וְאָ֨נֹכִ֜י הִשְׁמַ֤דְתִּי אֶת־הָֽאֱמֹרִי֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר כְּגֹ֤בַהּ אֲרָזִים֙ גָּבְה֔וֹ וְחָסֹ֥ן ה֖וּא כָּֽאַלּוֹנִ֑ים וָאַשְׁמִ֤יד פִּרְיוֹ֙ מִמַּ֔עַל וְשָׁרָשָׁ֖יו מִתָּֽחַת׃
גן נעול
"עַמי זְכָר נא מה יעץ בלק מלך מואב, ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל" (מיכה ו, ה). פירוש. זְכוֹר חסד השם ב"ה שעשה עמך, כי בלק מלך מואב הסכים להאבידכם. וכן עשה כי שלח אחר בלעם לקללכם. ולולי כי מנע השם ממנו הכח לעשות, היה מאביד אתכם. ולכן יפול על זה לשון "עצה" כדרך הכלל שבארנו למעלה (חדר ב, חלון ה). וכמו "יועץ בליעל" האמור על סנחריב מלך אשור ובארנוהו למעלה (חדר ג חלון ט). וידוע כי כל מחשבות אנשי מואב ובלק מלכם היו לרעה ולהצר לישראל, כמבואר בתורה. ולוא יכול יוכלו, היו מאבידים אותם במלחמה או באיזו רעה שתהיה. אבל אין כונת הכתוב להודיע זה, כי רבים קמים עלינו בכל דור ודור לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם. אך הכוונה להזכיר העצה שלקח באיזו אופן יעשה עמכם רע, והוא לשלוח אחר בלעם לקוב אתכם. וע"י כן נתגלגל הדבר שהיה מוכרח לברך אתכם ולהזכיר אתכם לשם ולתהלה לכבוד ולתפארת, ומלאך רע בעל כרחו היה מדבר טוב עליכם. ונתפרסם מעלתכם בעיני העמים השונאים אתכם, כי האמינו לדברי בלעם. ועל זה אמר זְכָר נא עצת בלק, ומה ענה אותו בלעם בן בעור. ולכן לא נזכר לשון "מחשבה" אלא לשון "עצה" שלקח בלק אחר משפט שִׂכְלוֹ ששפט בין מחשבותיו הרעות, וזה כדרך הכלל שיסדנו למעלה. וגם על זה רמזנו למעלה אצל סנחריב. וידוע כי חכמי מואב וזקני מדין היו נבוכים בלבד, ולא ידעו מה יעשו, כי לכן השלימו ביניהם וקראו לזקני מדין להועץ במה יוכלו להם. כי ידעו כי ישראל עם רב, כמו שכתוב "ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא" (במדבר כב, ג) הודיע שהיה מגורתם בעבור ריבוי העם, לא בעבור פחד אלהים וענן כבודו הנוסע לפניהם לְהִלָחֵם להם. כי אם היו נותנים לבם למעלת ישראל וכי ה' נלחם להם, לא היו יראים בעבור כי רב הוא, כי גם מתי מספר ינצחו בעזרת ה' גבור מלחמה. ולפי שהם לא פחדו רק מריבוי העם, אם היו יכולין לקבץ עם רב מהם היו נלחמים אתם. אבל לא היה להם מחנה רב, ולכן השלימו עם מדין והגידו להם הסכנה, כמו שכתוב "ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הַקָהָל את כל סביבותינו" (במדבר כב, ד). כדי שיאספו גם מדין מחניהם וילחמו מואב ומדין כאחד עם ישראל ואז אפשר שינצחום. אבל בלק בן צפור היה קוסם קסמים ובעל חקירות ותחבולות, ומאז הבין שאין ישראל מנצחים בעבור רבויים, כי ראה בשכלו שיש בענין ישראל זכות יוצא מדרך הטבע. ודן כן ממלחמת סיחון ועוג, שני מלכי האמורי הגדולים שנאמר עליהם "אשר כגובה ארזים גבהו" (עמוס ב, ט), ואין ספק שנעשו נפלאות לישראל במלחמה [אתם]. וראיה, מה שאמר השם למשה "אל תירא אותו" (במדבר כא, לד). וכן הנצחון המבהיל שהכוהו ואת כל עמו כמו שנאמר "עד בלתי השאיר לו שריד" (כא, לה), וכן כל כיוצא בזה [נצחון] התפרסם בתורה והיה נודע בימים ההם לשכני האמוריים. וכל זה ראה בלק בעין לבו. ובעת שנצחו ישראל את האמורי לא היה בלק מלך למואב, כי אם היה בעת ההיא מלך לא היה קורא לזקני מדין להתחבר עמהם להלחם עם ישראל, כי לפי דעתו לא יעמדו במלחמה נגד ישראל גם אם יהיו רבים מהם. ובעת שבאו ישראל אל ערבות מואב הומלך בלק. ואז אמר לעמו שישמרו מהלחם עם ישראל, כי היא לא תצלח. [אמר] להם הטעמים והודיעום כי הם נצבים למעלה מדרך הטבע.
בית אלהים
היסורין הבאים על האדם מצד עונותיו, לפעמים בגופו, לפעמים בבני ביתו, לפעמים בממונו, כי האדם ידאג ויצטער עד מאד בחסרון שיגיע לו בבניו ובממונו, ונמצא שהיסורין לעולם בגופו, אלא שאינם שוים אלא כפי מה שראוי לו על מה שחטא, והנה פרעה שהיה בזמן אברהם אבינו ואבימלך ופרעה ומצרים כלם לקו בגופם ובבני ביתם ובממונם, כמו שכתוב (בראשית י"ב) וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם, ולאברם היטיב בעבורה, ובאבימלך כתיב (שם כ') וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהתיו, וכתיב ויקח אבימלך צאן ובקר ויתן לאברהם, ופרעה ומצרים לקו בגופם במכות שבאו עליהם ובכללם מכות בכורות לבניהם, ואח"כ בממונם, כמו שכתוב (שמות י"ב) וינצלו את מצרים, וגם בצדיקים הקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה ומנכה מיעוט עונם ביסורין, מי לנו גדולים משלשת הרועים משה אהרן ומרים, משה לקה מעט מן הזמן בצרעת ידו על שאמר (שם ד') והן לא יאמינו לי, אהרן קדוש ה' לקה בבניו נדב ואביהוא, כמ"ש (דברים ט') להשמידו וכתיב (עמוס ב') ואשמיד פריו ממעל,
גן נעול
(ישעיה לג, ו) "והיה אמונת עתך חסן ישועות חָכְמַת ודעת יראת ה' היא אוצרו". פירוש "חכמת", ציורי החכמה ומנהגיה. וכדברי הכלל הי"ב. כי הנביא התנבא על ימות המשיח. והחל (לג, ב) "יי' חנֵנו לך קוינו" וגו'. והודיע כי יעשה ה' נפלאות ויושיע ציון כמקדם. ועל זה אמר (לג, ה) "נשגב יי' כי שוכן מרום מלא ציון משפט וצדקה". וכדרך (שעיה א, כז) "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". ובשעת הקלקלה אמר (ישעיה א, כא) "איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים", כלומר לא נמצא בה עוד משפט וצדק. וְנִבָּא כי לעתיד ימלא ציון משפט וצדקה. וכבר בארנו בבית הראשון (חדר ב' חלון ב') כי צדק משפט ומישרים הם מכונות החכמה העליונה. וכן אמרנו בכלל הכ"ה כי יראת ה' היא יסוד החכמה, השמירה והעשייה. וקודם ליראה [באה] האמונה, אלא שהאמונה ענין טבעי וקרוב לשקול דעת האדם. כי בהאמינו שֶׁחֻקֵי החכמה נבעו מפי עליון ב"ה מוכרח לדעת שהן הן החכמה הגמורה. וכשתהיה יראת ה' על פניו, יתאמץ ללמוד ולקבל החקים האלו וישמרם בלבו, ויתגבר על טבע לבו המצייר רע וינהג בחכמה. וכן בארנו פעמים רבות שהשגחת השם ב"ה דבקה בחכמים, ושבאמצעות החכמה והדעת יהיה האדם נושע בה' תשועת עולמים. ומלת "חוסן" על התוקף כמו (עמוס ב, ט) "וחסון הוא כאלונים". וכנגד זה אמר "והיה אמונת עתך חסן ישועות חכמת ודעת". כלומר בהיותך בכל העתים תמים באמונת ה', ולא תהיה פעם מאמין ופעם סר ונלוז, תהיה אמונתך תוקף ועוז-ישועות הנמשכים מחכמה ודעת, שע"י כן תנהג כל עת בחכמה. ובתנאי שתהיה יראת ה' חָרות על לבך. כי היראה אוצר לחכמה. ולולי היראה לא תועיל האמונה לבדה בהיותך עז פנים ונשען על שרירות לבבך הרע. וכבר בארנו למעלה (חדר ד' חלון י') פסוק (משלי כא, כ) "אוצר נחמד ושמן בנוה חכם". ועל מה שבארנו שם נשען סוף הפסוק הזה שאמר "יראת יי' היא אוצרו". וכל זה יזכו בעבור כי יעזרם השם ב"ה מקֹדש וימלא ציון משפט וצדקה. וזהו העזר האלוהי שדברנו ממנו בכלל הכ"ד: