נחמיה ב:ג מחשבת ישראל: עקידת יצחק

^*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, הנה כבר נודע לך מביאורי לשער י' (בראשית דף ע"ו ע"א) ושער ע"ו (במדבר ל"ד ע"ב ע"ש) כי בעבור היות האדם מורכב מגוף ונפש יש לו גם ב' מיני השגות אשר יקרא אותן הרב בשם "דמות" או "שבלים", השגות חושיות, אשר ישיג אותן השכל המעשיי באמצעות חושי הגוף ממקרי ותארי הדברים הפרטיים והחלקיים המורגשים ממנו, והן נקראית בשם "הכרה", מלשון הכ' "הכר נא הכתונת בנך היא אם לא?" והשגות השכל והן אשר ישיג אותן השכל העיוני מסוגי הדברים הכוללים מגדריהם ועצמותיהם, ד"מ ע"י חוש הראות שלנו יכיר שכלנו המעשיי שהאיש הפרטיי הזה העומד לפנינו הוא ראובן או שמעון ובשכלנו העיוני נדע מהותו וגדרו שהוא ממין האדם שהוא חי מדבר, והשגות השכליות האלה נקראות בשם "ידיעה" מלשון הכ' "כי ידעתיו'" וכו' ר"ל ידעתי והשגתי מהותו, כי הוא יצוה את בניו אחריו לשמור את דרך ה' והנה כשרו ההכרה החושיית היא דבר נקל מאוד ומשותף לא לבד לכל אדם שהוא בריא בחושיו כי אם גם לבל בע"ח מרגיש, כי גם הוא יראה בעיניו ובאזניו ישמע ומשתמש גם בשאר חושיו אפס כשרון ההשגה העיונית הוא רק יתרון האדם שהוא בעל שכל לבד, ונקנה לו רק בעמל ויגיעה ע"י לימוד ועיון והרגל תמידי להתבונן בעצמיות וגדרי הדברים הכוללים האלה, וע"כ למען הקל קנין השגות עיוניות אלה לאדם, השתמשו החכמים מימי קדם במשל ומליצה לדמות ההשגות העיוניות הכוללות האלה לדברים גשמיים ופרטיים המושגים בחושים הנודעים לכל איש, למען יבינו על ידם על נקלה יותר גם העיונים השכליים הדקים והעמוקים, כמו שנראה שברצות שהע"ה להזהיר את האדם לבלתי התעצל בקנין החכמ' האמיתית שהוא מזון וחיי הנפש המשכלת הנביש רעיון זה במאמר "לך אל נמלה עצל" וכו' אשר לפי כשוטו יורה רק שילמוד מהנמל' להכין בקיץ לחמו ולחם ביתו הגופני, כי ע"י ראותו בעין שכלו ודעתו הכרח הכנת המזון הגופני לכל אדם, אשר הוא דבר נקל מאוד להבינו, ישכיל ויבין בעצמו ג"כ עי"ז הכרח קנין החכמה שהוא מזון וחיי נפש הרוחני [וע"כ ר"ל בעבור היות ההשגות החושיות קודמות בזמן לכל אדם ונודעות לו על נקלה בתחלה, השתמשו גם החכמים בשמות אשר הוראתם הראשונה על דברים גשמיים להורות בהם גם על העיונים השכליים [כמו שכתבתי כבר בביאורי לירמיה י' כ"ב וז"ל שם הנה ידוע כי מדרך העברי כמו בשאר לשונות להשאיל השמות אשר הונחו בתחלה לציין בהם הדברים הגשמיים אשר עליהם תפול בראשונה עין האדם בהיותו עוד במעמדו הטבעי למען ציין וסמן בהם גם את מושגיו ומושכליו הרוחנים הדומים בענין מה למוחשים אלה הגשמיום לבלתי הצטרך תמיד להמציא מלות ושמות חדשים אשר יורו כל מושגיו החדשים אשר ישיג רק אח"כ בעלותו בבחינת השתכלותו ממעמדו הטבעיי והבהמיי אל השכליי ועד"ז השאלו גם שמות ראש. רגל. יד. טבור. ירך. צלע. אשר הונחו בתחלה לסמן בהם רק איברי אדם ידועים, להורות בהם גם על מושכלים הדומים באיכותם דמיון מה לחלקי גוף האדם ואיבריו אלה, בי בעבור היות הראש החבר היותר עליון והיותר נכבד בכל הגוף קראו לכל חלק עליון מדבר מה, וכן לכל איש נכבד בחברתו בשם "ראש" כמו "ראש ההר" "ראשי עם" ובעבור היות הרגל חלק הגוף היותר תחתון כמו שהעבור אמצעי שלו, והצלע והירך והכנף בעוף על צדו, קראו תחתית המשכב "מרגלותיו" (רות ג') ואמצע הארץ "טבור" (שופטים ט׳:ל״ז) וצדי הארץ ר"ל צדיה הרחוקים בקצה האופק יקראו פה "ירכתי ארץ" וכן "ירכתי המשכן" (שמות כ״ו:י״ג) ר"ל צדי המשכן, או "כנפות הארץ" (איוב ל״ח:י״ג) כמו "כנפות כסותך" (דברים כ״ב:י״ב) ונאמר (שמות כ״ו:כ׳) "לצלע המשכן" להורות גם כן על צדו. ובעבור היות היד החלק היוצא מן הגוף להתפשט למרחוק נקרא כל דבר יוצא ומתפשט מהכלי לחוץ בשם "יד" "וידות החופנים" (מ"א ז') וכן בעבור עשות האדם כל פעולותיו באמצעות היד, ורק בה יראה כחו לזולתו, הושאל שם "יד" להורות גם על הכח בכלל כמו "וירא ישראל את היד הגדולה" (שמות י״ד:ל״א) וכן הושאל שם "מטה אשר הוראתו הראשונה להורות על גזע אשר ממנו יצאו אח"כ הסעיפים והענפים. להורות על האב וראש המשפחה, אשר ממנו נולדו הבאים אחריו אשר ייוחסו אליו כסעיפים אל הגזע, כמו "מטות אבותם" (במדבר א׳:ט״ז).]] וגם התורה הקדוש' החכימה לעשות כן, כי כל דבריה אף שהם מורים לפי פשוטם על ענינים גשמיים צפונים בכל זאת במשכיותיהם גם עיונים שכליים דקים ועמוקים, באופן שאם הנגלה מהם הוא ענין קדוש, הרעיון הטמון בו היא קדש הקדשים, וע"ז רומז גם מאה"כ "שימו לבבכם על כל הדברים וכו' "כי לא דבר רק (ר"ל הבלתי צופן במחבואו גם רעיון נשגב ונשא) הוא מכם" ומעתה יאמר הרב ז"ל כי גם דיני המלחמה הנתובים בפרשתנו אף שהם מורים לפי פשוטם על מלחמת ישראל עם העמים אשר סביביתם ואיך יתנהגו בה ירמזו גם על המלחמות הפנימיות אשר לאדם בגופו ונפשו, כי מלבד שיש לפעמים באדם מלחמה פנימית בין כוחותיו ולחיותיו הגופניות, אשר ממנה יסובב כל חולי וכל מדוה, יש גם מלחמה אחרת ויותר נסתרת בקרבו, והיא התקוממות התכונות הנפשיות ומלחמת ההתפעליות בקרבו יחד, והנה אף שגם שתי אלה המלחמות הפנימיות המסבבות חולי הגוף וחולי הנפש, תראינה גם כן החוצה על מראה פני האדם, כמו שתראה המלחמה החיצונה לעיני כל, כמו שאה"כ על חולי הגוף "מדוע אתה ככה דל בן המלך" וכו', ועל תכונת הנפש לטובה או לרעה "לב שמח ייטיב גהה ורוח נכאה תייבש גרם" ומאה"כ "מדוע פניך רעים וכו' אין זה כי אם ריע לב" בכל זאת יש עיד הבדל רב ביניהם, כי הן יותר מסוכנות לאדם, ממלחמת אויביו, כי היא תעשה ותלחם לרוב רק בעבור בצע כסף, או מרעה טוב או שאר קנין זמניי ומדומה, אשר ע"כ ידעו גם על נקלה שאר הסוחרים או העשירים לפשר הדבר בין הלוחמים ולעשות שלום ביניהם, אפס חולי הגוף מלבד שהיא מסבב לפעמים גם מיתת בעליו, באופן שאחריתו מר מאוד, יצטרך גם לרפואתו חכמת ותבונת רופא חכם מאוד, אשר ידע ויכיר אל נכון סיבת החולי ומהותה למען ידע ג"כ באיזה אופן ובאיזה סמי מרקחת ושאר אמצעים ראוים יוכל לרפאותו, ואף כי חולי הנפש שהוא רע ומר מאוד לאדם, יען כי על ידו ישחת כבודו, הודו, והדרו האמיתי, ואין איש יוכל לרפאות אותו בשלימות כ"א הי"ת לבדו, אשר הוא היותר שלם והיותר חכם מכל הנמצאים זולתו, כי רק הוא לבדו רופא הנפשות האמיתי, כמא"הכ "רפאני ה' כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאוד", וכו', וע"פי ההקדמה הזאת ישתדל הרב ז"ל לבאר שכל מה שנאמר בפרשתנו מדיני הנהגת ישראל במלחמותיהם נגד כל אויביהם מסביב, אף שלפי מראהו החיצוני יורה רק על המלחמה החיצונית, בכל זאת צפון בקרבו גם משפט הנהגת כל איש ישראל נגד איוביו הפנימיים שהם תשוקותיו ותאותיו החמריות והתפעליותיו הגופניות, אשר כהמון מים רבים תהימנה בקרב איש ולב עמוק. גם יבואר עוד לפנינו במה שיבוא בשער הזה, כי נצחון האיוב החצוני ותשועת ישראל מיד צר, תלוים ומסובבים רק מהי"ת. אשר רק בלכתם בדרך המוסר והמישרים לשמוע בקולו ולכבוש כפי יכלתם האנושית בבחירתם החפשית את יצרם הרע שהוא האויב היותר גדול אשר יארוב להם במסתרים במצפוני לבם אשר ע"ז יורו גם המצות הנאמרות בפרשה בהשקפה ראשונה רק על המלחמה הגופנית והחיצונית (כמי שיבואר עוד לפנינו) יעזרם לא לבד להכניע אותו תחת ידם, כי אם יתמוך גם בימינם לעמוד נגד אויביהם החיצונים ולהדבר צריהם תחתיהם וע"ז רומז גם מאחז"ל שהחל בו הרב ז"ל "על אויביך כנגד אויביך וכו' אם עשית כל הסדר האמור בענין סוף שה' אלהיך נתנו בידך. מהיותני מחוברים משני החלקים הידועים והנגלים נתחייבו לנו שני מיני דעות או שכלים. האחד נקשר עם החמר השקר טבעי והוא המכיר ומשיג בענינים החלקיים אשר מציאותם בפועל באלו החמרי' החלקיים המורכבים. והשני המשיג בענינים אשר מציאותם לבד הוא בשכלים. דרך משל אנחנו משיגים את פלוני זה הרמוז הוא חי מדבר הנה ההכרה האישיית שהוא פלוני זה השגנוה באלו החושים החומריים מצד מה שירגיש אותו בגלמו וקומתו ושאר מקריו אמנם שהוא חי מדבר אנחנו משיגים אותו בכח נכבד מזה והוא השכל המשיג בכוללים שזה הפלוני מצד שהוא איש מדבר אינו חלקי והמאמרים מבדילים אלו ההשגות בטוב. אמנם יראה שהענין הראשון האישיי הרמוז יאמר בשם הכרה כמו שאמר מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה (רות ב׳:י׳-י״א). והענין השני ככולל יאמר ידיעה שהוא הודעת הדבר בגדרו. וכמו שאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו' (בראשית י״ח:י״ט) אמר שידעו בגדרו ומהותו אשר לו ימשכו הסגולות אשר הזכיר למען אשר יצוה וגו'. ובמאמר ואתה אמרת ידעתיך בשם (שמות ל״ג:י״ב) כתבתי ענין נחמד מזה המין. והנה הוא מבואר כי ההשתמש בענין הראשון מההרגש וההכרה הוא נקל מאד כי הוא דבר כולל משותף לכל חי מרגיש אמנם ההשחמש בשכל היודע הוא עניך קשה וצריך למוד ועיון ותושיה רבה ולזה שמו החכמים הראשונים בענין המראה לראות בו עניני השני. וזה כי כל דבר מושכל שהעמידה עליו תקשה על המשיג יראו דוגמתו בענינים המורגשים המושגים אצלו ראשונה ויהיה לו זה כסולם מוצב לעלות עליו וזה ענין המשלים כלם שראש ממציאם היה שלמה הע"ה כמו שזכרו חז"ל ודברי ספריו יוכיחו ופרסום אמריו בספר מיוחד משלי שלמה בן דוד וגו'. כי הנה כל מה שמצא ענינו קשה לציירו בנפש המשילו במה שנמצא מורגש חוץ לנפש בכל הדברים אשר דבר ואשר הוא מפורסם יותר מזה הענין הוא אומרו לך אל נמלה עצל וגו' אשר אין לה קצין וגו' תכין בקיץ לחמה וגו' (משלי ו׳:ו׳) כי עם שהוא מוסר לעצלים להכנת הדברים הצריכים לחיי גופיתם הוא מבואר שכוונתו היתה על הלחם המיוחד אשר עליו תחיה נפש האדם כי יחיייב מכח המשל כי כמו שמציאותם הוא נבדל ברוחק גפלא כן יהיה מזונם נבדל תכלית ההבדל וכן אמר ארבעה הם קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים הנמלים כו' השפנים כו' (שם ל') וכבר זכרנום בשער ע"א וזולת אלו היותר שהיה שלמה חכם תקן משלי' הרבה (קהלת י״ב:ט׳) ודי בזה. ואין שום ספק כי על זה שענין נשתמש' התורה האלהית בכל אשר תדבר כי עם שחצוני דבריה המה ענינים נפלאים הכרחיים על מקבליה ידיעתה ועשייתה הנה לא סרה מרמוז בהם אל ענינים עמוקים ודקים נפשיים יהיו כתרים ועטרות בראש הדברים ההם הנגלים הדברים המפורסמים בה יהיו קדש והנסתרים קדש קדשים. כי על זה אמר שימי לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם וגו' כי לא דבר רק הוא מכם וגומר (דברים ל"ב) כמו שביארנו זה אצל הדבור מגן עדן מקדם בשער ז' וקיימנוהו בספירי המשכן וזולתו ואין שום בעל שכל יכול להכחישו זה ולא להפטר מעיונו והשגחתו כי בקבלת זה יותרו כמה ספקות מלב הסכלים בעמדם על ספורי התורה האלהית כמו שזכרנו שם ומהנאות שאלו הענינים מדברי המלחמות אשר אנחנו בביאורם יהיה מזה המין תדבר בערירם הכרחיים אל כחיים הזמניים המפורסמים ונותנת בהם הסדר היותר נכון שאפשר ותרמוז אל ענינים נפשיים שכליים בהם יקנו הלוחמים ההצלח' המפורסמות אשר ילחמו בה גויי בגוי ממלכ' בממלכ' הוא ידוע ומפורסם חוץ לנפש גם סבתם אינה נעלמת כי הכל יודעין שהוא הממון הארץ המרעה או המקנה וכיוצא מאלו הקנינים המדומים. ולזה כבר ישימו פשרניהם המסכימים ביניהם אנשי מקנה או סוחרים עשירים. אמנם יש מלחמה אחרת שאם היא גם כן נכרת באלו החושים המרגישים כמו שאמר מדוע אתה ככה דל בן המלך בבקר בבקר (שמואל ב' י"ג) כי מי שיש מלחמות הליחות בתוך גופו חוייב שיראו האותות על פניו והמלחמ' הזאת היא יותר מסוכנת מהראשונ' כי הראשונ' היא על דברי הממונות וזאת תמית גופי האדם והמכיר בתקונה צריך להיות יותר חכם לפי שהסבות אינן מפורסמות כראשונות. וראוי לבקש הרופא הטבעי שיכיר באותותיו סבת המחלוקת בליחותיו וכחתיו וישתדל להסכימם ולהשוותם עד שישאר שלם בגופו כמו שהשתדלו הראשונים להשאירו שלם בממונו. אמנם יש מלחמה אחרת יותר נסתרת ויותר מסוכנת והיא התקוממות התכונות ורוע הפעולות כקנאה והתאוה והחמדה והזדון והכילות ושאר הפחיתיות המתגברות באדם להרים יד במלך הוא החלק השכלי כי זה באמת חולי רע הוא ונפש הוא חובל ועם שזה כבר יוכר בפני האדם כמ"ש החכם לב שמח ייטיב גהה ורוח נכאה תיבש גרם (משלי י״ז:כ״ב). ושמחת הלב תתחזק בתוכן הפעולות הישרות כמו שתדאג הרוח בהפכיהם. ולזה אמר שעצב הפנים באנשים הבריאים יעיד על רוע מחשבותיהם כמו שאמר ארתחשסתא המלך אל נחמיה התרשת' מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה אין זה כי אם רוע לב (נחמי' ב') כמו שנתבאר זה בשמחת החג שער ס"ז פ"ז. עם כל זה המכיר בה והיודע ברפיאתה צריך להיות יותר חכם ויותר שלם מהנמצאים אצל הראשונות כי הוא רופא הנפשות. ולפי שהוא יתעלה הוא רופא כל בשר ומפליא לעשות ואין זולתו אליו היה קורא המשורר לרפואת מחלה זו באומרו חנני יי' כי אומלל אני רפאני יי' כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאד ואתה יי' וגו'. שובה יי' חלצה נפשי וגו'. כי אין במות זכרך בשאול מי יודה לך (תהלים ו'). יאמר שעם שכל מיני החלאים הן גופיים הן נפשיים הכל בידו לרפאת הנה מה שיבקש מלפניו יותר שישוב ויחלץ נפשו ממות כי הוא הענין היותר מסוכן בלי ספק כי במות הנפש אין זכרון השם יתעלה עוד בה והוא אבדנה המוחלט וכן אמר במקום אחר אין מתום בבשרי מפני זעמך אין שלום בעצמי וגו'. הבאישו נמקו וגו'. וסוף יי' נגדך כל תאותי וגו' (שם ל"ח). ירצה שעם שאין מתום בבשרו מכני זעם החולי או החולשה אשר ישולח בו מאת השגחתו יתעלה הנה הוא מתפעל יותר מפני חטאתו ^*שהוא החולי המיוחס אל קדחת העצמות כצ"ל ור"ל שידיעת חטאו ועונו נחשבת לאדם כקדחת במוח שבעצמות, שהוא חולי מר ונמהר מאוד, הכולל כל הגוף אשר לא על נקלה יוכל להרפא עוד. שהוא החולי המיוחס אל קדחת העצמות אשר אין תרופה ממנו אלא מידו יתעלה אשר נגדו כל תאותו וכו'. והנה אם כן הטוב והנאות שנדבר באלו המלחמות בשני פנים אלו יהיה האחד הענין הנראה מפשוטן של דברים אל הענינים הידועים והמפורסמים לחיים הזמניים ויהיו למשל והוראה אל המלחמה הנסתרת והמושגת בשכל אשר תגיע תועלתו לשני העולמים. ^*אמנם הענינים וכו' ר"ל כי שלשה ענינים הם המצטרכים לכל עושי המלחמה, ברצותם להלחם את אויביהם כדת וכמשפט הקבוע בין כל העמים, ולהכניע תחתם, הא' דבר שפתים, שיודיעו להם תחילה בטרם יחלו להלחם אתם, הסיבה אשר בעבורה הם רוצים להלחם עמם, ולקרוא להם לשלום אם יעשו רצונם לכל אשר יחפצו, ולדבר אח"כ על לב אנשי המלחמה ולעורר אותם, ולהרהיב עוז בנפשם לצאת לקראת נשק מבלי אימתה ופחד מחמת האויב, הב' העצה, ר"ל ידיעת האופן איך תעשה המלחמה. ד"מ לכמה חלקים יחלקו המחנה, באיזה מקום ובאיזה זמן יחלו להלחם, ואיך ישימו להם אורבים, וכדומה הג' הגבורה, ר"ל שישתדלו אנשי הצבא כפי יכלתם להתחזק ולהתאמץ, ולהשים פניהם כברזל ומצחם כנחושה לפני האויב לעמוד חזקים כראי מוצק ולא ימושו ממקומם, אף כי שלא יפנו עורף לפניו אף אם תגבר ידו בתחלה עליהם, כי אם ילחמו נגדו בכל מאמצי כחם עד אשר תעוז ידם עליו, והנה על שלש אלה רמז סנחרב הלוחם הגדול באמרו "אך דבר שפתים עצה וגבורה למלחמה" וכולם נרמזים גם בפרשיות אלה, הפרשה הראשונה תצוה על דבר שפתים במאה"כ "והיה כקרבכם וכו' ודברו השוטרים" וכו' והפרשה השניה "כי תצור אל עיר להלחם" תתן העצה הנכונה לעשיית המלחמה, כי מלבד שמאה"כ "וקראת אליה לשלום" הוא דבר שפתים מלמד אותנו גם עצת שלום, וכי כל תכלית עשותנו המלחמה צריכה להיות רק לסבב השלום, כמו שהארכנו בזה כבר למעלה בשער פ"א עיין ביאורנו במדבר דף צ"ה ע"ב. וענין הגבורה האמיתית המצטרכת לנצחון האויב, מבואר במאה"כ "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך" שהכונה אם גם תערוך מלחמה כראוי, תדע כי רק לה' הגבורה, ורק הוא יתן אויבך בידד ולא בכח ועוצם ידיך ובתחבולת שכלך לבד תעשה חיל במלחמה. אמנם הענינים הראשיים שהם העקרים שהלוחמים משקיפים אותם בפעולתם זאת הנה שזכרם הלוחם הגדול סנחריב ושלח אותם אל חזקיהו מלך יהוד' ירושלם באומרו אמרתי אך דבר שפתים עצה וגבור' למלחמ' (מלכים ב י״ח:כ׳) יראה שהדברים ההכרחים אשר חוייב כל לוחם לתת לב אליהם הם שלשה אלה הראשונ' דבר שפתים וזה כי דבר ידברו בראשונ' ביניהם לאמר ולהזכיר דבר אשר עליו יהיה ההתקוממות ואם הוא כדאי לערוך עליו מלחמ' או לאו ותחת זה דברי ההתלמדות והזריזות אשר צריך שישמיעו את העם הלוחמים לראות אם קבלו עליהם ענין הסכנה במלחמ'. והשנית היא העצה הנכונ' על אופני עשייתה איך ובמה ולקיחת העזר ומנוי שרי צבאות ויתר הדברים לפי חמר הנושא ומדרגתו כמו שנמצא בענין אבשלום אשר הרבה עצות עם אחיתופל ראש היועצים וזקני ישראל ולסוף אמר קרא נא גם לחושי וגו' (שמואל ב י״ז:ה׳) כי לפי חומרת הענין הכל הוא צריך. אבל קורא אני עליו באין תחבולת יפול עם ותשועה ברב יועץ (משלי י״א:י״ד) ירצה כמו שבהעדר העצה יפול העם כן תפול התשועה ברוב היועצי' שאין טוב העצה ברוב היועצים כי אם בהמצא רבוי המחשבות וחלקי האפשרות כלן בלב היועץ האחד כי המחשבות הרבות הנמצאות בלב אחיתופל הטיבו העצה והרבוי הנמצא ביועצים הפיל ישועתו אבל ה' יעץ ומי יפר ועצת ה' היא תקום כי מטוב העצה להיות יחיד'. והשלישית היא הגבור' והוא הוצאת העצה אל הפועל כי זריזות המעש' במה שתקדם העצה הנכונה ההיא תקרא גבור' כמו שאמר הנביא רוח עצה וגבור' (ישעיהו י״א:ב׳). וכבר שם המליץ העצה ביד העצל כאבוק' ביד העור וככנפי הנמלה לא לעזר ולא להועיל כי אם לבושת גם לחרפה והוא מבואר ותחת זה ההכנס בקשרי המלחמ' וסבול צערה מכותי' ומכאובי' מכל מיני הצער והנזק שימצאו בה והענין מפורסם מאד. והנה שלשת העקרים האלה זכרם זה המלך העריץ בדבריו אשר סמך אל הדברים הראשונים כי על הדבר הראשון שהוא דבר שפתים אמר עתה על מי בטחת כי מרדת בי (מלכים ב י״ח:כ׳). יאמר שזה הדבר אשר הניחוהו ביניהם לסבה חזקה לעורר עליו מלחמ' כי היה לו חרפה גדול' שימרוד בו לצאת מתחת ממשלתו וכל שכן אם היה זה לבטחו במלך אחר שנתדמ' לו היותו גדול ממנו. ובכלל דבריו שאם היה רואה חזקיהו שהדבר הזה אצלו גם כן הוא ראוי לערוך עליו מלחמה כי לא ירצה לשוב ממנה אמר כי יש לו לתת לב על השנית והיא העצה ותפס אותו עליה ואמר עתה על מי בטחת על משענת הקנה הרצוץ מלך מצרים אשר אין צריך לומר שלא יועיל לך כנגדי אבל יזיק כי מטבעו להסתכל אל תועלתו עם כל הבוטחים בו ולזה לא יועיל לנעזרים ממנו אבל יזיקם ואם כן אינה עצה טובה לך שתעזר ממנו. וכי תאמרון אלי אל ה' אלהינו בטחנו וגו'. הלא הוא חזקיהו אשר וגו' (שם). והנה אתה נשארת לבדך ואפס עצור ועזוב. ואחר שתפסו על רוע העצה תפש עליו על השלישית והיא הגבורה ואמר שאין בידו כח וגבורה להוציא אל הפועל שום עצה בזה מה שנתבאר לו זה ממיעוט העם אשר עמו וחולשת הכח ורפיונם ולזה אמר ועתה התערב נא את אדוני את מלך אשור ואתנה לך אלפים סוסים אם תוכל לתת לך רוכבים עליהם (שם) ועתה שאתה עיף ויגע ועמך לא יעצור כח לרכוב על הסוסים איך תשיב את פני פחת אחד עבדי אדני הקטנים וגו' (שם). והנה על שלשה עקרים אלו נסדרו אלה הפרשיות שזכרנו ראשי פרקיהן בתחלה כי הנה הפרשה הראשונה באמת ענינה הוא דבר שפתים מהענין הקודם במלחמות כמו שאמר ונגש הכהן ודבר אל העם שמע ישראל וגו'. ודברו השוטרים אל העם לאמר מי האיש וגו'. ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו וגו'. ובסוף והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם. אמנם הפרשה השנייה הוא ממש ענין העצה והיא כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום והיה אם שלום תענך וגו'. ואם לא תשלום עמך וגו'. וצרת עליה. וכן בפרשת כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה וגו'. רק עץ אשר תדע וגו'. כי כל מה שתכלול בזה הוא באמת מהישרת העצה הנכונה בעניני המלחמות כמו שיתבאר. אמנם הגבורה והיא הוצאת העצה אל תכלית הפועל והנצחון הוא מה שאמר בביאור אחרי כן כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך וגו' וראית בשביה וגו'. כמו שיבא. והנה בכל אחד מהן יהיה הנגלה מענינה הדבר המפורסם ממנה. אמנם הנרמז היה ענין המלחמה הנסתרת תחתיה ואשר סכנתה יותר עצומה בלב אנשי השכל כמו שזכרנו. ולזה ראוי שנבוא עליהן בשני הענינים אחד לאחד. אמנם יהיה הדבור בכל אחד מהנה אחר זכרון הספקות הנופלות בה אשר מחמתן נתעורר אל הענין הנסתר מהם בלי ספק:

הנה הוא התיר זה הספק העצום בשאמר שהתענוג ההוא המגיע אל בונה הבית או המתנועע עם שלמות המעון או עם תמימות ההליכ' אינו ממין התענוגים אשר הגיעום עם חלקי המלאכ' או עם חלקי התנועה כלל. וגם החלקים ההם בעצמם הם נפרדים זה מזה במין כהפרד מהות הרכבת האבנים ממהות תקרת הקורות. או כהפרד הקו הזה מהליכ' מקו אחר ממנה אם מצד שעורו או מקומו או צדדים אחרים ואפילו שיהיו כלם מין הליכה אחת כ"ש אם תהיה קצת התנועה בהליכה וקצתה בקפיצה וכדומה. ולכן הוא מבואר כי מסגלת התענוג הוא לבא בעתה כי כל אלו התענוגים אשר כן נפרדו זה מזה למיניהם כלם מגיעים כמו רגע. וכן התענוג השלם הנפרד מכל בהתיחסו אל שלמות המלאכה ותמימות צורתה הנה הוא כלו בא בעתה אצל התכלית ולא יתכן בענין אחר כי הנה התענוג והעצב הם הפכיים במדרגת התנועה והמנוחה כי בכל תנועה ימצא העצב המתחייב מחסרון הדבר אשר אליו יתנועע כמו שהוא מבואר מגדר התנועה ובנחה ממנה הנה ימצא התענוג הנמשך אל משיגי התכליות ויתחייב מזה שהתענוג יגיע בעתה כמו שהמנוחה אשר ימצא עמה תגיע בעתה. והנה השתדל החוקר בכל זה להורות שהתענוג האמתי המכוון והנכסף מפאת השלמים לסוף ימי השתדלותם כי הוא תענוג שלם מגיע לעת ההיא כלו בשלמות אשר לא ישתתף עמו שום תענוג אין צ"ל מן התענוגים ההמוניים כי אף מתענוגי האנשים השלמים אשר יגיעום בחייהם בהיותם דורכים מהלך השלמות לפי שאינם ממין אחד ואפילו אותם התענוגים החלקיים כלם הם נפרדים זה מזה במין וכל אחד הוא תענוג שלם לעצמו לא שנתחבר מכלם תענוג אחד והוא ענין נפלא נתחכם בו להתיר זה הספק הגדול והסכימה בו התורה האלהית בקצת ענינים כמו שיבא זה בסיום התורה האלהית ונעילתה ב"ה. אמנם נתבאר זה הענין מאד בהיות ימי שמחתנו כל אחד נפרד בקרבן מיוחד לעצמו לומר שהתענוגים המגיעים אל השלמים בתוך ימי חייהם המאושרים הן תענוגים נפרדים במין כל אחד מגיע בעתה משלם וכן יום יום עד הגיעם אל סוף תכליתם אשר אז הוא חג בפני עצמו נפרד מכל התענוגים הקודמים אך שהוא שלם מכלם בתמימות במדרגתו אצל הכל כתענוג הבונה עם תמימות המלאכה ושלמותה או עם סוף הדרך ותכליתו. וזהו ענין נכבד מאד נתרשם אמתתו באלו המצות האלהיות הנהוגות בשבעת ימי הסכות עד שמיני חג העצרת המיוחד לחג בפני עצמו בסימני פז"ר קש"ב כלן (סוכה כ"ח.) כמו שהוא נודע בענינו. והנה אחר שהזכיר אלו הענינים הנכבדים אשר כלל בהם כל פרקי זה הספר האלהי לפי שמנה הכוונות הנזכרות אמר על כלם אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו מלבד שבתות ה' וגו'. והכונה אלו הן הימים המפורסמים והמסויימים באומה לקרא אותם מקראי קדש אחת בשנה מצד מוספי הקרבנות אשר בהם אשר לא זכרנו בכאן עליו קרבן לפי שעקר פרסומם הוא על תדיריותם. ומ"מ כלם הם ימים מסויימים לרמוז על אלו האמונות האמתיות שהם עקריים בדת. והנה הם יעידו על שלימות כללותיכם כמו שיורו מתנותיכם ונדריכם ונדבותיכם שבכל יום על שלמות הנותן והנודר והנודב שאם לא יוקדם להם ראשונה קבלת מלכות שמים ואמונת השגחתו ומתן שכרו לא יתנו אותם לה'. ולזה לא הזכיר בכאן קרבן ר"ח וקרבן התמיד כמו שעשה בפ' פנחס לפי שאין הכוונה בכאן רק אל הימים המסויימים אשר יעשו רושם בכללות האומה על אלו העקרים מצד פרסומם בשביתה וי"ט. ור"ח יום זכרון אקרי (במדבר ו') מקרא קדש לא אקרי. וגם כי עקר מה שירמזהו בראש חדש אשר כתבנוהו בפרשת החדש (שער ל"ז) הנה הוא בכלל השבת בלי ספק. והנה לפי שכבר מנענו מהיות כל עסקינו באלו הענינים הזמניים על הדרך שאמרנו והיה ראוי שיודיענו במה יהיה עקר עסקינו ואופני תשוקותינו כל ימי חיינו. חזר ואמר אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחגו את חג ה' ז' ימים: אמנם ראשונה ראוי לתת לב אל כוונת זאת החזרה לענין החג בכלל ואל כוונת הקשר במלת אך כי לא דברו בו המפרשים ז"ל רק דרך דרש למעט דחיית השבת מקרבן החגיגה (תו"כ אמור פ' ט"ו) לומר שזמנו כל שבעת הימים והוא נכון על פי קבלת הדינין. אמנם על דרך הפשט ימצא לו טעם נכון כשנשוב ונראה ענין אחד שראוי לתת אליו לב. והוא שלא מצאנו בשום מקום על שבעת ימי חג המצות שהם חג לה' כמו שיאמר על שבעת ימי חג הסכות בכ"מ, בפרשת בא אל פרעה נאמר והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם חקת עולם תחגוהו שבעת ימים מצות תאכלו וגו'. הנה שהזכיר שם ה' על החג בכלל לא על שבעת הימים. וכן נאמר עוד שבעת ימים תאכל מצות וביום הז' חג לה'. ובפרשת משפטים את חג המצות תשמור, שבעת ימים תאכל מצות. ובכי תשא את חג המצות תשמור. שבעת ימים תאכל מצות. ובפרשה זו חג המצות לה' שבעת ימים. ובפנחס בארבעה עשר יום לחדש פסח לה' ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג שבעת ימים מצות יאכל ובראה אנכי שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך ובסוף ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת וגו'. ולא נזכר בשום מקום שתהיה חגיגת שבעת ימים חג לה' כמו שאמר על חגיגת שבעת ימי הסכות בפרשה זו בחמשה עשר לחדש הז' הזה חג הסכות שבעת ימים בפסוק הזה תחוגו את חג ה' שבעת ימים ולהלן וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה. ובפנחס וחגותם חג לה' שבעת ימים בשנה. ובראה אנכי שבעת ימים תחוג לה' אלהיך. ויראה שהטעם הנכון בזה הוא לפי שהוא מבואר כי חג הפסח הנה בא על זכרון השעבוד והעבודה הקשה שעובד בם במצרים ולזה היה ראוי שיהיה להם חג של מנוחה ומרגוע זכר לפטור עצמם וחפשיותם ולזה לא יתייחס החג אליו יתעלה רק דרך כלל או על הפסח המורה על היכלת כמ"ש (דברים ט"ז) וזבחת פסח לה' אלהיך וגו'. ונאמר (שם) ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלהיך ופנית בבקר והלכת לאהלך על דרך שאמר במעמד הר סיני (שם ה') שובו לכם לאהליכם והכוונה ששלחם להנאת עצמם מהבקר ההוא והלאה תמורת העוני והשעבוד הקודם. אמנם חגיגת הסכות הוא בהפך כי הוא בא אחר שמחת הקציר וחדות האסיף אשר הם שמחים ושקטים בהם וצוה שיעשו חג ה' שבעה ימים שבהם יזכרו וישבו אל ה' לבל יבעטו בהם כי זאת היא הכוונה בצאתם מדירת קבע אשר חשבו להם לבוא לחסות תחת כנפיו ית' וזה באמת חג לה'. והעד הנאמן על אמתת כוונה זו הוא כי בחג הפסח נאמר וביום שביעי עצרת ליי' אלהיך ובחג הסכות נאמר וביום הח' עצרת תהיה לכם הנה כי החג אשר הוא כלו לנו ייחד היום האחרון שיהיה עצרת ליי' אמנם אשר הוא כלו חג ליי' ראוי שיהיה ההאחרון עצרת לנו. ועם שכבר עשו חכמים פשרה בין שני אלו הכתובים כדאיתא בספרי (פ' ראה) עצרת ליי' אלהיך וגו'. רבי מאיר אומר יכול יהא אדם כל היום כלו עצור בבית המדרש ת"ל עצרת תהיה לכם הא כיצד תן חלק לבית המדרש ותן חלק לאכילה ושתיה וכך דרשו גם כן בי"ט (ט"ו:) מ"מ למדנו שבענין הפשרה ויתר האל יתעלה בעצרת של פסח כי זולתה היה כלו לנו כמו שויתרנו אנחנו אצלו בעצרת החג שזולתה היה כלו ליי': ^*והנה, תוכן דעתו, שמלת "אך" רומזת, שבעת אספכם את תבואת השדה, ויותן לכם בזה יד ומקום לשמוח ולהתענג בשמחה גופנית, בכל זאת אל יפתה לבבכם להמשך רק אחר תאות העולם, כי אם תפרידו מחשבותיכם מהטובות הזמניותי ותחוגו חג אך לה' לבדו, כי כל ענין החג הזה הוא כמו שבאר כבר להזכירנו רק בהבלי הזמן וביקרת האישר הנצחי בעולם הרוחני, וע"כ נצטווינו לקחת בו ביום הראשון ארבעה מינים המורים על המציאות כולה, כי האתרוג פרי עץ הדר אשר הוא נפרד מהאגודה ולא יתחבר עם שאר ג' מינים, רומז על הי"ת שהוא עלת וסבת כל הנמצאים ואינו מחובר ומורכב עמהם כלל, וע"כ נקח בשמאל מקום מושב הלב, להורות כי הלב צריך תמיד לזכור ולאהוב את הי"ת, והלולב שהוא העליון באגודה רומז אל עולם המלאכים שהוא העליון משאר המעולמות, וכמו שעליו סדורים זה למעלה מזה, כן יש גם במלאכים מדרגות שונות זו למעלה מזו, וענף עץ עבות שהוא ההדס רומז אל עולם הגלגלים, ויען כי הגלגלים, בעצמם הם לדעת הקדמונים "ספיריים" והכוכבים, ר"ל "מאירים", והירח גוף עכור ומקבל אורו רק מהשמש וכמו כן שאר כוכבי לכת לדעת האחרונים (עיין מכל זה בביאורי למעלה במבוא לשער ל"א) ע"כ להורות על ג' חלקי עולם הגלגלים השונים האלה, ילקחו ג' בדי הדס, וערבי נחל שנים, שאין בהם לא מאכל ולא ריח רומזים על העולם השפל אשר אישיו הוים וקלים להפסד, כמו שערבי נחל מדי יתרחקו מהמים ייבשו ויבולו, ובאופן זה הולך הרב ז"ל ומבאר הכל על נכון יותר. והנה אחרי מצוא זה ההבדל הנכבד ואחרי בירור אמתתו. הרי יהיה טעם אך בחמשה עשר יום וגו' יפה מאד והוא קשור למעלה באומרו אלה מועדי ה' והכוונה אם שכללנו כל המועדים במאמר מועדי ה' מקראי קדש הנה אין ענין חגיגתם שוה כי יש חג שהוא מיוחס לכם לחוג אותו להנאתכם כמו שהוא חג הפסח לפי שקדם לכם השעבוד והצער אשר אתם זוכרים אותו בו אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ וכבר קודם לכם ענין המנוחה והמרגוע תחגו את חג יי' שבעת ימים כי אז יאות שתהא החגיגה כלה ליי' בהפריד דעתכ' וחפצכם מהטובות הזמניות ההנה ומתשוקתם ותת לבכם ודעתכם להודות להלל לשבח למשפיע לכם כל הטובות ההנה ויהיה השפע ההוא בעיניכם כנוטל פרס מרבו להשלים לחם חקו כדי שילך לעבוד עבודתו עד שהמרבה בהצלחות ימצא עצמו יותר מחוייב להשלמת עצמו מהממעיט ואחד המרבה ואחד הממעיט לא ימצא בהם חפשי מהעבודה. וכבר יהיה זה עסקה התמידי וזאת פעולתם המיוחדת כל ימי חלדתם להודות לשבח לפני אלהיהם כתות כתות כל אחת לפי ענינה דעתה והשגתה. והוא מה שאמר ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני יי' אלהיכם שבעת ימים. כי עם שלקיחות המינים הללו הוא ענין שבו יתעורר ההמון להרבות ההלול והשבח במה שיביאו בידיהם מצמחי האדמה והאילנים מה שישמח הלבבות ויעוררם להודות ולהלל על השפע המושפע להם כמו שיבא הנה אין ספק שכיוונה התורה לרמוז אל כל אחת מהכתות וליחד אופן השבח וההלול לכל כת וכת מהן כמו שאמרו ז"ל במדרש (ויקרא רבה פרשה ל') פרי עץ הדר כפות תמרים וגו'. מה אתרוג יש בו ריח ויש בו אוכל כך הם ישראל יש בהם בני אדם שהם בעלי תורה ובעלי מעשים טובים. כפות תמרים אלו ישראל מה תמרה זו יש בה אוכל ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שהם בני תורה ואינם בני מעשים טובים. וענף עץ עבות אלו ישראל מה הדם זה יש בו ריח ואין בו אוכל כך הם ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואינם בני תורה. וערבי נחל אלו ישראל מה ערבה זו אין בה לא טעם ולא ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים. אמר הקב"ה לאבדן א"א אלא יעשו כלן אגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו ואם עשיתם כן אני מתעלה. וכן הנביא אומר (עמוס ט') הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה אימתי הוא מתעלה כשהם אגודה אחת. הנה הורו שאין באומה הזאת מי שיהיה ריק מכוונה מועילה באלו הענינים אם שיתחלפו כתותם לפי התחלף מדרגותם כי יש אנשים שלמים בחכמה ובמעשים שנותנין בהם טוב טעם המושכל ונעימות ריח המעשה. ויש בהם מבעלי החכמה לבד שנותנין בהם טעם המושכל לבד ומבעלי המעשים לבד שנותנין בו טעם המעשה לבד. ויש שאינן לא זה ולא זה ואינם שמים על לבם כוונה מיוחדת זולת מה שהיא מצוה כשאר מצות התורה לבד. ושכל הכתות מאלו ישלימו קיבוץ אחד ויעשו אגדה אחת וכלהו איתנהו בלי ספק. כי הנה אנשי השם בחכמה ובמעשים ישימו על לבם כי כמו שהסוכה בצורתה ומשפטיה העירה אל שלמות המעשים כמ"ש ראשונה כן הלקיחה הזאת מד' המינין הללו תרמוז על ענין מושכל נכבד, ממנו יושפעו המעשים ההנה על השלמות והוא ידיעת סדר המציאות בכללו ואופן התקשר חלקיו אלו באלו לקבל השפע והטוב מהסבה הראשונה ית' שמו שהוא עלת העלות כלן שאלו הדרושים והנלוים אליהם הוא תכלית מה שישיגהו האדם השלם בעיוניו. וזה יתאמת ממה שיראו החלקים הנושאים המצוה הזאת על המספר עצמו אשר יתחלקו אליו כללות הנמצאים כחלוקה הראשונה. האחד הנמצא המוחלט אשר מציאותו קיים בעצמו מבלי התלות בשום נמצא זולתו הוא עלת העלות וסבות הסבות יתעלה שמו. והב' הנמצאים הרוחניים הפשוטים מחומר היושבים ראשונה במלכות. והג' עולם הגרמים השמימיים שעם שהם קרוצים מחומר הם נמצאים מציאות קיים באישיהם. והד' הוא עולם היסודות והמורכבים מהם אשר הוא הוה ונפסד באישיו ולא נמצא בו שום קיום כי אם במינים לבד. ועוד יוסיפו להביט כי המין האחד צוה שיוקח בפני עצמו ויבדל מהג'. והשלשה יעשו אגודה אחת בקשר של קיימא. וכל זה ממה שיעיד שהאתרוג שהוא פרי עץ הדר הנזכר ראשונה בכתוב שטעמו משובח וריחו נאה והוא עצם אחד שלם בלתי מחובר מחלקים נפרדים נראים לחוץ בכל א' מהג' הנשארים הוא לקוח לרמוז הנמצא העליון יתעלה אשר ממציאותו נמשך המציאות לכל הנמצאים אם שהוא נבדל מהם ובלתי נאחז ומתקשר באגודתם וכמ"ש עליו הכתוב (שיר ב') כתפוח בעצי היער וגו' בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי הרי ריח וטעם. ועוד היתה לקיחתו בשמאל (סוכה נ"ז:) לפי שהוא בזה האופן מכוון כנגד הלב על שם ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך (דברים ו') כעין הנחת תפלין. ומפני זה ראוי שיקפידו על הדורו ושלמותו וטוב מראהו ותמונתו כמו שחוייב לדבר שיוקח לרמוז אל היותר שלם שבשלמים. ואולי שאל זה המשל נמשכו חז"ל בשאמרו (ב"ר פ' ט"ו) שהאילן שחטא בו אדם הראשון אתרוג היה שנאמר (בראשית ג') טוב העץ למאכל אי זהו אילן שעצו נאכל כפריו זה אתרוג ואתיא כמ"ד קוצץ בנטיעות הוה. (לא מצאתי בפי' ואמנם כ"ה בבחיי פ' בראשית) וכבר אמרו (ויקרא רבה שם) בפי' פרי עץ הדר זה הקב"ה שנא' (תהלים ק"ד) הוד ורדר לבשת וכמו שיבא: והשלשה מינים אשר באגודה הגדול שבהם והוא הלולב הנה זאת קומתו צורתו והדורו תורינה על היותו דמיון עולם המלאכים שהוא העליון מהשלשה עולמות כמו שהלולב מהשלשה הכי נכבד וגדול ועליון מהם. והנה עליו יוצאין אל הימין ואל השמאל בסדר נכון כמו שאמר עליהם בנבואה (מ"א כ"ב) וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו ואחז"ל (תנחומא פ' שמות) אלו מלמדין זכות ואלו מלמדין חובה ולזה לולב דסליק בחד הוצא הוא פסול (סוכה ל"ב.) שודאי נפסדה צורתו בזה החקוי. וגם היה סדר העלין האלו זה למעלה מזה בשווי נמרץ כמו שצבא השמים זה למעלה מזה כסדר עלה ועלול כי מזה הצד יתרבו במספר מיניי כמו שכתבנו אצל הכרובים שער מ"ח. וכמו שאלו הנמצאים הנכבדים הם נפרדים ומתחלפים מצד עצמיותם אמנם הם נקשרים מצד המשכם והשפעתם אלו מאלו. כן העלין האלו נבדלים זו מזו בעצמם אמנם הם נאחזות מצד עקרן ותחלתם והם חופות אלו על אלו עד שהם כלם נראות כמו עצם אחד נקשר קצתו בקצתו ולזה לולב שאין בו אלא עלה אחד שחיפה את כלו או שראשי העלים התחתונים לא ישיגו לעקרי העליונים מהם הוא פסול (שם) מפני שהציורים ההם הם הפך מה שכוון ממנו. וכמו שסדר אלו השכלים להיותם גבוה מעל גבוה עד שיגיע הענין אל אשר נעלה על כל גבוה והוא הסבה הראשונה יתעלה שמו כן סדור העלין האלו זו למעלה מזו עד הגיעם אל תחת עליונה מכלן והוא התיומת. והנה אמרו המפרשים (תוס' סוכה ל"ב. בשם בה"ג) שהתיומת הוא כלל העלין שכלן מתאימות ובהתחלק רובן פסול לפי שהנמצאים הנכבדים האלה הם צורה פשוטה לבד מבלתי שתהיה נשואה בנושא עד שיהיה חלוק במהותם כמו שהוא ענין כל שמציאותם הוא צורה בחומר. ולפי מה שפירשו (רש"י שם) שהתיומת הוא העלה העליון האמצעי הוא מבואר בהם הציור אל הנמצא הראשון כמו שאמרנו. ולזה לא הקפידו בחלוק כי אם בו לבדו. וכן ראוי שיעשה למה שכלן יש להם שתי בחינות בחינת עלה ובחינת עלול זולתו יתברך שהוא עלה לכל הנמצאים ואינו עלול כלל. אמנם לא כוון בכאן בחקוי התיומת אל העלה הראשונה בעצם רק להשלמת הוראת סדר הנמצאים האלו עד שיכלו אל נמצא שאין עוד מלבדו כי מה שיורה עליו בעצמות כבר אמרנו שהוא האתרוג ולזה היה האתרוג חמור בהכשרו בענייני יופיו ובריאותו יותר מהתיומת שהרי אם נחלקה בקצת כשר. וענף עץ עבות גם הוא שמו ותמונתו ומספר עליו יוכיחו שהוא לקוח לרמז עולם הגלגלים הבא אחריו גם הוא תכף לעולם השכלים. ולפי שזאת המדרגה היא התחלת הצורות הנשואות בחומר לזה יורה עליו שם עבות לומר שעם שהם חומר דק ונקי מאד מ"מ כבר הם צורות יצקם בוראם במעבה חומר מה. ולפי שאלו הגרמים. יתחלקו אל לששה מינים. עצם הגלגלים שהם ספיריים. וגרם הככבים המאירים מעצמם. וגרם הירח יכמנו ספיריי וגם אינו מאיר מעצמו. לזה הצריכו (סוכה ל"ד:) בהכשר שלשה בדי עלין אשספר ענף עץ עבות. ואמרו (שם ל"ג.) שאם יבשו או נשרו עליו ונשארו בכל אחת מהן תלתא בחד קינא שהם כשרים לפי שעם זה היו שלש של שלש שלש שהם ט' והם מספר הגלגלים הגדולים המקיפים את הארץ עם הגלגל החלק היומי ואם חסר מזה פסול שכבר נפגמה הוראתם ואמר בחד קינא כי בהיותם על זה האופן תהיה הוראתם מבוארת מה שלא יהיה כן אם יהיו עולות ויורדות. ושאר העלין ראוי שיהיו בהם להדור מצות וכמו שאמר (שם ל"ב:) שעליו חופין את עצו גם מה שהוסיפו עליהם ירמזו אל ריבוי הגלגלים הנמצאים שם מגלגלי הקפה או עגולות הסבוב שאינן מקיפין את הארץ ועל המון צבא השמים כי רב מאד. וערבי נחל גם הם שמם ותכונתם יעיד שהם מורים על עולם ההויה וההפסד כי אין בהם לא מאכל ולא ריח כמו שאלו הנמצאות השפלות פחותות בשכליהם ובמעשיהם מכל אשר עליהם והם גדלים על הנחלים שהמים ממירים מקומם בהם תמיד כמו שאלו הנמצאים הם משתנים תמיד בטבעם ובלתי עומדים על מצב מיוחד. וגם שהם קלים ליפסד כמו שיקרה לעצים הגדלים על רוב מים ולפירותיהם. כי בדרך הפלגה אמר המשורר על העוסק בתורה תמיד והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח (תלים א') לומר שיקבל בהמצאו אצל התורה תדיר הרעננות והרטיבות אשר ימצא לאילן השתול על פלגי מים מבלי שימצאו לו נזקיו הטבעיים כי העץ הסמוך אל המים הוא מקדים פריו קודם בישולו וגם נושר את עליו ולא יצלח למלאכה כמו שיהיה הענין בהפך בגדלים ביערים הגדולים אשר למטר השמים ישתו מים אמנם זה פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וגו'. והנה נבחר מאלו האילנות היותר דקים ושפי עליהם דקה וחדה וגם כי בתמונתה דומה אל הלשון או השפתים לרמוז אל החי מדבר שהוא מבחר כל השפלים והוא הראוי לבא באגודה עם העליונים ולא זולת עד שהוא היה הנמצא אשר בו יקשרו העולמות כלן כמו שכתבנו במאמר נעשה אדם בשער הג' והוא ענין קשר האגודה הזאת אשר נקשרו שלשתן יחד. ואמנם הוקבעה הברכה (שם ל"ז:) אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב כי המצוה המוטלת עליו היא לדרוש ולבקר עד שהגיע בעיוניו אל הלולב ומשם ואילך כבוד אלהים הסתר דבר זולתי מה שיחוייב מאמתת מציאותו יתעלה. ובמדרש הנעלם (ספר הבהיר פ' אמור) אילן יש לו להקב"ה בעולמו ולולב שמו וישראל קדושין הם נוטלין אותו. מה אילן זה תמרים מצדו וענפים בצד אחר ולולב באמצע כן ישראל נוטלין גוף האילן שהוא לב העולם שיש בו ל"ב נתיבות וכו'. יורו שגוף האילן בעצמו הוא לב העולם שממנו תוצאות חיים לכל בעלי החוש והתנועה מהעליונים והתחתונים. וישראל קדושין יזכו ליטול אותו במצות התורה האלהית ומקיפין סביב התורה או המזבח להביא חיים לעולם כי התורה והעבודה הם שני קטבים שהמציאות הזה סובב עליו ולזה היו ישראל הראויים והחייבים לברך ולא זולתם מהאומות. ומהידוע כי העיון הזה בהתחבר עמו שלמות התבונה ביראת שמים הוא אשר יתחייב כושר המעשים ושלמותן כי על כל עיון ועיון יזכיר את שמו יתעלה ויחייב עצמו בהכנעו והשתעבדו על עבודתו יתעל' מק"ו כמו שדרשו על זה ג"כ (ויקרא רבות פ' ל'). פרי עץ הדר זה הקב"ה שנאמר הוד והדר לבשת. כפות תמרים זה הקב"ה שנאמר (תהלים צ"א) צדיק כתמר יפרח. וענף עץ עבות זה הקב"ה שנאמר (זכרי' א') והוא עומד בין ההדסים. וערבי נחל. זה הקב"ה שנאמר (תהלים ס"ח) סולו לרוכב בערבית ביה שמו. והכוונה כי בכל מדרגה ומדרגה מהנמצאות ימצא שמו יתעל' חקוק עליה בהמציא אותם וקיימם ותת סדרם והשלמתם כפי מדרגתם והוא אשר חייב הכשר המעשים וחבורו אל החכמה המעיינת באלו הענינים האלהיים. והוא עצמה היא הכת הראשונ' שאמרו עליה חז"ל (רבות שם) שנמצאו באומה בעלי תורה ובעלי מעשים טובים הדומים לאתרוג שהוא נחמד להריח וטוב למאכל ועליהם יאמר (תלים ק"ג) גבורי כח עושי דברו למי שחכמתן מרובה ומעשיהם מרובין ויחדיו יהיו תמים ומסכימים להעמיד ולקיים העולם. אמנם כאשר היו המעיינים משוללים מהירא' ולא יכוון בהם תוכן המעשים יספיק להם העיון הראשון בתוכן המציאות וצורתו וקישור חלקיו אשר תעיד עליו החכמה ויהיו מהכת השנית אשר אמרו שהוא דומה אל כפות תמרים בבחינה שיש בהן מאכל ולא ריח והיו כעץ ששרשיו מועטין וענפיו מרובין וכו'. וכבר אמר (שבת ל"א:) חבל על דלית ליה ביתא ותרעא לביתיה עביד כמו שכתבנו בשער ס"ד. אמנם הכת אשר מלא לבם אותם ברוח יראה ועבודה אם שלא השיגה ידה די החקירות העיוניות ההנה כבר תכוון בהם כפי ענינה ותחשוב מחשבות נכבדות מענין המעשה ומחיובו עד מקום שיד השגתה מגעת. וכמו שאמרו חז"ל (רבות שם) פרי עץ הדר זה אתרוג שהוא דומה ללב. כפות תמרים זה שדרו של אדם שהוא דומה לשדרה של לולב. וענף עץ עבות אלו העינים שהם דומים לעלה של הדס. וערבי נחל אלו השפתים שדומים לעלה של ערבה. וכל מה שאדם חוטא באלו האיברים כשיעש' תשובה הקב"ה מכפר לו באלו הד' המינים. הנה כי הן הנה מחשבות בעלי המעשה וכוונתן מחייבין עצמן אל העבודה האלהית בכל חלקיהן כמ"ש (תלים ל"ה) כל עצמותי תאמרנה וגומר. וכבר תהי' זאת הכת השלישית שאמרו שדומה לענף עץ עבות שיש לו ריח ולא טעם ועליהם אמרו חז"ל (אבות פ"ג) מי ששרשיו מרובין וענפיו מעוטין שאפילו כל הרוחות שבעולם וכו'. ולפי שהכת הזאת היא היותר מרובה באוכלוסיה נמצא במדרשות הרבה דמויין מיוחסין לה כמו שאמר (רבות שם) פרי עץ הדר זה אברהם שהדרו הקב"ה בשיבה דכתיב (בראשית כ"ד) ואברהם זקן ונאמר (ויקרא י"ט) והדרת פני זקן. כפות תמרם יזה יצחק שהיה כפות על גבי המזבח. וענף עץ עבות זה יעקב שהיה רחוש והדוק בבנים כהדס זה שהוא רחוש והדוק בעלין. וערבי נחל זה יוסף וכו'. וכן אמרו (רבות שם) פרי עץ הדר זו שרה שהדרה הקב"ה וכו'. כפות תמרים זו רבקה שהיה בה אוכל וכו' וענף עץ עבות זו לאה שהית' רחושה בבנים וכו'. וערבי נחל זו רחל שהית' כמושה בפני אחותה וכו'. וכו אמרו (שם) פרי עץ הדר אלו סנהדרין שהדרם הקב"ה וקראם וכולי. כפות תמרים אלו תלמידי חכמים שכופין עצמן אלו לאלו ללמד תורה. וענף עץ עבות אלו ת"ח שיושבין שורות לפני סנהדרין או לפני רבן. וערבי נחל אלו שני סופרים שיושבין אחד לימין ואחד לשמאל הדיינים. הנה שכל אלו הם מחשבות מיוחדות לאנשי המעשה בעשות רשמים באלו העניינים אם אל הכלים אשר בהם יעשו ואם אל האנשים המסויימים באומה אשר כן עשו ואשר עליהם מוטל לעשות. ואולם הכת השלולה מחכמה ומעש' הנה לא יחשוב כזה דבר רק מה שישתתפו בו עם הנשים והטף כי יאמרו שהוא מצוה לעשות כן במועדים ובחגים ההם אחרי האסיף כמנהג המון חוגג בשמחה ובטוב לבב מרב כל כמו שאמר עזרא הכהן (נחמי' ח') לעולי גולה צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סכות ככתוב כי רצה לעורר לבם אל השמחה וההמיה ההמונית כמו שאמר בסוף ותהי שמחה גדולה מאד. וזהו הטעם שכתבו הרב המורה בזה פרק מ"ג ח"ג. ומכל מקום הכוונה היא טובה כפי כחם שכבר יכוונו לעשות מצוה ומקבלים עליה שכר ועל כיוצא בזה אז"ל (חגיגה כ"ז) אפילו ריקנין שבהם מלאים מצות כרמון. ולזה אז"ל (רבות שם) אמר הקדוש ברוך הוא לאבדן אי אפשר שאם אין בהם טעם או ריח כראשוני' הנה אינם רקים לגמרי אבל יתקשרו כלם אגודה אחת ועל ידי צירוף יכפרו אלו על אלו. ואם עשיתם כן אני מתעלה וכו'. לומר שאף על פי שלא יגיעו כלם אל השלמות בשוה לא תמעט מעלתו יתעלה בזה ולא יחסר כבודו כי מחסרון החומר אי אפשר זה השלמות היותו על תכלית השלמות בכלם ודי במה שכוון בזה משלמות הכללות יחד כמ"ש (שם) אימתי הוא מתעלה כשהם אגודה אחת. והנה בזה נתבאר המאמר ההוא בכלל ופרט ובאו אל קרבו שאר המאמרים אשר לרז"ל על זה הענין כמין חומר. ועתה ראה כי זה הענין כלו בעינו אמרו ישעיהו הנביא בפרשה מיוחדת וקרובה אל המשלים האלו במה שאמר ועתה שמע יעקב עבדי ישראל בחרתי בו כה אמר ה' עושך ויוצרך מבטן יעזרך וגומר. כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה אצק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאך (ישעיה מ"ד). הנה שזכר אלו הכתות הד' אחד לאחד בקטן החל ובגדול כלה כמו שיתבאר לך במעט עיון. ואחר המשילם לאלו העצים במדרגתם ואמר וצמחו בבין חציר כערבים על יבלי מים זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו ליי' ובשם ישראל יכנה (שם). ירצה שיצמחו כתות האומה הזאת על כל האומות עכו"ם שנאמר עליהם (שם מ') כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה, כערבים על יבלי מים הגדלים על כל עשבי השדה וצמחיה. עד שהיתה בהם חלק אשר ישיג בחכמה ובמעשה יתר שאת עד שיהיו כל חוקיו ורשמיו בו יתברך וכמו שאמרו פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא וכולי. וחלק אשר בכח החכמה לבד יקראו בשם יעקב ואם כח ידיו במעשה אין לו. וחלק שיכתוב ידו ליי' במעשה לבד. וחלק אשר בשם ישראל יכנה לבד לפי שהוא שלול מכל אבל מכל מקום להיותו מכונה בשם ישראל יתקשר עמהם ויעשו כלם אגודה לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. ויתכן שלא כיוון הנביא בכאן רק אל ג' כתות. האחד החלק העיוני והשלם שבהם ועליהם אמר זה יאמר ליי' אני. והשני אשר הוא הפכי אליו כמו שאמרנו שהבהמי הוא הפך האלהי ועליו אמר וזה יקרא בשם יעקב כי אין לו רק השם לבד. אמנם על אמצעיים שמשתתפין עם הראשונים במעשים הטובים ועם השניים בחסרון הידיעה אמר וזה יכתוב ידו ליי' ובשם ישראל יכנה. הנה שהוריד הענין האלהי אל המעשה והעלה הכנוי אל שם ישראל והוא ענין הפשרה היוצאה מההרכבה. ועל כל פנים הנה לקח טוב נתן לנו האלהים אשר עליו נאמר ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וגומר ושמחתם לפני יי' אלהיכם לפי שהשמחה תורה על שלמות הפעולות ויציאתם מתכונה שלמה בנפש והמתבונן באלו הענינים כלם באופנים הנזכרים אשר בהם יתן כבוד ליוצרו בכוונתם הנה הוא משלים את חקו בהם אמנם המחסר את חקו בענינם הוא גוזל את עצמו ומביא אשם על נפשו כי לזה הקפידו עליו חז"ל מאד באמרם (סוכה כ"ט.) ולקחתם לכם שתהא הלקיחה משלכם וכן אמרו (רבות שם) במקח ולא בגזל ובמדרש (שם) אמר ר' לוי כל מי שהוא לוקח לולב גזול למה הוא דומה ללסטם שהוא יושב בפרשת דרכים ומקפח לעוברים ושבים. חד זמן עבר עליהם חד לגיון למגבי דמוסיא דמלכא מההיא מדינתא קם עליה וקפחיה ונטל כל מה דהוה בידיה בתר יומין אצטייד ואתמסר בפילקי שמע ההוא לגיונא ואזל לגביה א"ל הב לי כל מה דקפחתן ואנא מליף עלך זכו למלכא. אמר ליה מכל מאי דנסיבית לית לההוא גברא כלום אלא הדין תפוסא דתחות והיא מן דידיך. אמר ליה הב לי ואנא מילף עלך זכות קדם מלכא יהב ליה אמר ליה תהא ידע דאת עליל למחר קדם מלכא לדינא והוא שאיל לך אית לך בר נש דיליף עלך זכות אמרת ליה אית לי לגיון פלן. למחר וכו' שלח מלכא וקרא ליה א"ל חכים את על הדין גברא זכו א"ל חכים אנא כד שלחתן למגבי דמוסיא דההיא מדינתא קם קדמי ונסיב כל מה דהוה בידי וקפחני והדין תפיסא דהוה מדידי מסהיד עליה שרו עמא צוחין ואמרין אוי לזה שנעשה סניגורו קטיגורו כך לוקח אדם לולב גזול לזכות בו ואם הוא גזול צוח לפני הקב"ה ואומר גזול אני חמוס אני ומלאכי השרת אומרים אוי לזה שנעשה סניגורו קטיגורו ע"כ. והוא מבואר שאריכות זה המשל אינו צודק אלא במי שרגיל לגזול ולחמוס כל השנה לא במה שא"ר לוי כל הלוקח לולב גזול לבד אמנם אם יובן בענין זה הגזל ג"כ מה שאמרנו מהמחסר חוקו מתת בו הכוונה או הכוונות הראויות לתת לו כפי כחו יצדק כל המשל מאד כי הנה בכל מדינה ומדינה אשר דבר המלך ודתו מגיע חיוב גדול על כל היהודים לשמוע וללמוד ולהבין את דברי התורה ולחבב מצותיה ולהשתדל בכל עוז לתת לכל אחת מהנה טוב טעם ודעת כפי כחו ובפרט באלו המצות אשר בחג שהם כלם ענינים שהגיע פרסומם לעין כל. והחדל מעשות כן ודאי הוא גוזל לגיון של מלך ומקפחו ומחסר חק עצמו ואחרי כן ביום בואו אל המלך הנה לא נשאר לו לולבו בידו רק כהרים מטה משולל מהכוונה והרי הלולב עצמו הוא גזול ועשוק בעצמו ומעיד על הראשונות. ולזה דקדקו יפה במדרש (תנחומא פ' אמור) באומרו ביום הראשון ראשון לחשבון עונות והטעם לפי שלא יקרא שום דבר ראשון רק בבחינת המספר הנמשך אחריו ממינו שיאמר עליו שני ושלישי או יותר. והנה המצוה הזאת רצוני לקיחת הלולב לא נצטוותה לכלל ישראל רק היום הראשון לבד ולא נמשכה אל השני והשלישי ולא אל שאר ימי החג רק מדברי סופרים גם מה שנוטלין אותו במקדש מן התורה כל שבעה(סוכה מ"א.) אינו מהפסוק הזה כי אם מאומרו ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים (תו"כ אמור פ' ט"ז) ולזה לא היה ראוי שיאמר במצוה הזאת ביום הראשון אלא ולקחתם לכם בחמשה עשר לחדש השביעי פרי עץ הדר וגו' כי אז לא יובן מהמאמר רק שהיא מצות היום ההוא לבד על אסמכתא זו אמר (תנחומא שם) וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא. ולזה אמר שהוא ראשון לחשבון עונות והכוונה שהוא ראשון לשנה כלומר לדבר שיתחיל חשבונו מענין המצוה הזאת בעצמה ומונה והולך כל השנה כלה. אמנם הזוכה במעשה המצות האלו כלם על כוונתם הנה היום ההוא אינו ראשון לו לחשבון עונות אבל יהיה מהשמחים לפניו כמו שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. וכבר היתה השמחה תואר החג כלו וזה שמו אשר יקראו זמן שמחתנו כמו שאמרנו ראשונה והכוונה להיות השמח' מעיד' על ג' דברים שעם היותם משותפים לכל המצות הנה הם מיוחדים אליו כפי עוצם הכוונות התלויות במצותיו כמו שזכרנו. האחד על שלמות אי זה מעשה אשר עשה בשמחה שיורה שהוא יוצא מכח הקנין השלם אשר בנפש לא כן החסר בו כי אף שיעשה יעצב בו כמו שנתבאר בתחלת המאמר הב' מספר המדות אזכור אותו אצל נתון תתן לו ולא ירע לבבך וגו' (דברים ט"ו) ב"ה. וכבר יזהיר באומר ושמחתם לפני ה' אלהיכם על הרגל המעשים התוריים וקניינם הנפשיי עד אשר ישמחו ויעלצו לפני אלהים בעשיי'. והב' יורה על שלמות הפועל בכוונותיו השלמות והזכות אשר לא יערב בהם שום עירוב ומחשב פוסל כי מחשבות הרשע הנפסדות הם המעציבות נפש בעליהן ומכאיבות אותה תמיד לפי שהיא חצובה ממקום עליון ואע"פ שתסכים במעשים הרעים תתעצב אחר עשייתם או בחשבם כמו שכתב זה החוקר בפ"ה מהמאמר הט' מהמדות הרשעים מלאים חרטות וגו'. ומדרכן להיות תמיד עצבים ממגורת העונשין שישיגום וכמ"ש החכם (משלי י') מגורת רשע היא תבואנו כמו שהוא מפורש בפ' שמיני שער ס'. וכבר אמר החכם והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך כי הילדות והשחרות הבל (קהלת א'). והוא שיסור מלבו שרירות מחשבת הילדות אשר יולידו העצב בנפש העושה אותם. והמשורר אמר (תהלים קל"ט) וראה אם דרך עוצב בי וגו'. ולזה היה מוסר הפילוסוף אל המלכים שישמרו מהאנשים רעי פנים ועצבים ולא ישרתום רק האנשים השמחים אשר יראו פניהם צהובים ושוחקים. וזה הדבר הוא מבואר בכתוב בענין נחמיא התרשתא אמר ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך יין לפניו ואשא את היין ואתנה למלך ולא הייתי רע בעיניו ויאמר לי המלך מדוע פניך רעים ואתה אינך חלה אין זה כי אם רע לב ואירא הרבה מאד (נחמיה ב'). הרי שהמלך היה הדן דין אמת לפי למוד הטבעי כי רוע הפנים לא יבא כי אם מחולי הגוף או מרוע הנפש וכשנתאמת אליו שאינו. חולה נתברר לו שהרוע הוא בלב ולחוזק המופת אמר ואירא הרבה מאד כי ירא שמא חשדו שעבר עליו רוח רעה להשקותו סם המות ביין אשר לפניו והמחשבה הרעה ההיא מטרדת אותו. ולזה נתחכם מאד במה שהשיב לו (שם) המלך לעולם יחיה מדוע לא ירעו פני אשר העיר בית קברות אבותי חרבה ושעריה אכלו באש. וזה כי אע"פ שלא היו פניו רעים בעיניו וכמ"ש ולא הייתי רע בעיניו שם הש"י דבר בפיו שיודה במחשבת המלך מרוע פניו אלא שהיה מטעם אחר אשר היה בזה התנצלות מחשד המלך ופתח פתוח לבוא בו אל השאלה אשר היה בלבו כיד אלהיו הטובה עליו. הנה שנתאמת שהשמחה היא דבקה במעשה הצדיקים ומחשבותיהם הטהורות והנקיות מכל רע הנה יהיה עם זה אומרו ושמחתם לפני ה' אלהיכם כאומרו שיהיו תמיד לפניו שלמים וטובי לב בכל עניניהם דרך כלל ולא יהיה דרך עוצב בם. אמנם הג' תהיה הוראתה הגעת התכלית במעשים כי השמחה הוא העונג שזכרנו למעלה בשמחת ימי החג אשר מדרכו לימצא עם מנוחת התנועות והגעת התכליות לא בזולת זה. ולפי זה לא תמצא השמחה ע"ד האמת בשום מושג מהענינים הזמניים לפי שאין טובתן שלמה וגם המשתוקק לא יגיע בה אל תכלית כפי התשוקה כמו שנתבאר זה אצל ברכת יצחק אבינו שער כ"ד. אמנם בדברים האלהיים שמעשיהן ותכליתן באין כאחד הנה שם תהיה גילה ושמחה ועונג גדול בלי ספק. ועל זה הענין עצמו כיון החכם (קהלת ח') באומרו ושבחתי אני את השמחה כי אין טוב לאדם כ"א לאכול ולשתות ולשמוח כי הוא ילונו בעמלו כל ימי חייו אשר נתן לו האלהים תחת השמש כי אחר שהשמח' לא תמצא כי אם בפעולות האלהיות שנמצא תכליתן עמהם הנה אומרו ושבחתי אני את השמחה הוא שוה לאומרו ושבחתי אני להגעת תכלית העבודה כי כאשר יכוין האדם עליה אפילו בפעולות הגופיות כמו האכילה והשתייה ודומיהם יזכה לשמים והוא הדבר אשר ילוה האדם בעמלו אשר נתן לו האלהים תחת השמים וכמ"ש בפרק לולב וערבה (סוכה מ"ה.) כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה כאלו בנה מזבח והקריב עליה קרבן שנאמר (תלים קי"ח) אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח וכן בכל מקום שנאמר (דברים י"ד) ואכלת שם לפני ה' אלהיך וגו'. וכיוצא בדברים שכוונתן לשמים הם הפעולות המשמחות בלי ספק. ועל זה היה נוהג החכם לומר וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו כי היא חלקו כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו זולת זה וכן אמר את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם וגו'. ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו (קהלת ג') ובענין הזה תמצא השמחה והעצב יחד וזה כשיהיה האדם עושה דבר לפני אלהיו בהרתעה ויראה והכנעה כי היותה על זה האופן הוא שלמות המצוה ההיא כמו שהישירתנו התורה על מיתת נדב ואביהוא ופרץ עוזא וכיוצא ובשלמות המצוה ימצא התכלית ושם יהיה העונג. והוא אומרו (תהלים ב') וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה (ברכות ל':) והכוונה שאם היתה המצוה נעשת ביראה והכנעה לפני אלהיו שם תמצא שמחת התכלית וערבותה כמו שנאמר שם (ש"ב ו') אחר שנתיראו ונכנעו במיתת עוזא ודוד וכל בית ישראל מעלין את ארון האלהים בשמחה והוא עצמו שאמרו ז"ל (ספרי פ' ואתחנן פ' ואהבת) אין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במדת הקב"ה בלבד כי אם העבודה השלמה היא היראה ובמקום אשר תמצא שלמות העבודה תמצא שם השמחה הנה היראה והשמחה יהיה דבר אחד. מה שלא יהיה כן אצל הזולת כמו שאמר שם יש לך אדם שמתירא מחבירו מניחו והולך לו. אבל במדת הקב"ה לא כן שאין לך אהבה וכו'. ואצל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה שער צ"ב יתבאר זה יותר בהרחבה ב"ה. סוף דבר זאת היא השמחה אשר לפני ה' אשר עליה נאמר שמחו בה' וגילו צדיקים (תהלים ל"ב) ואליה יכוונו הכתובים בכל מה שידברו בה בסתם כמ"ש ז"ל שמחו בה' וגילו צדיקים הוי אומר נגילה ונשמחה בו בה' קאמר (חזית שיר א'). ותהיה גם כן כוונת ושמחתם לפני ה' אלהיכם הישרה גדול' על הכוונה השלמה בעבודות שיהיו נעשות לעצמן ולתכלית הגעת הרצון האלהי הדבק עמם כי אז יהיו הם עצמן תכלית שימצא אתו כל שמחה וכל עונג. וכל אלו ההשקפות ישנן בשמחה השלמה: