קהלת א:ח מחשבת ישראל: עקידת יצחק, תורת העולה, מורה נבוכי הזמן ודרשות אל עמי

^*ואני הנה ראיתי וכו', תוכן כוונתי, כי כמו שהמשכן עם כל כליו רומזים על תבנית העולם בכללו, כן ירמזו גם קרבנות הנשיאים אשר הקריבו אחרי כלות משה להקים את המשכן למען חנך אותו לעבודת הי"ת, על בנין העולם והגלגלים להורות כי את הכל ברא הי"ת רק לכבודו, שיכוין האדם מבחר כל יושבי תבל כל מעשיו לה', לעבדו בכל לבב, לבקר בהיכלו ולהשתחוות לפניו, וע"כ הביאו את קרבנם שש עגלות צב, ושני עשר בקר לרמוז על י"ב מזלות אשר באזור אחד יעמדו, אין דעם טהיערקרייזע, שש מהם בצד צפון לעומת שש האחרים העומדים בדרום, וקערת כסף בעבור היותה עגולה רומזת על כדור העולם שהוא עגול, והכסף בלובן מראהו רומז על מראה גלגל הלבנה שהוא ספיריי, אשר בתוך קערירו, רויס שוכנת הארץ לדעת הקדמונים, (עיין מבוא לשער ל"א) ומראה הלבנה בעצמה שהוא ג"כ לבן, כמו שיורה על זה שמה "לבנה" ומשקל שלשים ומאה כמנין קל, להורות, כי העולם כולו וכל ענייניו קלים הם בערכם, וגם קל מהרה יכלו ויאבדו, כמו שיורה מזרק כסף על האדם בעבור שהוזרקה בו נשמתו, ושבעים שקל משקלו רומזים על שבעים שנות חייו על פי הרוב, גם יורה מנין ע' כסף זה על מין האדם הכוסף תמיד לחמוד קניני העולם, וכל אשר ירבה לו כסף וזהב לא יאמר די והכף העשויה מזהב הנחמד ונבחר מכל המתכיות, ומשקלה עשרה שקל, רומזת אל הנשמה הטהורה האצול' משפע רוחני של עשרה מדרגות השכלים הנבדלים אשר בעבור' נבחר גם האדם מכל יצורי תבל השפלים, וכן הולך הרב ומבאר שאר חלקי קרבנותיהם כולם דרך רמז על כוחות הנפש והגוף, והכח המחבר הרגשות ה' החושים בעורק הראשיי, שבמוח קרא בשם המשותף. ואני הנה ראיתי וישמח לבי לפי שלסב' שקדמ' נתעוררתי קודם לכן לבקש טעם נכון לאלו הקרבנות והסכימ' דעתי על ענין כולל ומשותף כפי הכוונה המיוחדת ולדעתי לא נופל הוא מלהעלותו על ספר בכללם והרוא' ידרוש וישפוט. וזה כי כאשר נגמרה מלאכת המשכן המיוחסת אל העולם בכללו כמו שביארנו בענינו ונתיחד המקום ההוא לבית ועד ומכון שבתו של בורא עולם להורות על אמתת מציאותו ושהוא ברא הכל בנדבת רצונו אחר שלא היה וכאשר אמר (שמות כ״ה:ח׳) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כמו שאמרנו שם ראו הנשיאים השלמים האלה אשר כן תארם הכתוב לשם ולתהל' כנזכר לעשות קרבן נכבד יורמז בו ויורשם העולם הזה בכללו ותכלית כוונת הבורא יתעלה בו ובמציאותו ושהכל לא נברא אלא לכבודו ולעבוד עבודתו וזה מה שחוייב כל בעל שכל להעלותו על לבו ולחשוב בו מחשבות נוספות יום יום לא יסורו ממנו והוא שידע וישוב אל לבו שכל העולם כלו המונו ושאונו אינו כדאי לעצמיותו ושהאדם בגאונו וזדונו להבל דמה רק במה שיכוין מעשיו בעולמו לשמים להשלים את עצמו בהכין כל מעשיו ועבודותיו לעשות רצונו ולבקר בהיכלו ולהשתחוות לפני מזבחו ומתמונת עצמו ובשרו עיניו יחזו תוכן יצירתו עפעפיו יבחנו ענין בריאתו אשר הפליא ה' לעשות עמו וירים את עצמו תרומה לה' בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו וכל עצמותיו ראשי איבריו חושיו וכל כחותיו קרבו וכרעיו כלם יהללו יה ולא ימצא להם תכלית זולתו עד כי מהעולם הגדול יתחיל הכרתו ושבחו ובקטון יסויים וישלים את חובו כי ע"כ היתה הכוונה האלהית לשכון שכינתו בתכנו כמ"ש (ויקרא כ״ו:י״א-י״ב) והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים. וזאת לבדה פעולת עבדי ה' ונחלתם. ולזה היה קרבנם מה שיעיד ויורה על זה ברמיזות קרובות והוראות נכונות יתר מאד מהרמיזות אשר לראשונים שזכרנו אמנם נשתתפו כלם ראשונ' בהביא שש עגלות צב ושנים עשר בקר (במדבר ז׳:ג׳) כמספרם להסיע על ידם את משכן ה' ממסע אל מסע להתמיד שכינתו ביניהם כמו שהעולם בכלל יתקיים ע"י מציאות הי"ב מזלות אשר באפודה אשר הם גם כן שש כנגד שש תמיד מתהלכים סביב העולם והרי הם בתוך העם הקדוש ההוא כמזלות בתוך העולם ולמי ראוי להורות מה שמוטל על כל אחד מהאנשים לעשות לפי ההשקפ' שאמרנו זולתם. והתחיל נחשון שהוא אצלם במדרגת מזל טלה שהוא ראש המזלות לפי הנחת חכמי התכונ' לסבת שמושו בחדש האביב שהוא כמו התחלת החיים עם היות שהמזל ההוא מצד הנחתו במקום גלגלו אין לו סימן ראשיות מלזולתו כי כלם ראשים כמוהו וכולם עולים זה אחרי זה אין מוקדם ומאוחר. והפלא מה שכתב בקרבנו של נחשון וקרבנו קערת כסף מה שלא כתוב בשום אחד מהם והוא להורות על עטיפת אלו המזלות ושהמזל ההוא אינו הראש ע"ד האמת רק בהנחה כנזכר. ובמדרש (שם) א"ר ברכיה הכהן בר רבי למה כתיב וקרבנו בנחשון שאם בא להתגאות על אחיו ולומר אני מכובד מכם שאני הקרבתי תחלה הם משיבים אותו ואומרים לו אתה הוא שהקרבת אחרון שכן כתיב וקרבנו ע"כ. ראה נפלאות מדבריהם המורים על ענינם ממש אצל המזלות ועל דרך הפשט יבא עטף הוא"ו על מה שהקריב ראשונ' בשתוף הנשיאים כלם. אמנם היה קרבנו קערת כסף אחת בחרו בכלי הזה להיותו בעגולו וקערירותו דומה אל כדור העולם כמו שנמצא ברמזים הראשונים לרמוז אל כללות העולם השפל שהוא בתוך קערירות גלגל הלבנ' ועשו אותה מכסף להורות על ספיריות הגלגל ומראה הלבנ' הקבועת בו כי כן ייחסו הטבעיים הכסף אליה ושאר המתכות לשאר הככבים ושיערו שיהיה שלשים ומאה משקלה שסימנם ק"ל לרמוז אל קלות ענייני העולם הזה כי הוא וכל תועלותיו באשר המה קל הוא על פני מים וקל מהרה יאבד: מזרק אחד כסף אין ספק שהיה המזרק קטון מהקער' כמו שמוכיח ממשקלן ומסתמא זה בתוך זה המה מובאים כמנהג, לרמוז אל האדם שהוא עולם קטון הנתון בתוך העולם הגדול וקראו מזרק על שהוזרק לתוכו כלשון חז"ל (סנהדרין ל"ח:) כיון שהוזרק' בו נשמה ואמר שהוא כסף להורות על הכוסף הראוי להמצא בו להשגת שלימותו כי ע"י כן תגיע הצלחתו כמו שכתבנו אצל אדני הכסף אשר במשכן וגם כי האדם הוא הנכסף לתכלית לכל הנמצאות השפלות הנבראות בשבילו: שבעים שקל בשקל הקדש: כד"א (תהילים צ׳:י׳) ימי שנותינו בהם שבעים שנה כי הם בקירוב ימי חלדו ועוד שסימן זה המספר הוא אות העין. והעין הוא כלי הכוסף והחמדה אשר אחריהם ימשך האדם בימי הבלו וגם כי כל משקלם קל מאד בהשקפת העין לפי עוצם התשוק' התמידית אשר תשאר תמיד בעינה אף כי ירדו מהם מאד כמו שנאמר (קהלת א׳:ח׳) לא תשבע עין לראות ונאמר (משלי כ״ז:כ׳) שאול ואבדון לא תשבענ' ועיני האדם לא תשבענ' וההוא גלגלא דעינא דאלכסנדר שכתבנו אצל ברכת יעקב שער כ"ד עד נאמן. שניהם מלאים סלת וגו'. כי שני העולמות האלו לא נבראו אלא שיהיו מלאים מסלת המציאות ומטובו הוא מה שנאמר בגדול (במדבר י״ד:כ״א-כ״ב) וימלא כבוד ה' את כל הארץ (ישעיהו ו׳:ג׳) מלא כל הארץ כבודו ובקטן (שמות ל״א:ג׳) ואמלא אותו רוח אלהים וגומר (שם ל"ה) מלא אותם חכמת לב וגומר (דברים ל״ד:ט׳) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה ומזה הענין(שמות מ׳:ל״ד)וכבוד ה' מלא את המשכן כי משכן ה' הוא כעין שני העולמות האלו כאשר כתבנו במקומו שער מ"ח: כף אחת עשרה זהב וגו'. ירמוז אל מלא כף נחת רוח ממרום אשר נאצל על העולם הקטן הזה והיא נשמתו הטהורה האצולה משפע ואצילות העשרה הנבדלים העליונים במעלה על כל שאר הנמצאים כמו שהזהב הכי נכבד יותר מכל המחצבים והרי שלשה כלים אלו זה בתוך זה כמו שכן הנשמה בתוך האדם ושניהם בתוך העולם הגדול והיתה מלאה קטרת כי מטבעה להיות מקוטרת מר ולבונה מכל אבקת המעלות המדותיות והמושכלות וכ"ש בשיר ידידות (שיר השירים א׳:י״ב) עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו: פר אחד בן בקר וגו'. אחד שרמז אל כללית העולמות בסתם נעתק לפרש תלקי העולם הקטן הזה וכחותיו אשר מהם נבנה והוכלל כי הוא מה שיביא האדם לדעת תכלית מציאותו ויגיעהו אליו. והתחיל פר אחד בן בקר לרמוז אל הכח השכלי כי הוא אחד מיוחד בגוף והיותר נכבד שבכל כחות הגוף כמו שהפר הוא היותר נכבד מכל הבעלי חיים הנקרבים. ואמר בן בקר כלומר בן דעת כי מלאכתו ושלמותו לבקר בין טוב לרע ובין אמת לשקר כמי שיבא. ואמר איל אחד על הכח המתעורר במעשים בכלל. כבש אחד על הכח החיוני בכללו. ולפי שבתחלת האדם לא יראה בו תשוקה אחרת זולת מה שתמשך אל הנפש הנזנה במאכל ובמשתה לבד. אמנם אחרי כן יתעורר אל ענינים אחרים מתאוות הנפש החיונית. לזה דמה הענין האחד אל הכבש בן שנתו והשני אל האיל. שהוא גדול וחזק ממנו: ושעיר עזים אחד לחטאת זה שטן זה יצר הרע והוא הכח הגובר באדם לכל עון ולכל חטאת ואע"פ שהוא בכלל הנפש החיונית עצם מעצמיה ובשר מבשרה עם כל זה לרוב הראותו בפעולותיו והתגברו בהם ראוי למנותו בפני עצמו. ואחר שזכר אלו החלקים דרך כלל נעתק עוד לחלק אותם אל חלקים אחרים דרך שמושם בפעולותיהם ואמר. ולזבח השלמים בקר שנים אמר כי לשלמות פעולות' צריך שיראו בהם כל אלו הענינים הנבדלים וזה שהשכל אם שהוא אחד במציאות כמו שאמר פר אחד בן בקר כבר יתחלקו פעולותיו אל בקר שנים והוא העיוני והמעשי כי בשניהם יבקר וידע להבחין בין אמת ושקר ובין טוב לרע כמו שאמרנו. אמנם בשיושלם ביד זה הביקור כשהיו מתוקנים אצלו ומוכנים לעבוד עבודתו אילים חמשה והם הכחות הנפשיות הידועות בשם. המשותף. המדמ'. השומר. הזוכר. המחשב. כי על ידי חמשתן משיג השכל השגותיו כמו שנתבאר בטבעיות וקראם אלים שהם כחות מחוברות ומתלוות אל הכח המתעורר הכללי אשר קראו למעלה איל אחד. ואמר עתודים חמשה על הכרחיות צרכו אל החמש' חושים המפורסמים אשר הם. הראות והשמע. והריח והטעם. והמשוש. כי המה או רובם משוטטות שלא ברשות ולכל אשר יפנו ירשיעו כעתודים אלו הקופצים בראש והם עושים מלאכת השעיר שזכר אלא שנעש' עתודים: כבשים בני שנה חמשה הם החמש' כחות הראשיות אשר לנפש הזנה המשמשות ראשונ' כנזכר והם. המושך. והמחזיק. המעכל. והדוחה. והמוליד בדומה. כי הם פעולות תמימות לא ירעו ולא ישחיתו ולא ישנו את פעולתם אם לא שיוכרחו מסבה חצונית ולזה נדמו אל הכבשים כי הסכמת הכחות האלו כלם אם אל בריאות הגוף ואם אל עבודת הנפש ושלמות פעולותי' כלם היא הכרחית בלי ספק ובהסכמתם והצמדם יחד אל השלמות יושלם תכלית החבור והצלחתו. ולזה אחר שהשלים כלל מה שרצהו בכוונת זה הקרבן המעול' אמר זה קרבן נחשון בן עמינדב. לומר כי עיקר זה הקרבן הוא הקרבת עצמו ובשרו אל האלהים כי הוא אשר בראו בדמות העולם בכללו והדעת אותו ועבודתו הוא חלקו מכל עמלו באשר נחנו לו כמה עבדים ובני בית רצים לפניו למלאכת את ידו ולכן ראוי שיתאחד האדם עם בוראו ולעבדו שכם אחד ואפילו נוטלין את נפשו ומנתחין איבריו וכ"ש בכל ממונו. וזאת היתה כוונת כל אחד ואחד מאלו הנשיאים ואשר הסכימו עליה בעצה הגונ' וקרוב' אל השכל ומחוייבת שתהיה על זה האופן אם ברמז ואם בזכר ואם בבירור הגמור: והנה כמו שבהיות הכוונות מתחלפות כמו שאמרנו ממדרשי חז"ל לא יפול ההכפל בהשואתם כן בהיות הכוונ' אחת כשחוייב כל אחד מהאנשים להתיחד בה ראוי לכפלה להודיע שבחם שלא שנו מלבד מה שישמור בזה הכבוד הראוי ביום חנוכתם כפי מה שיור' עליו וא"ו וקרבנו כמו שאמרנו. ובזה הותר מה שהוקש' לקצת על אלו הפרשיות אשר זכרו הנרבוני בפ"ג ח"ג מהביאור למור' כמו שכתבנו בפרשת אליעזר שער כ"ב. ואתה תחזה כי הכוונות האלו הנפלאות באלו הקרבנות ודומיהם בכל הפעולות הן גופם של מזונות הנפש השלמה ופרפראותי' אשר בהם תחיה והיא היא הסעוד' האלהית אשר הוא ית' מיסב בראש והאבות וכל הצדיקים יושבין לרגליו כמו שכתבנו בפרשת המן והוא יתעל' מקבל נחת רוח ממנה כמו שכתוב בכל מקום (ויקרא א׳:ג׳) לרצונו לפני ה' (ישעיהו נ״ו:ז׳) עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. ועל ידה יתחזק ויתרב' שפע האצילות העליון על בעלי הסעוד' הראשונ' ובה תדבק השכינ' אל התחתונים כמו שהיה הענין בחנוכת המשכן והמזבח על ידי אלו הנשיאים אמר הכתוב (במדבר ז׳:פ״ד) זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל קערות כסף וגו' וסיים (שם) זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו וסמיך ליה (שם) ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו. ירצה שהועילה מחשבת חנוכתם לזה מאד כי לא כאשר יראה האדם יראה ה' כי האדם יראה לעינים בעלי חיים נשחטים ונקרבים והמזבח מעלה עשנם וה' יראה ללבב טוב כוונתם ויושר מחשבתם ושלמות עבודתם ויה' יהיה עם הטוב ואת אשר יבחר בו יקריב אליו:

ואני אכתוב מה שנראה לי בזה כי דוד עליו השלום לא דבר אלא מצד יוקר הפעולות שאינם כשאר המתהוים שמחויב להם ההפסד כי הארץ איננה כן כי יסדה על מכוניה שמצד עצמה וטבעה לא תמוט עולם ועד אבל רצון השם יתעלה יוכרח להכריתה על ההפסד כמו שהכריח על הבריאה וכן מאמר שלמה (קהלת א ה) הארץ לעולם עומדת היינו מצד מנהגה וטבעה מצד עצמה בלתי מכריח וכן אמרו (קהלת א ח) אין כל חדש תחת השמש הכל בדרך הטבע המתנהג על פי השמש. ואני תמה מן הרב המורה ז"ל שאמר פרק שמונה וזה לשונו: ואשר תמצא לכל החכמים תמיד והוא יסוד יעשה ראייה ממנו כל אחד מחכמי המשנה וחכמי התלמוד הוא אמרו (קהלת א ט) אין חדש תחת השמש ושאין שם התחדשות בשום פנים ולא בשום סבה עד שמי שלקח שמים חדשים וארץ חדשה על מה שחשב אמר אף שמים שהן עתידים להתחדש כבר הם ברואים כו'. והביא ראייה באמרו אין כל חדש תחת השמש וכו'. הנה מה יאמר הרב בכל הניסים והנפלאות שהיו מעולם ועד עולם שהיו דברים מחודשים ואיך יתקיים אין כל חדש, אלא אנו צריכין להודות שמאמר אין חדש הוא בדרך הטבעי שהוא תחת השמש אבל לא אמרו ביכולת השם יתעלה אשר בידו הכל לעשות כרצונו שהוא משנה הדברים ומפסידן ביכלתו, ומה שאמרו שהשמים החדשים שעתידין להבראות כבר הם ברואים כוונו לסלק שינוי רצון השם יתעלה מיום בריאות עולם והלאה וזה יכלול אמרם אין חדש תחת השמש כי לא נתחדש רצון השם יתברך בעוד שהשמש על הארץ וכן אמרו שם (ב"ר ה ד) על שאר נסים ונפלאות. אמר רבי יונתן תנאים התנה הקדוש ברוך הוא עם הים שיהא נקרע לבני ישראל כו' הדא הוא דכתיב (שמות יד כז) וישב הים לאתנו לתנאו הראשון כו'. אמר רבי ירמיה בר אליעזר לא עם הים בלבד התנה הקדוש ברוך הוא אלא עם כל מה שנבראו בששת ימי בראשית כו' הרי לך שסלקו רצון המתחדש בכל הנסים והנפלאות וזה באחד מהן.

ב) הגבלות תאר מיוחד, שעל ידו שבה מחשבת ההיות לישות, או מהות מושגת. והנה על פי זאת הבחינה תהיה מחשבת ההיות ראשית המחשבות השכליות. ונראה מה שיש להשכיל באמתת מחשבה זו, היא כוללת וקודמת, לא בלבד לכל מחשבות מציאות בפעל, כ"א גם לכל הגבלה ויחוד, וכוללת אפילו ההעדר, כמו החשך והעורון והסכלות, שעל כלם נחשוב במחשבת ההיות, ונאמר: החשך הוא העדר לבד, וע"כ אין לומר במחשבה זו לא איכות ולא תאר, או לכנות בשם אחד‏ מן ההגבלות השכליות, הנודעות בשם מאמרים שנכללו לקדמונים בעשרה ולאחרונים במספרים זולתם, והחיות מופשטת מכלם; ועם זאת שאין הציור תופס בה כל עיקר, הנה הוא יסוד וראשית לכל מחשבה שאחריה. ונשכיל עוד, כי מחשבת האין והאפס, הגם שהיא בלי ספק מתנגדת למחשבת ההיות; עם כל זאת על אותו הדרך שהיא תפוסה במחשבה, היינו שאנו חושבים את האין למשולל מכל עצם ושאר הגבלות השכליות הנה היא מצד זה אחד עם מחשבת ההיות ונכללת בה. וגם על האין נאמר ד"מ שהוא בלתי נמצא. ואל יהא עיון זה קל בעיניך, ואולי יהי זה בעיני המתחיל הנמהר לזרא, שאנו אומרים, שהאמת הוא, שההיות והאין הפכים ועם זאת המה אחד, לא יצויר ביניהם, שום הבדל, לפי שאין בשתי המחשבות שום הגבלה, בכדי שתהיינה תפוסות למחשבה לצורך הבדלה זו המבוקשת, ויחשוב, שמלבד שגם בזה שני הפכים בנושא אחד, הנה ימנע השכל מלקבלו, שההיות אין, והאין היות. ובאמת הסתירה והנגוד שבין ההיות והאין, לפי שהוא הנגוד הראשון שבמחשבה, ובלתי מתמצע, הנהו כל כך נגלה. לעין, עד שיתגבר החושב לאחוז בציור ההיות,‏ שלא יעבור בציור ‏האין כפי שדימו, בשביל לצייר השינוי, היינו שדבר אחר נעשה דבר אחר. והנה יש כאן ציור, שדבר אחד נפסד, ודבר אחר הווה. ובשביל לצייר השינוי, דימו שהחומר והוא ההיולי נשאר תמיד, והוא רק פושט צורה ולובש צורה אחרת. אולם גם ציור החומר ההוא איננו כבר ההיות מופשט מכל יחוד והגבלה, שאותה אנו מבקשים, שכבר היא מוגבלת היות, שעומדת בעינה בכל השינוים והצורות העוברות, ואנחנו רצינו ההיות בעצמה בלתי הגבלה. ובאמת שההיות והאין השקפות חלושות ונקודות התחלות גמורות, ולזה בעצמו השכל הישר נוטה לצאת מהן להלן, היינו לתולדות המחשבות הנולדות ויוצאות, שיבוארו שהם בלתי נפשטות וערומות, והתושיה והקנין הולכת ומתרבה בהן. והנה מחשבת ההויה היא אותה האחדות הזרה, שבין ההיות והאין, וכל אדם יש לו ציור מן ההויה ויודה, שהוא רק מחשבה יחידה, ויודה עם זאת שיש בה ביחד אין והיות בסקירה אחת. וכיוצא בו מחשבת ההתחלה, שהדבר מתחיל ואיננו עוד וכבר הוא, אולם בהתחלה אנו רואים שהיא רק בערך אל הבא להלן, שלא יקרא תחלת דבר כי אם בערך אל המשכתו. והנה גם בהויה יהיה הצעד במחשבה, ולא תעמוד בו, כי אם תתהווה לדבר הווה והיא הישות. ודע עוד שאף אנו אומרים באחדות ההיות והאין, עם זאת אין אנו שוללים הבדלם, וזה מונח במלות שהם שני דברים היות והאין. – אולם האמת ששתי המחשבות הם הפשטות השכל בלבד, לא נמצאות ולא עצמיות ולא מושכלות שלמות; ועל כן לא תוכל לעמוד בהם המחשבה, שהם באמת לבד הפשטות ערומות מכל תושיה וקנין, והם רק ראשית המחשבה ותפיסה ראשונה לרוח השכלי, ומהם הוא צועד לכל המחשבות והציורים והמושכלות שאחריהם, שהם תושיה, היינו מלאות קנין עצם ומושכל בהיפוך מן המחשבות הראשונות ההנה, שכל עיקרן ההפשטה מן התושיה, ולזה הסתירה והנמנע מבוארים ונגלה בהן בתחלת ההשקפה. והנה כשאמרו חכמינו ז"ל: עשה אינו ישנו, דברו מן האין על דרך ההיות, וכן כשאמרו: טוב לו לאדם שלא נברא, דברו מן ההיות על דרך האין. ולהיות סתירה בשתי המחשבות הללו גלויה הנה תצעד המחשבה לקשרם יחד, ובאה למחשבת ההויה, והיא אמתתן של שתיהן, שיש בה אין השב אל ההיות, וכן לעומתה מחשבת ההפסד, ההיות השב אל האין. והנה יתבונן במחשבה זו תנועה ויגיעה,‏ ע"ד ש"ה "כל הדברים יגעים" (קהלת א' ח'), תחת שבמחשבות התחליותיהם שובתים נחים במקומם, לא יקרבו זה אל זה, והיא ההתנגדות שבהם, אולם במחשבת ההויה שבו לחלקי מחשבה אחת שלמה, לא לחלקים שובתים, שוכנים זה אצל זה, כ"א למתנועעים. ונקרא החלקים ההם, בכדי לציינם בהפרד, בשם רגעי מחשבת ההויה, לפי שיש במובן המלה ההיא התנועה והמנוחה יחד (וגם הרגעים שבזמן מעין זה שיקח החלק הקטן מהזמן השוטף במרוצה תמידית, ונאחז בו במחשבה, הגם שהוא בעצמו נרדף הוה ונפסד, היינו מורכב מהיות ואין). העולה לנו, שההיות והאין שתיהן הפשטות שובתות בפני עצמן, ולזה שתיהן נמנע והבל, ואמתתן ההויה ששבו להיות רגעים בה.