנָשִׁים זוֹכִים בַּדִּין וַאֲחֵרִים חַיָּבִים. וְיָשׁוּב אֶצְלֵנוּ בִּבְחִינַת רִשּׁוּמָיו, פַּעַם אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, פַּעַם אֵל מִדָּה. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, כִּי הַמִּדּוֹת מִתְחַלְּקוֹת זוּלָתִי הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ יִתְבָּרָךְ לֳשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים, שֶׁתִּהְיֶינָה מַעֲשִׂיּוֹת אוֹ טְפֵלִיּוֹת אוֹ שוֹלְלִיּוֹת, וְהַמַּעֲשִׂיּוֹת נִלְקָחוֹת מֵהַמַּעֲשִׂים הַבָּאִים מִמֶּנּוּ בְּאֶמֱצָעִים טִבְעִיִּים, כְּמוֹ: מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר, מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם, רַחוּם וְחַנּוּן, קַנּוֹא וְנוֹקֵם, גִּבּוֹר, שַׁדַּי וְהַדּוֹמִים לָהֶם. וְהַטְּפֵלִיּוֹת כְּמוֹ: בָּרוּךְ וּמְבֹרָךְ, מְהֻלָּל, קָדוֹשׁ, רָם וְנִשָּׂא, נִלְקָחוֹת מֵרוֹמְמוּת הַמְדַבְּרִים לוֹ. וְאֵלֶּה אִם הֵם רַבּוֹת, אֵינָם מְחַיְּבוֹת לוֹ רִבּוּי וְלֹא מוֹצִיאוֹת אוֹתוֹ מֵאַחְדּוּת. אֲבָל הַשּׁוֹלְלִיּוֹת כְּמוֹ: חַי וְאִחָד וְרִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן. סֻפַּר עָלָיו בָּאֵלֶּה כְּדֵי לִשְׁלוֹל מִמֶּנּוּ הַפְכָּם, לֹא לְקַיֵּם לוֹ אֵלֶּה עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁאֲנַחְנוּ מְבִינִים מֵהֶם, כִּי אֵין אֲנַחְנוּ מְבִינִים חַיִּים כִּי אִם בְּהַרְגָּשָׁה וּתְנוּעָה, וּכְבָר הִתְעַלָּה מֵהֶם. וַאֲנַחְנוּ אוֹמְרִים עָלָיו שֶׁהוּא חַי לִשְׁלֹל מִמֶּנּוּ תֹאַר הַדּוֹמֵם וְהַמֵּת מִפְּנֵי הַמַּחֲשָׁבָה הַקּוֹדֶמֶת לוֹ כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ חַי הוּא מֵת, וְלֹא יְחֻיַּב זֶה אֵצֶל הַשֵּׂכֶל. אַךְ כְּבַר תִּשְׁלֹל מֵהַזְּמָן, דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַחַיּוּת – וְלֹא יְחֻיַּב שֶׁיִּהְיֶה מֵת, אַחַר שֶׁאֵין מִדַּרְכּוֹ קִבּוּל הַחַיִּים וְהַמָּוֶת, וּכְמוֹ שֶׁלֹּא תְחֻיַּב מִמַּאֲמָרְךָ שֶׁהָאֶבֶן אֵינֶנָּה חֲכָמָה, שֶׁתְּסַפֵּר עָלֶיהָ שֶׁהִיא כְּסִילָה. וְכַאֲשֶׁר הָאֶבֶן פְּחוּתָה מִשֶּׁתְּקַבֵּל הַחָכְמָה וְהַכְּסִילוּת – כֵּן הָעֶצֶם הָאֱלֹהִי, יִתְבָּרָךְ, מְרוֹמָם מִלְּקַבֵּל הַחַיִּים וְהַמָּוֶת, כַּאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מְקַבֵּל הָאוֹר וְהַחֹשֶׁךְ. אֲבָל אִם יִשְׁאַל הַשּׁוֹאֵל אוֹתָנוּ: הֲיֶשְׁנוֹ הָעֶצֶם הַהוּא אוֹר אוֹ חֹשֶׁךְ, הָיִינוּ אוֹמְרִים עַל דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה: אוֹר, מִיִּרְאָתֵנוּ הַמַּחֲשָׁבָה – שֶׁמַּה שֶּׁאֵינוֹ אוֹר, הוּא חֹשֶׁךְ. אֲבָל – עַל הָאֱמֶת יֵשׁ לָנוּ לוֹמַר, שֶׁאֵין מְקַבֵּל הָאוֹר וְהַחֹשֶׁךְ אֶלָּא הַגּוּפוֹת, וְהָעֶצֶם הָאֱלֹהִי אֵינֶנּוּ גוּף – עַל כֵּן לֹא יְסֻפַּר בְּאוֹר, אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ דִּמְיוֹן, אוֹ לִשְׁלֹל מִמֶּנּוּ הַמִּדָּה הַפְּחוּתָה, וְכֵן לֹא יְקַבֵּל הַחַיִּים וְהַמָּוֶת – אֶלָּא הַגּוּפוֹת הַטִּבְעִיּוֹת, וְהָעֶצֶם הָאֱלֹהִי מְרוֹמָם וְנַעֲלֶה מֵהֶם. וְאִם יֵאָמֵר: חַיִּים לֹא כְּחַיּוּתֵנוּ. וְהִנֵּה כַוָּנָתֵנוּ, כִּי לֹא הֵבַנּוּ אֲנַחְנוּ מֵעוֹלָם חַיִּים כִּי אִם חַיֵּינוּ, וּכְאִלּוּ אָנוּ אוֹמְרִים לֹא נֵדַע מַה־הוּא. וּמַה שֶּׁנֶּאֲמַר: "אֵל חַי" וֵ "אלֹהִים חַיִּים", הוּא מִדָּה כְנֶגֶד מִדַּת הָאֳלִילִים שֶׁהֵם אֱלֹהִים מֵתִים לֹא יִהְיֶה מֵהֶם מַעֲשֶׂה. וְעַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה נֹאמַר" אֶחָד" לִשְׁלֹל מִמֶּנּוּ הָרִבּוּי, לֹא לְקַיֵּם לוֹ הָאַחְדּוּת הַמּוּבֶנֶת אֶצְלֵנוּ, כִּי הָאֶחָד אֶצְלֵנוּ מַה שֶּׁנִּדְבְּקוּ חֲלָקָיו זֶה בָּזֶה וְהִתְדַּמּוּ, כַּאֲשֶׁר תֹּאמַר עֶצֶם אֶחָד וְגִיד אַחַת וּמַיִם אֲחָדִים, וְאַוִּיר אֶחָד וְתֹאמַר בַּזְּמַן, עַל דֶּרֶךְ הַדִּמְיוֹן, בְּגוּף הַמִּתְדַּבֵּק: יוֹם אֶחָד וְשָׁנָה אֶחָת. וְהָעֶצֶם הָאֱלֹהִי מְרוֹמָם מֵהַדְּבִיקָה וְהַפְּרִידָה, וְנֹאמַר אֶחָד לִשְׁלֹל הָרִבּוּי, וְכֵן רִאשׁוֹן לִשְׁלֹל הַהִתְאַחֲרוּת לֹא לְקַיֵּם לוֹ הַהַתְחָלָה וְכֵן אַחֲרוֹן לִשְׁלֹל מִמֶּנּוּ הַכִּלָּיוֹן לֹא לְקַיֵּם לוֹ הָתִּכְלָה. וְכָל הַמִּדּוֹת הָאֵלֶּה אֵינָם דְּבֵקוֹת אֶל עֶצֶם כְּבוֹדוֹ וְלֹא מִתְרַבֶּה בָהֶם. אֲבָל הַמִּדּוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּשֵׁם הַמְפֹרָשׁ יִתְבָּרֵךְ הֵם הַיְצִירוֹת מִבְּלִי מִצּוּעִים טִבְעִיִּים, כְּמוֹ "יוֹצֵר" "וּבוֹרֵא" "וְעוֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת לְבָדּוֹ", רְצוֹנוֹ לוֹמַר: בִּגְזֵרָתוֹ וְחֶפְצוֹ מִבְּלִי מִצּוּעַ סִבָּה אַחֶרֶת. וְאֶפְשָׁר שֶׁזֶּה רָצָה בְאָמְרוֹ: "וָאֵרָא אֶל־אַבְרָהָם אֶל־יִצְחָק וְאֶל־יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי", רְצוֹנוֹ לוֹמַר: בְּדֶרֶךְ הַכֹּחַ וְהַנִּצָּחוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "לֹא־הִנִּיחַ אָדָם לְעָשְׁקָם וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים", וְלֹא בָרָא לָהֶם מוֹפֶת כַּאֲשֶׁר בָּרָא לְמֹשֶׁה, וְעַל כֵּן אָמַר וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: וּבִשְׁמִי ה', מִפְּנֵי שֶׁבֵּי"ת בְּאֵל שַׁדַּי תְּשָׁרֵת לִשְׁנֵיהֶם. וְעָשָׂה עִם מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל מַה שֶׁלֹּא הִנִּיחַ סָפֵק בַּנְּפָשׁוֹת שֶׁבּוֹרֵא הָעוֹלָם בָּרָא אֶת הַדְּבָרִים הָהֵם בְּרִיאָה חֲדָשָׁה מְכֻוֶּנֶת, כְּמוֹ מַכּוֹת מִצְרַיִם וּקְרִיעַת יַם־סוּף וְהַמָּן וְעַמּוּד הֶעָנָן וְזוּלָתָם, לֹא מִפְּנֵי שֶׁהֵם גְּדוֹלִים מֵאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, אַךְ מִפְּנֵי שֶׁהֵם רַבִּים וְהָיָה הַסָּפֵק בִּלְבָבָם, וְהָאָבוֹת הָיוּ בְתַכְלִית הָאֱמוּנָה וּבָרֵי הַלֵּבָב, שֶׁאֲפִלּוּ לֹא הָיוּ פּוֹגְעִים כָּל יְמוֹתָם כִּי אִם רָעָה – לֹא הָיְתָה אֱמוּנָתָם בֵּאלֹהִים נֶחֱלֶשֶׁת, וְלֹא הָיוּ צְרִיכִים אֶל כָּל זֶה. וְנִקְרָא אוֹתוֹ "חֲכַם לֵבָב" מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֶצֶם הַשֵּׂכֶל וְהוּא הַשֵּׂכֶל וְאֵין הַשֵּׂכֶל מִדָּה לוֹ, אֲבָל "אַמִּיץ כֹּחַ" מִן הַמִּדּוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת.

כלל הדבר, ענין זה, שאין ראוי לוותר בחנם, שדבר זה אינו שכלי כלל. כי השכל אין בו וויתור, רק כאשר הוא ראוי לפי השכל. ולכך כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם, שהוא אדם שכלי, מפני שזה הדבר ראוי לשכל, שאינו מוותר. וכאשר הוא נוקם ונוטר כנחש, הוא שכלי גמור. לכך על השם יתברך כתוב שהוא (נחום א, ב) "אל קנוא ונוקם", כי כך ראוי אל מי שהוא שכלי. ולכך אמר (יומא כג.) כי אין דבר זה (-ש)ראוי שיהיה בפעל לעשות מעשה להרע לאחר, כי המעשה לנפש, לא אל השכל לבד. אבל בממון אף זה אסור, שאין ראוי שיהיה בו נקימה ונטירה כלל. והדברים האלו הם אמת ואמונה, ואין ספק בהן. ותמה אני על השואלים, שהיה להם לדקדק בדברי חכמים, שאמרו 'כל תלמיד חכם וכו". שמוכח מדבריהם כי דבר זה מחוייב אל השכל, במה שהוא שכל. וכך הוא אמת, כי מדה זאת מחויב אל השכל. וגם אין יוצא מזה שום דבר רע, שאין זה רק בלבבו. וגם זה כאשר אין מבקש שימחול לו על מה שעשה. וכאשר ידעו חכמים בחכמתם שדבר זה ראוי אל השכל, ועם כל זה אין יוצא ממנו דבר רע בפעל, כמו שאמר 'דנקט ליה בלביה', לכך אמרו 'כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר אינו תלמיד חכם'. כי דבר זה לחזק ולתת מעלה אל השכל, אשר כל דבריו במשפט, ולא בויתור. והדברים מוכרחים* לכל בעל דעת. אבל שיהיה פועל רע אל זולתו, דבר זה אינו כלל.

"והמה לא ידעו מחשבות יי' ולא הבינו עצתו" (מיכה ד, יב). כבר פרשנו בקצרה מקרא זה למעלה (חדר ב, חלון ט) ועתה נרחיב בביאורו. הנה בארנו בבית השני (חדר א חלון ד) שאין על חֻקי החכמה מופתי הדעת, ולא יבינום זולתי השם ב"ה לבדו שהוא אדון החכמה וממנו נאצלה. ואלו החֻקים הנפלאים הן הן המחשבות העליונות כמו שבארנו פעמים רבות, וכל מחשבותיו ית' עומדות לעד לעולם, וכמשפטם נוהג עם בריותיו. וברחמיו ית' הודיע דרכיו לישראל, כמו שאמר המשורר האלוהי "יודיע דרכיו למשה לישראל עלילותיו. רחום וחנון ה' ארך אפים ורב חסד" (תהלים קג, ז-ח). יש מחשבות הרחמים והחנינה לטובים, ויש מחשבות ודרכים הפוכים מאלו, כמו שכתוב "אל קנוא ונוקם יי', נוקם יי' ובעל חימה, נוקם יי' לצריו ונוטר הוא לאויביו" (נחום א, ב). ואלו הן מחשבות דין ועונש לרעים. והנה ישראל יודעים דרכיו ית', אעפ"י שאינן מבינים סוד הדברים במופתי הבינה, לפי שסודן נעלם מעין כל חי. אבל הרשעים ובוזי החכמה אינן יודעים דרכי ה', ולא יאמינו שהוא ב"ה נוהג עולמו בחכמה, טוב לטובים ורע לרעים, וכמו שאמר "פן יאמרו ידינו רמה ולא יי' פעל כל זאת" (דברים לב, כז), ואמר "לוּ חכמו ישכילו זאת" (לב, כט), ובארנוהו בבית השני (חדר חמישי חלון א). ואולם אעפ"י שסוד מחשבות החכמה העליונה נשגבה מבינת האדם, הנה הפעולות והגזרות היורדות מן השמים לטוב ולרע, היודעים דרכיו ב"דעת אלהים" ובאמונת הלב, יבינו על מה הָטְּבְּעוּ אדני המפעלות הללו או רובן, וכדרך שבארנו בבית הראשון בְּדַּבְּרֵנוּ על סוד דרכי ההנהגה העליונה. על דרך משל...