וַיֹּאמְר֣וּ הַלְוִיִּ֡ם יֵשׁ֣וּעַ וְ֠קַדְמִיאֵל בָּנִ֨י חֲשַׁבְנְיָ֜ה שֵׁרֵֽבְיָ֤ה הֽוֹדִיָּה֙ שְׁבַנְיָ֣ה פְתַֽחְיָ֔ה ק֗וּמוּ בָּרֲכוּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם מִן־הָעוֹלָ֖ם עַד־הָעוֹלָ֑ם וִיבָֽרְכוּ֙ שֵׁ֣ם כְּבוֹדֶ֔ךָ וּמְרוֹמַ֥ם עַל־כָּל־בְּרָכָ֖ה וּתְהִלָּֽה׃
אורות
ישראל מספרים תהלת ד', כח גבורה העליונה, במלא תפארת מעשיו בכל מקומות ממשלתו, מעולם ועד העולם, (נחמיה ט ה): "ומרומם על כל ברכה ותהלה", זהו גורל ישראל. ישראל מכיר הוא את כח מעשי ד', ישראל מכיר ומעיד עדות אל גבור יוצר כל לבדו, (ישעיהו מג יב): "ואתם עדי נאם ד' ואני אל". מלא הוא ישראל מאור הגבורה והתפארת העליונה, שהכרתן מלאה חיי חכמת עולמים, חיי חסד ואהבת כל הבריות, חיי פאר מקדושים. ישראל עומד הוא בקרן אורה זו ברוחו, בחיי כל נשמה בפרטיות ובחיי האומה כולה, בבנינה, בדורותיה, בשאיפת שיגוב פאר זיו הדר כוננניות מלכותה, בהיכל קדש מקדשה, בלהט אש חיי נעוריה, (תהלים קמד יב): "אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל", וחפץ רכושה ועשרה (תהלים קמד): "מזוינו מלאים מפיקים מזן אל זן, צאננו מאליפות מרובבות בחוצותינו, אלופינו מסובלים, אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו, אשרי העם שככה לו, אשרי העם שד' אלהיו". והעם אשר ד' אלהיו יודע לספר כח מעשי ד', יודע לספר, שאלהי ישראל אלוה עולם הוא, בורא שמים וארץ ושהכל ברא לכבודו, וכבודו כבוד כל עולמים, חיי כל עולמים, וחקר כבודו כבוד. וידיעתו זאת היא תכונת רוחו, מורשת אבותיו והכרתו הפנימית, חודרת בו בכל לב ובכל נשמה, אחוזה, קשורה ודבוקה, בנעימת אמונתו, אמונת אומן, בבירור תולדתו, בנצחונותיו על כל, בסגולת קיומו ועמדתו נגד צריו הרבים, אשר המה כשלו ונפלו והוא קם והתעודד. ויותר מכל חרותה ידיעת קדש עולמי עולמים זו בנשמתו הפנימית, בתביעת רוחו, בזהר שירתו, בהתגלמות חייו, מותאמת לאֹפי מוסרו, לתכנית מדיניותו, והיא יסוד כל שאיפותיו. והאמת העליונה הזאת היא מקוממת את כל היקום, כל יציר נברא ממנה חי, הכל מכחה ישתלם, כל הנופלים יקומו על ידה, כל עשוקי כח, כל רצוצי משפט ישובו וינהרו מזיוה, כל טבועי שאול בחילה יעלו ויעמדו במרחב, כל זהומי כל תמונה סוררה, כל החשוכים על ידי כל סכלות וכל תעוב, - על-ידי אור עולמי אין קץ זה יביטו וינהרו. אור ישראל זורח והולך ואור, מפעם בקרב נשמתו את הלמות גאולתו. (תהילים קי״א:ו׳-ז׳): "כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים. מעשי ידיו אמת ומשפט, נאמנים כל פקודיו סמוכים לעד לעולם, עשוים באמת וישר, פדות שלח לעמו, צוה לעולם בריתו, קדוש ונורא שמו". וגבורת אלהי עולם אלהי ישראל, אדון כל העולמים, מתברכת ומתגברת בתועפות הופעותיה ברוממות קרנם של ישראל, ביסוד האומה היא זורחת ומופיעה, בתאות גאולתה היא חיה ומתעוררת, - האל, הבורא היוצר, הקורא כל יש מאין, הנוטה צפון על תהו[1], (תהילים צ׳:א׳-ב׳ה ד): "אשר בידו מחקרי ארץ ותועפות הרים לו", (דברים לג כז): "מעונה אלהי קדם". (תהלים צ): "מעון אתה היית לנו בדור ודור, בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל, ומעולם עד עולם אתה אל". ותפארת אל זאת, כתר מלכות אלהים חיים, בישראל היא שרויה. אין עם ולשון בעולם שיוכל להגות ברוחו אמת חודרת תבל ומלאה זאת. עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר. עוררה גבורתך אל אלהים עליון. (תהלים פ ג): "לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו". הושיעה את עמך ופדה גוי ואלהיו, ופדה תפדה, כי גואל חזק אתה. (ירמיהו י ז): "כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך", (ירמיהו י ו): "מאין כמוך ד' גדול אתה וגדול שמך בגבורה". (תהלים פט): "מי כמוך חסין יה ואמונתך סביבותיך. אתה מושל בגאות הים, בשוא גליו אתה תשבחם. אתה דכית כחלל רהב, בזרע עזך פזרת אויביך. לך שמים אף לך ארץ, תבל ומלאה אתה יסדתם. צפון וימין אתה בראתם, תבור וחרמון בשמך ירננו". (תהלים פט יט): "כי לד' מגננו, לקדוש ישראל מלכנו", (תהלים צו ה): "כי כל אלהי העמים אלילים וד' שמים עשה".
גן נעול
מצות הייחוד באמרו (דברים ו, ד) "שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד". כָּלַל תחלה קבלת מלכות שמים במאמר "שמע ישראל יי' אלהינו". כלומר זה השם הנכבד והנורא אדון כל הארץ, הוא אלהינו בייחוד. ולכן אנו חייבין לעבדו בתורותיו ובמצותיו. ואחר כן אמר "יי' אחד". כלומר זה השם שהוא אלהינו, הוא לבדו האלהים יחיד ומיוחד, "אין עוד מלבדו". והוא מלך כל הגוים, ואדון העליונים והתחתונים. ואין אלוה אחר המושל על עַם זולתנו. אך הבדיל אותנו להיות לו עם נחלה, בענין ההנהגה שהוא מנהיג אותנו על דרך אחר, כמבואר למעלה.1חדר ח, חלון ו ובענין התורה והמצוה צונו לעשותו, מה שלא נצטוו עליהן שאר העמים. וגם בכלל מצוה זו פרטים רבים ותבונות גדולות. לדעת סוד אחדותו ית', שאיננו כאחד המנוי ולא כאחד המחובר או שאר מיני האחדים שלא יתכנו להדמותם לאחדותו ית'. שהוא מעמיד בכחו כל הנמצאים כדרך (נחמיה ט, ו) "ואתה מחיה את כולם". ואם חלילה יאסף רוחם אליו, יגועון כולם יחד כרגע. שהוא נפלא ונשגב מכל רעיון ומכל הרהור מחשבה. ושהתוארים שהוא ב"ה מתואר בהן בתורה ובנביאים, כולם למשל נאמרו ועל דברת בני אדם (מליצה ע"פ קהלת ג, יח). כי המדבר אדם. והשומע אדם. וצריך להמשיל הענין להשמעת האזן מה שהיא יכולה לשמוע. אבל באמת הוא חי ולא בחיים. חכם ולא בחכמה. מבין ולא בבינה. גבור ולא בגבורה. וכן כל שאר התוארים הוא נשגב מכולם ומרומם על כולם, כדרך (נחמיה ט, ה) "ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה". ואמר המשורר האלהי (תהלים סה, ב) "לך דומיה תהלה". ובתורה נאמר (שמות טו, יא) "נורא תהלות". כלומר הוא נורא על כל תהלה. ובכלל זה סוד השם הנכבד והנורא ושאר השמות הקדושים והכנויין. ושהוא פועל כל הפעולות מראשית ועד אחרית. ו[הוא פועל] התמורות לאלפים ולרבבות. ומחדש בכל יום מעשה בראשית. והכל בלי שינוי ובלי פרוד. והן סודות נשגבים ועליונים, לא יציירם רק אנשי השם, השרידים אשר ה' קורא. אבל בעלי הציורים החלושים וקצרי הבינה והשכל, לא יעמדו עליהם ולא יבינום. ורק יאמינו וישמרו המצוה הזאת על דרך כלל. והוא כי ה' אחד יחיד ומיוחד, ואין לדמות אחדות אל אחדותו. והידיעה הזאת קרובה לשקול הדעת, כי ראינו שהוא מושל בשמים ובארץ. וכל הנמצאים קשורים אלו באלו, כדמות איש אחד בעל האברים הרבים. וזה מופת שכולם מונהגים מרועה אחד אין עוד מלבדו. ומן המעט שבארנו תקיש על הפרטים כולם:
נתיבות עולם
וקודם זה תקנו אשרי, משום דאמרינן בפ"ק דברכות (ד' ע"ב) אמר ר"א בר אבינא כל האומר תהלה לדוד שלשה פעמים בכל יום מובטח שהוא בן עולם הבא מאי טעמא אילימא משום דכתיב ביה פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון לימא הלל הגדול דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר אי משום דכתיב ביה אלפ"א בית"א לימא אשרי תמימי דרך דאתא בתמניא אפי אלא משום דאית ביה תרתי עד כאן. ביאור זה כי הפרנסה נקרא חיים שהרי הפרנסה חיי הבריות ואין חלוק בין החיים ובין הפרנסה כלל, ובחבור גבורת השם פרשנו ושם בארנו אצל הלל הגדול. ולפיכך משבח הקדוש ברוך הוא בזה פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, ואז הוא דבק בעולם הבא אשר שם החיים באמת כי העוה"ז יש לו חיבור ודביקות בעוה"ב מצד החיים, כי עולם הבא שם החיים הגמורים שאין להם מיתה כלל. ומקשה אם כן לימא הלל הגדול דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר וגו' אלא משום דאתא באלפ"א בית"א. פי' מה שהשבח הזה הולך באלפ"א בית"א שהם כ"ב אותיות התורה, מורה כי שבח זה במדריגה עליונה הוא מדריגת התורה. ומקשה אם כן לימא תמניא אפי ומשני משום דאית ביה תרתי, פי' בשביל שהשבח הזה מסודר בכ"ב אותיות אלפ"א בית"א, ויש בה פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון בשביל כך הוא דבק בעולם הבא. וביאור זה דודאי אין שייך לומר כי יקנה עולם הבא בשביל פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון בלבד, כי יש חיים גשמיים ואין חיים גשמיים בעולם הבא, גם לא יקנה העולם הבא בשביל מה שהולך השבח הזה בסדר אלפ"א בית"א שמורה כי השבח הזה מגיע עד מדריגה העליונה הוא מדריגת התורה ובזה יזכה לעולם הבא, כי לא יקנה עולם הבא רק כאשר דבק בחיים, ואינו דבק בחיים בשביל שיאמר השבח ההולך באלפ"א בית"א ולכך אמר דאית ביה תרתי. פירוש כי במה שיש בשבח זה בסדר אלפ"א בית"א וגם יש בו פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, כי במה שאמר פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון הוא דבק בחיים, ומה שהשבח הזה הולך באלפ"א בית"א מגיע זה עד חיי עולם הבא כי כ"ב אותיות מגיעים עד עולם הבא. כלל הדבר כי על ידי החיים והשבח שמסודר בכ"ב אותיות אלפ"א בית"א הוא בן עולם הבא. והבן זה, כי כאן נאמר פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון ובמזמור הודו כתיב נותן לחם לכל בשר, כי הלחם והבשר גשמיים ואין הרצון גשמי. ונאמר במזמור הזה פותח את ידך והיה לו לומר תפתח את ידך שהרי ידך הוא לנוכח, רק הוא רמז על הרצון הנסתר והבן זה. וקאמר שצריך לומר ג' פעמים כדי שיזכה לעולם הבא שצריך להתעלות עד שלשה עולמות שהם רמוזים בקדוש קדוש קדוש ה' צבאות, ותרגם יונתן (ישעי' ו') קדיש בשמי מרומא קדיש על ארעא קדיש לעלם עלמיא שיש שלש מעלות עד עולם הבא. ולכך אמר האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים הוא בן עולם הבא וכל זה מחויב האדם בכל יום. ואסור לספר בין ישתבח ליוצר אור, שכל אשר תקנו הכל הוא שבח אחד אל הקב"ה. ואינו דומה להלל של יום טוב דהתם מפני שאינו בכל יום ויום רק ביום טוב הוא נחשב שבח בפני עצמו על הנס שנעשה ולכך שם תקנו ההלל אחר תפלה, אבל השבח שבכל יום ויום אינו כך אבל הוא קודם. וזהו הסדר הראוי כי תחלה יש לשבח השם יתברך על פעולתו שהוא פועל בעולם דברים גדולים כמו שנזכר במזמורים אלה, ואחר כך יש לתת אליו ברכה על המאורות שנתן לעולם ובו נהנים הבריות לכך על זה יש לברך, וכל שכן על התורה ולכך אחר זה אהבה רבה. ואחר זה יציאת מצרים הנסים שעשה עמהם ועל זה באה ברכה והברכה יותר מן התהלה דכתיב (נחמי' ט') ומרומם על כל ברכה ותהלה שמקדים הברכה לתהלה כי הברכה יותר עליון כמו שמוכיח לשון ברכה ולפיכך קודם הם הזמירות שהם תהלה ואחר כך ברכות קריאת שמע, אשר הברכה הראשונה על האור שבא מלמעלה, השנית אהבה רבה שהוא על התורה שנתן הש"י והוא עוד יותר, ואמת ויציב מה שהוציא אותם ממצרים, ודבר זה קבעו אחר ק"ש מפני שהוא דבר מחולק מן שנים הראשונים כי יציאת מצרים שהוציא ישראל בנסים ונפלאות שלא בטבע. כלל הדבר האור שהוא בא מלמעלה והתורה שהיא עוד יותר על זה ויציאת מצרים בשנוי העולם, כל אלו דברים הם גדולים ועליהם באה הברכה שהוא יותר מן תהלה והכל הוא בסדר הראוי. ומכל מקום הם מתחברים מה שבא עליהם התהלה ומה שבא עליהם הברכה לכך אסור לספר ביניהם: