נחמיה ט:ו מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נפש החיים, לנבוכי התקופה ותורת העולה

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי ג' דעות יש בבחינת אופן הוית העולם ומלואו, האחת, לדעת ארסטו והנמשכים אחריו שהאמינו בקדמות העולם, והיות מציאותו נמשך ומחויב בהכרח ממציאות הי"ת, השנית, דעת פלאטון וסיעתו שחשבו כי בראו הי"ת מחומר זך ודק שהיה קדמון, והשלישית היא דעת התורה האמיתית, והיא, כי הי"ת ברא הכל מהאפס ואין המוחלט, ולפי השתנות דעותם אלה באופן הוית העולם. כן יתחלקו ג"כ בענין ואופן חול הנבואה האלקית על האדם, כי לפי דעת ארסטו ופלאטון, יצטרכו להיות באיש תחילה הכנות נפשיות מעלות ומדות יקרות ידועות, ואז נמשך ומחויב בהכרח שיחול עליו השפע האלקי המסבב הנבואה, אבל לדעת התורה תלוי גם זה רק ברצון הבורא ית', אם ירצה להשפיע שפע נבואתו על איש אשר הוכן לה לפי תכונות נפשו ובחירתו במעשים הטובים הנרצים בעיניו ית', וע"כ יתמה הרב ז"ל על הרמב"ם ז"ל, כי אחרי אשר דחה גם הוא דעת הפילוסופים באופן הוית העולם, והאמין רק בדעת התורה האמיתית, כי בראו הו"ת מהאין המוחלט. (עיין מ"נ ח"ב פי"ג), איך נראה אח"כ כמסכים עמהם באופן חול הנבואה באמרו שם פ' ל"ב "שלא תחול הנבואה רק על מי שיש לו המעלות והמדות והכנות נפשיות המצטרכות לה. ומי שיש לו כל אלה מחויב בהכרח שתחול עליו הנבואה, ואם בכל זאת היא נעדרת ממנו, הוא דבר פלא הדומה להעדר תנועת היד מירבעם, אף שהיה לו הכח החיוני אשר יש לכל אדם להניע ידו ככל אשר ירצה, וכהעדר כשרון הראות למחנה מלך ארם המסובב על יד אלישע בבואם להרע לו, אף שהיו עיניהם בריאות וטובות, כי בכל זה הראה הרב שמסכים לדעת הפילוסופים, החושבים הדבר למחויב בהכרח שתחול הנבואה על איש שנשלמו כחותיו הנפשיות המצטרכות, בעבור האמינם בקדמות העולם או לפחות בקדמות חמרו הדק, וזה מה שכבר דחה בעצמו בפ"יג שם ? והרב ז"ל חלק על דבריו אלה, ואומר שכמו שכתב הרמב"ם שם, פל"ב, שלא נוכל לחשוב שתחול רוח הנבואה על איש כסיל ובער אשר יחסרו לו כל התכונות הנפשיות והמעלות והמדות הטובות המצטרכות לה, כי החושב ככה דומה למי שיחשוב שיוכל חמור או צפרדע להנבא; כן צריכים אנו להרחיק מגבול דעתנו, גם מה שחושב ארסטו, שטוב המזג ותכונות הנפש היקרות המסבבות השפע הנבואיי באים לאדם רק בדרך מקרה, וסבתם רק מולדו הטוב, ר"ל שנולד במזל ידוע לו כל אלה, וכי בהכרח ינבא בעל התכונות היקרות האלה, כי כל זה סותר דעת תורתינו, כי אם נאמין שהי"ת אשר ברא עולמו מאפס ואין ינהיגהו בשני אופני הנהגה, האחת טבעית אשר בה ינהיג רוב ברואיו, והאחת נסיית, אשר בו ינהיג עם בחירו, והנבואה היא ג"כ ענין נסיי, ר"ל שפע רוחני ואלקי המושפע מהי"ת בדרך אשר למעלה מהטבע, על מי שיש לו התכונות הנפשיות הראויות, ויחבר אליהן גם החפץ והתשוקה להפרד כפי יכלתו ואפשרות האנושית, מעניני החומר והגוף, למען התהלך עם אלקים בהלך נפש, ולקרבה אליו ע"י עשותו תמיד המעשים התוריים המצווים מאתו ית', כמא"הכ "אמת מארץ תצמח" וכו' ר"ל כי רק בהתהלך האדם עלי ארץ באמת ובתמים את האלקים לשמור חקיו ומצותיו, אז "צדק משמים נשקף" עליו, כי משם יושפע עליו רוח נבואיי ושפע אלקי, וע"כ לא זכו אדם, נח, ואברהם שתחול עליהם הנבואה רק אחרי אשר נצטוו מה"ית בשמירת כמה מצות ושמעו בקולו, כי השכר היותר גדול אשר יוכל לבוא אל האדם עקב אשר שמע בקול ד', הוא חול רוח הנבואה עליו, וע"כ נמצאת הנבואה רק בישראל ולא בשאר העמים הקדמונים, אשר לא עליהם נגה אור התורה האלקית, אף שהתחכמו קצת מיחידיהם מאוד בידיעת החכמה והפילוסופיאה ולהורות ע"ז אמרו גם חז"ל "אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר" כי תואר חכם אמיתי יאמר רק על האיש המשתדל מצד שכלו לעשות רצון בוראו, בהתבוננו רק בדעות אמיתיות ועיונים שכליים הבנוים על אדניהתורה והאמונה, ותואר גבור יורה, לא לבד, כי הוא שלם בגופו ומשתמש כראוי בכל חושיו אשר הם כלי ההשכלה, (כי רק מהמוחשים המושגים בחושים, יקח השכל הקדמותיו להוסיף בהן השכלתו, אשר ע"כ מי שנחסר לו אחד מחושיו יחסרו לו גם קצת מושכלים וידיעות הבנויות על אדני מושגי החוש ההוא), כי אם גם שגופו חזק ובריא לסבול העיון והחקירה התוריית, אשר יכבדו לרוב לאיש חלוש המזג ורפה כח כנודע, ותואר עשיר מורה, שאין לו מונעים חוצה לו, כריש ועוני וחוסר כל, המטרידים לרוב דעת החוקר והמשכיל לעיין כאות נפשו בעיוניו השכליים, כי רק במלאת ספק המחסורים הטבעיים, יהיה שכל האדם בריא וחזק להתעסק מבלי דאגה בחקורותיו העיוניות, תחת כי המחסור לא יתנהו להשכיל ולהבין, מלבד שמחליש גם כח גופו וחושיו, אשר יובילו לו ההקדמות לעיוניו השכליים מהדברים אשר חוצה לו, ועל היות שלש אלה, ר"ל החכמה הגבור' והעושר, נבחרות רק מצד היותן אמצעות להשגת ידיעת ד' האמיתית, לא בעבור עצמותן, יורה מא"הכ "אל יתהלל חכם וכו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" וכו' ר"ל רק בהיותן אמצעות לבעליהן לקנות על ידן שתי אלה המעלות היותר נכבדות, השכל וידוע את ד', אז ראוי להתהלל בהן, ולא באופן אחר, גם מעלת הענוה היקרה מאוד צריכה להיות באיש אשר עליו יחול רוח הנבואה, ועכ"פ היא מועלת מאוד לסבב השגת השפע האלקי הזה, כמאח"זל "ענוה מביאה לידי רוח הקודש". והנה המעלות האלה המכשירות את האדם לקבלת שפע הנבואה, אינן מחוייבות להיות טבעיות במי שינבא, מלידה ומבטן, עד שנקרא ענין נבואתו שלמות טבעית, ונאמר כי מי שחסרו לו בטבעו אין אפשרות עוד שתחול עליו רוח הנבואה, כמו שחשבו כל זה הפילוסופים המאמינים בקדמות העולם, או לפחות בקדמות החומר הדק, בעבור שלא יאמינו ביכולת הי"ת להוציא דבר מאין המוחלט ומלא דבר אל היש, כ"א הכל נמשך לדעתם בהכרח רק מהסבה הראויה הקודמת לו, אשר ע"כ יאמינו, כי גם למעלת הנבואה צריך שתקדים הסבה הראויה לה, שהיא שלמות הנביא הטבעית לו, כי אנו בני האומה הקדוש' המאמינים בחידוש העולם מהאפס המוחלט, מאמינים ג"כ כי אף שבהנהגת העולם הטבעית ע"פי השתלשלות הסבות והמסובבים, נמשך כל דבר רק מסבתו הראוי לו, בכל זאת בהנהג' אלקית הנסיית היוצאת מגבול הטבע, אשר בה ינהיג עם בחירו המשתדלים להתקרב אליו ולקנות להם בהתעסקם במעשים התוריים השלמות הנזכרות למעל' בבחירתם החפשית, אף שלא היה להם קנין השלמיות האלה למנה בטבעם ותולדתם, יוכל להשפיע שפע נבואתו אשר הוא עניין נסיי ופועל אלקי, לא ענין טבעיי, גם על מי שאין המעלות האלה לו למנה מלידה ומבטן, (ולדעתי הורו גם חז"ל על זה, כי לא אמרו "אין הנבואה שורה אלא על מי שיש בו חכמה גבורה ועושר" שמשמעות מאמר זה היה שכל אלה המעלות צריכים להיות בו כבר מני רחם כדעת הפילוסופים, כ"א אמרו רק "על חכם גבור ועשיר" ור"ל בזה רק על מי שמשתדל לקנות לעצמו כל אלה בבחירתו החפשית, כפי יכלתו ואפשרותו), וע"פי דבריו אלה דחה הרב ז"ל דברי המ"נ שקרא גם הוא שם ענין הנבואה בשם שלמות טבעית, אחר שהוא באמת רק שלמות נסיית, גם מה שאמר שם ח"ב פל"ב וז"ל "ואפשר וכו' שהנבוא' בחיק (ברוך בן נריה) גדולות" שר"ל שבעבור שחסרו לו השלמיות הטבעיות המצטרכות לנבואה, או שהאבר המיוחד אל הכח המדמ' לא היה בו בתחילת יצירתו באופן המצטרך אם תחול הנבואה על בעליו, היה זה כמעוות שלא יוכל, לתקון בשום תקון והנהגה, מתנגד לדמת הרב ז"ל אל האמת, אחרי כי ענין הנבוא' הוא דבר נסיי התלוי רק ברצון הי"ת אין מעצור לו ואין מכלים בידו להשפיעו על מי שירצה, אח"כ אמר הרב ז"ל, כי בעבור היות המעלות והמדות היקרות האלה המועילות לקבלת שפע הנבואה במרע"ה, על צד היותר שלם, זכה גם הוא לעלות במדרגת הנבואה למעלה יותר מכל שאר הנביאים זולתו, וע"ז מורה גם מאמר המדרש על הכ' ומשה היה רועה באמרו כל אמרת אלוה צרופה "אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבדקו בדבר קטן וכו'" שר"ל שהנבואה שהיא אמרת אלוה, וגדולת המעל' להנהיג את ישראל בהנהג' הנבואית, לא נתן הק"בה לאיש עד שצרף ובחן אותו בבחינת הנהגתו בשאר המתנות שנתן לו כבר, והן החכמ' בידיעת הטבע הגבור' והעושר, שהם כולם רק כדבר קטן יחשבו לעומת מעלת הנבוא' שהיא החכמ' העליונ' והאלקית, ואין דבר גדול יותר ממנה בכל קניני האדם הגופניים והשכליים עלי ארץ והנה הרב המורה בפרק ל"ב ח"ב החל ואמר זה לשונו: דעות בני האדם בנבואה כדעותם בקדמות העולם אני רוצה בזה כי כמו מי שיתבאר אצלם מציאות האל יש להם ג' דעות בקדמות העולם וחדושו כמו שביארנו כן הדעות גם בנבואה ג' וגו'. כמו שנמשכו דבריו בספור הדעות ההם אחת לאחת בפר' ההוא. אמנם יראה שהכוונה לו לומר כי יחס גדול ושאיכות עצום יש בין הדעות בקדמות ובחדוש שזכר בפרק י"ג ובין הדעות ההנה שיזכור שם בענין הנבואה. ואמר שהוא ענין שנמשך לפי רצונו ודעתו. וזה כי כאשר יאמינו חיוב הקדמות יאמינו ג"כ חיוב הנבואה במוכנים לה כי היא אצלם ככל המון הנמצאות הטבעיות המחוייבות מסבותיהם אם לא ימנעו מצד מונע טבעי מחוץ. וכבר ביאר בפרק ל"ו תארי הסבות המחוייבות ומהותם אשר מכללם היום עצם מוח האיש הנביא בעקר בריאתו על תכלי' שוויו בכללו וחלקיו ובשיעורו והנחתו ושלא מנעוהו מונעים מזגיים מפני אבר אחר: אמנם אשר יאמינו חדוש העולם מהאפס המוחלט אחר שלא היה כלל לפי מה שעלה ברצונו ית' יאמינו שהנבואה ג"כ היא תלויה ברצון האלהי ישפיענה על מי שירצה מהאנשים בין שיקדימוהו הסבו' ההנה המחוייבות או לא כי היתה הנבואה אצלם בכלל הנמצאות או בכל אחת מהם שימצאו איך שירצה ומתי שירצה בין במציאות הסבות הטבעיות או זולתם עד שאפשר שיתנבא כל אדם אחד חכם ואחד שאינו יודע כפי אשר יעלה ברצון. וכבר ייחס זה הדעת לפתאים מהאנשים ולקצת המון בני תורתנו: אמנם הדעת השלישי שזכר אצל הקדמות והם אשר יאמינו בחדוש העולם אך מדבר כמושהיה דעת אפלטון והנמשכים אחריו שגזרו בחדוש העולם אחר שלא היה אבל לא מהאפס המוחלט אלא מחומר דק קדמון שלא סר מהיות לפי שא"א שיתהווה דבר מלא דבר ולא שיפסד אל לא דבר. והם אשר חשבו כמו כן בנבואה שהיא מושפעת ברצון ית' אך לא בלא דבר כי אם בהקדים הסבות ההנה הטבעיות: והנה הרב עם שיראה מדבריו שהוא משוה זה הדעת האחרון בענין הויות העולם אל הראשון מהם עד שאומר שחוייב כל בעל דעת תורני לשקצו ולתעבו להיות חכם כמוהו כמו שכתב שם פרק י"ג. הנה באמת יראה שלענין הנבואה הוא מחזיק בענינו ומיחס אותו לעצמו. ולא עוד אלא שכבר נראה שסמכו אל הראשון כמ"ש כי המוכן אל הנבואה לפי הסבות ההנה ולא יתנבא הוא אצלו פלא גדול כעורון מחנה מלך ארם ע"י אלישע (מלכים ב ו׳:י״א) ויבושת ידו של ירבעם וכדומה (שם א' י"ג) ^*ופלא הוא וכו' ר"ל שפלא הוא בעיני כל משכיל שיחשוב הרמב"ם ז"ל דבר זה לפלא, שתעדר מעלת וכשרון הנבוא' באיש שנשלמו תכונותיו הנפשיות, כי אחרי שלפי דעת התור' תלוי ענין הנבוא' שהוא רק דבר נסיי, רק ברצון הי"ת להשפיעו על מי שירצ', מי זה יתפלא עליו אם ימנע הכבוד האלקי ממי שאינו רוצה לתתו לו ? ופלא הוא שיפלא מזה היפלא מבעל הרצון כשלא ירצה הדבר שהוא רצונו עליו אלא אם תאמר שחוייב הרוצה לרצות בדבר אחר שהושלמו סבותיו. והנה א"כ חזר הדין לשהוא מחוייב והוא הדעת הראשון כמו שנראה שחזר הוא מדינו אצל המניעה ממנה כמ"ש שאפשר שהיתה הנבואה אצל ברוך בן נריה (מכלתא ר"פ בא) בקשת גדולות וזה הי' לחסרון אחד מתנאיו מהתלואים בו או ביצירתו שכבר אמר שאף כי יחסר המזג באבר ההוא המיוחד אל הכח המדמה שהוא עוות שלא יוכל לתקן בשום תקון והנהגה. וכן נראה ממנו בכל מה שיזכור ענין הנבואה שיקראהו שלמות טבעיי ^*וכל זה מה שיותש בו וכו' ר"ל מה שיקרא הרמב"ם ז"ל ענין הנבוא' בשם שלמות טבעית, לא יישר בעיני הרב ז"ל, כי הלא בזה יוחלש ויותש כח רצון הי"ת, אם נאמר שתחול הנבוא' באדם מצד חקי הטבע לבד, תחת כי באמת הוא רק באופן נסיי ע"פ רצון הי"ת. וכל זה מה שיותש בו כח הרצון האלהי שפרסם אצל הנבואה כשיושקף בטוב ההתבוננות. גם דבר בליעל יצוק בו שיאמר שהדבר הגדול והנבחר יבא מהצלחה מקרית כמ"ש זה ארסטוס פ"ז מהא' מהמדות כי באמת טוב המזג ותקון הטבע סבתו המולד הטו' התלוי במזל כמ"ש פרק י' מאמר ג' וע"כ באמ' שלם מאד ואמתי יהיה המולד הטוב ואף גם זאת שהוא קורא לזה פי"ד מאמר י' סבה אלהית אמר אשר הוא בטבע גלוי הוא כי אין היכולת בנו כי אם לאיזו סבה אלהית וזהו כאשר הם טובי המזל'. הנה כבר הודה שאין היכולת בנו ומ"מ לא יתכן דעת בזה כזה לפי דעת תורתנו האלהית השמ' נפשנו בכפנו ושלימותנו בבחירתנו. והנה בעיני הוא מבואר כי כל ג' הדעות הללו בנבואה הם פסולות לכל בעל תורת משה רבינו עליו השלום. אם הדעת האמצעי למה שיחויב בו מהגנו' אצל הנבוא' לנבואת במחנה הנביאים יחד כסיל ובער כי הוא שוה להנבא' חמור או צפרדע כמו שאמר וכבר היה ראוי ליחס זה הדעת לכת מכתו' הישמעאלים שהגיד עליהם שהם סובלים בכמו אלו הגנאי' ממה שיוחס להמון אנשי תורתנו. ואם הב' דעות הנשארו' למה שנמשכו מדעת בטל שהוא דעת הקדמו' שתמאנהו התורה האלהית בכל אחד משני האופנים שזכרנו. ואולם בני ברית ה' החפשים מממשלת אלו הדעות הנכריות הפילוסופיות נקיים אנחנו מאלו הסברות כלם אך אמנה נמשך אחר אמונתנו בענין החדוש המוחלט ברצונו יתברך אחר שלא היה כלל עם מה שנמשך ממנו משומו ית' פרנס' העולם על שתי הנהגות. האחת הטבעית הנמצאת אצל כל הפילוסופים. והשנית אשר היא למעלה ממנה אשר המה לא הודו בה ולא ראו את כבודה. וכבר זכרנו ענין שתיהם באמת מציאותן וסדר מנהגן בשערים ג' ד' ה' י"ג ע"ו ל"ג. ועוד יזכר בפרשת הברית שער ע' בע"ה. ונקבל באמנה שהנבואה היא מן הענינים היותר מיוחדים אל הפלאים הנעשי' למעלה ממה שיחייבהו הטבע האנושי ושהיא מושפעת מרצונו ית' על הראוי לה ומוכן אליה לא לפי ההכנות הטבעיות אשר זכרום לבד כי אם במה שילוה אליהם טוב הכוונה ועוצם הכוסף והתשוקה להתהלך אל האלהים ולקרבה אליו להפיק רצונו ואהבתו לפי הדעות והמעשים האלהיים התוריים כי בהצמיח האיש השלם בטוב בחירתו ורוב השתדלותו אלו הזכיות והשלמיות משפל ארצו ומצבו הנה באמת אז צדק משמים נשקף עליו בתורת גמול כמו שיתבאר זה בייחוד בשער צ"ד בע"ה. והנה הנבואה הוא השכר היותר גדול שאפשר לו לקבל מאת האלהים חלף עבודותיו. ולזה היה הצורך גדול במציאות מצוות אלהיות לאדם הראשון בתחלת ענינו. וכבר נתחזק זה הענין בהתרבות והתחזק כח המצות במספרם ואיכותם כמו שהיה הענין בנח ויותר בשלמות אצל אברהם כמו שנתבאר בו באומרו (בראשית י"ח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו' יאמר שידעו השם בענין הנבואה למען אשר יצוה וגו'. לא למען זכות מוחו ומה שהתחכם בכח פילוסופיתו לבד וכן אמר (שם כ"ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי וגו'. ולזה נמצאה זאת המעלה אצל ישראל ולא בזולתם מהאומות כי היא לבדה אשר קבלה דת אלהית אשר בה ידעון רצון לא עשה כן לכל גוי וגו' (תהילים קמ״ז:כ׳): ^*וא"א מבלי שיהי' לזה סיוע וכו' ר"ל שלמות העם אשר הנביא יושב בקרבו, תוסיף גם שלמותו המוסרית, וכשרונו לקבל שפע הנבוא', כי תורה שהוא השתדל להישירם ולהנחותם הדרך המוסרי עד עתה, ואף כי שיעשה זאת, כנוח עליו רוח השם, וכן אה"כ "כי ידעתיו למען אשר יצוה" וכו' ואמר ג"כ, "אם תוציא יקר מזולל כפי תהי'", תחת כי פחיתות בני דורו בבחינ' מוסרית לא לבד כי תורה, כי מנע וחדל ללמדם ולהודיעם דרך ד', אשר כל זה יחשב גם לו להעדר שלמות ופחיתות מעל', מסבב ג"כ שלא יהיו ראוים וזכאים שישתלח נביא להם. ובעבור זאת תמנע הנבוא' לחול על מי שהי' ראוי לה בלעדי זאת, כמאחז"ל על תלמידי הלל "ראוי הי' שתשר' עליהם שכינה כמרע"ה, אלא שאין הדור ראוי לכך". גם שלמות המקום אשר הוא שוכן בקרבו תועיל מאוד להשפע' נבואית כדחז"ל שארץ ישראל הקדוש' היא יותר מוכנת מכל שאר ארצות שיחול השפע האלקי על יושביה, וכ"כ גם הכוזרי מאמר ב' סי' י"ד "כל מי שהתנבא לא נתנבא בה או בעבורה", וא"א מבלי שיהיה לזה סיוע או מניעה משלימות העם אשר הוא יושב בקרבו או חסרונו כמו שאמרו ז"ל (סוכה כ"ח.) על תלמידי הלל הזקן ראוי שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו אלא שאין הדור ראוי לכך לפי שאינן ראויין וזכאין להשתלח אליהם נביא כמו שהיה הענין במשה וזולתו מהנביאים. וכאשר תהיה השתדלו' הנביא בעם ויצליח להישיר' ולהנחות' בדרך טובה אין ספק שתרבה מעלתו ושלמותו בהם כמו שאמר הש"י לירמיהו אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה וגו' (ירמיה ט"ו). יאמר שלא ירע בעיניו על שליחיותיו אל העם ההוא ולא יתעצל בהם: ואם יראה לו שהם לבטלה לפי רשעתם כי אם הוא ישוב משליחותו ויחזור האל ית' להשיבו להם. וזה יהיה בתמידות. כבר הגיע אליו שלמות העמידה לפניו שהוא הדבר היותר מעולה שאפשר בחק האדם: ואם תוציא יקר מזולל כפי זה הערך תהיה במה שתגיע אליו מהמעלה. והרי אתה קרוב אל השכר הגדול ורחוק מאוד מההפסד כי לא תירא משתהפך אליהם ואל רשעת'. כי ישובו המה אליך ואם הוא רחוק ואתה לא תשוב אליהם כלל. וזה מה שחוייב ממה שאין הקב"ה משרה שכינתו על מי שידוע לפניו שעתיד לקלקל. הנה שנתבאר' הסבה העצמית והיותר מיוחדת אל זאת המעלה הנפלא' אשר בה יתקשר הרצון האלהי ולא יפרד ממנה בשום ענין. ^*ובזאת הסבה וכו' ר"ל אחרי שמדרגת הנבוא' אשר תחול על האדם ברצון אלקי תשתנ' לפי מעלת ומדרגת שלמות הנביא ושלמות העם שיושב בקרבו, ע"כ יבדלו הנביאים אלה מאלה במדרגות ומעלות כשרון נבואתם. ובזאת הסבה יבדלו הנביאים ג"כ זה מזה ובה יתחלפו עניני זמניהם רצוני בהמצא להם חוזק או חולשה בזה הענין. וא"א ג"כ מבלי שיהיה לזה סיוע או מניעה ממציאות הסבות הטבעיות או מאופן מציאותם כי המוסיף בטוב הוא יותר טוב ודלא מוסיף גורע. אמנם הוא מבואר אצלנו כי התוספת בשלמיות הנפשיות אשר זכרנו מעוצם הכוונה והפלגת התשוקה באהבת האלהית והחריצות המופלג להפיק רצון ממנו ית' ימלא הרבה מהחסרונות אשר יפלו בכחות האדם מטבע היצירה או בעניני מולדו כמו שהוא הענין ביתר ההצלחות ועל הדרך אשר כתבנו בשער כ"ב וכו' והוא מבואר מאוד ממעמד הר סיני הנכבד והנורא אשר א"א לפקפק בו כמו שיתבאר במקומו ב"ה. והוא הטעם ולא זולתו אשר אמרו ז"ל (נדרים ל"ח.) אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר לפי שהוא מבואר שהרצון האלהי לא יסכים להשרות השפע הנבואיי כי אם על הזריז ומהיר וחרד על דבריו להוציא אל הפועל. אם מצד שכלו. ואם מצד כחותיו הגופיות. ואם מצד הענינים החיצוניים כל מה שבאפשרותו להוציא מהשלמות כי הנה כי כן יבורך גבר ברכות שמים מעל וזה טעם חכם גבור ועשיר כי החכמה היא הנותנת שלימות צורתו בדברים העיונים והדעות האמתיות האלהיות. וכמו שאמר החכם (קהלת ז') החכמה תחיה את בעליה כי זולתה כל הנמצאות כלם הם פגרים מתים ולא המתים יהללו יה וכל שכן שאינן מתנבאין. אמנם כשהאדם משלים עצמו בזה השלמות יוכל לעלות משם במדרגות השלמות והצורה. וישפע עליו שכר פעולותיו וגמול מעלליו השפע הנבואיי והוא מה שאמרו דניאל בפירוש באומרו (דניאל ח׳:ט״ו) ויהי בראותי אני דניאל את החזון ואבקשה בינה והנה עומד לנגדי כמראה גבר אמר כי סבת ראותו המראה ההיא והדומות לה היה היותו מתעורר מעצמו לבקש בינה כי בזה זכה לראות לנגדו כמראה גבר והוא האיש גבריאל שזכר ראשונה המלאך השלוח אליו להשפע עליו רוח קדשו וכמו שאמרו ז"ל (ברכות נ"ה.) על יהב חכמתא לחכימין ומנדעה לידעי בינה והוא טעם המשל שהשיב למטרונה על זה (מ"ר קהלת א') משל לסוחר עשיר שאינו מקיף סחורותיו אלא אצל העשירים לא אצל המאבדי' ממונם. וכן הק"בה אינו משפיע השפע הנבואיי על ריקים ופוחזי' אשר אצלם תאבד כל חכמה וכל בינה תסתתר ולזה אמר (שמות ל"א) ובלב כל חכם לב נתתי חכמה כי החכמה העליונה הנבואיית מצטרפת אל החכמה האנושית ומשלימה. ואמרו גבור כי מלבד מה שיתכן שיהיה בריא היצירה וחזק ההרכבה ושלם במזגו וטבע כחותיו לסבול תושית התורה והעיון. ואין צריך לומר בריאות החושים וכחותיהם ^*לפי שהמוחשות וכו' ר"ל שהמושגים, אשר יובילו לנו החושים הם תחילת ומקור רוב משפטי האדם השכליים וידיעותיו, אשר ע"כ כשיחסר לו חוש אחד תפקד ממנו ג"כ אותה הידיע' הבנויה על מושגיו, ד"מ חכמת הראות, מאיש אשר נולד עור, וחכמת המוזיקא מחרש מני בטן. לפי שהמוחשות הם התחלת המושכלות ומתבארות במופת. ולזה היה מהכרח כי מי שנפקד ממנו חוש מן החושים תפקד ממנו ידיעה מן הידיעות כמי שכתב החכם בא' מספר המופת אשר לפי זה אמרו (מכלתא יתרו פ' מ"ת פ' ט') שלא היה במעמד הר סיני לא סומא ולא חרש כי היה נמנע לאנשים כאלה לעלות בהר ה'. וזה ג"כ יתבאר ממראת דניאל אמרו (דניאל י׳:ז׳) וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא. כי הנה הרלב"ג ז"ל כתב כי זה נתדמה אליו במראה ההוא לא שהיו שם אנשים. אמנם לא כתב טעם הדמיון ההוא ותועלת ספורו. ואני אומר כי גלה לנו בזה אופן הגעת שלמות ההשגחה אצל המשיגים על הענין ההוא. וזה שמתחלה קבל השכל לבדו שפע ההשגה. אמנם לא עבר השפע אל שאר כחותיו. אבל נתבלבלו כלם ונפסדו כמו שאמר (שם) ולא נשאר בי כח והנה עם זה היה נמנע אצלו להשיג השגה שלמה נבואיית עד ששבו כחותיו אליו לגמרי. ואמר כי בתחלה עמד על ברכיו וכפות ידיו. ואח"כ עמד על עמדו אבל עומד מרעיד. ובשלישית נתקיים על עמדו אבל נאלם דומיה. וברביעית אמר לו חזק וחזק וגו', ואז ענה ואמר דבר כי חזקתני יורה ששלמות השפע ההוא בלתי מושג כי אם ע"י התחזקות הכחות הגופיות אשר יחסם אל השכל יחס ^*האנשים אשר היו שם עמו וכו' ר"ל לדעת הרב ז"ל, הכחות הגופניות שלו כי הם לא יכלו בתחיל' עמוד ולהשאר על מתכונתן, בהשיגו השגה הנבואית בשכלו, ועזבו אותו עד שאמר לו המלאך הדובר אליו חזק ויתחזק גם בגופו ורק אז היתה השגתו שלימה. האנשים אשר היו שם עמו ועשיר הוא גם כן הכנה ושלמות מהדברים אשר מחוץ ההכרחיים לו מצד החמר להכין אותו ולסעדו במעשה שלחנו מאכלו ומשתיו ומלבושיו ויתר צרכיו אשר בהם יעזר אל השתדלות העיון והלמוד כי על כן אמר (דברים כ״ט:ד׳) ואולך אתכם מ' שנה במדבר לא בלו שמלותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגליך לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני ה' אלהיכם. יראה שספוק הצרכים הוא הכרחי לרדוף לדעת את ה' כי היא ההשגה היותר שלמה מכל ההשגות. והנה שלשה הדברים האלה תמצאם מכוונים בפי מלך בבל כשצוה להביא מבני ישראל ומזרע המלוכה ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך וללמדם ספר ולשון כשדים וימן להם המלך דבר יום וכו' (דניאל א') כי אחר שתארם דרך כלל בענינם החצוני בשני התארים הראשונים זכר הזריזות בהשגת החכמה בג' הסמוכים להם. ובאומרו ואשר כח בהם וגו' ביאר על שלימות יצירתם מצד כחותם הגופיות. אמנם על הספוק אמר וימן להם המלך והנה רושם הענין בעצמו כפי מה שאמרוהו ז"ל מצאנוהו בעינו על סדרו ומשפטו בענינו של שאול רצוני באותות שנתן לו שמואל בלכתו מעמו כי שם נאמר (שמואל א' י') בלכתך היום מעמדי ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בצלצח ואמרו אליך נמצאו האתונות אשר הלכת לבקש וגו' וחלפת משם והלאה ובאת וגו' עד ונתנו לך שתי לחם ולקחת מידם. אח"כ תבא אל גבעת האלהים וגו' ולפניהם נבל ותוף וחליל וכנור. והמה מתנבאים ונאמר וצלחה עליך רוח ה' וגו'. הנה האות הראשון הוא סימן מבואר לעושר כמה שאמר (בראשית ל"ב) ויהי לי שור וחמור וגו'. והשני צורך בריאותו וספוק חיותו ולזה אמר ונתנו לך שתי לחם ולקחת מידם כדי שתאכל ותתחזק ויכלת עמוד. והג' סימן להכנת הנפש והתעוררות אל השלמות על ידי כלי הנגון כמו שאמר (מ"ב ג') והיה כנגן המנגן וגו'. ועל מה שתמשך מאלו הג' הכנות השגת הנבואה אמר וצלחה עליך רוח י"י והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר. והנה דבר גדול ונפלא הנביא דבר אליו באומרו (שמואל שם) והיה כי תבאינה האותות האלה לך עשה לך אשר תמצא ידך כי האלהים עמך למדו וזרזו כי כאשר יוקדמו שלשת האותות האלו לכל בעל שכל שלא ירצה לעצמם להסתפק במה שיושג לו מהם לא זולת אלא שיחשבן כמשרתות ולהגיע ע"י שמושן אל ההצלחה האלהית הקרובה אליהם כמ"ש ירמיהו עליו השלום (ירמיה ט') אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע וגו'. ירצה שלא יחשב המעלות ההן לתכליות בפני עצמן אבל להכנות ומדרגות לעלות אל הר ה' להשכיל וידוע אותו יתברך במדרגות הנביאים כי הוא העושה חסד משפט וצדקה בארץ ואמר כי באלה חפצתי נאם ה'. ירצה כי באלו ההשגות העליונות חפצתי בהמצאת אלו המעלות לא בהן עצמן. או שירצה כי באלו הפעולות העליונות רצוני חסד ומשפט וצדק' חפצתי בתורת חפץ ורצון ולא בדרך חיוב כמו שחשבו כתות הפילוסופים והוא עקר גדול בפנת ההשגחה, ושני הפירושים נכונים לפני ענינינו ואמנם לפי' הראשון יהיה המאמר הזה שוה למאמר (מלכים א כ׳:י״א) אל יתהלל חוגר כמפתח. כי המעלות הללו הם אמצעיים להגיע בעליהן אל סוף השלמות במדרגות החוגר וכשישכיל וידע את י"י כבר הוא מפתח. ורושם זה הדבר השני הנפל' מצאנו אותו ג"כ בחנוכו של אלישע עם אליהו רבו זצ"ל באותן ג' מסעות אשר זכר. ה' שלחני בית אל. ה' שלחני יריחו. ה' שלחני הירדנה. (מלכים ב ב׳:ו׳) כי צריך שנשים לכ אל זכר המסעות האלו ואל סדרן בהיותן מארץ ישראל לחוצה לארץ ומהראוי בתחלת המחשבה שיהיו בהפך כי הארץ הקדושה יותר מוכנת לכל שפע שלמות אלדי. אמנם יראה שנרמז שם שאליהו ז"ל היה משתוקק להשגות של משה רבן של נביאים. ולזה שלחהו ה' אל הארץ ההיא מעבר הירדן מזרחה כי שם חלקת מחוקק ספון. ושליחותו לבית אל יורה על כי הכח הגופיי אשר בו הגבורה והחוזק אין ראוי ליהנות ממנו בהתהלכו בארץ לארכה ולרחבה למראה עיניו ומחמד לבו. כי אם להביאו בית אל להתישו שם בתושיה של תורה ועבודה כמו שמתישין כח הנערות והבחרות בהביאם אל בית הספר. ועל דרך שאמר המשורר (תהלים פ"ד) בחרתי הסתופף בבית אלדי מדור באהלי רשע. וזהו עצמו מה שרמז אל תלמידו באומרו י"י שלחני בית אל כלומר ראה גם ראה כי לא שלחני אלדים הנה רק להתהלך לפני י"י ולהסתופף בביתו. ועתה אמוד נפשך אם תוכל לעמוד על זה כמוני והיתה תשובתו הנכונה חי י"י וחי נפשך אם אעזבך אם לא באשר תלך אלך ובזה נדר פרישות כל תענוגי הגוף וחמדותיו. ואח"כ אמר לו ה' שלחני יריחו. ומהידוע כי שלל יריחו כלו היה חרם לה' רק מה שהביאו אל אוצרו שנאמר (יהושע ו׳:כ״ד) והעיר שרפו באש וכל אשר בה רק הכסף והזהב וכלי הנחשת והברזל נתנו אוצר בית י"י והנה עם זה רמז אליו רמז מבואר שאין לדורך מהלך השלמות להשתמש בעניני העושר רק באשר יהיה פריו קדש לי"י והיותר יחרים. וגם בזה אמר חי י"י וחי נפשך אם אעזבך כמו שביארנו. ואחר כך אמר י"י שלחני הירדנה והוא ודאי רמז אל תשוקת החכמה כי אין מים אלא תורה כענין (משלי ה') שתה מים מבורך וגו' (שם) יפוצו מעינותיך חוצה וגומר. (ישעיהו י״ב:ג׳) ושאבתם מים בששון וגו' אמנם רמז במי הנהר העצומים והרבים לרמוז על החכמה האלדית וכמו שאמר (תהילים צ״ג:ד׳) מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום י"י. ואמר כי הראוי לו להדבק בחכמה בהפלגה עצומה ולא יאמר די בשום צד כי כן עשה הוא עצמו כששלחו י"י הירדנה ושיתבונן בעצמו אם יוכל ללכת לרגלו וגם בזה אמר חי ה' וחי נפשך אם אעזבך כי בכל אלו המעלות נמצאת לו ההשערה השלמה בשמשם יותר מכל בני הנביאים אשר בדורו כי קצתם לא באו בית אל וקצתם לא הגיעו לירחו ואיש מהם לא עבר הירדנה כשיעורו. ולזה זכה ונחה רוח אליהו על אלישע ולא על זולתו מתלמידיו. ויושלם ענינו אצל פטירת מר"עה שער ק"ד בע"ה. ומה גם עתה בהשתמש בקנינים אלו בדרך זר ורע כי יוסיף רעה על רעה ובלעם יוכיח כי לפי מה שספרו עלינו חכמינו ז"ל (סנהדרין ק"ה.) מפחיתיותיו. אם בגופו ואם בממונו ואם בחכמתו. שחת לו להפוך דברי אלהים חיים לולי ה' שהיה לנו וחסם את פיו להפוך דבריו מקללה לברכה כמו שיתבאר במקומו שער פ"ה בע"ה. הנה שההבדל בין השמושים האלה מבואר: והנה אין ספק כי לפי שהיו לו למשה אדוננו ע"ה אלו המעלות באופן היותר שלם שאפשר כמו שהורו מהכתובים ושהיה שמושו בהם על צד היותר נאות מכל האדם אשר על פני האדמה זכה לעלות במדרגה העליונה מן הנבואה אשר לא עלה אליה זולתו מהנביאים כמו שהעיד עליו קונו בפרשת מרים (במדבר י"ז) ועל הדרך שיתבאר שער ע"ו בע"ה. אמנם זה הענין כוונו אליו חכמינו ז"ל באמרם במדרש (ויקרא רבה פ"א) א"ר שמואל בר נחמן י"ח צוויים שבהקמת המשכן כנגד י"ח חוליות שבשדרה וכנגד י"ח ברכות שבתפלה וכנגד י"ח אזכרות שבפרשת שמע וכנגד י"ח אזכרות שבמזמור הבו לי"י בני אלים כו' כי יש להתבונן מה ענין לנושאי המספרים האלו זה אצל זה וכלן אצל צוויי מעשה המשכן. אמנם יראה שכוונו אל כל מה שאמרנו מהשתמשו במעלות הנזכרות בתכלית השלמות ושלא נהנה מהן רק ככל אשר צוה מאת הש"י. ואל מעלות הגבורה הנתלית בטוב מזגו ויופי בנינו והתיצבות קומתו אמרו שהוא כנגד י"ח חוליות שבשדרה כי השדרה וחוליותיה הם ודאי עקר בנין ומנין גוף האדם ובהם תלוי היותו נאה וחזק ובעל קומה בלי ספק. ואמר שהצוויין היו כנגד החוליות והחוליות כנגד הצוויין כלומר שהוא עובד בכל כחו את אלדיו: ועל השתמשו על זה הדרך בקניני העושר ויתר הדברים המדיחים את רוב האנשים אמרו שהיו הצוויין. כנגד י"ח ברכות שבתפלה כי הדברים הללו מהעושר והצלחת הקנינים הם המבוקשים על הרוב בתפלה. וכמו שאמר על זה (שבת י'.) מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. והנה המליצה הראשונה נאה וקרובה: ועל מעלת הדעות ושלמות המושכלות אשר תכללם החכמה אמרו כנגד י"ח אזכרות שבפרשת שמע. כי מהמבואר שאין בשלשת פרשיותיה רק עניני אמונה ודעת ויראת ה' אשר בהם תתפאר כל חכמה ועל השלמות האחרון התכליתיי הוא ההגשה אל ה' אמר כנגד י"ח אזכרות שבמזמור הבו לה' בני אלים. כי הוא שיר נאה ומשובח ענינו במעשה מרכבה ובמעשה בראשית כמו שנתבאר ענינו בשער שקדם אינו יכול לשבחו בשלמות רק השלם הקרב אל ה' במה שיעלה בגובה שכלו ושפע נבואתו על גרם המעלות ההם וידע ענינם וישבח את בוראם. וסוף דבר בכל אלו הארבעה ענינים הוא חי חיים אלדיים ואינו יוצא מכל אשר יצוה מפי הש"י. ולזה נקרא אל על כמו שאמר (רבו' שם) ויקרא אל משה מה כתיב למעלה כאשר צוה י"י את משה למלך שצוה את עבדו ואמר לו בנה לי פלטין ועל כל דבר ודבר שהיה מביט היה מוצא שמו עליו וכו' כן אמר הקב ה כל הכבוד הזה עשה לי משה. ואני בפנים והוא בחוץ אקראנו כדי שיכנס לפנים לכך נאמר ויקרא אל משה. והנה לזה לוקח ראיה חזקה לכל הנביאים שאין הנבואה שורה עליהם רק בהגיעם אל אלו המעלות וההשתמש בהם על האופן הנזכר כל אחד כפי כחו כמו שאמרנו ראשונה. ולזה אמר וכלן במשה כי הוא קל וחומר נכון ללמוד קל מחמור ^*וזה כי החכם וכו' ר"ל כי אריסטו אמר שכמו שהגלגל היומיי מסבב בתנועתו בכל יום גם כל הגלגלים עם הכוכבים אשר בתוכם ממזרח למערב בעבור היותו העליון והנכבד מכולן אשר על כן יפעל פעולתו ביגיע' יותר קלה ויותר במהירות, כן תצא גם פעולת כל האישים הנכבדים יותר בקלות אל הפועל, מפעולות פחותי המעל', ונמשך מזה כי מרע"ה בחיר בני אדם כולם, הי' בכל זאת מצטרך לקנין המעלות הנזכרות, למען היות ראוי לקבל שפע הנבוא', אף כי זולתו מבני אדם הנקלים והפחותים ממנו בערך מעלתם ושלמותם. והסב' בכל זאת היא כי גם מרע"ה בכל יקרת מעלתו, לא חדל להיות אנוש קצר יד, אשר ידבקו בו בעבור זה חסרונות אנושויות, הן במה שישיג בעיוניו השכליים, והן במה שישיג בנבואתו, מסבת קוצר כחותיו האנושיות להשיג או מצד צרכי גופו ההכרחיים ותשוקותיו הארציות, אשר מכל אלה לא יוכל האדם להפרד לצמיתות כל עוד שבחיים חייתו, ובמעט' הגויה הנהו, וכל אלה יעכירו לפעמים מושגיו הרוחניים, עד שלא יהיו ברורים ואמיתיים כראוי מבלי תערובות סיגי הדעות, ולהורות ע"ז אמרו חז"ל ד"מ כי גם בהיותו בהר סיני הי' אצלו ההבדל בין יום ולילה, כי בהשיגו מושגיו לפעמים דרך כלל כמשפט השכל המוחלט, מבלי הצטרכות להשיג תחילה הפרטים ולעלות מהם אח"כ מעלה מעלה מהמתאחר אל הקודם (עיין למעל' שער י') הי' אצלו יום, וכאשר השיג רק הפרטים והוצרך לביאור והפרד', ר"ל להפריד ולהפשיט המושג הרוחני והכלליי, מהאישים הפרטים הגשמיים, ד"מ מושג החיות הרוחני הנפשט מגופי בעלי חיים השונים למיניהם כמשפט כל אדם שהוא רק משיג חמרי ואנושי, הי' אצלו בבחינת השגתו שאינה בהיר' כל כך, לילה, ויען כי יחס המקרא אל המשנ' המבארת אותו, כיחס הכלל כל הפרטים, אז"ל להורות ע"ז הענין "בשעה שמלמדו מקרא יום בשעה שמלמדו משנה יודע שהוא לילה" גם בהשיגו אמיתת מהות הי"ת לפי אפשרות אנושתו יודע שהוא יום, ובהשיגו הי"ת רק עפ"י פעולותיו, איך ישפיע מטובו על כל ברואיו ויברך אותם, בהאציל עליהם השפעתו ממרומים להתמיד קיומם כל ימי צבאם עצי ארץ יודע שהוא לילה, כי השגת הי"ת ע"י פעולותיו, אינה ברור' כהשגת הנביא את מהות הי"ת, ולהורות ע"ז אז"ל בשעה שמלאכים מקלסין אותו בקדוש וכו' יודע שהוא יום, ובשע' שמקלסין אותו בברוך יודע שהוא לילה" כי תואר "קדוש" יורה על השגת אמיתת מהותו ית'. ותואר "ברוך" יורה על השגתו מצד פעולותיו, (ועפ"ז נבין גם כוונת הפיוט "אמיצי שחקים" למוסף יוה"כ; אשר בו הציג הפייטן תמיד את ברואי מעלה המשיגים יותר מהות הי"ת האומרים קדוש, לעומת ברואי מטה האומרים ברוך) וכן בעת היותו במדרגת מלאכי מעל' אשר ע"י הנעתם את הטבע כולה, מסבבים אותה להצמיח מזון לבני אדם מבלי שיצטרכו הם בעצמם אל המזון, הי' אצלו יום. ובהיותו במדרגת בני אדם הצריכים למזון אשר יוכן למו דבר יום ביומו, הי' לילה, ולהורות ע"ז ארז"ל ד"מ "בשעה שרואה המלאכים טוחנין המן וכו' יודע שהוא יום, וכשהוא יורד להם יודע שהוא לילה". גם בראותו כח שכלו המשיג הנעל' מכל כחות גופו, ודומה בזה לגלגל חמה הנעל' במעלתו מכל שאר הגלגלים נלאה להשיג כראוי את מושגיו, יודע שהוא לילה ובראותו כחות גופו המשולים ללבנה ולשאר הכוכבים משתדלים להכנע תחת יד השכל ולהתקרב אל האלקים, יודע שהוא יום ולהורות ע"ז ארז"ל כשרוא' גלגל חמה בא וכורע יודע שהוא לילה, וכשרוא' לבנה וכוכבים משתחוים להקב"ה יודע שהוא יום" ובעבור היות הק"ש כוללת עקרי האמונ' ויסודותיהם, שהם רק ענינים רוחניים, והתפל' כוללת שאלת מחסורי הגוף וצרכי החומר, אמרו ד"מ כשהיה שומע ק"ש קודם התפל' (ר"ל בהקדימו הרוחני אל הגופני) יודע שהוא יום ובשמעו התפל' קודם הק"ש (המורה בהיפך על הקדמת הגשמי לרוחני) יודע שהוא לילה. - וזה כי החכם ביאר בספר השמים והעולם שהנמצא הנכבד מוצא פעולותיו יותר בנקלה מהנמצא הפחות כי על כן הגלגל העליון מניע גלגלים רבים בכדור אחד. והשפלים עושים תנועה אחת גלגלים רבים. והנה משה לפי גודלו היה לו להגיע אל שלמותו בלי צורך אלו הענינים אבל כשנצרכו לו מכ"ש לכל זולתו אשר תחתיו. אמנם היה הענין בו למה שחויב מהיות היותר שלם שבאנשים גשם וכח בו כי על כל פנים ישיגיהו משיגיו וידביקוהו חסרונותיו בכל חלקי פעולותיו. אם מצד הדברים המושגים בעיוניו. ואם מצד המושגים בנבואה. ועם מצד הכחות המשיגות. אם מצד צורך הגופות ואם מצד התשוקות החצונות: כמו שכוונו בזה חז"ל במה שאמרו במדרש שוחר טוב מזמור י"ט כתיב (שמות ל״ד:כ״ח) ויהי שם עם י"י ארבעים יום וארבעים לילה והלא כתיב (חבקוק ג׳:ד׳) ונוגה כאור תהיה וכתיב (דניאל ב׳:כ״ב) ונהורא עמיה שרא וכתיב (תהילים קל״ט:י״ב) גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר וגומר מנין היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה אלא בשעה שהי' הקב"ה מלמדו מקרא יודע שהוא יום ובשעה שמלמדו משנה יודע שהוא לילה, ד"א כל זמן שהמלאכים מקלסין להב"ה בקדוש קדוש קדוש יודע שהוא יום ובשעה שמקלסין אותו בברוך יודע שהוא לילה. ד"א בשעה שרואה את המלאכים טוחנין את המן להוריד להם לישראל יודע שהוא יום וכשהוא יורד להם יודע שהוא לילה. ד"א כשרואה גלגל חמה בא וכורע יודע שהוא לילה וכשרואה לבנה וככבים ומזלות משתחוים להקב"ה יודע שהוא יום שנאמר (נחמיה ט׳:ו׳) וצבא השמים לך משתחוים ד"א כשהיה שומע ק"ש קודם תפלה יודע שהוא יום וכשהיה שומע תפלה קודם לשמע יודע שהוא לילה. ויש לדקדק בשאלתם ולהשיב מי אמר להם שהיה יודע שם משה להבדיל בין היום ובין הלילה מי לא כתיב ביונה (יונה ב׳:א׳) ויהי שם במעי הדגה וגו' ולא היה מההכרח שידע אימתי יום ואימתי לילה. אלא שהם דרשו יתור המקרא כי מאחר שהיה שם ארבעים יום בידוע שהיו לילותיהם עמהם ולמה יזכיר ארבעים לילה אלא ללמד שאף במחיצתו הקדוש' והמאירה נמצא רושם הלילה שהוא כנוי אל החסרון ההיולאני כמו שהיום הוא רושם אל שלמות השכלי: והם המשלים המורגלים על הרוב זכרו הענינים הללו אשר בבחינתם יודע לו ויוכר בו בין היום ובין הלילה. הראשון מצד העניינים המושגים בעיון. ואמרו כי בהשיגו אלו הענינים המושכלים על דרך כללותם מבלי שיצטרך לירד אל חלקי פרטיותיהם הנה הוא יודע שהוא מפאת החלק השכלי המוחלט. אמנם היותו צריך אל הפרדה וביאור יודע שהוא מפאת החומר. וזהו טעם ההבדל שבין המקרא והמשנה כי המשנה פירוש המקרא והפרדת כוונותיה: השני מצד הענינים הנבואיים כי מה שיושג אליו שמץ דבר ממהותו ית' הוא ודאי מהחלק השכלי. אמנם כשלא היה משיג אלא מצד פעולותיו יודע שזה גרם לו החלק החמרי וזה טעם הקלוס הנשמע מפי המלאכים אשר הם אמצעיים בנבואה כי הקדושה תיוחס אל עצמותו ית'. אמנם הברכה אל היותו משפיע כטעם כל ברכות הנהנין זהו מבואר: השלישי מצד צורך הגופות כי במה שהיה רואה שהמלאכים מכינים צרכי האנשים בהנעתן גופי הגלגלים תמיד הנה בזה תשוער מעלת השכלים האנושיים הנשואים בהם. אמנם בהצטרכם אל פעולותיהם לקיומם ולתמורת התכתם ואפילו ליותר שלמים שבהם יודע שהם חומריים: הרביעי מצד לאות הכח המשיג כי במה שמרגיש שהשכל שהוא באדם כגלגל חמה בין שאר גרמי השמים לפעמים הוא כורע ומשתחוה ורובץ תחת משאו יודע ודאי שליל היולניותו גובר עליו כמו שנודע. כי כשיחלשו שאר הכחות הגופיות הנמשלות ליתר הכוכבים זורח הוא שם ועומד על עמדו ושלמותו: החמישי מצד התשוקות החיצונות כי כשהאדם מקדים בקשת הענינים השכליים אל הזמניים הנה הוא גובר בכח שכלו על רצונו. אמנם כשיקדים הענינים הזמניים יודע שהוא לו מכח החומר והוא מה שימליצוהו בקדימת ק"ש לתפלה או תפלה לק"ש כי קריאת שמע קבלת מלכות שמים שלמה היא. אמנם התפלה היא על צורך חיי שעה כמו שאמרנו למעלה:

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי כמו שאור השמש אשר בהיר הוא בשחקים ושולח קרני חציו על כל אשר תחתיו, אף כי הוא עצם האור היקר והנכבד מאוד, לא הי' ביכלתו להועיל לבני אדם, אם לא תכן הי"ת את בבת עין בני אדם באותה תכונה שתהי' ראויה ומכשרת לקבל ניצוצי האור ההוא העוברים אל תוכו [אשר ע"כ נראה כי מדי תאבד מאדם ההכנה הזאת, ע"י קלקול גידי הראות או העירות ולחיות השונות אשר בתוכו או אם בעבור חולי מה יסוכך האישון, במסך דק המבדיל בינו ובין האור יהיה האדם עור אשר לא יוכל לראות גם הדברים אשר מסביב לו] כן הענין גם בהערות אלקיות אשר בדת, כי אף שהם אמיתיות הכרחיות אשר אין מקום להכחישן בכל זאת לא היו מועילות לאדם אם לא נתן ד' לו כשרון שכלי והכנה ראויה להשיגן כי איש בער חסר הכשרון וההכנה ההיא לא ידע ולא יבין האמיתיות היקרות ההן, וזה שהתפלל המשורר "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", ר"ל תן לעין שכלי, אותה ההכנה המצטרכת להשגת נפלאות תורתך, כי שכל האדם ביחסו אל התורה והחכמה האמיתית, כיחס עין בשר אל אור השמש או אור נר מלאכותי "כי נר מצוה", ר"ל שכל מצוה פרטית תסבב לאדם רק הארת שכלו החלקיית כאור נר אשר יאיר רק בגבול קטן מסביב לו, "ותורה אור" ר"ל התורה בכלל מסבבת הארה כללית כאור שמש אשר יפיץ קרניו על כל אשר בארץ מתחת ואין נסתר מחיותו ומאורו, והנה ההכנה הזאת היא באמת נתונה מלידה ומבטן לכל בן אדם, כי אחרי שנוצר בצלם אלקים ונפח באפיו נשמת חיים שהיא נפשו המשכלת הוא מוכשר להשגת האמיתיית בכח, אך מצטרך הוא אח"כ ללימוד והשתדלות אם יצא כשרונו זה הכחני גם אל הפועל, וע"כ יש הבדל רב בין בני אדם בענין זה, כי קצתם אשר ישתדלו להוציא כשרונם זה אל הפועל ע"י לימוד, יהיו חכמים ונבונים המכירים האמת ומשכילים בכל דבר חכמת בינה, תחת כי אחרים אשר בעצלתים חובקים את ידם ולא ישתדלו להוציא כשרונם אל הפועל תשאר הכנתם הטובה הזאת כנפל טמון בקרבם אשר לא יראה אור, והמה רק סכלים ובוערים בעם יהיו כל ימי חייהם, ולהורות על רעיון יקר זה אחז"ל ד"מ "שבהיות האדם במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה, וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה כולה" ור"ל בכל זה כי מדי נוצר בצורת אדם במעי אמו יתן לו הכשרון בכח ללמוד כל התורה ולהשוות כל החכמות והאמיתיות, ורק בצאתו מרחם אמו ירבו המונעים אשר לא יתנוהו על נקלה להוציא כל כשרוניו אל הפועל, אשר ע"כ רבו כמו רבו באמת הבוערים בעם אשר לא יכלו לעמוד ולהתיצב נגד כל המונעים האלה, וחדלו בעבור זה להוציא הכנתם הפנימית לקבלת התורה והחכמה אל הפועל וע"ז רומזים גם החוקרים האומרים שכל מה שישכילהו האדם הוא על דרך ההזדכרות כונו בזה רק להורות שכאשר יחשוב וישכיל האדם יוציא רק מה שהיה אצלו כבר במעי אמו בכח אל הפועל ואחרי כי כן הוא שכבר מלידה ומבטן הוטבע בנפש כל אדם ההכנה חל קבלת השלמות, הנה נמשך מזה, כי הוא נוטה בטבעו להיות צדיק והולך מישרים והנטיה הטבעית הזאת כנו חז"ל בשם "שבועה" כי כמו שהמושבע הוא אנוס בבחינה מוסרית, לעשות מה שנשבע לעשותו כי נוקש ונלכד באמרי פיו כן כל אדם אנוס ומוכרח בבחינה מה להיות ולעשות מה שטבעו נוטה אליו (אשר ע"כ נמצא כי יען שהי"ת הוא עצם הרחמים אשר ע"כ הוא נוטה רק להיטיב ומתנגד לטבעו להשחית עוד כל הארץ בימי המבול אה"כ בענין זה "אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ",) וזה שאחז"ל ד"מ, שביום הלידה משביעין את האדם ואומרים לו "הוי צדיק ולא רשע", ולהרחיב המשל הזה יותר אחז"ל שבעת השבועה הזאת אומרים לו שיתנהג בקנין החכמות והשלמיות הנפשיות כמו שינהג כל אדם בקנין נכסיו ועשרו הזמני, כי אם גם כל זולתו מבני אדם יאמרו לו שהוא עשיר, לא יסתפק במה שיש לו, כי אם יחשוב עצמו תמיד כעני להשתדל ולרדוף תמיד למען אסוף עוד יותר עושר ונכסים כמאה"כ בקהלת ה' "אוהב כסף לא ישבע כסף", וכמו כן יתנהג בבחינת שלמות נפשו, שאף אם יזכה כבר בעיני זולתו עד שיחשבוהו לאיש ישר ותם דרך, יחשוב עצמו בכל זאת כאילו תחסר לו עוד השלמות המוסרית, וע"ז רומז גם מאה"כ "אם תבקשנה ככסף", ר"ל כי כמו שמבקש כסף לא יאמר די, כן ראוי גם למבקש חכמה שלא יסתפק במה שידע כבר, כי אם ישתדל להרבות חכמתו יום יום, ושזשאז"ל "ואפי' כל העולם כלו אומרים עליך שאתה צדיק הוי בעיניך כרשע", ורמזו במאמרם זה גם על מדת הענוה, אשר ככל מדה טובה ויקרה מוטבעת בלב כל אדם מיני רחם ואלו ישאר על מתכונתו זאת לא רמו עיניו ולא גבה לבו, ורק מדי התהלכו עלי ארץ יחל לפעמים להתגאות ולחשוב עצמו בתור האדם המעלה, ולהורות על הרעיון, כי האדם לא יקנה השלמות הנפשית רק אם נשאר' נפשו זכה ובהירה ולא תאבד הכנתה הטבעית ע"י עסקו רק בהבלי הזמן, כי רק אז תהיה ראויה להשגת האמיתיות וגם על הרעיון שהשגת עצמות הנפש היא כעין סולם לעלות ממנה אל הכרת הי"ת כמו שכתבו הפילוסופים, (עיין מזה ביאורי לשער ס"ג) אמרו חז"ל שכוללים בשבועה זאת גם המאמר "הוי יודע שהקדוש ב"ה טהור וכו', ונשמה שנתן בך טהורה, שאם אתה מתמידה בטהרתה אתה מכיר מתוכה נפלאות בורא העולם" וכו', כי רק בהיות הנפש זכה וטהורה ותדמה בזה ובבחינה מה אל מקורה, כי בצלם אלקים וכדמותו עשה את האדם, יוכל בעליה להכיר ולהשיג על ידה גם מהות הי"ת ותאריו הנשגבים כפי יכלתו האנושית, אבל לא בהיותה מגואלה בחלאת מדותיה הרעות, שרק באמצעות מראה נחושת זכה ולטושה יראו הדברים העומדים לנגדה, אבל לא בהשתנות הודה וזיו פניה ע"י החלודה אשר תעלה עליה, אח"כ יאמר הרב ז"ל, כי בזה יש הבדל בין דעת אמונתנו האמיתית, ובין דעת הפילוסופים וחכמי העמים, כי הם חושבים שהנשמה בעצמה כאשר תנתן באדם היא פחותה וחסרת המעלה, וע"כ חובה על האדם לטהר ולזכך אותה תחילה ע"י מעשיו ופעולותיו מכל מדה רעה, ורק אחרי היותה מטוהרה תוכל לעלות מעלה מעלה להשיג סדרי הבריאה והמציאות, ועל ידם גם סבתם הראשונה שהוא הי"ת, (וקצת מחכמי ישראל שנמשכו אחריהם אמרו ג"כ, שמצות התורה המטהרות תכונות ומדות כל איש ישראל, הן כמדרגות לעלות מהם אל המושכלות והאמתיות הרוחניות,) אפס דעת אמונתנו הקדושה לפי מחשבת הרב ז"ל היא בהפך שדעת אלקים והיראה ממנו, הן קודמות לכל המצות. כמו שנראה גם בי' הדברות, שאמר תחילה "אנוכי ולא יהיה לך", שהם עמודי המושכלים הרוחנים האמיתים, ואח"כ "לא תשא, זכור כבד" וכו' שהם המצות. וכמא"הכ "סוף דבר וכו', את האלקים ירא, ואת מצותיו שמור" וכו' הקדים היראה שהיא הסיבה, לשמירת המצות שהוא המסובב, כי הי"ת הטביע כבר בנפש האדם מאת הבראה האמונה בו ויראתה אותו, שהן מקור כל המדות הטובות והמעשים הנכוחים וע"כ היא כבר טהורה וזכה מלידה ומבטן, כמו שיסדו ג"כ בתפלה "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא"' וכו', וכמו שאחז"ל "ונשמה שנתן בך טהורה וכו'," והמצות אשר נצטוינו בתורה, הן רק לשמור נפשנו ולקיימה לא לבד בטהרתה המוסרית כל ימי חיי הבלנו עלי ארץ, כי אם גם להוסיף עוד על שלמוחה ואף כי לבלתי טמאה ע"י פעולות בלתי ראייות ונכוחות. כאשר יורה על זה גם מאה"כ "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך" וכו', כי כאשר תשכח או תסיר מלבך המעמד היקר והנבחר בהר סיני, מת נגלה שם לתת לעמו חקים ומכפטים, וחדלת מעשות הטוב והישר אשר צוך ה אז לעשות, כי אם תלך בשרירות לבך, לתור אחר עיניך ולעשות פעולות מתועבות. הלוא תאבד יקרת נפשך ושחת הודה יפיה וטהרתה המוסרית, בחלאת מדותיך ומעשיך הרעים ובשמירת הנפש מדעות זרות ונפסדות ומחשבות הבל וכזב, אמר אח"כ ג"כ "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה פן תשחיתון וכו', ופן תשא עיניך" וכו', כי זכות וצחצחות הנפש תאבדנה גם ע"י פועל רע, גם ע"י מחשבת פיגול ודעה נפסדה, ועל זה רומז גם מאמר בר קפרא שהחל בו הרב ז"ל "כי אתה תאיר נרי" וכו', כי הנשמה הטהורה אשר עליה יאירו נצוצי אור אלקים עליון כנר אלוקים תחשב הנתונה לאדם לחפש ולחקור בעיונים ומדעים, כמא"הכ "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן" וזש"א "נרי בידך להעלות נר תמיד." ר"ל ראוי לך להשתדל שנפשך תשתלם יום יום ותוסיף אורה תמיד, כי נרך ר"ל נר חייך בידי ע"כ טרם יכבה, השתדל בכל עוז לקנות שלמותך המוסרית, ובזכות זה תאריך ימיך, כמו שאמר "אם אתה תאיר נרי אני מאיר את נרך: כמו שהשמש הזאת עם שהוא עצם בהיר ממנו הושפעו ניצוצות האורה בעולם הנה א"א לקבל האנשים תועלתו אם לא בהמצא בהם הגשם הספיריי אשר בבת העין. כן הוא הענין בהערות האלהיות אשר בדת שעם היותם הכרחיות אמתיות בעצמם והם עצם האור בהחלט הנה אין מבוא להגיע תועלתם אם לא תמצא באנשים התחלה מעולה מתייחסת אליהם בצד מה תהיה אצלם במדרגת העין אצל אור השמש לקבל אורם ולפשט תועלתם ועל זאת הבחינה עצמה אמר המשורר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך (תלים קי"ט) לומר שיעורר בו אותו כח ואותה התחלה שבחינתה עם הערות התורה היא אותה בחינה עצמה שיש לעינים הגופיים עם אור השמש. כי על זה הענין עצמו אמר החכם בנו כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו׳:כ״ג). וזה כי כמו שהנר או האור הכולל הוא האמצעי המוציא לפעול כח הראות. כן הערות המצוה והתורה לכל בני ישראל יהיה אור במושבותם. אלא שהמצוה לפי שהיא חלקית דמה אותה אל הנר החלקי והתורה הכוללת דמה אותה אל האור לפי שהוא מבואר כי לפי רוב הטובה יתרבה התועלת. וצדקו מאד דברי פי חכם וזה הענין נתבאר יפה בשער כ"ט ובמנורה שער מ"ט ת"ל. אמנם זאת ההתחלה כבר גזרו החוקרים שהוא צורת האדם ונפשו הדברית אשר היא נפוחה מנשמת שדי והיא אצלו אספקלרי' זכה וזהירה מוכנת לקבל אמתיות עניני הנמצאות כלן עד שתהיה כטופס ופתשגן כתב הענינים הקדושים מהרוחניות והפשיטות החרות על לוח מציאות הנמצאים העליונים והטהורים אשר נגזרה מגזרתם. והנה חכמינו הקדושים הסכימו בזה באומרם במסכת נדה פ' המפלת חתיכה (נדה ל':) דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו מקופל ומונח כפנקס וכו'. עד ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן ימים שנאמר (איוב כ״ט:ב׳) מי יתנני כירחי קדם אלו הן הימים שיש בהן ירחים ואין בהם שנים הוי אומר אלו ימי הלידה ומלמדין אותו כל התורה כלה שנאמר (משלי ד׳:ד׳) ויורני ויאמר לי וגו'. ואומר (איוב שם) בסוד אלוה עלי אהלי וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה כלה שנא' (בראשית ד׳:ז׳) לפתח חטאת רובץ ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו שנאמר (ישעיהו מ״ה:כ״ג) כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון זה יום הלידה ומאי שבועה משביעין אותו אומרים לו הוי צדיק ולא רשע ואפילו כל העולם כלו אומרים עליך שאתה צדיק הוי בעיניך כרשע. הוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך. משל למה הדבר דומה לכהן חבר שנתן תרומה לכהן עם הארץ אמר ליה אם אתה אוכלה בטהרה מוטב ואם לאו הריני שורפה לפניך הנה שהודיעו בכאן היות האדם מתחלת יצירתו כחני להשיג השלמיות הנכללות בהשתדלות ידיעת התורה האלהית והוא מה שאמר שמלמדין שם אותו כל התורה כלה אמנם ההכרחיות ההוא לא יחוייב צאתו אל הפועל כי אם ברוב ההשתדלות וההתעמלות בו ולפי שרוב בני האדם הם מתרשלים בזה לפנותם אל הבלי העולם וחמדותיו אמרו שבצאתו מרחם אמו בא מלאך וסטרו על פיו והמלאך הזה כבר פרסמו שמו באומרו לפתח חטאת רובץ כי ודאי החוטא בזה מלאך אכזרי ישולח בו להשכיחו את אשר בכחו להשיגו ואולי שהחוקרים שאמרו שכל מה שישכילהו האדם הם על דרך ההזדכרות כוונו אל הכחניות הזה אשר רמזהו חז"ל ויצדק מאמרם. וענין השבועה הזאת היא להורות שאף על פי שביציאתו לאויר העולם נשכחו ממנו אלו הידיעות כמו שאמרנו מכל מקום הכרעה גדולה יש לו אל זכירתן מצד התחלתו זאת שאין לך חומר שבועה לקיים כל דבר מאשר יכריחהו טבע המושבע כמו שאמר (ישעיהו נ״ד:ט׳) אשר נשבעתי מעבור מי נח וגו'. כמו שזכרנו בשער י"ג ולזה אמר שהוא מושבע ועומד שיהיה צדיק ולא רשע שכבר הוא מוכרע לזה מתחלת היצירה ונתנו בזה עצה נכונה מאד והיא שיתנהג בענין הצדקות כפי מה שמתנהג בבקשתו התשוקות הזמניות כמו העושר וכדומ' כי אף ע"פ שיאמרו לו כל העולם שהוא עשיר תמיד הוא מחזיק עצמו כעני והוא רודף אחריהם ואם יעשה כן במצות ובמעשים טובים יתעשר מהם בלי ספק כמו שאמר החכם אם תבקשנה ככסף וגו'. אז תבין וגו' (משלי ב׳:ד׳). ולפי שכל אלו הענינים לא יושגו אליו רק במה שתהיה זכה וברה כמו שאמרנו כי בזה יזדכרו בה כל הענינים שנתנו בכחה ויראו רשמי כחותיה באר היטב לזה אמר שכללי בשבועתו זאת הוי יודע שהקדוש ברוך הוא טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה שאם אתה מעמידה בטהרתה אתה מכיר מתוכה נפלאות מבורא העולם ומלאכיו הקדושים והטהורים כמו שיבא ובאותו ענין היתה הנפש אצל הפילוסופים האלהיים תל שהכל פונים אליו ללמד כל העניינים האלהיים שאין עליהם למוד אחר כמבואר באלהיות במאמר התוארים ובפרט בחתימתו כמו שעל זה הענין עצמו יתכן לבאר מה שאמרו חז"ל במסכת ברכות (י'.) הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן כנגד הקב"ה והנשמה מה הקב"ה מלא את העולם כלו אף הנשמה ממלאה את כל הגוף מה הקדוש ב"ה רואה ואינו נראה אף הנשמה רואה ואינה נראית. מה הקדוש ברוך הוא זן את העולם כלו אף הנשמה זנה את כל הגוף. מה הקדוש ברוך הוא טהור אף הנשמה טהורה. מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים. תבא מי שיש בה חמשה דברים הללו ותשבח למי שיש לו חמשה דברים הללו. והנה בשער ס"ג כתבנו כי דרך חז"ל שהוא ללמוד מהדברים הנמצאים בו יתברך על דרך הפרסום והאמונה וללמד על הנפש האנושית אשר נעלמה מהותה מדעות האנשים היא ישרה מאד. בהפך מה שעשו אנשי החכמות שהם לומדים מהדברים שנתפרסמו להם בנפש על מה שסופק בכתותם ממציאות האל יתב' ואופני הנהגתו ולזה אמר מה הקב"ה וכו' אף הנשמה וכו'. כמו שנתבאר שם. ^*אבל וכו', כונתו שאחרי שכ' בשער ס"ג (עיין ביאורי שם ד' נ"ה:) שתחת שכל חכמי הפילוסופים בארו מהות הי"ת על ידי דמותם אותו בבחינה מה אל הנפש, דמו חז"ל בהפך את הנפש אשר מהותה לא נודעה כל כך לכל איש ישראל, אל הי"ת אשר תאריו הנשגבים נודעים לנו ע"י התורה הקדושה, ישתדל עתה לבאר דחז"ל שם בברכות גם באופן שיורו בהפך איך תודע לנו מהות הי"ת בבחינה מה, באמצעות ידיעת מהות הנפש, כי הנה ד' מעלות ותארים נשגבים צריך האדם ליחס אל הי"ת אם בשם "יודע ומשיג הי"ת" יקרא, ועל היות כל אלה בו יוכל לשפוט ממה שישנם כולם גם בנפש האדם אשר נוצרה ממנו, כי שלמות כל צורה תעיד על שלמות יוצרה, כי המעלות הנשגבות הנמצאות בה אי אפשר שלא תמצאינה גם בו, והד' מעלות הלא הן הא' כי כמו שאין חלק מגוף האדם אשר לא תניע אותו כח נפשו, באופן שלא נוכל ליחד אבר ידוע ולאמר ממנו כי הוא מקום מושב הנפש, כן גם אין חלק בכל העולם ומלואו אשר אין כבוד ה' חופף עליו, ופועל בו כרצונו באופן שאין ליחד מקום וגבול ידוע אשר אותו לבדו אוה למושב לו וזשאז"ל "מה הקב"ה מלא את העולם כלו אף הנשמה ממלאה את כל הגוף", (והמובן הוא באמת להורות על ההפך, ורק מפני הכבוד הקדים במאמרו "מה הקב"ה" וכו' ואח"כ "אף הנשמה" וכו') ורעיון זה הלביש המדרש שוחר טוב בלשון אחר באמרו "מה הנשמה אין אדם יודע את מקומה כך הקב"ה אין כל בריה יודעת מקומו" וכו' הב' כמו שהנשמה היא עצם רוחני הנפרד מחומר ופועלת עליו רק בכחה, אשר ע"כ לא תושג בחושים כי אם על ידי פעולתה, כן גם הי"ת הוא עצם נשגב ונפרד מכל גוף ולא יושג בחושים חמרים, כ"א עפ"י פעולותיו וזש"א "מה הקב"ה רואה ואינו נראה, אף הנשמה רואה (ומרגשת כל ההרגשות) ואינה נראית" (ומורגת בחוש) הג' כמו שהנשאה זנה ומעמדת את כל הגוף, ר"ל כי רק באמצעות כחות הנפש, הזן והמעכל ושאר הכחות המחוברים להם ניזון הגוף וכל אבריו, ורק כל עוד נשמת רוח חיים באפיו יחיה האדם, וכל איבריו חיים ומתנועעים, ואך יצא תצא הנפש יכלה הגוף וכל פעולותיו תשבותנה ולקבר יובל כמאה"כ "תצא רוחו ישוב לאדמתו" כן הי"ת מעמיד ומקיים את כל העולם, ונותן חיים לכל אשר בקרבו כמאה"כ "ואתה מחיה את כולם" כי לא לבד הגלגלים והכוכבים אשר הם מתנועעים לדעת הקדמונים בדעת ובהשכל לעשות רצון בוראם בשם "חיים ומשכילים" יקראו, כ"א גם שאר כל הנמצאים כבע"ח, צמחים ודוממים כולם בשם "חיים" יקראו, כל עוד יפעלו פעולתם אשר נודעה להם לפי טבעם כי פעולת האבן והמים לנפול ד"מ למטה ועלית הרוח ושלהבת אש למעלה, ומשיכת המאגנעט את הברזל בשם "כחם וחייהם" תקראנה, והי"ת הנותן בהם כחם זה הוא המחיה אותם וזשאחז"ל מה הנשמה זנה את כל הגוף אף הקב"ה זן את כל העולם" הד' כמו שהנפש המושגת רק ע"י פעולותיה אין אדם יכול להשיג מהותה ואיכותה ואמתת עצמותה, כן לא יוכל שכל האנושי להשיג מהות ועצמות הי"ת ואנחנו יכולים לאמר שהי"ת הוא רק זולת מה שישיג האדם כי הוא נעלה ונשנב על כל מה שיוכל האדם להשיג אבל אין אנו יכולים לאמר שהוא דבר מה שישיג האדם ד"מ האדם משיג רק דבר שהוא בעל תכלית ואנחנו נדע שהי"ת אינו בעל תכלית כ"א בעל בלי תכלית ונמשך מזה כי ידיעתנו את הי"ת היא רק ידיעה השוללת הנקראת "ראיית אחורים" לא ידיעה מחוייבת אשר בשם "ראית פנים" תכונה כמאה"כ "וראית את אחורי ופני לא יראו" (עיין מזה ביאורי לשער נ"ד) וכל זה מורה על גודל ועוצם מעלת הי"ת וזשאחז"ל מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים" נעלם ומכוסה ונשגב מעין השגת בני אדם "אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים", ולא תושג על אמתתה מעיני השכל האנושי. אבל ג"כ יסבול מאמרם ז"ל שיהא הלמוד לקוח מהנפש על הדרך שאמרנו להקנות בו דעות אמתיות ואמונות נכונות בענינים האלהיים ולראות מראות אלהים מתוך נפשו הטהור' וזה שהידיעות ההכרחיות לכל מקבל עול מלכות שמים הם ארבע מציאות האל יתב'. ופשיטותו מחמר. ונצחיותו. ועוצם עלויו. ואמרו שכלם מתבארות מצד מה שהם מפותחות פתוחי חותם על נפשו אשר נפקדה אתו והיה אומרם מה הקב"ה וכו' אף הנשמה וכו'. כלומר מאין יש לנשמה זה הענין מהשלמות אם לא היה ראשונ' בממציא' יתברך והנה אם כן כשנתבאר שימצא בנשמה אי זה שלמות יתבאר שבו יתברך נמצא בעצם וראשונה. וכן אמרו במדרש שוחר טוב (תלים ק"ג) אצל אומרם מה הקב"ה מלא את העולם וכו'. דבר אחר מה הנשמה אין אדם יודע מקומה וכו'. כך הקדוש ברוך הוא אין כל בריה יודעת מקומו שאפילו חיות הקדש וכו'. נראה שכך יהיה דרך הלמוד בכלן. והנה על אמתת המציאות אמרו מה הקדוש ברוך הוא מלא את העולם ירצה ממציאות נפשך המפורסם אצלו מצד מה שאין חלק מכל חלקי גופך פנוי ממנה יתבאר לך אמתת מציאותו וכו' על זה האופן אצל העולם כלו עד שלא יהיה מקום פנוי מהשכינה וכמו שאמר (ישעיהו ו׳:ג׳) ושוליו מלאים את ההיכל ומלאכיו העידו עליו (שם) מלא כל הארץ כבודו. ועל פשיטותו מרומר אמרו מה הקב"ה רואה כו' ירצה ממה שאתה רואה נשמתך אתה רואה ומרגיש בכל ההרגשים והיא אינה מורגשת ומושגת בשום כח מהכחות ההיולאניות כי אין אתה רואה את כל מאומה אשר יאמר כי הוא זה כן חוייב להמצא זאת הפליאה באל יתעלה שהוא יודע ומשיג כל הנמצאים והוא אינו גוף ולא כח בגוף שיושג ויוחש בחוש מהמושנים ההיולאניים ואף כי העיוניים השכליים גזרו על אמתת מציאותו הנה המה נלאו להשיג מהותו. אמנם על הנצחיות אמר מה הקדוש ברוך הוא זן וכו' לומר כי ממה שנראה שהנשמ' זנה ומעמדת את הגוף וזולתה לא ישוער לו שום קיום ועמידה כמו שאמר (תהלים קמ"ו) תצא רוחו ישוב לאדמתו כן חוייב שיודע מבוראה שהוא יתברך המעמיד ומקיים העולם כלו והוא אשר ממנו ימשך הנצחיות וההתמדה אשר לו מה שיחייב לו יתברך הקיום והנצחיות ראשונ' כי על כן נקרא (דניאל י"ב) חי העולמים כמו שכתב הרב המורה פרק ע"א וזולתו לפי שהוא אצל העולם בכלל כמו הנשמה אצל הגוף לענין החיות והוא מה שאמר הכתוב אתה עשית את השמים שמי השמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כלם (נחמיה ט׳:ו׳) והכוונה כי כמו שכל איברי האדם יקראו חיים בעוד שהנשמה היא אצלם אפילו העצמות והשער והצפרנים וכיוצא ממה שאין בהם הרגש כן השמים ושמי השמים וכל צבאם שהם חיים משכילים מניעים ומתנועעים עם הארץ עצמה וכל אשר עליה מבעלי החיים לאשר אין בהם רוח חיים כמו הצמחים והמחצבים והימים וכל אשר בהם מהחי ובלתי חי כלם יקראו חיים מצד היותך אצלם כנשמה אצל הגוף ואתה מחיה את כלם במציאותך אצלם מוסף על ההמצא בכלן הטבע ההוא אשר בעבורו יתנועעו וינוחו כל אחד לפי טבעו וסגולתו כתנועת היסודות הקלים אל המעלה והכבדים אל המטה או בהמשך המגניטי"ש הברזל וזולת זה מסגולות הנמצאות שהמה כחם וחיותם בלי ספק. והנה על עוצם מעלתו אמרו מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים וכו'. ירצה כמו שעם פרסום מציאות נפשך עמך הנה מהותה נסתר מדעתך בחדרי חדרים כן חוייב אליך לדעת שהאל יתעלה עם עוצם פרסומו הנה עצמותו ומהותו נעלם ונסתר מכל ההשנות האנושיות עד שלא יצדק עליו שום מציאות מכל מה שיגזור עליו השכל האנושי ויותר יצדק עליו שהוא זולת מה שישיג ממה שהוא דבר שישיג כמו שאמר וראית את אחורי ופני לא יראו כאשר כתבנו שם. ובמדרש שוחר טוב במזמור לדוד ברכי נפשי (תהילים ק״ג:א׳) מעשה באדם אחד. שאמר לו לרבן גמליאל באיזו מקום הקב"ה נתון אמר ליה איני יודע אמר לו וזו היא תפלתכם וחכמתכם שאתם מתפללין לפניו בכל יום ואין אתם יודעין מקומו אמר לו שאלת ממנו דבר שהוא רחוק ממנו ה' מאות שנה הרני שואלך דבר שהוא נתון אצלך יום ולילה ואמור לי באי זה מקום הוא נתון. אמר לו ומהו זה אמר לו הנפש שהיא נתונה אצלך אמור לי באי זה מקום היא אמר לו איני יודע אמר לו תפח רוחיה דההוא גברא. מה זאת שהיא נתונה לך אין אתה יודע מקומה ואתה שואלני דבר שהוא רחוק ממני מהלך חמש מאות שנה. הנה שהוכיח אותו בנפשו על העלם הכרת מעלתו ומדרגתו שהוא דבר המחוייב לאדם ידיעתו עם שער הידועות שקדמו ודרך כלל אמר החכם תמהני על מי שלא הכיר את נפשו ורוצה להשיג את אלהיו. ולפי שהנפש הזאת עם שהיא במדרגת המראה אצל אלו הענינים הנה היא אינה מראה הציורין והפתוחים הנפלאים האלה רק בהיותה ברה וזכה מלוטשת כמו שאמרנו ראשונה לזה אמר מה הקדוש ברוך הוא טהור אף הנשמה טהורה כמו שאמרו במאמר דרבי שמלאי הוי יודע שהוא טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה וכו'. כי כל אלו הציורין והפתוחים הקדושים יראו בה בהיותה טהורה ונקיה כמו שהם טהורים אמנם אם תעלה עליה חלודת התאות וחלאת המחשבות הנכריות וזוהמת המעשים המכוערים הנה באמת אז יחשכו פניה כשולי קדירה וכל הוד זיווה ויופיה המס ימס. ועתה פתוחיה יחד והמכתב מכתב אלהים החקוק עליה כלם נהפכו למשחית בצורות מגונות מבהילות משעממות את בעליהן ולזה היה התנאי הכרחי בשתהיה הנשמה טהורה. אך שמע נא בזה עקר נכבד מאד בו יתחלף דעת כל תורני מדעת כל חכמי הפילוסופים וזה שהם שמו המראה הזאת מתחלה חשוכה ונחלאה ואמרו שיש על האדם להשתדל לזככה תחלה והסיר חלאתה ממנה בטהר אותה מפחיתות המדות וקנות טובות תחתיהן ואחרי כן למרק אותה בפתח בה פתוחי סדרי הנמצאות על אמתתן כי הוא עקר שלימות האדם ותכליתו. וכבר נמשכו אל הדעת הזה קצת חכמינו במצות התוריות בשום אותם במדרגת המצות אצל המושכלות מה שאינו ראוי לקבלו מהם בהשקפה אמתית שהרי אין מבוא לשום מצות אלהית אם לא שיקדם אליה אמות מציאות האל יתעל' המצות עליה והנה הידיע' הזאת היא עיקר המירוק כלו שאמרו הפילוסופים ותכליתו כמו שאמר החכם את האלהים ירא ואת מצותיו שמור (קהלת י"ב) הנה שהדעת את האלהים והיראה ממנו הם קודמים לשמור המצות. ואין ספק שהמצות המעשיות התוריות נמשכות מהחלק העיוני שבאדם כמו שביארנו בשער ל"ג. וגם סדור הדברות יורה על זה כי תחלה אמר (שמות כ׳:ג׳) אנכי יי'. לא יהי' לך. ואחר כך סדר המצות באומרו לא תשא. זכור. כבד. וגו'. ולזה כל בעל תורה ראוי שיאמין שהנשמה מתחלה ומעת היותה באדם היא מראה מלוטשת ומזוככת בה יודעו ויזכרו כל הענינים האלהיים כמו שאמרנו ולא נתן לנו אצלה משא הזכוך רק אזהרת השמור כי בזה יהי' הטורח מעט. אמנם האשם המושב לבלתי נשמר ונזהר הוא הרבה.

וזה שכבר הוסכם מחכמי החקירה והביאו החכם בתחלת המאמר החמישי לאלהית כי מהעלה הראשונה יתברך שמו הושפע שכל נבדל אשר הוא הראשון והיותר נכבד אשר ממנו הושתת זה העולם בכללו אשר לסבתו נמצא הגלגל החלק, הראשון הוא לכל גלגלי השמים והוא לבדו מכלם המתנועע מחמתו תנועה רבה ועצומה בשנים עשר שעות מפאת המזרח אל פאת המערב והנה כמו כן הורגש בעינינו הרואות אשר היה אבינו אברהם ראשון לכל בית ישראל נאזר בגבורות הנמצא הראשון יתעלה שמו אשר אמר לו בתחילה (בראשית י"ב) לך לך מארצך וממולדתך וכו' ובסוף (שם י"ז) התהלך לפני והיה תמים. וישנם את מתניו וירא וירץ לפניו במרוצה עצומה זאת התנועה עצמה מכל אשר היו לפניו ולאחריו אשר להערה זו באו דברי הנבואה עליו. מי העיר ממזרח צדק יקראהו וכו' (ישעיה מ"א). כמו שבא פירושה מרוב המפרשים וממדרשי חכמינו ז"ל (ב"ר פ' מ"ג) ופרשה אשר בצדה (ישעיה שם) תוכיח ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אוהבי אשר החזקתיך מקצות הארץ ומאציליה קראתיך ואומר לך עבדי אתה בחרתיך ולא מאסתיך. הרי שיחסו הכתוב בפירוש אל בעל התנועה הזאת. רצוני שהוא מתעורר עצמו ממזרח לבא כלפי המערב בתנועה עצומה ונפלאה והענין המכוון בזה הוא כי כמו שהיו לכל אחד מגלגלי השמים עם כוכביהם תנועות מיוחדות כל אחד לפי זמנו אמנם הצד השוה שבהם שכלם יתנועעו בתנועות עצמם מפאת המערב אל המזרח בהפך מתנועת הגלגל העליון. כן ועל הדרך הזה עצמו הורגש מהתחלפות תנועת אברהם אבינו בכל מסעיו ומהלכיו עם אלהיו לתנועות כל הדורות ההם כי הוא רץ והם רצים הוא רץ בתנועתו העצומה הלוך ונסוע להתקרב אל האלהים ולדבקה בו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו והמה פנו אליו עורף ולא פנים ורצים להתרחק ממנו בכל מאמצי כחם ומהידוע כי התנועה הזאת המערבית המיוחסת לו מעידה על זה עדות שלמה כמו שאמרו (ב"ב כ"ה.) אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר. רבי עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה חוץ ממערבה שאינו עושה כל עקר מפני שהיא תדירא ואסיקנא מאי תדירא תדירא בשכינה דאמר ריב"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו שהודיעונו מקום תפלה דכתיב (נחמיה ט') וצבא השמים לך משתחוים [מלמד ששכינה במערב] ואף רבי אבהו אמר שכינה במערב דאמר רבי אבהו מאי אוריה אויריה ופרש"י ז"ל אוריה בלשון פרס מערב: