וְזָרַ֥ח הַשֶּׁ֖מֶשׁ וּבָ֣א הַשָּׁ֑מֶשׁ וְאֶ֨ל־מְקוֹמ֔וֹ שׁוֹאֵ֛ף זוֹרֵ֥חַֽ ה֖וּא שָֽׁם׃
האמונות והדעות
הראשונה מהם, מן התכליות, והוא שהשמים והארץ כיון שהתברר שיש להם תכלית בהיות הארץ באמצע וסבוב השמים סביבותיה, התחייב שיהיה לכחם תכלית; כי אי אפשר שיהיה כח לאין תכלית בגשם בעל תכלית, ודוחה זה הידוע. וכאשר יכלה הכח השומר אותם התחייב שיהיה להם תחלה וסוף. ואחרי שנגלתה לי זאת הראיה, התישבתי בדקדוקם, ולא מהרתי לגזור אומר בה, עד שבררתיה, באמרו שמא הארץ אין לה תכלית בארך וברחב ובעמק? אחרי כן אמרתי אלו היתה כן, לא היתה השמש מקפת אותה עד שהיא משלמת סבובה בכל יום ולילה פעם אחת, ותשוב זורחת ממקום שזרחה ובאה למקום שבאה, וכן הירח ושאר הככבים. ואחר כן אמרתי שמא המים אין להם תכלית? ואמרתי ואיך יהיה זה והם מתנועעים כלם וסובבים סביב הארץ תמיד כי לא יתכן לחשוב כל הגלגל הקרוב אלינו הוא אשר יסוב, והשאר יותר גדול משיסוב, מפני שאין אנו משכילים כי אם זה הדבר אשר יסוב, ולא נשכיל אחריו דבר אחר, כל שכן שנאמין שהוא שמים ונאמר שהוא סובב. ואחרי כן חקרתי ואמרתי שמא יש ארצות רבות, ושמים רבים, יקיפו כל שמים מהם הארץ שלהם, ויהיו עולמים שיאן להם תכלית. וראיתי זה נמנע מצד הטבע, כי לא יתכן להיות עפר ממעל לאש בטבע ולא אויר תחת מים בטבע, כי האש והאויר קלים שניהם והעפר והמים כבדים שניהם. וידעתי כי אילו הי בנמצא גוש עפר חוץ לארץ הזאת היה בוקע כל אויר וכל אש עד אשר יגיע לעפר הארץ הזאת. וכן אם היה מקוה מים חוץ למים האלה היה בוקע האויר והאש עד שיגיע למים האלה. ומצאתי המציאה הגמורה כי אין שמים בלתי אלה ולא ארץ כי אם זאת, וכי השמים האלה יש להם תכלית, והארץ הזאת יש לה תכלית, וכאשר גשמיהם יש להם גבול, כן יש לכחם גבול מגיע אל קץ ויעמוד אצלו, ולא יתכן להם לעמוד אחר כלות הכח ההוא ולא ימצאו קודם היותו, ומצאתי הכתוב שהעיד עליהם בתכלית, באמרו (דברים י"ג ח') מקצה הארץ ועד קצה הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים. והעיד כי השמש תסובב סבוב הארץ ותשוב בכל יום: וזרח השמש ובא השמש (קהלת א' ה'):
יסוד מורא וסוד תורה
ויש בדברי רבותינו דברים רבים צריכים ראיות ופירוש כמו (אבות ג:ד) הנעור בלילה (פסחים קיא) ו[ה]שתה מים זה מחכמת התולדות. ודבר אגרת בת מחלת ממשפטי המזלות. ודבר הלבנה שהלשינה על החמה מחכמת המזלות. וככה דברים רבים במקרא צריכים פירוש כמו שהזכיר קהלת הארבעה שרשים שהם שמים וארץ ורוח ועפר והנה (קהלת א) וזרח השמש כנגד שמים (קהלת א) והארץ לעולם עומדת (קהלת א) וסובב סובב הולך הרוח ואיננו בא כלל (קהלת א) וכל הנחלים הולכים אל הים ואלה ארבעתם נזכרים בפרשת בראשית (בראשית א) את השמים ואת הארץ ורוח א-להים מרחפת על פני המים. וככה (ישעיהו מ) מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן כל בשליש עפר והארץ מי תכן את רוח ה'. וככה (תהלים קד) נוטה שמים כיריעה יסד ארץ על מכוניה עושה מלאכיו רוחות המקרה במים. וככה (תהלים לג) כונס כנד מי הים יראו מה' כל הארץ וככה הזכיר (תהלים לג) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם וככה (איוב כח) לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה כי הוא לקצות הארץ יביט תחת כל השמים יראה. וככה (משלי ל) מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ. וככה כתוב (איוב יא) ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. וכתוב אחר אומר (איוב לה) התכוננת עד רחבי ארץ והכל נכון למשכיל. וככה דברים רבים כאשר נזכר בסוף ספר תהלות. כי אש וברד מהארץ וזה אמת בראיות ברורות וככה המים על השמים ואיך הם המאורות והכוכבים ברקיע אחד והכל אמת. וחכמי התלמוד בדורנו על דרכים רבים. יש הוגה בו לדעת האיסור וההתר ויש מי שידע המדרשים גם הוא יחדש אחריהם ויבקש טעם לכל מלא וחסר. ועתה אומר כלל. דע כי הנביאים אינם שומרים המלות בעצמם בשנותם הדבר רק הטעמים שומרים לבדם שהם העיקרים כדברי אליעזר (בראשית כד) הגמאיני השקיני. ויצחק אמר לעשיו (בראשית כז) בעבור תברכך נפשי בטרם אמות ורבקה אמרה ואברככה לפני ה' לפני מותי. ובחלום (בראשית מא) יפות מראה ויפות תואר ובפתרון לא נאמר כך ונאמר לבלעם (במדבר כב) ארה לי והוא אמר קבה לי. ובדברי משה (במדבר כא) וישלח מלאכים אל סיחון אעברה בארצך לא נטה בשדה ובכרם ומשה שינה ואמר לא נעבור בשדה. וכתיב (שמות לב) ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ומשה שינה ואמר הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם וכהנה רבות. והנה בעשרת הדברים (שמות כ) זכור (דברים ה) ושמור (שמות כ) ולא תחמוד (דברים ה) ולא תתאוה (שמות כ) ועד שקר (דברים ה) ועד שוא. אבני שהם בלא וי"ו ומשה שינה שיהא בוי"ו. גם לא תנאף ככה ותוספת ומגערת והמשכיל יבין.
עקידת יצחק
ואולם מה שאחשוב שהיתה עקר כוונתו בזה הוא לפסוק ולגמור דין בספק אחד שנסתפק בדרוש הזה הנפלא שזה תוארו. אחר שהנפש ההיולאנית בתחלת ענינה הוא כענין הכנה והתחלה אל האצילות ההוא הנבדל המתעצם בו כמו שכתבנו ראשונה מי יתן ונדע אם ההכנה ההיא תדבק עם הגוף בהפסדו כאשר נתהוותה ונתקיימה באמנה אתו או אם תתדבק אצל העולם הנבדל אשר נתעצמה בו. וזה שאם נניח שתתדבק בעצם הנבדל ירצה שיתהפך הדבר ההוא מהיותו היולאני אל עצם נבדל רוחני והוא פלא. אמנם אם יונח שתתבטל הנה באמת יחלש מציאות השארות הנפש ההיא הנקנית משני פנים. האחד כי איך יתכן שישאר העצם ההוא המתעצם מזולת הדבר אשר הנחנו שנתעצם בו. והשני שכבר יהיה הענין הנשאר דבר אחר זולתי זה האיש הרמוז מאחר שלא יהיה הוא ולא דבר ממנו. והנה אחר שהיה זה בלתי איפשר כלל בחק זה הדרוש. חוייב אם כן אמות הענין הראשון והוא שהכח ההוא ידבק בעצם הנבדל וישאר עמו קיים נצחי כי הכח הזה על זה האופן אינו דבר מורגש חומרי שיהיה נמנע זה ההתעצמות בו כמו שנתבאר עניינו היטב בשער ההוא הו' שזכרנו. שם בארנו השלש מדרגות אשר בהנה יעלה האדם אשר הראשונה מהם היא היותה על זה הכח. ומשם יעלה אל התיכונה והוא השכל הקנוי אצל החוקרים הנקנה. וממנו אל השלישית אשר קראוהו שכל נאצל. אשר אצלם ימצאו כל שלמיות האדם לפי מדרגותיהם והנה כלם מתעצמים יחד בחייהם ובמותם לא נפרדו כלל. ובמדרש הנעלם (זוהר פ' אחרי) מה שיספיק להאיר עיני החכמים בדרוש הזה הנפלא תאנא והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך (ש"א כ"ה) נשמת אדוני מיבעי ליה אלא כמה דאמרן זכאה חולקהון דצדיקא דכלא אתקשר דא בדא נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב"ה אשתכח דנפש צרורה בצרור החיים. ראה כמה הפליגו להראות ענין החקירה הזאת ואמות המשפט עליה אחר שלא נעלם ממנו כי השמות האלו אשר הזכירום מנפש רוח ונשמה הם עצמם המדרגות עצמן שזכרנום הנה כמו שביארנו שם. וזאת היא עצמה כוונת החכם במאמר הזה שהיינו עליו באומרו יעקב אבינו לא מת לפסוק ולומר שהשלמות הזה הראשון המכונה אצלם בנפש הוא נשאר בלי ספק ואין משיחין ואין טוענין עליו מטענת הסעודה לומר שהוא היה ממש מן הכחות הסועדים ואיך ישאר אחר שתעקר השלחן מלפניהם שאין טענה זו טענה כי יספיק ההתעצמות ההוא להפרידו מההיולאניות ההוא וליקח אותו אליו. ולמה שהיה הענין ביעקב אבינו על זה האופן ממש. רצוני שכבר. היו לו שלשה שמות כנגד שלשה נפשות אלו תלה הדבר הנכבד הזה בו. וזה כי הוא נקרא יעקב בבחינת השלמות הראשון הנקרא אצלם נפש. ישראל אל שלמותו השני המתעצם כן הנקרא אצלם רוח. והשלישי מה שאמרו ז"ל (ב"ר פ' ע"ט) שנקרא אל שנאמר (בראשית ל"ג) ויקרא לו אל אלהי ישראל והוא כנגד השלמות האחרון הנקרא אצלם נשמה שהזוכים בו הנם מועטים. ולזה אמר בחכמה עצומה יעקב אבינו לא מת לומר כי זאת הנפש ההיולאנית אינה מתה בצדיקים אבל שהיא מתעצמת עם השכלים המתעצמים עמה ונשארת עמהם. והוא מה שדרשו היטב מהמקרא ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי שם הבטיח לו בשני שמותיו אלה המורים על שני אלו העניינים האיפשרים להמצא בהרבה מהאנשים. יאמר שימצאו שניהם חיים וקיימים ונשארים לעולם. וכמו שאמרו (ברכות י"ג.) לא שיעקר יעקב ממקומו. אלא שיהא ישראל עקר ויעקב טפלה לו והעקר והטפל אינם זזים זה מזה לעולם. ובשני שמות אלו הקישו לזרעו לומר מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. וענין ההקשה הזאת וכח למודה הוא זה שאם יאמר הכתוב כי הנני מושיעך מרחוק ומארץ שבייך אז יובן ראש הכתוב האומר אל תירא עבדי יעקב וכו' עד סופו כלו על הזרע ככל המון הכתובים על זה האופן, עכשיו שחלק ואמר הנני מושיעך מרחיק ואת זרעך מארץ שבים. יראה שהוא עצמו נזכר ונפקד בישועה זו מלבד זרעו. ויראה שהוא אז בחיים בשמותיו אלו הנזכרים שם כמו שזרעו הנושע הם באלו החיים. ודוגמת כל זה ממש בספור אומרו אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי. ויאמר אלי וכו'. ועתה שני בניך וכו' כמו שנשאר שם ב"ה. והנה מפני ששמע השומע והבין כוונתו הקשה עליו בכדי אמאי ספדו ספדיא וחנטו חנטיא כלומר אם כדבריך כן הוא שהצורה ההיולאנית הזאת היא נקשרת ונשארה עם הנאצלת למה יבכו למת וינודו לו מאחר שלא נעדר ממנו האישיות עצמו אשר הוא עליו, מזמור שיר מיבעי ליה. והיה ראוי שימצא רושם אמתת זה הענין בפרסום המנהג אבל צערם והספדם יורה שכבר אבד ממנו דבר מעצמיותו עליו ראוי להספיד ולהתאונן. וכבר תקבל החכמה מופתים כאלה בקצת הדרושים כמו שכתב החוקר פ' י"ד מאמר ז' מהמדות אמר *דברי החוקר "כי הדבר המפורסם אשר יפרסמו אותו עמים רבים פעמים רבות לא יאבד מכלי וכו'," ר"ל שכל דבר שיסכימו עליו רבים ישאר תמיד בשכל רוב בני אדם שהוא כלי מחשבתם, מוטבע , כדבר מאומת שאין להכחישו אחרי שהסכימו עליו רבים, אשר לא יתעו על נקלה במשפט שכלם, כאשר יאמרו המושלים "קול המון כקול שדי" וע"כ חרה גם אף שאול על האנשים שאמרו "הכה שאול באלפיו וכו'," כי ירא שישאר מאמרם זה מאומת ומוטבע בלב ההמון, והי' לו לחרפ' עולמית, כי דוד עבדו הצעיר לימים גבור חיל יותר ממנו. - כי הדבר המפורסם אשר יפרסמו אותו עמים רבים פעמים רבות לא יאבד מכלי. והוא טעם מה שהקפיד שאול על המחוללות הכה שאול באלפיו וכו' (ש"א י"ח). והזכיר חנטו חנטיא וקברו קבריא כי הכל הוא ממין האבל וההפסד המיוחס אל הקוברים. והשיב מקרא אני דורש שנאמר ואתה אל תירא וכו'. שהיא תשובה נצחת לפי הענין כמו שאמרנו. וכדאי הוא המקרא הזה לבטל הדעת הלקוח מהמנהג והפרסום אשר בכל ההמון כי לא מחכמה עשו. רק אם היה על דרך בכו לאובדים ולא לאבדה (מו"ק כ"ה:) או שהבשר עליהם יכאב כמו שאמר (ברכות ה':) על שופרך קא בכינא וכו'. וזה דמיון ורעות רוח. ולזה הענין אפשר שכיון רש"י ז"ל באומרו ומאי דחנטו חנטיא וספדו ספדיא אינו אלא שנדמה להם שמת ואינו כן כי על דרך האמת אין לבכותו ולסופדו אחר שלא מת אמנם אמר על עצמו הנה אנכי מת ואלהים פקד יפקד וכו'. ונאמר ויראו אחי יוסף כי מת אביהם *לפי שגויעת וכו', תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי גוית גוף הקדושים אשר בארץ המה ג"כ מוכרחת מארבע סבות טבעיות, האחת מהתכת וחסרון הלחיות השרשיות בכל יום אשר לא יוכלו להמנות ולהמלא , מלחיות המאכל והמשק' אשר יקחו לברות למו, השנית, אחרי כי בגוף האדם יש כחות פועלים וכחות נפעלים , ד"מ כחות החמש' חושים הם פועלים, כי הם מסבבים תנועת כל שאר האיברים, ד"מ בראות איש דבר מזיק לנגד עליו יסבב רגליו לנוע ולהתרחק ממנו, ובראותו מאכל טוב ומתוק לחיך יסבב ידיו לקחתו, גם פעולתם רק ברצון בעליהם, כי אם ירצו יעצמו עיניהם מראות ואזניהם משמוע. ובעבור זאת נקראים גם פועלים, כי שם פועל הונח רק על העושה דבר בלי הכרח, אפס כחות תנועת כל האיברים הם רק נפעלים, מכחות חמשה החושים, וכן כח המושך המאכל, וכח המעכל ושאר כחות ההזנה. , מלבד כי הם נפעלים ממהות והאיכות האויר החיצון, כי לפי יבשותו וקרתו או לחותו וחומו, כן יתחזקו או יוחלשו פעולתם בגוף האדם, הם גם פועלים פעולתם מבלי ידיעת ורצון בעליהם, כי אחרי שנתן האדם המאכל או המשק' לתוך פיו וגרונו, מוכרחים לפעול פעולתם אשר איננה תלויה עוד בידיעת ורצון האוכל, ולא יוכל עוד לעצור בעדה ולמנוע אותה, ורק בהיות האדם בריא יהיה היחס הראוי, בין שני אלה מיני כחות, אבל בחלותו יבטל היחס ההוא, ד"מ איש אשר יאחזהו השבץ, לא ידע מאומה מעצמו, ויבטלו פעולות כל חושיו החיצונים, ובכל זאת יתנועעו אבריו אנה ואנה בתנועות חזקות וזאת היא סבה שנית לגויעת הגוף, אם יחלה איש דרך משל בסבת עיפוש האויר והפסדו ויבטלו בו היחס ההוא, ויד הכחות הנפעלים הולכת וגוברת, והשלישית כאשר יפסד כח הזן באדם ולא יהפך עוד המאכל והמשקה לדם הנשפך אל הגידים והעורקים, כראוי להחיות נפש החיונית על ידו, והרביעית כאשר תשתוקק הנפש המשכלת לעזוב בית חומר ולשוב אל בית אביה כנעוריה, ועל אלה ארבעה סבות גויעת גוף הקדושים רומזים לדעת הרב דברי המאמר "על ד' דברים המאורות לוקים וכו'."- לפי שגויעת הגוף היא הכרחית אף לקדושים אשר בארץ המה לאותו הכרח טבעי שכתבנו בפירוש המזמור אשר משם יפרד והיה לד' ראשים אשר יראה רמזום חכמינו ז"ל באומרם (סוכה כ"ט.) על ד' דברים חמה לוקה וכו'. וזה כי באומרם חמה לוקה או מאורות לוקין (שם) כוונו אל אסיפת המאורות הגדולים המה השלמים אשר מעולם אנשי השם כאומרו (יומא ל"ח:) וזרח השמש ובא השמש וכו'. עד שלא כבתה שמשו של עלי זרח שמשו של שמואל ונאמר (דניאל י"ב) ומצדיקי הרבים כככבים. ורמזו (סוכה שם) אל הסבות אסר מהנה תתחייב המיתה על כל פנים. וזה שאב"ד שמת ולא נספד כהלכה הוא מה שאמרנו מהלחות השרשי שנתך ולא נתחלף בכיוצא בו והוא דבר שאינו נרגש לשעתו. והשני כשיתחייב לסבה מה, שכנו אותו אל משכב זכור והוא תגבורת הכחות או היכולת המתפעלים על הפעולות ושבוש סדר הנהגת הגוף וקלקולו. והשלישי כשיפסד לסבה או סבות הכח הזן אשר ישפך עמו דם הכח החיוני שהוא אחיו תאומו כדבר שנאמר (תהלים ק"ז) כל אוכל וכו'. והרביעי למלאת ימי הנערה המאורסה היא הנפש הנכבדת לבוא אל בית חופתה אשר היה שם אהלה דכתיב (קהלת י"ב) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ולפי שאין המלט מזה בשום פנים אמר שצעקה ואין מושיע לה. ואפשר שרצו בזה לומר שאם לא היתה הנשמה העליונה אנוסה בעולם הזה כלל מכח החומר ומעשהו שאפשר לה לחיות תמיד ולהחיות הגוף עמה כמו שהוא הענין באליהו ז"ל וזולתו כנזכר. אמנם מה שאמר במאמר הקודם (סוכה שם) על ד' דברים מאורות לוקין על כותבי פלסתר וכו' אחשוב שכוונו אל ד' סבות חצונות אל המסובב עצמו לקוחות מרוע אנשי דורם אשר לפיהם ראוי שילקו מאורותיהם ויאספו נגהם לעיניהם. ושלא יראו אור פני החכמים המזריחים נר מצוה ואור תורה בעולם. וכמו שאמר הנביא (ישעיה כ"ט) יען נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר וזה המאמר קרוב מאד למה שאמרו (סנהדרין (ק"ג.) ד' כתות אינן מקבלות פני שכינה וכו' כי כותבי פלסתר לפי מה שפירש רש"י ז"ל שכתב מכתבי עמל לשום דופי אל אדם לכתוב בשמו מה בלא צוה הן עצמן כת מספרי לשון הרע שמיחסים לאדם מה שלא צוה ולא דבר ולא עלתה על לבו, ומעידי עדות שקר הן הנה כת דוברי שקרים שהם ממציאים המצאות בדויות להעמיד ולקיים כוונתם המקולקלת בשקריהם ובפחזותם. ומגדלי בהמה דקה בארץ ישראל הוא משל נאות על כת לצים כי זאת לעגם בליצנותם כמתלהלהים ?ורו זיקים באזני שומעים ואמרו הלא משחקים אנו וברוב הזמן נמצא היזקם גדול כמו הבהמה הדקה יראה נזקה מועט ולסוף ימצא הנזק מרובה בארץ ההיא. וקוצצי אילנות טובות אלו החנפים שנושאים פני הרשעים בעלי הזרוע. והוא סבה עצומה למעט הצדיקים והשלמים ולגרשם מפניהם. וכמו שאלו הד' כתות הם נפרדות מפני שכינה שנאמר בהם (תהלים ה') לא יגורר רע. דובר שקרים לא יכון לנגד עיני (שם ק"א), משך ידי את לוצצים (הושע ז'), כי לא לפריו חנף יבוא (איוב י"ג), כך הם ראויים ליטרד מלפני החכמים והשלמים. ומפני רעתם נכבו מאורותיהם לעיניהם. ואם שהם זורחים שם בבית מנוחתם. אמנם הם נשארים זולתם חשך ולא אור עד יכירו את ענשם והתודו את עונם ועליהם יזרח אור אחר ממינו כמה שאמרו עד שלא כבתה וכו'. וזה דבר נכון יסבלוהו יפה אלו המאמרים. ובפתיחת הספר אשר קראונה מבוא שערים פירשנום לענין סבות קיצור השכלים האינושיים בהשגותיהם גם נקל הוא ליחס אליהם הסבות אשר בעבורם יפלו האנשים בחטאים המגונים כי כל אלו הדברים הן קרובים ודרך אחד להם. ואיך שיהיה נתבאר טעם פירוש אמרם יעקב אבינו לא מת היותו כמו שביארנו וכבר נמצא בתלמוד מעשים מוכיחים וספירים מעידים על שיהיה כבר צד ענין הגוף עצמו עם זאת הנפש כענין הנפש עם הנשמה האצולה עד שכבר ימצא לו עמהם צד מה אל הקשור והעירוב שיספיק להעמידו על קיום מה משאר הגופים. ונניח עתה לאליהו ז"ל, ולריב"ל, לפי מה שסופר מחז"ל (כתובות ע"ז:) למה שנדבר בו בשער האחרון ב"ה. וגם לרבינו הקדוש ז"ל שסופר בפרק הנושא (כתובות ק"ג.) דכל בי שמשי הוה אתי לביתא שהוא ענין ההתלבשות הרגיל אצל החכמים אשר נדבר ממנו בפירוש פרשת בעלת אוב שער ס"ה ב"ה. אמנם נקח ראיה ממה שאמרו (בבא מציעא פ"ד:) שנתקיים רבי אלעזר בר"ש י"ח שנים אחרי מותו והיו שומעין מפיו הוראות כל הזמן ההוא וגם במסכת שבת (קנ"ב:) הנהי קפולאי דהוו קפלי בארעא דרב נחמן נחר בהו רבי אחא בר יאשיה אתו אמרו ליה נחר בן גברא אתא "אל רב נחמן מאן ניהו מר אמר אנא אחא בר יאשיה אמר ליה ולאו אמר רב מארי עתידי צדיקי דלהוו עפרא אמר ליה ומנו מארי דלא ידענא ביה והא קרא כתיב (קהלת י"ב) וישוב העפר על הארץ כשהיה א"ל דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי דכתיב (משלי י"ד) ורקב עצמותיו קנאה מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבין כל שאין קנאה בלבו עצמותיו אין מרקיבין. כל אלו הענינים והדומים להם הם נפלאים מספור שאם כפשוטן הן הנה יצדק יותר מאמר רש"י ז"ל. והנה עם זה נתבאר מה שרצינו אליו בזה הדרוש הנכבד הראוי שידרש בו במקום אשר יספר הכתוב מחיי יעקב אבינו ופטירתו מן העולם כמו ששמוהו רז"ל לנושא במאמר הזה כוונו לביאור באומרם יעקב אבינו לא מת במאמר הנביא אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל. ויראה שאל זה הדרוש עצמו כיוון הנביא באומרו וכל בניך למודי ה' וכו' בצדקה תכונני וכו' הן גור יגור וכו' (ישעיה נ"ד). אמר ראוי שיהיו הבנים למודי ה' לעשות צדקה ומשפט ושיתרחקו מעושק כי הוא כלל גדול בתורה סור מרע ועשה טוב כי בזה לא יראו מעושק הממונות ולא ממחתת זאת הנפש ההיולאנית אשר יפוחד עליה שלא תחיה אחר מיתת הגוף כמו שאמרנו כמו שעל זה הענין אמר ואל תחת ישראל. ומפני קורבת זאת הנפש אל הנשמה הנאצלת אמר (שם) וממחתה כי לא תקרב אליך. הן גור יגור אמר כי ענין היות כל הצורות ההיולאניות גרות בארץ דירת עראי וחזרתם אח"כ לאפס, מאותי היה שכן גזרה חכמתי שבהפרד תכונת נושאיהם תבטל גם היא. אמנם מי גר אתך עליך יפול אבל ענין הצורה ההיולאנית הגרה עמך לא יתבטל אבל עליך יפול וישכון וימצא במחיצתך: הנה אנכי בראתי חרש וכו' (שם) אמר כי הוא יתברך ברא הטבע על ענין החרש הנופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו. וזה למה שמוציא כל הוויותיו פירוש החום השמשי ואנכי בראתי משחית לחבל כי זה הטבע בעצמו הוא אשר יחייב הפסדם למה שחוייב הפשט הצורה בהתחדש זולתה. אמנם הענין הזה אל עצמותך לא יגש כי כל כלי יוצר עליך וכו'. וזה כנוי לכל הטענות שאפשר לעעון ע"ז הדרוש כגון זה שאמר החכם אין משיחים בסעודה ויתר הטענות אשר זכרנום בשער הו' כי מהם שידמו לכלי קרב מצד מה שמראים שום טעם בדבריהם. ומהם שאין בהם ממש רק אונאת דברים וגבורת לשון לבד. ואמר כי אלו ואלו לא יצדקו בזה כלל. זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאם ה' (שם) כי הטוב הזה הוא עצם השכר הנתן לצדיקים חלף עבודתם מאתו ואין זולתו במה שתודיע למין האדם חבה יתירה על שאר החיים. וזאת היא הראיה היותר עצומה שבזה הדרוש כמו שאמרנו *וכמו שאמר החכם "מה יתרון לאדם," ר"ל שהחכם בעצמו רוצה להביא בזה ראיה על השארת הנפש ואומר, כי לולא יקנה אותה האדם לנפשו על ידי מפעליו הטובים אשר יפעל פה בארץ תחתית, מה יתרון אחר היה זולת זה לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, ואם כן לריק ותהו היתה בריאותו ומציאותו עלי ארץ, מה שלא יתכן לחשוב מהבורא ית' אשר פעל ועשה הכל בחכמה להשגת תכלית נרצה, וכמו שאמר החכם (קהלת א') מה יתרון לאדם בכל עמלו וכו'. והוא ענין נכבד מאד בעיני. יראה שכוון הנביא לגזור משפטו כמו שכן הותר כוונת החכם בעל המאמר. ואחר שדברנו עד הנה נזכור הספקות הנופלות בזה הספור אשר אנו בביאורו כמנהג: