עמוס ז:ט מחשבת ישראל: יסוד מורא וסוד תורה ומורה נבוכים

מה נכבדה חכמת המבטא וראשיתה דעת המלות החמש. כי יש כלל גבוה כולל כללים שפלים ופרטים והנה נקרא הכלל השפל הקרוב אל הכלל הגבוה מין גבוה והקרוב אל הפרטים מין שפל. והנה הכלל הגבוה כמו גוף כולל האבנים והכוכבים והמתכות והצמחים והחיים. והנה החי מין גבוה כולל העוף והבהמה והאדם והדג. והאדם מין שפל כולל ראובן ושמעון. ומצאנו מספר העוף האמורה בפרשת שמיני עשרים ובפרשת ראה אנכי אחד ועשרים וקדמוננו אמרו ראה זו דאה וכן איה היא דיה. ורבי מרינוס הקשה אם איה היא דיה מה טעם לספרה פעמים. וחכמינו אמרו כי הזכירה הכתוב בשתי לשונות שלא ליתן פתחון פה. אם כן יזכיר שמות כל עוף בכל לשון והשם לא דבר רק לשון שיבינו העם וזהו האמת. ותירוץ זאת הקושיא מחכמת המבטא כי איה שם מין גבוה כולל דיה ודאה כמו (בראשית ט״ו:י׳) ואת הצפור לא בתר כולל תור וגוזל או שיאמר הכתוב (עמוס ז׳:ט׳) ונשמו במות ישחק ובמקום אחר (הושע י׳:ח׳) ונשמדו במות און ועוד כי שתי אותיות נלקחות מן דאה. על כן בכל חכמות ובכל אומנות אין אדם מבקש לדעת הפרטים כי אין כח באדם לדעת תכליתם וכמה מספרם כי לא יעמדו רגע אחד על מתכונת אחד לעולם כי יאבדו תמיד והכללים עומדים לעולם.

ומפני שהמסכים לעשות דבר יתעורר לעשותו בקימה, נאמר לכל מי שיתעורר לאיזה ענין – שהוא ׳קם׳: ״כי הקים בני את עבדי עלי״. והושאל זה הענין לעבור גזרת האל על עם שהתחייבו העונש לאבדם ״וקמתי על בית ירבעם״, ״וקם על בית מרעים״; ואפשר שיהיה אמרו: ׳עתה אקום׳ – מזה הענין; וכן ׳תקום תרחם ציון׳ – כלומר: ׳תקום על אויביה׳;