מְעֻוָּ֖ת לֹא־יוּכַ֣ל לִתְקֹ֑ן וְחֶסְר֖וֹן לֹא־יוּכַ֥ל לְהִמָּנֽוֹת׃
גן נעול
"ורעות רוח", כמו (הושע יב, ב) "אפרים רועה רוח ורודף קדים". כלומר שמחשבת בני אדם על הדברים שתחת השמש אינו כי אם הרחבת הרוח כפי העולה על רוחם ואין בו דעת והשכל. כי אילו יחכמו ישכילו זאת שאין טוב בכל אשר תחת השמש. וכמו שאמר (קהלת א, טו) "מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות". כלומר מה שהוא מעוות תחת השמש, לא יוכל האדם לתקון שיהיה ישר. ומה שהוא חסר תחת השמש, לא יוכל האדם לעשותו שלם. כי כל מה שעשה אלהים, (קהלת ג, יד) "עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע". ולא תועיל הגבורה והחריצות והשכל והבינה לאדם מאומה. כי הכל הולך כפי סוד החכמה העליונה. וכל זה ראה קהלת בחכמה. כדרך (הושע יד, י) "מי חכם ויבן אלה" (ומבואר בחדר ב' חלון י'). וראב"ע ז"ל פירש שחקר בחכמה לראות דברי חפץ ועיקרי כל המעשים. אע"פי שהוא ענין רע שיתעסק האדם בדבר שלא יועיל. ע"כ. ואני אומר כי מלת "בחכמה" על חכמת השם בסוד ההנהגה. ו"ענין רע" על מנהגי בני אדם תחת השמים אשר לא בחרו בחכמה. ובעבור שהיה חכם ומאמין שהכל בחכמה, השכיל כי מנהגיהם רעים ואין בם מועיל. וכמבואר:
האמונות והדעות
וכיון שהקדמתי המאמר הזה, שהצורך מביא אל חכם, שיסדר לנו האהבות והשנאות איך נתנהג בענינם, אומר, שמצאתי החכם שלמה בן דוד שהתעסק בזה, להודיענו מה הוא הטוב, ואמר (קהלת א' י"ד) ראיתי את כל המעשים אשר נעשו תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח. אינו רוצה באמרו הכל הבל ורעות רוח, קבוץ המעשים והתחברותם כי הבורא המציאם, ואין חכם אומר כזה על מה המציאו בוראו הכל הבל; אבל רצה בזה, כי כל מעשה שיקחוהו בני אדם לבדו, כלומר כי כל אחד מן מעשי הדם כאש יעשהו נפרד, יהיה הבל ורעות רוח. ובהפרד אמר עוד (שם ט"ו) מעוות לא יוכל לתקון, וכל אחד מעוות מהתקן, מקצר מהשלם; אבל בהתחברותם לא יהיה חסרון כי אם שלמות ותמימות. ומחזק הפרוש הזה שהוא כן, שהראה שלשה שערים מאהבות העולם, וגזר על כל אחד שהוא הבל, ופירושו השאה, כאמרו (ירמי' כ"ג ט"ז) מהבילים המה אתכם, משיאים אתכם, ואמרו (תהלים ס"ב י"א) ובגזל אל תהבלו. ותחלתם שיתיחד בחכמה לבדה ויעזוב שאר האהבות, אמר בזה (קהלת א' י"ז) ואתנה לבי לדעת חכמה. וזכר העלה בו, כי כל אדם כפי שתרבה חכמתו ירבה מכאובו כאשר יגלו לו ממומי הדברים מה שהיה במנוחה קודם הגלותם לו, והוא מה שאומר (שם י"ח) ויוסיף דעת יוסיף מכאוב. ואחר כן שנה בשמחה ובשחוק בלבד, ואמר אם ישים האדם דעתו לפנות אליה ולהשגיח עליה, יהיה לו זה גם כן הבל, כמ"ש (שם ב' א') אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב; וזכר העלה בו מה היא, כי האדם בעת ההיא מרגיש מעצמו בעת השחוק והשמחה פחיתות וגנות, וכבר נכנס במדות הבהמות, והוא אמרו (שם ב') לשחוק אמרתי מחולל ולשמחה. ואחר כן שלש בישוב העולם, והודיע כי העסק בו גם כן הבל, כאמרו (שם ד') הגדלתי מעשי בניתי לי בתים נטעתי לי כרמים עשיתי לי גנות ופרדסים, ושאר מה שספר ממעשיו עד סוף הפרשה; וזכר העלה בשנאתו את כל זה, שיניחנו לאדם שיהיה אחריו, ותהיה יגיעתו לריק, כמ"ש (שם י"ח) ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש שאניחנו לאדם שיהיה אחרי. וכאשר ספר אלה השלשה שערים, פסק לזכור שאר אהבות העולם, שלא ימנעהו זה ממה שהוא צריך לדבר ולצוות; אך רמז בתוך השערים האלה, להשוות בין אלה השלשה, והוא שנתעסק במעט מן החכמה ומן התענוג, ולא נניח לעיין במה שהוא הטוב, כמו שאמר (שם ג') תרתי אני בלבי למשוך ביין את בשרי:
נתיבות עולם
והא דאמר בחגיגה (ט.), "מעוות לא יוכל לתקון" (קהלת א, טו), זה שבא על הערוה והוליד ממנה ממזר. אם תאמר בגונב וגוזל, יכול הוא להחזירו ולתקן. רבי שמעון בן יוחאי אומר, אין קורין "מעוות" אלא למי שהיה מתוקן מתחלתו ונתעוות, ואיזה זה, תלמיד חכם שפירש מן התורה. וכתבו התוספות (שם ד"ה זה) פירש רש"י ז"ל, המוליד ממזר, שהביא פסול לעולם, אין עונו נמחק בתשובה. ולא נהירא, שאין לך דבר שעומד בפני תשובה. אלא קרי ליה "לא יוכל לתקן" לפי שבושתו לעולם, שאומרים ממזר זה מפלוני שבא על הערוה, עד כאן. ולפי פירוש התוספות אם מת הממזר, אין זה "מעוות לא יוכל לתקון".