קהלת א:ב מחשבת ישראל: גן נעול, עקידת יצחק ואגרות צפון

החדר השביעי ובו י"ז חלונות יבאר שם דבר "חכמה" שבספר קהלת כולם על חכמת ההנהגה הישרה. יביא כל הכתובים שנזכר בהם שם זה. יבאר אותם כפי דרכו:
(קהלת א, יג-יד) "אני קהלת הייתי מלך על ירושלים. ונתתי את לבי לדרוש ולתור בְּחָכְמָה על כל אשר נעשה תחת השמים הוא ענין רע נתן אלהים לבני אדם לענות בו". פירוש, תחלה פתח ספרו ואמר (א, ב-ג) "הבל הבלים אמר קהלת וגו' הכל הבל. מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש". והזכיר כל מה שהוא תחת השמש, והכל למראה עיני האדם ולמשמע אזניו. והודיע שאין כל חדש תחת השמש, ואין בהם יתרון ומועיל לאדם זולתי החכמה כי היא עליונה ממעל לשמש. והחכם ינחל נחלת שדי ממרומים, ואת נפשו יְחַיֶה לנצח. ולכן אין טוב כי אם חכמה ויראת ה'. ואחר שהקדים זה החל לבאר דבריו ואמר כי פי המדבר הוא קהלת שהיה מלך על ישראל בירושלים. ואמר ראב"ע ז"ל "עניני הספר יורו כי באחרית ימיו חברו, כאילו יאמר לדורות הבאים: כך וכך נסיתי בימי חיי, ויכלתי לנסות כל דבר בעבור היותי מלך. וענין 'על ישראל', בעבור שהיו בם לעולם נביאים וחכמי לב כמו בני זרח, ולא כבני קדר השכונים באהלים. והענין שהייתי מלך על עם חכם ונבון. ואמר 'בירושלים' בעבור היות מקומה נכון לכל החכמה". ע"כ. והנה בהיותו קהלת שאסף החכמה והתבונה והדעת מן השם, הודיע שנתן לבו (ב, יג) "לדרוש ולתור בחכמה". והדרישה היא החקירה כמו (ויקרא י, טז) "דרש דרש משה". "ולתור" כמו (במדבר יג, כה) "מתור הארץ", כדרך המרגל ארץ והולך בה לארכה ולרחבה לראות מה היא. כן תר בחכמה ובכל חלקיה לראות על כל אשר נעשה תחת השמים. והוא העמל הנעשה תחת השמש, שבני אדם יגעים בדברים אלו ומשתמשים בהם בכחותיהם, זה כה וזה כה. יש מהן בעלי התאוה לאכול ולשתות ולהתענג בתענוגות בני אדם. ויש מהן בעלי הכבוד והשררה למשול על אחרים ולעשות המלחמות. ויש מהן בעלי השכל החוקרים בטבעיות ובכל הלמודיות ומלאכת מעשה. וכל כת מהן יחשבו דרכם נכון, ושהם מאושרים אם ישיגו חפצם. וכאשר דרש ותר בחכמה העליונה שהיתה אסופה בנפשו, ראה והבן שכל הנעשה תחת השמים הוא ענין רע ואין חפץ בו. ואלהים נתן התשוקות האלו לבני אדם לענות בו. כלומר שינהגו בענין הרע הזה. לא שחפץ השם במנהגים האלו. חלילה חלילה! אבל נטע בנפש האדם מתחלת היצירה כל הכחות האלו שמהן תסתעפנה התשוקות בכללן. ובני אדם נבדלים בעניניהן. יש שתגבר עליו התאוה. ויש שתגבר עליו הכבוד המדומה והממשלה. ויש תגבר עליו תשוקת ההשכלה בטבעיות. והכל ענין רע בעבור שהוא תחת השמים. ואין הנהגתן בחכמה ודרכי השם ב"ה, ולכן אין בם תועלת. ואין בעליהן מאושרים גם אם ישיגו תאותן. וכן לא תועיל בינת האדם ושכלו להשיגם. גם לא יבין תכלית המעשים ועיקרן מראשית עד אחרית. ואלהים חפץ כן שייראו בני אדם את ה' וילמדו ממנו החכמה באמת, וישתמשו בכחותיהם כפי דרכי החכמה העליונה ואז טוב להם. אבל הם סרו מדרך ה' ונדבקו בדברים שתחת השמש, ונשענו על כחותיהם לעשות כטוב בעיניהם, ועל בינתם ושכלם שיבינו דרכם. וטעו טעות גדולה וכמו שאמר (קהלת א, יד) "ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח". ומלת "ראיתי" על ראית השכל. כי בהיות חכמה קדומה בנפש יוכל להשכיל שכל הנעשה תחת השמש הבל ואין בו מועיל. וכמ"ש למעלה (חדר ה' חלון א').

אמנם יראה לי כי הנה שלמה בחכמתו השתדל בהתר הדברים הללו ופתרונן וזה במה שחתם דברי חלקי חקירותיו במהות האדם וכל מעשה איש ופקודתו בספר קהלת ואמר וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת י"ב) הורה לשם שתכלית האדם וסוף שלימותו הוא שלעת קצו יופרדו שני חלקיו אלה זה מזה הפרדה גמורה כל אחד לעצמו מבלי השאיר מאחד מהם שום שארית אצל חברו לא שהיה אפשרי שום אדם בעולם שיחיה ולא יראה מות ואפילו היותר שלה שבאנשים כמו שכתבנו הענין יפה בגזרת מי מריבה שטר פ' ידרש משם: אמנם זה שאמר החכם בהפרדתו הנה יושלם אליו בהיות על תכלית הטוב בהיות בחיים חייתו עד שלא תתערב נפשו ולא תתקשר עם תכונות חומרו ופחיתיותיו להתעצם בהם כלל ואם נטה אליו זה מצד מה שישתדל שיהיו נפרדים ונחלקים בשעת חתום עד שסוף ישוב העפר על הארץ כשהיה מבלי עירוב נפשיי והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה מבלי עירוב גופני וכמו שאמר תננה לו כמו שנתנה לך (שבת קנ"ב.) ולזה סמך ואמר הבל הבלים אמר קהלת הכל הבל לומר שכבר יפול החצי ממספר ההבלים שזכר בכתוב הראשון אל דברי החקירה ההיא בראש הספר שאמר הבל הבלים אמר קהלת ששם כוון אל הענינים אשר מצד הנפש ואשר מצד החמר אמנם עכשו אמר שעניני החמר נשארו בהבל לבד למה שלא נברא כי אם לשמש אל השכל והשכל ישוב למקוה מעלתו וכבר ביארנו זה יפה בפירוש המגלה ההיא תהלה לאל גם זכרנוהו אצל ויפח באפיו נשמת חיים שער ז'. אמנם זה הענין מההפרדה על זה האופן הוא קשה מאד אצל האנשים כי הנה כלל האנשים יש לנפשם נטייה גדולה אצל חומרם בהתעסק' תמיד בעסקי החומר וכל מעשה תקפו וגבורתו עד שתתקשר נפשם ותמסר בידם לכל מלאכת עבודת עבודה ועבודה זרה וקשה לה וכל כך מתקו לחכה וישרו לעיניה עד שאהבה אותו אהבה עצומה בחייהם ובמותם לא נפרדו כי הכח הגופיי ההוא הוא שטן הוא יצר הרע שולט עליה והיא נתפשה עמו ונשארו אצלו ממנו ענינים רעים ונפסדים נמשכים ממנה אצל הגבלה עולים ויורדים בה והן הנה רוחות הטומאה אשר אמרו שנמצא אצל המתים (במ"ר פ' י"ט) ולזה אמרו שנפש הרשעים היא קשה לצאת כמו הצמר הנאחז באחד הקוצים (ברכות ח'.) כמו שיבא בפסוק וימת שם משה. ולפי שכלל האנשים כלו הם מזה המין גזרה התורה טומאה חמורה על כל המתים כי באמת הטומאה החמורה בפגרים לא נמשכה כי אם מפאת הנפש הזאת ומהשחתתה כמו שנתבאר בפרשת פרה אדומה שער ע"ט כי לא קויים בהם וישוב העפר וגו'. אבל נשארו אצל הגוף ענינים רעים מזיקין ומטמאין כי על כן הנשמה עולה ויורדת אצלו כל שנים עשר חדש ומזה המין היא המיתה הנזכרת אצל הנפש בכל מקום אחד המרבה ואחד הממעיט. אמנם כבר נמצאו על המעט ובזרות אנשי מופת כמו שאמרנו שלא היתה לנפשם עם חמרם אותו עירוב וקישור אבל היה חמרם נמשך אחר השכל בכל מעשיהם אבל לא נצולו מנטייה מה במדה מהמדות ותכונה מהתכונות ואנשים כאלה בשעת הפרדתם אם לא גברה יד חומרם להמשיך הנפש אחריו אל מקומו כראשונים הנה גם כן לא הספיק טוהר נפשם להתגבר על החמר ולהתפשטה ממנו לגמרי אבל ישארו עדין ענינים קלים וחלושים ממנו וידבקו עם הנפש ויעלו עמה ותשב שם במחיצה ידועה עד שתתפשט שם ממנה הפשטה גמורה שא"א באופן אחר כמו שכתב הר"דק ז"ל בכאן שבגלגל האש נשרפו בגדים של אליהו ז"ל וכלה בשרו ועצמו והרוח שבה אל האלהים אשר נתנה. ואולם טוב מזה ומזה אשר נעשתה בו ההפרדה השלימה הטהורה עולה למקום מושבה בלי שום עירוב ודבוק עם שום דבר המעכב עלייתה משובה אל מקומה האלהי והעפר על הארץ כשהיה מבלי שום התאחזות לנשמה עמו והוא ענין שלא ימצא באיש מהאישים כי אם בפלא גמור. אמנם כאשר זה הפלא הונח נמצא הנה באמת הגוף הנפרר מזה החבור אין בו צד טומאה כי נתקיים בו וישוב העפר על הארץ כשהיה ועפר בעלמא אינו מקבל טומאה. וכמה נפלא אותו מאמר שאמרו בכתובות (ק"ג:) אמר ר' חייא אותו היום שמת רבי בטלה כהונה. כי הנה לפי שהוא היה קדוש אלהים בכל הדורות ההם עד שאמרו מקדושתו שמעולם לא הכניס ידו תחת אבנטו ובשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו לפני יוצרו ואמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא נהנתי אפי' באצבע קטנה (שם ק"ד.) והרי הוא באמת יצא מכלל ילוד אשה בענינים אלו וכן אמרו ממנו (שם ק"ג.) שנמנע מבוא לביתו כל בי שמשי כדי שלא להוציא לעז על החסידים הראשונים ולזה אמר ר' חייא שאדם כזה בטלה טומא' וטהר' כהונה אצלו כי לא היתה שם טומאה מצד התאחזות הנפש או חלק מחלקיה שיביאו צד טומאה בגופו כמו שאמרנו. וזה ענין מה שנתברר מאד מציאותו במשה רבן של נביאים וזה במה שנתבאר בתורה שלא נתעסק בקבורתו זולתי האל יתע' לבדו כי הוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים וכבר נתבאר בזה ביאור נפלא שלא היתה שם טומאה ואם כן נתבאר שהיה הפרודה השלם כפי מה שתארו החכם. ועל זה הענין יובן בטוב המאמר ההוא שזכרנו מענין שליחות מלאך המות אצל מר"עה. וזה כי הנה האל יתעלה לא שלח אותו להשליטו על נפשו של משה אבל אמר לו לך והבא לי נשמתו וזה כי השבת הרוח והנשמה אל האלהים אשר נתנה א"א כי אם ע"י הפרוד ההוא הנזכר אשר יעשה ע"י מלאך המות שהוא ההעדר הכרוך בעקבי כל מורכב. אמנם השליח טעה בשליחותו כי הוא א"ל תן לי את נשמתך כסבור שהיה מכלל האנשים שהשטן שולט עליהם לסבה שזכרנו ולזה גער בו ושלחו בנזיפה וא"ל במקום שאני יושב אין לך לעמוד והוא האמת הברור כי זה ההעדר המוחלט ומציאות נשמתו הקיים אינה במעמד אחד כלל. הלך מלאך המות והשיב דברים לפני הגבורה כי נצחהו בגבורה מופתית והוא חזר לפרש לו השליחות באומר לך והבא לי נשמתו כלומר זה אמרתי לך לא דבר אחר והוא שיתעסק בפרוד ההוא וממילא תבא אליו הנשמה ומיד הלך ובקשו מצד חבורו כאשר הוא ולא מצא כי לא יכול עמו ^*והשתדל מצד חלקיו וכו' ר"ל כי חז"ל רצו להורות בזה רק, כי לא בעבור הפסד אחד מהד' יסודות אשר מהם מורכב כל אדם, ולא בעבור הפסד והשחתת הרכבתם הזאת בעצמה, אשר ע"כ שב כל אחד ואחד מהם למקומו הראשון, מת משה כאחד משאר בני אדם, כי באמת היה הוא שולט על כל ד' יסודות אלה, ורק עפ"י ה' ורצונו לבד מת, ועל ידו שב גופו אל מקום נעלם ונסתר מעין כל, והלבישו רעיון זה במעטה משל יקר ונחמד מאוד, באמרם שמלאך המות בא "אל הים" רמז ליסוד המים, "ואל ההרים והגבעות" רמז ליסוד העפר "ואל הגיהינם" רמז ליסוד האש, "ואל מלאכי השרת רמז ליסוד הרוח עפ"י מאמר הכ' "עושה מלאכיו רוחות" שר"ל שגם הרוחות בשם "שלוחי מלאכי ה'" יקראו "ואל ישראל" רומז על ההרכב' האנושית מכל אלה יחד, וכ"א וא' מהם אמר "לא בי הוא, כי הוא שליט וגובר עלי, ורק אלהים הבין דרכו, ר"ל אופן מותו, והוא ידע את מקומו אנה הוא נקבר". והשתדל מצד חלק ו' וד' רבעיו אשר מהם הורכב בנינו אשר יש להעדר לבא מצדם. ועל יסוד המים אמר שהלך אצל הים ושאל עליו משה ראית וא"ל כי מיום שהעביר ישראל בתוכו לא ראהו לומר שהיסוד הזה הנכלל בו אינו תחת רשותו שכבר היה משה מושל עליו ומבטל את טבעו ושלא הכיר ממנו דבר אחר זולת זה. והנה על היסוד העפר אמר שהלך על ההרים והגבעות ושאל עליו לאמר אם יכול לו מצד טבעו והוא השיב שמיום שקבלו ישראל את התורה עליו שאז לא היה משוכני עפר כי הוא עלה אל האלהים ולזה לא נשאר יכולת עליו משם ואילך: אמנם על יסוד האש אמרו שהלך אצל גיהנם שהמפורסם הוא אש יוקדת ולפי שהוא היסוד היותר דק ואשר נראו בו הענינים האלהיים אמר שהוא לא ראהו אבל שכבר שמע שמעו ועכ"פ שהוא אינו תחת רשותו. ועל יסוד הרוח אמר שהלך אצל מלאכי השרת ע"ד שנאמר עושה מלאכיו רוחות (תהילים ק״ד:ד׳.) והם אמרו לו שלא יבקש ענין זה אצל היסודות הפשוטים אבל שיבקש אותו מצד מה שהם נמצאים ממוזגים בהרכבת האדם שכבר ימצא לו עלה ושחיתא יותר קרובה להפריד חלקי חבורו והנה אז בא אצל ישראל כאלו הוא היה מכללם וישלוט על כל אחד מהם והם השיבו אלהים הבין דרכו והוא ידע את מקומו. הנה חכמי ישראל אמרו לו סוד הענין וטעמו כי עם שהוא מכלל המורכבים הנה הפרדתו היתה שלמה באופן שהאל ית' הוא לבדו המתעסק בה והוא הבין דרכה וידע את מקומה כי הוא יתעלה בכבודו ובעצמו גנזו מבלי שהיתה שם צד טומאה והביא נשמתו לחיי העולם הבא והוא מ"ש ויקבור אותו בגי וזו חבה יתירה נודעת לו למשה רבינו על כל אשר היו לפניו ולאחריו. וכבר היה האל ית' עם משה ואליהו ע"ה בזה הענין כמלך שהיו לו באחת הפרזות שם אוהבים חולאים נוטים למות הא' צוה להביאו לעיר קודם שימות כדי לכבדו שם במותו והשני הלך הוא אצלו שם בכבודו ובעצמו ונתעסק בקבורתו למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר את השני. כי באמת כאשר היתה מיתתו הפרדה נפלאה על פי ה' כמו שאמרנו כן היה ענין קבורתו דבר נפלא אשר לא נודע עד היום ההוא טעם הקבורה האמתי כמו שכתבנו אצל קבורת האבות שער כ"ב והיותר נכון כי מאמר עד היום הזה דוקא שעדיין הדבר נעלם ונסתר מאד והכוונה שלא נעלם מקום קברו לבד אלא גם ענין קבורתו וסודה כי קבר וקבורה אינם שוים בענין כמו שחשבו הרא"בע והר"לבג ז"ל לפי מה שכתבו במצבת קבורת רחל וכאשר זכרנו שם. וצריך שנדע כי העלם קברו של משה ושלא נודע מקומו אין לא חשבוהו חז"ל למעלה אצלו אדרבא חשבוה לגרעון מה שאמרו בפרשת שיטים במדרש רבה (פ"כ) ובתנחומא (פ' בלק) זה לשונם ולפי שנתעצל לא ידע איש את קבורתו ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון קונו מכאן אתה למד שמדקדק עם הצדיקים כחוט השערה עד כאן. וכבר דברנו שם מטעם זאת העצלה וענינה ועתה אין הכוונה רק למה שיראה שהם זכרם לברכה ראו שכבר תהיה לו למעלה וכבוד אם היה קבר איש האלהים נכר ונודע לכל כי מעשה אלהים הוא אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד ולמה שנתעצל במעשה זמרי וקדמו פנחס נענש בזה כי כמו שלא נתפרסם ולא הראה עצמו במעשה ההוא כן לא נראתה קבורתו ולא נודע מקומו איו ואם יראנה שום אדם נעלמה ממנו לשעתו כמו שנראה מפשט המאמר שזכרנו ראשונה. אמנם אני חושב שבכלל דבריהם אלו כוונו להורות על ענין ההסתר וההעלם שבא בענין קבורתו וזה שהזקנים הללו כשבאו לחקור היכן הוא קבורתו מי שבקשו ליחס לו המעלה הגמורה מכל הצדדים מצאו כנגדם מה שרואים אותו למטה במה שנעלם קברו עד שלא נודע מקומו אצל מציאותו אמנם מי שיבקשו ליחס לו המטה ראו כנגדם מה שראו איתה למעלה מכל בני האדם במה שכן הושלמה אצלו ההפרדה עד שנתעסק בגופו האל הקדוש בקדושתו המעיד על טהרת מיתתו מכל אשר לפניו ולאחריו עד שנחלקו לחצאין ונמנו וגמרו שא"א שלא הוסכמו בו שני הענינים ושהמיחסים לו המעלה יודו בצד המטה והמיחסים המטה יודו בהכרח שהוא למעלה והיא עצמו טבע הדבר המסופק אשר עליו אמרו לכך. נאמר ולא ידע איש את קבורתו יורו כי לענין הספק ההוא ולהעלם ענינו נאמר כן לא לבד להעלם קברו. והנה נתבאר מה שרצינו ביאורו בענין זאת השאלה החזקה וביאור אלו המאמרים אשר יאות הקדמתם לביאור זה החלק המספר סלוקו של משה אדוננו אל מעון קדשו כפי קבלתנו הנאמנ'. וכבר דבר הרב המורה בזה הספק בפרק ההצלחה והתירו במה שאמר שתיבת לקיחה הנאמרת באליהו ז"ל היה כעין הנני לוקח את מחמד עיניך במגפה (יחזקאל כ״ד:ט״ז) וכמוהו כי לקח אותו אלהים (בראשית ה׳:כ״ד) כי ההפרדה השלמה היא הכרחית לשלמות ההצלחה הנפשיית כמו שאמרנו. ומה שאמרו ז"ל (מ"ק כ"ו.) אליהו לא מת רצו ^*שהיה שלם מחיות וכו' ר"ל שכבר השלים החיים פה בעולם הארציי אשר אינם אמיתיים כי המות דבוק ואחוז בהם ובא לחיי העולם הנצחיי האמיתיים שאין בהם עוד שום מיתה ולפי"ז לא יסתור מאמרם זה "אליהו לא מת" למה שכתב עד עתה, אך דעת חז"ל, שהבדילו בין אליהו והדומים לו לשאר צדיקים, נראה שאינה כן כי אם שאף שכל שאר הצדיקים קרואים ג"כ, "חיים במיתתן, נשגבה בכל זאת מעלת אליהו והדומים לו עוד יותר ממעלתם. שהיה שלם מחיות העולם שהיה בו דומה כמת אל עולם החיות אשר אין בו מות שכך אמרו בישי אבי דוד וכלאב (ב"ב י"ז.) וזולתם והנה לפי זה הפי' בטל זה המחלקת אלא שאין דעת חז"ל נוחה הימנו ודאי שאם כן מאי שנא אלו והלא כל הצדיקים במיתתם קרויין חיים ועל כל פנים יש להודות כי הנה אליהו ז"ל נתאוה למקום פטירתו של משה רבו כי המקום אשר שלחו ה' להעלותו בסערה השמים שם חלקת מחוקק ספון כמו שכתבנו על ענין אותו שליחות לצורך הנבואה בפרשת הסנה שער ל"ה וזו ראיה עצומה למעלתו עליו בלי ספק ואחר שדברנו זה השיטור נבא אל ביאור הפרשה הזאת שהיא סיום התורה האלהית ויהיה מה שיאמר בה גם כן מסכים ונאות למה שיחייבהו השכל כמעלתו וכפי מה שרצוהו חז"ל בה שהוא דבר הלמד מענינו:

ויתכן כי אל שלשת המדרגות האלו כוון הנביא לומר על השלמים שבבריאה האנושית כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכו' (ישעיהו מ״ג:ז׳). ויהי חלוף הלשונות כפי חלוף המדרגות במעלתן והנה מבוארות מעצמן. והנה אחר שהית' הנפש האנושית על התואר הזה שהנחנו כבר. יחוייב שכל אותן האנשים שיתעצלו וישאירו עצמן באותו מציאות החלוש שיש לה בתחלת ענינה. לבלתי התאמץ לעלות אל גרם המעלות על הדרך אשר זכרנו. כי אין להם שום מבוא אל ההצלחה האנושית ואל ההשארות הנצחי כלל. כי הצור' ההיולאנית היא הווה בהוייתו ונפסדת בהפסדו ככל שאר הצורות ההיולאניות. וכמ"ש ההוא ינוקא בשם רביה בהאי הבלא דפומא. ולזה כל האנשים שהם רקים משלמות מעצמן וגם לא קבלו הישרה אלהית להשלמתם לא נמצא בהם איש מוצלח ומאושר כי אם בזרות ועליהם נאמר כל הגוים כאין נגדו וכו' (שם מ') וכמו שביאר הן גוים כמר מדלי (שם). כי כמו שהטפה שנופלת מהדלי בשעת הדלייה היא לבדה אשר תושב אל מקורה ומקומה הראשון. וכל המים אשר בדלי הם מוצאים להספיק צרכיהם להשקות הבהמה או לגבל טיט או לאיזה דבר אשר יעשה מהם לכל מלאכה. ואינן חוזרין שם לעולם. כן הוא יחס שלמי האומות אשר יש להם חלק בהשארות הנצחי אל כלם. כי השבים מהם אל המקום אשר משם חוצבו הם מעט מעט. וכמעט בטל במעוטו כערך הטפה הנופלת מהדלי אל הבור אל רוב המים אשר בתוכו. וההולכים לאבדון ולהפסד הם רבים במאד מאד. כערך המים אשר בדלי עצמו אל הטפה הנופלת בתוך הבור. ואמר (שם) וכשחק מאזנים נחשבו שאינו מעלה ומוריד דבר בערך הנשקל בהם. וסיים הן איים כדק יטול להורות שהם במדרגת המותר והפסולת הנמצא בתבואות שא"א זולתו ועל אלו וכיוצא בהם ועל מעשיהם אמר החכם הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים וכו' מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל וכו' (קהלת א׳:ב׳-ג׳) כי כל פעולותיהם לארבעת רבעיהם שזכרם החכם בתחלת ספר המדות. אם המלאכה והלמוד אשר לחלק השכל. ואם המעשה והבחירה אשר לחלק החמרי. כלם הם הבל הבלים. ולזה כפל שתי פעמים לומר הבל הבלים. כי כל אחד משניהם הוא הבל מצד סוגו והבלים מצד שני מיניו. וזה מצד שכל ענינם ותכליתם הוא תחת השמש (שבת ל':). אמנם כאשר העביר העיון על מקום שלמות האדם. והוא מצד המעשים אשר הם למעלה מן השמש. והן אותן שתעשינה בעלותו במדרגת האצילות שאמרנו. מצא שאינן הבל הבלים על הדרך ההוא. אבל שישוב העליון למקומו הגבוה והמעולה והשפל למקומו אשר בו. כמו שפסק הדין בסוף דבריו וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח חשוב אל וכו' (שם י"ב). ולזה סמך לשם בחתימתו הבל הבלים אמר קהלת וכו'. ולא כפל ההבלים כבראשונה. לומר כי אז כשהיו כל המעשים על זה האופן לא יהיה הבל ולא הבלים רק שני מיני הפעולות אשר לחלק העפרי לבד. כי החלק השכלי והפעולות הנמשכות ממנו שכלם הם למעלה מן השמש יש להם אחרית ותקוה בלי ספק. כך נתבאר לנו כל זה שם בפי' קהלת. ארמוז קצתו עם הנלוה אליו ממינו בפרשת אחרי מות שער ס' ב"ה: