זְד֤וֹן לִבְּךָ֙ הִשִּׁיאֶ֔ךָ שֹׁכְנִ֥י בְחַגְוֵי־סֶּ֖לַע מְר֣וֹם שִׁבְתּ֑וֹ אֹמֵ֣ר בְּלִבּ֔וֹ מִ֥י יוֹרִדֵ֖נִי אָֽרֶץ׃
עקידת יצחק
אמנם קצת הפילוסופים הקדמונים שגזרו על מציאות הנבואה הנה הם תארוה לפי דעתם ושמו מדתה משוערת למדתם וזה כי האדם הנבון המפרח על צד היותר גאות במעשים התבוניים אשר אצל הדברים האיפשריים יקרא אצלם נביא בענין ההנהגה וכשיתיישר במעלות השכליית אל השגת המושכלות והידיעות בענינים הכרחיים יקרא להם נביא בהשכלה ולזה כאשר יעלה חכם מהם בלמוד מהדקדוק אל ההגיון וממנו אל ההנדסה והתשבורת ומשם אל חכמת התכונה וממנה אל הטבעית ומשם יעלה אל מה שיקרח אצלם החכמה האלהית כבר יחשב לאיש ההוא. שעלה אל הר ה' ושעמד במקום קדשו וכאשר נתקיים להם ציור אלו העיונים שהשיגום ובפרט בענינים האלהיים כשעלו בידם עיונים דקים דמייניים חשבום לאמתיים כבר יאמרו שראו מראות אלהים ושבמחזה שדי חזו כל מה שיושג להם מהעיון. והיה מהם מי ששם משלם לעור שמצד הרגלו וטוב הרגשו ידע כל מבואות העיר רחובותיה ומובאיה ואחר נתפקח כי אז ראה בעיניו אמתת כל מה שידע בתחלה ולא נתחדש לו רק תוספת ביאור ותענוג כמו שכתב זה החכם בהקדמת אגרת חי בן יקטן. והנה המאמר הזה ומשלו אם יאמר על חקירתם הוא מבואר הביטול שאם הנביא לא ישיג בנבואתו רק מה שיודע אליו ראשונה בכח עיונו מה הוסיף כח האלהי ומה תועלת יש בהם. ומ"ש מתוספות הביאור והתענוג זה ודאי יצדק במשל שנוסף לו דעת והכרה במראות והגוונים אשר היתה לו בהם עד הנה השערה חסרה בלי ספק גם התענוג שנהנה הנאה חושיית אשר למראה עיניו, אבל בנמשל לא יצדק כלל שהדברים הידועים השגה שכלית באמתת גדריהם ובמשיגיהם העצמותיים אשר אין להרגש חלק בהם מה יוסיף ומה יתן תענוג בהן עוד הכח הנבואיי ואין דעת יותר מדעת: באמת דעת זה הוא נצר משורש נחש הקדמוני וענף עץ הדעת טוב ורע כל אוכליו יאשמו מבלתי תת שום מציאות אל הרצון האלהי על מציאות העולם והנהגתו זולתי ע"י הטבע הקדום המרוייב מצד סבותיו ושלא להיות שום דבר רק מה שיגזור השכל אפשרות מציאותו מצד עיוניו ולזה כחשו בכל הספורים הבאים בתורה ובנביאים מהניסים והפלאים היוצאים מההקש הטבעי כי אמרו שא"א לצאת אל הפועל רק מה שביד החכמים לעשותו אם מפלאי הטבע ותחבולותיו או ע"י הקסם או הדמיון וכיוצא כמו שנודע מדבריהם ולא בחרו בעצמם רק המציאות החמרי לבד כמו שיבא אצל העגל שער נ"ג. ואלה אשר השחיתו את העולם בדעותיהם המקולקלות והם אשר חשכו המון העם מלכת אחרי אלהיהם כי גרשו האמונה בו ובהשגחתו מכתותיהם. ועל ההצלה מהם ומשבושיהם בקש שלמה בתפלתו שתים שאלתי מאתך אל תמנע ממני וכו' ואמר ראש ועושר אל תתן לי וכו' (משלי ל') כמו שכתבנו ביאורו שער ט"ז לפי שראה שמהם נפרדו הארבע כתות המקולקלות שסמכם שם באומרו אל תלשן עבד אל אדוניו פן יקללך ואשמת. דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך דור טהור בעיניו וכו' (שם). אמר שרעות הכתות האלה וקלקולם אין ראוי להלשינם אל אדיניהם שבשמים כי אחר שגלוי וידוע לפניו ית' הנה לא יגיע מההלשנה רק קללת העבד המולשן לא זולת. וזה צחות מליצה להראות בה עוצם פרסומם ברשעתם. והנה מצד היותם גוזרים היות עניני המציאות כלם ע"ד החייוב כמו שאמרנו אמר עליהם דור אביו יקלל וכו' כי הם לא יחזיקו טובה לאביכם שבשמים במה שימשך מרצונו דבר מכל צרכיהם ושוה בעיניהם שיברכוהו או יקללוהו כי לא יגיע מזה ריוח ונזק רק אם יזהרו מזה מדרך המוסרי גם את אמו שהוא טבעם הנאות מכל הב"ח לא יברכו ולא ישבחו מאחר שלפי דעתם א"א להם לקבל שכר אלהי על טוב מזגם ויושר בחירתם. ועל חושבם שכבר הכינו עצמם למעלת החכמה בזיכוך שמריהם וטוהר מדותיהם ומחשבותיהם שזכרו בספריהם אמר דור טהור בעיניו ומצאתו לא רוחץ (שם) כי עדיין פחיתות דעותיהם המוטבעות בהם מזוהמתו של נחש הקדמוני הם מוטבעות בדור ההוא הרע ועוד טומאתו בו אשר לא יכול להטהר כי אם יובא במים החיים מי התורה האלהית המסירה והמפסקת הזוהמא ההיא ולא זולת. אמנם על השתגעם בחשבם שכבר עלו במעלות הנבואה וראו גדולות ובצורות במראות אלהים אמר (שם) דור מה רמו עיניו ליחס לעצמם גדולות ונפלאות מהם עם היותם בלתי רואים אם לא שעפעפיהם ינשאו ע"י זולתם כאלו האנשים שעפעפי עיניהם גדולים מאוד ונפל בהם רפיון העצבים ולא יכלו לראות אם לא שינשאו על ידי אחרים והם קרוב מאד לסומים והנמשל דומה למשל מאד כי העיון האנושי היא נמנע להשיג האמיתות בעיון האלהי אם לא בהישרה אלהית כמו שביארנו בשער הנזכר. והם לא הרגישו אבל חשבו שמה שלא הושג להם אין לו מציאות ולזה הם מתפארים כסבורים שהגיעו אל תכלית השלמות כמו שיחשוב העירוני העשיר מה שלא ראה אותו בעירו אין לו מציאות. ולזה הוא משתרר בעצמו בחשבו שכבר הגיע אל תכלית המעלה האנושית ומזה נשתגעו גדוליהם. זה יאמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון (ישעיהו י״ד:י״ד). וזה השמים אעלה למעל מכוכבי אל ארים כסאי (שם) וזה לי יאורי ואני עשיתיני (יחזקאל כ״ט:ג׳) וכאלה רבות, וזה סכלות נפלאה הוכיח עליה האלהים ע"י עבדיו לא' מהם באומרו זדון לבך השיאך שכני בחגוי כו'. ועוד אם תגביה כנשר וכו' (עובדיה) אומר כי זדון לבו השיאו לחשוב מחשבות נפלאות ונפסדות שאין להם שום סמיכות וזה כי הוא דבר של תימה שמי שהשכינה בחגוי סלע הוא תכלית רום שבתו ואינו יכול לעלות משם אפי' אמה אחת יהיה אומר בלבו מי יורידני ארץ ומה יעשה אם ישכון באויר או בגובה השמים אבל תדע שאין צ"ל עכשיו שאתה שקוע בארץ ואתה ירוד מעצמך כי אם תגביה כנשר ברום האויר וגם אם בין כוכבים שים קנך שהם למעלה מהגלגלים משם אורידך נאם ה' (שם) זה חלק האנשים אשר רמו עיניהם לבלתי הכיר את עונם וגוזרים על עצמם מעלות וגדולות לא להם, לא כאלה חלק אנשי השם אשר גדלו בבית המלכות ששמה ישבו כמה מעלות מהשרים והכירו את עצמם והקטינו שעורם בערכם כמו שהיה ענינו של אברהם אבינו כשעלה למעלת הנבואה והיו לו מהלכים בין הנמצאים הנבדלים אמר ואנכי עפר ואפר. דוד אמר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וכו' מה אנוש וכו' (תהילים ח׳:ד׳). ואמר ואנכי תולעת ולא איש (שם כ"ב) ומשה ואהרן ונחנו מה (שמות ט״ז:ו׳) וזולתם. סוף דבר כי זדון לבם וקיצורם השיא אותם בפלוסופותם להקרא נביאים וחוזים עם שהם רחוקים מהמעלה ההיא. אמנם על היותם בדעותיהם אלו משחיתים את העולם ומגרשים האמונה מכתותיו ומבטלים יראת שמים ומשלחים רשעי האנשים אלו באלו באומרם לית דין ולית דיין אמר (משלי שם) דור חרבות שניו והוא מבואר שהם הגורמין ודמם להם יחשב. ואחר שזכר ד' כתות ודעותיהם זכר ד' שפטים הרעים אשר עשאם האלהים להפרע מהם ע"פ מדותם ואמר לעלוקה שתי בנות הב הב שלש הנה לא תשבענה וכו' שאול ועוצר רחם ארץ לא שבעה מים וכו' (שם). אמר כי אל הנקמה וההפרע מהם יש לו עלוקה א' בת שתי פיות וכל אחת מהנה אומרת הב הב וא"כ הם ד' והוא ממש כפי רשעתם שלמאמרם בהקדמות יחוייבו להם שני סכליות. הא' חיוב המציאות ממציאות סבתו. והשני סלוק ההשגחה הרצונית. והנה מהסכלות הראשון נמשכו להם ב' שבושים הא' מה שאמר דור טהור בעיניו וכו' והשני מה שאמר דור מה רמו כמו שאמרנו. ומהסכלות השני נמשכו להם השנים הנשארים והם דור אביו יקלל ודור חרבות וכו'. והוא מבואר. ואחרי כן באר השפטים ההם בעצמם. כנגד הראשון אשר אביו יקלל וכו' אמר שאול, כי דור שאביו ואמו יעזבוהו לפי דעתו מי יאספהו כי אם שאול מתחת והארץ אשר היתה אם כל חי תפתח את פיה ובלעה אותם בלא זמנם וזהו פורענות המגפות המתרגשות לבא בעולם ומכלות אותם. וכנגד הדור השני אשר היה טהור בעיניו וכו' אמר ועוצר רחם וזה כי האיש והאשה כשנזדווגו להוליד כבר חשבו שלא חסרו מכל צרכיהם כלום אבל אינו כן כי מפתח ההריון ביד הש"י (תענית ב'.) ופעמים יעצור בהם וכן ישלח באלו שכבר חשבו שהכינו עצמה ושזככו חומריהם ושאינם צריכין דעת אחרת להשלמתם עוצר רחם אשר לא יולידו ולא יצלחו. וכנגד דור מה רמו עיניו וכו' לחשבם היותם מכתות הנביאים אמר ארץ לא שבעה מים כי יעצור להם את השמים ולא יהיה מטר ויראה אם יש ממשות בנבואתם להמעיר על הארץ בכחותיהם הנבואיות או בתפלותיהם כמנהג הנביאים הנזכרים בתורה ובנביאים או בחסידי האומה האלהית. וכנגד דור חרבות שניו אמר (משלי שם) ואש לא אמרה הון כי ימטר על רשעים המטים עקלקלותם המשולחים בהנהגתם אש וגפרית ורות זלעפות וכמו שנזכר בסדום ובנותיה. ויי' המטיר על סדום ועל עמורה וכו' וכן בקרח על זה הענין עצמו ואש יצאה מאת ה' (במדבר ט״ז:ל״ה) כי באש ה' נשפט בכל האנשים המשחיתים ההנהגה הכוללת. וכן כל דבר המפסיד ומכלה יכונה באש. ואחר שדבר בכל חלקי הכתות ומשפטיהם קלל אותם בקללה משותפת לכולם לפי הענין המשותף בהם והוא אומרם לאל סור ממנו כי טובתינו בל עליך. ואמר (משלי שם) עין תלעג לאב וכו'. וזה כי העורב אין לו עמל בבניו רק ההולדה לבד כי אחר כך הם מתנכרים אליהם ועוזבים אותם על רחמי שמים דכתיב לבני עורב אשר יקראו. (תהילים קמ״ז:ט׳) ונאמר מי יכין לעורב צידו (איוב ל״ח:מ״א). אמנם הנשר הוא ידוע שהוא מתעמל על בניו יותר מדאי כמו שאמר הכתוב כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף (דברים ל״ב:י״א). ואז"ל מוטב שיכנס בי החץ (מכילתא יתרו מ"ת פ"ב). ולזה אמר כי עין הרשעים האלו הלועגת לאב וכו' באומרו דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך. שזהו סבת כל רשעתם עם היותם מולידים אותם ומספיקין צרכיהם ראוי שיבאו עורבי נחל לנקר עיני האנשים האלה ולהם המשפט מצד ההולדה לבד, אבל לא יאכלוה לגמרי אלא בני נשר כי הם הראויים לתת נקמת ה' על שני הענינים יחד על ההולדה ועל יתר הספוקים:
גן נעול
(עובדיה א, ח) "והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו". פירוש "חכמים" בעלי הלמודיות ובעלי מלאכת מעשה כמו חכמי המדידה והמספר והם בונים המבצרים והסוללות וכיוצא. וכן חכמי הבנאים והצורפים העושים כלי קרב וכיוצא. וכן חכמי המלחמה ותקון המצב והמשחית (שמואל א יד, טו) כולם יאבדו, והדבר למד מענינו. כי קודם לזה אמר (עובדיה א, ג) "זדון לבך השיאך שוכני בחגוי סלה מרום שבתו אומר בלבו 'מי יורידני ארץ'?". הודיע שבגאותו ובתפארת רום עיניו אין פחד אלהים לנגדו ואומר "מי יורידני ארץ?" כי הוא חכם בעיניו. ונשען על חכמתו וגבורתו, לעשות ולתקן בחכמה כל הצריך למלחמה, ולהלחם ולהתגבר על כולם בגבורתו, סוס ורכב ועם רב ועמהם גבורים ואנשי חיל. ואמר השם ב"ה (א, ד) "אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך, משם אורידך נאם יי'". כי לא יפלא ממני דבר. וביום אחד תאבדנה חכמתך ותבונתך וגבורתך, אז תפול כאחד הנבלים. והזכיר עוצם המפלה שלא תהיה לו תקומה. גם הזכיר כי אנשי בריתו ואנשי שלומו יבגדו בו ויעזרו במפלתו. ועֵשָׂו לא יבין הקשר הנעשה אליו. ואמר כמתמיה (א, ו) "איך נחפשו עשו, נבעו מצפוניו". כלומר איך היה כן שנגלו לשונאי עשו כל מצפוניו ועצותיו? מי הגיד להם המצפונות האלו? ואמר כי אנשי בריתו ושלומו שסמך עליהן עשו, הם גלו מסתוריו לשונאיו וגרמו לו מכשול גדול. ובספר "מעין גנים" יתבאר בעז"ה כי הבינה כוללת הבנת תכונות נפשות בני אדם, הוא המשגת נטיות הנפשות ודרכיהן. כמו (משלי ז, ו) "אבינה בבנים נער חסר לב". וכן יתבאר שם, שהדבר המושג בבינה מתואר "תבונה". והנה עשו התבאר בתבונותיו שמבין דרכי עם ועם ומנהגיהם, והתבררו לו תבונות רבות על איזו עם יש לסמוך שלא יפר ברית, ועל איזו עם אין ראוי לסמוך. וכן יצא לו בתבונתו איך יעלימו עצתם וסודם. וכל כיוצא בזה המסתעף מכח הבינה המפיקה תבונות בבינתה. והנה ביום אידם יתגלו מצפוניו לשונאיו פתאום ע"י אנשי בריתם ושלומם. לכן אמר בדרך תימה איך היה זה? ואיה תבונות עשו? ואמר (עובדיה א, ז) "אין תבונה בו". כלומר עתה נגלה לכל שאין דרך תבונה באדום. ולפי שנודע לכל שהיו בהם תמיד אנשי תבונות בדברים כאלו, אמר הכתוב אל תתמה איך פתאום היו סכלים ונבעו1ונודעו מצפוניהם לשונאיהם? ואיך פתאום כשלה עצתם ולא עמדה להם חכמתם בעריכת המלחמה מבצריהם וכליהם? ואיך פתאום נשתה גבורתם והיו לנשים, עד שנפלו כולם בחרב ולא נשאר מהם שריד ופליט? הלא מקדם היו בם חכמים בלמודיות ובכל מלאכת מעשה, וגבורים הממלטים נפשם, וכן היו מלאים תבונות כמו שבארנו; ועתה אבדו שלשתן. כי כל זה קרה להם ביום אף ה' כבוא קץ אידם. ועל זה אמר (א, ח-ט) "הלא ביום ההוא נאם ה' והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו. וחתו גבוריך תימן למען יכרת איש מהר עשו מקטל. כלומר הלא אני ה' אעשה כל אלה", להאביד חכמיהם ולהאביד תבונתם ולשום מחתה בלב גבוריהם. וכל זה למען יכרתו כולם מקטל חרב שונאיהם ולא ינצלו בזרוע, כי יחתו גבוריהם. ולא ינצלו במבצריהם וכיוצא העשוים בחכמת חכמיהם, כי יאבדו החכמים. ולא ינצלו בתחבולות הבינה, כי תאבד תבונתם. ולפי שכל הענין מדבר ממפלתם ביד שונאיהם, הדבר למד מענינו שאין הזכרת תאר "חכמים" ושם "תבונה" הנזכרים פה על חכמת ההנהגה והתבונה בהנהגה. כי מה ענין אבדון החכמים והנבונים הישרים והצדיקים למפלתם ביד שונא שלא ישאר מהם איש? ועוד נדבר על פסוק זה בספר "מעין גנים":
גן נעול
(משלי ל, כו) "השפנים עם לא עצום, וישימו בסלע ביתם". וכן כתוב בדברי המשורר (תהלים קד, יח) "סלעים מחסה לשפנים". ואין השפן עושה כן בחכמה, ובערכו הוא סּכלות. כי הוא קטן ולא עצום, ומה לו לחקוק בסלע משכן לו? ודי אם ישכן תחת צֶאֱלִים ובחוֹרֵי עפר. אמנם השם ב"ה הטביע בו מדה זו שלא יבטח בשום מחסה ובית, זולתי בסלע החזק. והנה השפן מוכרח בטבעו לעשות כן. ולפי שהוא ב"ה עשה כל מעשיו לתועלת יצוריו, ואנו רואין שאין זה מועיל לשפן, ידענו שהוא דומה במדתו למדת הזריזות שבנמלה הנטועה בה ללמד לבני אדם דרכה בחכמה. וכן נטע בשפן מדת הפחד ללמד לבני אדם דרכה בחכמה. ומה ילמדו מזה? שלא יבטחו לא בהון ולא בעושר ולא בגדולה וכבוד ולא בגבורה ובאומץ. אבל יבקשו מחסה להם מה שהוא חזק-מכל והוא שם ה' כדרך (משלי יח, י) "מגדל עוז שם יי', בו ירוץ צדיק ונשגב". וזו הוא תוכחה לכסילים הסרים מיראת ה' וחכמה, ובוטחים על חילם. כמו שאמר (משלי יד, טז) "חכם יָרֵא וסר מרע, וכסיל מתעבר ובוטח". כי הכסיל ישים זהב כסלו וישען על גבורתו וגדולתו, כמבואר למעלה (חדר ד' חלון ג'). וכדרך (תהלים מט, ז) "הבוטחים על חילם" וגו'. כאומר: לך אל השפן וראה דרכו שאינו בוטח ואין מחסה די לו זולתי הסלעים החזקים. מה תעשה אתה האדם המוכן כל רגע לפגעים ולתמורות, על מה תבטח תחת השמש? ולכן חֲכָם. הֶיֵה נוהג כמנהג השפן בחכמה. ירא את ה' וַחֲסֵה בצל כנפיו. וכן מצינו שהמשילו הנביאים החסיון העליון הזה לסלע. דוד אמר (תהלים יח, ג) "יי' סלעי ומצודתי". כלומר כמו הסלע שהוא החזק שבמחסיות תחת השמש, כן השם ב"ה כביכול מגן ומחסה ליראיו. כמו שאמר (שם) "אֵלי, צורי אחסה בו". וכן אמר ישעיה ע"ה כשהזכיר מנהגי החכם (ישעיה לג, טו-טז) "הולך צדקות ודובר מישרים וגו' הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו". כלומר איש זה חוסה בשם ה', ומצדות סלעים חזקים מִשְגַבּוֹ. ומי שאינו חוסה בה' לא יועילוהו מחסה הסלעים, כדרך (עובדיה א, ג) "שוכנִי בחגוי סלע מרום שבתו, אומר בלבו 'מי יורידני ארץ?'" ואמר (שם) "משם אורידך, נאם יי'". ומבואר למעלה (חדר י"ב חלון ג').