קהלת ב:כא מחשבת ישראל: עקידת יצחק, מורה נבוכי הזמן, גן נעול ונפש החיים

^*תוכן דעת הרב ז"ל בהרחבת ביאור ממנו הוא. הנה כבר ידוע לך מביאורי לשער י' בראשית ע"ו ע"א, כי יש לאדם ב' מיני השגות, השגות חושיות, ר"ל מה שישיג באמצעות ה' חושיו, והשגות שכליות, ר"ל מה שישיג באמצעות שכלו, וזה שאמר החוקר פה, כי שנים הם חלקי הנפש, שכלי ובלתי שכלי. ז והשגות השכל נחלקות ג"כ לשתי מחלקות, האחת כוללת ההשגות אשר ישיג השכל מגדרי סוגי ומיני הדברים ומעצמיותיהם ההכרחיות להם, אשר בלעדם לא יהיו מה שיהיו, ד"מ, הידיעה שעצמות סוגי החי היא ההרגשה, והתניעה, ועצמות בעלי כנף היא ההתעופפות, ועצמות מין האדם כשרון הדיבור וההשכלה, וכן ידיעת דרכי ההגיון החשבון והתשבורת מבלי השקפה אל דברים גשמיים, שכל אלה הן רק מושכלים רוחניים והכרחיים הנופלים רק תחת סוג אמת ושקר (ד"מ בחכמת ההגיון משפט "כל אדם מרגיש," הנולד מב' הקדמות, "כל חי מרגיש, וכל אדם חי," הוא אמת בהכרח, תחת כי הפוכו "אין אדם מרגיש" הוא שקר בהכרח, כמו שבחכמת התשבורת משפט "כל משולש יש לו ג' צלעות" הוא אמת, והמשפט "שיש לו ב' או ד' צלעות" הוא שקר, וכן בחכמת החשבון, המשפט "שב' פעמים ב' הוא ד'" אמת, והמשפט "שהוא ג' או ה' שקר,") ואחרי שלא נשקיף בכל אלה רק על המושגים והעיונים הכוללים, ולא על דברים פרטיים וגשמיים שהם לפנינו, לא יצא מכל אלה שום מעשה או פעולה, וכן ידיעת תארי הי"ת ומהות המלאכים, והנפש הוא ג"כ רק חכמה עיונית ורוחנית, ע"כ יקרא כח או חלק הנפש המשיג כל אלה ומתבונן בהם בשם "שכל העיוני," והמחלקה השניה כוללת השגות השכל בדברים פרטיים וגשמיים העומדים לפנינו עלי ארץ בתאריהם ובמקריהם הבלתי הכרחיים ועצמיים להם, כי אם אפשר שימצא בהם, ואפשר שלא ימצאו בהם, ד"מ להשיג בחכמת החשבון והתשבורת המעשיים, שזה הגוף הגשמיי שהיא לפנינו הוא בעל ג' או ד' צלעות, או שמלאכת עבודת עשרה פועלים אלה בה' ימים היא כפולה עשר פעמים ממלאכת חמשה פועלים אחרים שעשו, רק ביום א', או שהאדם זה שהוא עמד לפנינו הוא איש חכם ונבון, או בער ושכל, כל אלה הן השגות בדברים פרטיים ואפשריים, כי כל אלה יוכלו להיות גם באופן אחר ממה שהם עתה, וכח או חלק הנפש שבו ישיג האדם השגות אלה יקרא "שכל המעשיי," כי הוא מביא לידי פעולה ומעשה, ומבלעדו לא יוכל איש כמעט להרים את ידו ורגלו, לפעול או לעשות מאומה, ד"מ אם לא יבין הסוחר טיב הסחורה הפרטית אשר לפניו לקנות ד"מ צמר או פשתים מהותה ואיכותה וכל מעלותיה ופחיתותיה לא יוכל לקנותה, אף כי ידע עצמות מין הצמר ופשתים בכלל, ואם לא ידע איש משפט רעהו ושיחו, אם איש תם וישר הוא, או מעול וחומץ לא יוכל לכרות עמו ברית אהבה או להתרועע ולהשתתף עמו, אף כי ידע עצמות מין האדם בכלל, וכן אם לא ידע ויבחין תחילה החרש מהות העץ או המתכת הפרטיים אשר מהם ירצה לעשות כלים מכלים שונים לא יצלח במלאכתו, אף אם ידע עצמות מין העץ ומין המתכת ההוא בכלל, והחוקר יקרא השכל העיוני גם בשם "יודע," והשכל המעשיי בשם "מדבר," שהוא תואר כל אדם חי, אף שאינו יודע כלל לעיין ולחקור במושכלים רוחניים, ובגדרי ובעצמיות הסוגים והמינים, ונמשך מזה, כי מושגי השכל העיוני ומושגי השכל המעשיי הם מסוגים מתחלפים, אחרי שהראשונים הם רק בענינים ההכרחיים, והאחרונים רק בענינים האפשריים, וכמו שיש הבדל סוגיי בין הדברים הנראים ובין הקולות הנשמעות, כן יש לנו לפ"ז ג"כ בין מושגי השכל העיוני ובין מושגי השכל המעשיי, ומעתה יאמר הרב ז"ל, כי יש תמיד יחס והסכמה מה בין היודע והידוע, באופן שכח הנפש היודע צריך להיות נערך ומקביל ומתדמה בטבעו אל הדבר הידוע, כי כמו שחוש הראות לא יוכל להשיג הקולות הנשמעות שהם רק מושגי חוש השמע, וחוש השמע לא יוכל להשיג הדברים הנראים שהם רק מושגי חוש הראות כן לא ישיג השכל המעשיי הדברים ההכרחיים שהם רק מושגי השכל העיוני, כמו שלא ישיג השכל העיוני הדברים האפשריים שהם מושגי השכל המעשיי ונמשך מזה, ג"כ כי כמו שיש הבדל סוגיי בין חוש הראות לחוש השמע, כן יש ג"כ הבדל סוגיי בין כח הנפש הנקרא "שכל עיוני" המשיג רק הענינים ההכרחיים והרוחניים, ובין כח הנפש הנקרא "שכל המעשיי" המשיג רק הענינים האפשריים הפרטיים, ובעבור זה מתדמה גם טבע השכל העיוני להיות רוחני ונצחי אל מושגיו שהם רוחנים ונצחיים, כי עצמות הסוגים הוא דבר רוחני ומפשט מהעצם, והוא ג"כ נצחי, כי הרעיון הרוחני לא יכלה לעולם מהיות מושג שכלי, אבל השכל המעשיי ידמה אל מושגיו שהם רק המקרים והתארים האפשרים הנמצאים רק באישי המין שהם דברים כלים ואובדים, ע"כ יכלה גם הוא, בבוא הנפש בעולם הרוחני מקום אשר אין שם מעשה ופעולה (כמאה"כ "כי אין מעשה וחשבון בשאול וכו'," וחז"ל אמרו "העולם הבא אין בו לא אכילה" וכו' ודבר אין להם עוד עם הענינים הארציים, כמאה"כ (איוב י״ד:כ״א) "יכבדו בניו ולא ידע" וכו', ואחז"ל בברכות דף י"ח "בצערא דגופה ידעי, בצערי דאחריני לא ידעי," ר"ל שהנפש המשכלת בהפרדה מהגוף יודעת ומרגשת רק בעונג וצער רוחני שלה, אשר תקבל שם לשכר ועונש, ויודעת ג"כ שגופה שהיה משכן לה פה עלי ארץ כלה ואובד ככל הגופים הארציים שהוא רעיון כולל ורוחני, אבל אם בניהם אחריהם בעלי עושר ונכסים או לא שהוא ענין פרטיי ארציי, לא ידעו] ובזה תבין גם מה שכ' הרב למעלה בשער שמיני דף ס"א בביאור תארי השכל העיוני והשכל המעשיי, (עיין שם ובבאורי) וביחוד מה שכ' שם שרק בעבור השכל העיוני ימצאו לו ההשארה לנצח, כי בעבור שהשגות השכל העיוני הזה הם כמו שאמרנו רק בענינים רוחניים, ובעצמות הסוגים הכוללים, שהם דברים נצחיים במין, כי מושג החי ד"מ שהיא ההרגשה והתנועה הוא מושג נצחי אף שאישי מיני החי כלים ואובדים. אבל השכל המעשיי אשר עסקו כמו שאמרנו רק בהשגת האישים הפרטיים כלה ואובד עמהם. ומכל זה שפט הרב ז"ל, כי אחרי שכח הנפש אשר בנביא אשר בו ישיג הצורות הנבדלות האלקיות, הנבדלים הבדל סוגיי משאר המושכלות צריך ג"כ להיות נבדל הבדל סוגיי מחלקי נפש ושכל כל אדם זולתו ונתבאר מזה שמדרגת מעלת הנביאים נבדלת במין המעלה והיתרון משאר האנשים, (וכעין זה כ' גם הכוזרי בבחינת מעלת ישראל ואנשי הרוח אשר בתוכם עיין מאמר א' ל"ט - מ"ג) וכמו שאמר החוקר כי ערך ויחס שלימות השכל המעשיי אל שלימות השכל העיוני כערך שלימות האנושית לשלימות אלקי, כן נוכל לומר גם מהנביא המשיג הענינים הרוחנים הרמים והנשאים ורואה מראות אלקיות, כי שלמותו נעלה ונשגבה מכל שלימות אנושית, וע"ז רומז גם מאה"כ "ונפלינו אני ועמך" וכו'. ומאה"כ "נעשה אדם בצלמו" כי האדם האמיתי אשר עליו תנוח הריוח האלקי, (כמו שהיה אדה"ר בתחילת יצירתו, וכמו שהיו ישראל ראוים להיות, בלכת ה' עמהם) הוא נשגב ונעלה מכל מין האדם בכלל, ועולה למדרגת אדם בצלם אלקים, ועל פי הדברים האלה מבאר הרב ז"ל גם מאמר המדרש שהחל בו בהקדים תחילה עוד הקדמה אחת, והיא שבעבור היות האדם היצור היותר נבחר מכל ברואי עולם השפל, והשכל מושל ומנהיג בקרבו לא לבד כל איברי וכוחות גופו עפ"י סדר נכון ומתוקן כראוי אשר בעבור זה נקרא גם בשם עולם קטן, כי אם גם על ידו רודה ומושל האדם על כל ברואי הארץ בחכמתו ותבונתו. כמאה"כ, "ומלאו את הארץ" וכבשוה" (מאמר המורה על ממשלת האדם על הדוממים והצמחים) "ורדו בדגת הים וכו'," המורה על ממשלת האדם על כל בע"ח, ע"כ כנו הנביאים ואנשי הרוח לפעמים גם את הי"ת הנוהג בחכמתו ותבונתו כל הנמצאים זולתו, ושליט ומושל עליהם, בשם אדם, כמאה"כ (דניאל ח',) ואשמע קול אדם, ומאה"כ (יחזקאל א') "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" וכל זה רק לשבר את האוזן, ר"ל לתת בזה לבני אדם קרוצי חומר רק משל ודמיון להשיג על ידו מושג נכון, מהי"ת אשר הוא באמת נשגב ונעלה מכל מקרה ותואר אנושי, ולא תשורנו עין זולתו, כמו שיעשה האיש אשר ירצה להודיע לכפרי מהות המלך אשר יעצור בעמו, וינהיג עבדיו הסרים למשמעתו, וישתדל תמיד לשחר טובם ואשרם בהמשילו אותו לרועה אשר ירעה צאנו בתום לבבו על נאות דשא, וינחם על מי מנוחות וישמור אותה מכל מקרה ואסון, ומעתה יאמר הרב ז"ל, כי אחר אשר הושאל שם "אדם" להורות לפעמים על הי"ת השאילו אח"כ שם "אדם" זה המורה על אלקות, לכנות בו גם כל איש, שלם בחכמה ובתבונה ובדעת יען כי רוח אלקים בקרבו, כמאה"כ "חכמת אדם תאיר פניו," וע"ז אר"י "גדול כחן של נביאים שמדמין הצורה ליוצרה," ר"ל שכנו פה בכ' כל איש חכם בשם "אדם" אשר הי"ת יכונה פה, (עיין מזה גם ביאורי למעלה שה"ש דף קמ"ח ע"א.) ובכל זאת הראו לנו, כי האדם השלם האמיתי, ואף כי הנביא בעת אשר יפשיט מעליו מעיל הגשמות, לעיין ולהתבונן רק בדברים רוחניים הוא דומה בבחינה מה לעצם רוחני ואלקי, ונמשך מזה ג"כ, כי מרע"ה אשר כפי המסופר בפרשתנו האציל מרוחו על זולתו נדמה בבחינה מה ביחסו לשאר הנביאים, ליחס הי"ת לשאר השכלים הנבדלים, שהוא ית' הסבה והעלה להם. הקודם הוא מבואר ממה שאמרו החוקרים שההשכלה בידיעות הוא ענין יחס היודע עם הידוע עד שכבר יראו שבהתחלף המושגים יתחלפו הכחות במשיג לפי חלוף היחסים. וזה ממה שכתוב החוקר בפירוש בפרק אחד מהששי מספר המדות בתחלת דברו מהמעלות השכליות. אמר הנה בראשונ' כבר נאמר כי שנים הם חלקי הנפש שכלי ובלתי שכלי עתה נאמר מהשכלי לפי זה הענין ונניח שנים אשר להם שכל. האחד אשר בו לעיין הדברים אשר לנמצאים אשר התחלתם יהיו שם הכרחים לא כפי ההזדמן. והאחד אשר בו נעיין הדברים אשר להווים הם אפשריים כפי ההזדמן. אמנם לדברים המתחלפים בסוג גם בחלקי הנפש יהיו מתחלפים בסוג ואלו הב' דברים הם מסוגים מתחלפים גם חלקי הנפש יהיו כן ואם הכר הדבר הוא כפי קצת התדמות וסגולה והדברים הנכרים מתחלפים בסוג גם כן חלקי הנפש אשר בהם יוכרו. אמנם יאמר כי מחלקי הנפש האחד הוא יודע והאחר הוא מדבר כי קחת עצה ודבר דבר אחד הוא וכו'. הנה שאמר שאחר שהנמצאות שהם הכרחיות בהחלט שאי אפשר שימצאו סבותיהם והתחלותיהם בענין אחר ולא כפי ההזדמן הם מתחלפות בסוג מהדברים האפשריים לפי ההזדמן שיתחייב לפי כן שהחלקים אשר בהם יושכלו יהיו גם כן מתחלפים בסוג וביאר זאת הגזיר' במה שאמר כי בין המשיג והמושג או המכיר והנכר יחוייב להמצא יחס מה כי יודע ומשיג כמו בין החוש הרואה והמרא' הנראה מה שאינו כן בין החוש הרוא' והדבר הממושש או המוטעם או הנשמע וכדומ' לזה. ^*ויתחייב מזה, כי אם ההכרחי וכו', ר"ל כי מקרה ההשתכלות והדיבור ד"מ היא עצמות במין האדם והכרחי לו, באופן שלא נוכל לחשוב ולצייר לנו מושג האדם מבלעדי כשרון ההשתכלות והדיבור אפס במושג החי שהוא סוג כולל האדם והבהמה ושאר בע"ח גם יחד, יהיה מקרה הדיבור וההשתכלית רק אפשרי לפי שקצת החי ר"ל האדם יש לו כשרון זה אבל בשאר בע"ח איננו, והנה ידוע ג"כ, כי כח הנפש אשר יש לו הכשרון למצוא דמיון ושיווי מה בין שני דברים או מושגים אשר לפי הנראה הם שונים ומתחלפים זה מזה נקרא בל"א וויטץ, והכח שכנגדו אשר פעולתו בהיפך למצוא ההבדל בין שני דברים הנראים דומים נקרא בשם שארפזין, ונמשך מזה, כי אם נעלה תחלה במחשבתנו מושג החי שהוא סוג כולל, ונרצה אח"כ להפרידו לחלקיו השונים עפ"י המקרים האפשריים בסוג החי ונאמר ד"מ כי חלק אחד מסוג החי הוא מין אדם אשר עצמותו הדיבור וההשתכלות, וחלק אחד הוא עוף כנף אשר עצמותו ההתעופפות, הלא נצטרך לזה כח הנפש הנקרא שארפזין אפס כאשר נחשוב ברעיונינו על מושג האדם ועוף כנף ביחד ונרצה למצוא השיווי והדמיון ביניהם, אף שלפי הנראה הם שונים זה מזה שזה מדבר וזה מעופף, ונאמר כי לשניהם ההרגשה והתנועה שהן עצמות החי נשתמש בכח הנפש הנקרא וויטץ, ונמשך מזה שאף שבכל פעם נחשוב ברעיונינו מושג ההשתכלית והדיבור בהעלות ציור האדם על מחשבתנו בכל זאת נשתמש תמיד בכח נפשיי אחר, כי בפעם הראשון נשתמש בכח הנפש הנקרא שארפזין, בעת אשר נחשוב כשרון הדבור וההשתכלות לעצמות הכרחיי במין האדם המבדילו משאר החי, ואח"כ נשתמש בכח הנפש הנקרא וויטץ, כאשר נחבר מושג האדם והעוף יחד לסוג החי, ונחשב מושג הדבור וההשתכלות רק למקרה אפשריי, ויתחייב מזה כי אם ההכרחי מתחלף בסוג לאפשרי גם כן חלקי הנפש אשר יתיחסו לכל אחד מהם שיהיו מתחלפים. האחד הוא יודע והוא המעיין בהכרחיים אשר ההקפ' בידיעתם תקרא ידיעה כמו שביאר בפרק הסמוך. והאחד אמנם מדבר היא החלק המעשי. והטעם כי קחת עצה וכו'. וזה שהעצה תלקח בדברים האפשריים וזה לא יעשה כי אם בדברו עליה עם הזולת או עם עצמו כאומרו אני טרם אכלה לדבר אל לבי (בראשית כ״ד:מ״ה) ודברתי אני עם לבי (קהלת א׳:ט״ז). ומכאן נתבאר מה שהורגל בפי כל החכמים לזכור שני מיני שכלים השכל העיוני והשכל המעשי כי השכל יתחלף ויתרבה לפי חלוף סוגי המושגים והתרבותם. וכבר נמשך אל זה המשפט ישעי' הנביא במה שחלק סוגי ההשגות באומרו בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף (ישעיהו ו׳:ב׳) כמו שביארנו יפה בפרשת כהנים שער כ"ו. והנה אחר שהי' ענין הנבואה הוא השגת הנביא הצורות הנבדלות האלהיות. ולא עוד אלא בשכבר יאמרו בהשגתם את הש"י כמו שאמר ישעי' ואראה את יי' יושב על כסא וגו'. וכן מיכיהו אמר ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו וגו' (מלכים א כ״ב:י״ט). וזולתם. הנה הוא מתחייב שימצא ביניהם יחס אלהי ישתפם ^*ואיך לא וכו' ר"ל איך יעלה דעתנו להסתפק בזה שיש יחס ידוע בין הנביא ובין הענינים האלקים אשר ישכיל ויבין אחרי שגם הפילוסופים אומרים כן לעניניהם הפילוסופים, כמו שאמר החכם הנה אלה החיים, וכו' ר"ל חיי האיש האלקי יותר טובים מחיי שאר כל אדם, וכמו שנבדל השכל בפעילתו מהגוף המורכב בפעולותיו הגופניות, כן נבדל גם שכל איש אלקי משכל כל אדם, וכפי ערך השכל האלקי אל שכל כל אדם, כן ערך החיים האלקיים אל החיים האנושיים. ואיך לא והנה הפילוסופים לעיוניהם הפילוסופית אמרו כן. וזה לשון החכם בפרק י"א מהמאמר הי' מהספר ההוא אמר הנה אלה החיים אמנם יותר טובים מהחיים אשר הם כפי אשר הוא אדם כי זה לא יחי' כפי אשר הוא אדם כי אם כפי דבר אלהי אשר הוא בו כי אמנם כמה זה נבדל מהמורכב בזה תבדל פעולתו מהפועל אשר הוא כפי מעלה אחרת כי כפי הערך השכל האלהי אל האדם כן הם הדברים אשר כפי החיים האלהיים אל החיים האנושיים ע"כ. הנה אמר בבירור ששלמות המעלות המעשיות עם היותו שלמות גדול כי הוא נערך אל השלמות השכלי כערך השלמות האנושי אל האלהי ושם היחס ביניהם יחס אלה. נפלא מאדם ומה גם עתה לידיעות וההשכלות עליונות מהם גבוה גבוה והמראות האלהיות הרוחניות לגמרי שצריך להפרד מהאנשיות ולהדבק ביחס אלהי עליון הרחק מאד מאדם. וכמו שעל זה אמר גדול שבנביאים ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה (שמות ל״ג:ט״ז) כמו שנתבאר במקומו. כי על זה הענין נפלא על דרך האמת אמר היוצר בשעת הבריאה נעש' אדם בצלמנו (בראשית א׳:כ״ו) לפי שהחי החיים המשובחים כפי זה השיעור כבר יצא מכלל האדם הכללי ועלה למדרגת אדם בצלם אלהים. ולדעתי על זה הסוד הנעלם אמרו ז"ל בבראשית רבה פרשת וירא יי' כי רבה רעת האדם (פכ"ז) כתיב כי יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון (קהלת ב׳:כ״א) אמר רבי יהוד' גדול כחן שלנביאים שמדמין הצור' ליוצרה שנאמר ואשמע קול אדם (דניאל ח') א"ר יהודה בר סימון אית לך קרא אחרא מחוור יתיר מן דין על דמות הכסא דמות כמרא' אדם וגו' (יחזקאל א') בחכמה דכתיב ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג׳:י״ט). ובדעת דכתיב בדעתו תהומות נבקעו (שם). ובכשרון א"ר ברכיה בשם רבי יהוד' בר סימון לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו אלא בדבור שנאמר בדבר ה' שמים נעשו (תהילים ל״ג:ו׳). והכוונה להם כי לפי שהשכל האנושי הוא חלק אלהי בארץ וחלק אלוה בעולמו וכאלו הוא מורה על עצמו ית' לפי שהוא מנהיג את הגוף עם כל איבריו בכל הענינים וכחותיו הנמצאים בו גם הצריכין מחוץ קרובים רחוקים בחכמ' ותבונה ובדעת על הדמיון שהוא יתברך מנהיג את העולם בכלל ומסדר כל פעולותיו ע"י סבותיהם הקרובות והרחוקות על דרך ההשכל' כי ע"ז נקרא האדם בפי החכמים עולם קטן כמו שכתב הרב המורה זה הענין בסוף פרק ע"א חלק א' שעל זה יאמר בטוב אדם בצלמנו כאמור וכבר גבר אז התואר בזה השם רצוני אדם עד שכבר נעתק לתאר בו כלפי מעלה ולדבר בו באלהיות. וזה כי לפי העלם השגת מהותו יתברך ותכלית הסתרתו מלב כל חכם הוצרך לדבר בו במשל ודמיון ולא נמצא דמיון נאות ווותר מפורסם ממנו משל לכפרי הדורש ממהות המלך או הפיפיור והשיב לו הנשאל הראית מימיך מקנה בקר וצאן א"ל הן א"ל ומי מנהיגן ומי יעצור בהם להוציאם ולהביאם א"ל הרועה א"ל דע שכן הוא המלך ששאלת עליו הוא הפיפיור הרועה בתוך עמים רבים כאשר ינהיג הרוע' מקנה הבקר והצאן ומרע' אוחם. והנה אחר שיורגל ביניהם זה המשל כאשר ידברו ביניהם מעניני המלך והמלכות יאמר האומר שיצא הרוע' עם אביריו ואילי צאנו וכוונתם שיצאו המלך עם חייליו ושריו. וע"ז האופן נמצא בדברי הנבוא' שמשככין אזן האנשים בזה המשל עצמו וכשרצה לומר שהגיע הדבור מאתו ית' אל הנביא יאמר ואשמע קול אדם כי שם אדם אצלנו כמו הרוע. אצל הכפרי לפי היחס שכתבנו. ויותר מבואר מזה מה שנמצא במרכבת יחזקאל נאמר ועל דמות הכסא דמות כמרא' אדם עליו מלמעלה (יחזקאל א') יראה כי על האופן עצמו שידמה המרכב' העליונ' אל הכסא שהוא דמות מורגש חומרי בו עצמו ידמה היושב עליה כמרא' אדם וזה כי כמו שהאדם הוא המתפרסם בנבראי מטה שהוא היושב על כסא ממשלתם והוא הרודה בהם והמנהיג לכלם כמו שנאמר עליו נעש' אדם וגו' וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמ' ובכל הארץ וגו'. ועל תלונת החילוף נאמר ותעשה אדם כדגי הים (חבקוק א׳:י״ד): כן הוא יתברך היושב על כסא הממשלות כלן הוא במראיתו ודמותו בנמצאים העליונים המנהיגים את העולם. והפירוש הוא נפלא ובדיוק זכרון לשון דמות פעמים שא"א בענין אחר וגם הוא מחריב מכפל מלת עליו אחר שאמר ועל דמות הכסא. והנה אחר ששולח זה הלשון רצוני לתאר שם אדם אל האל ית' בדברי הנבוא' כפי זה המשל והדמיון שנזכר שלחו יד לשונם בענין אחר זר ונפלא ממנו והוא כי כאשר ירצו לתאר שום איש שלם בתאר אלהי יתארוהו בשם אדם ויכוונו בו ליחס אליו האלהות ההוא הנמצא בשם הזה כשיכנו בו כלפי מעלה במאמר כמרא' אדם עליו וגו'. כמי שקורא לרועה הצאן המשובח שברועים רועה לרוממו ולקלסו בקילוס המלך שנקרא כן בשם המלך לפי היחם הנזכר. וזה הענין דרשוהו ז"ל על דבר שלמה בשני המקומות שנזכרו האחד במה שאמר חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ז') והשנית במה שאמר כי יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון וגו' (שם ב'). ואמרו שהכוונה לו במקומות האלו ודומיהן לזכור מלת אדם לפי מעלה אלהית וליחס לפי היחס שנאמר עליו ועל דמות הכסא דמות כמרא' אדם והוא אמרן גדול כח של נביאים שמדמין הצורה ליוצרה כי באמת גדול כחו של שלמה שהספיק ברוח הקדש נבואתו להסב שם האדם אל האדם עצמו באותו קילוס ושבח שהגיע לו מתאר בו האל יתעל' כמו שהונח עד שירצ' באומרו חכמת אדם כי יש לאדם תאר שכלי אלהי כי שב הדבר בסבוב כי האל יתע' יתאר באדם מצד פרסום זה השם בממשלת הנמצאים אשר תחתיו ואחר יתואר לאדם מצד רוממות האל יתעל' ושלמותו הנמצאים בו בעצם וראשונה ואחר על האיש השלם הנמשך אחר צלמו ודמותו כמו שהונח. ^*והנה אחר שאמרו זה וכו', כוונתו, כי מאה"כ "יש אדם שעמלו בחכמה בדעת ובכשרון" רומז שהאדם השלם אשר עליו תנוח רוח אלקים יש לו בבחינה מה, ור"ל בשיעור קטן לפי ערכו המעלות המיוחסות במקום אחר אל הי"ת, מעלת החכמה והדעת בעיונים הרוחנים והמושכלים המיוחסות אל הי"ת במאה"כ, "ה' בחכמה יסד ארץ," ובמאה"כ "בדעתו תהומות נבקעו," שהכונה שעל פי חכמתו וידיעתו הנשגבה יסד ארץ, ובקע תהומות, והכין הכל כפי הראוי להשגת החפץ והתכלית הנרצה מהם, ומעלת הכשרון שהיא התכונה באדם לעשות כל מלאכתו באופן נאות וראוי בלי עמל ויגיעה רבה, תחת כי מי שאין לו הכשרון יצטרך לעמול וליגע הרבה עד שיעשה אותה, תיוחס גם כן אליו, יען כי בעבורו יעשו לפעמים נסים ונפלאות באופן שישיג על נקלה דברים שאי אפשר להשיגם בדרך טבעי, כ"א בעמל ותלאה, ומעלה זאת יחס גם הכ' אל הי"ת באמרו "בדבר ה' שמים נעשו" להורות כי מבלי עמל ויגיעה עשה כל אשר חפץ בשמים ממעל ובארץ מתחת. והנה אחר שאמרו זה המשפט הנפלא ביארו כונת שלמה היותו על זה הענין במה שאמרנו בחכמה דכתיב יי' בחכמה יסד ארץ (משלי ג׳:י״ט) הנה שביארו היות כוונתו לחכמה האלהיות. וכן בדעת וכן בכשרון והכונה להורות מעלת זה הנמצא הנקרא אדם בצלם כי הוא מעולה מאד וכי הוא מושל ויכול להדמות ליוצרו בהשגותיו השכליות אשר יורו עליהם מאמרי הנבואה בקול אדם ובמרא' אדם אם בעיוניות המבוארת בחכמה ובדעת. ואם במעשיו המבוארות באומרו ובכשרון כי האדם שנוהג בכושר המעשים הוא אשר בעבורו יעשו הנסים המפורסמים האלהים כברכת השמן וכד הקמח וזולתם אשר זכות המקבל וכשרונו יעמוד שם במקום היגיעה והעמל אשר יחוייבו לקנותן על הדרך הטבעי והוא מה שאמר לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו אלא בדבר וכו' כי בריאה יברא ה' מעין מעשה בראשית לכל אחד מהם וזכותם עומדת שם איש על מקומו. והנה כ"ז הוא מה שכוון האלהי רבי עקיבא (אבות פ"ג) כשאמר חביב אדם שנברא בצלם שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם חביבין ישראל שנקראו בנים למקום וכו'. אמר כי האפשרות על זה השלימות לאדם רצוני להיותם בצלם אלהים הוא כולל לכל המין אמנם היה רחוק ההשגה לאחד מאלף אלפים. אמנם חבה יתירה נודעת לישראל שנתן להם כלי חמדה בה הוכנו לקרב האפשרות ההוא ולהקרא בנים למקום יותר מכל האומות בזאת המעלה הנפלאה מהנבוא' כמו שאמרנו: והנה הענין הנזכר האלהי הית' כונת חז"ל בזה המאמר בלי ספק ואולם הרב המורה בפרק מ"ו חלק א' רצה ממנו היות חז"ל מכוונים בו להרחיק ההגשמה ממנו ית' ולבאר כאשר יראה מהרב' מהכתובים מתאר לו ית' כלים וכחות כדרך האדם אשר עליו יסמוכו בכל מה שימשכו בדבריהם אחר דברי הנבואה באלו היחסים כי מעתה הוא ידוע שהכל היה על דרך ההמשל לבד. וסוף דבריו אמר והמאמר ההוא הכולל אשר רמזנו אליו הוא אמרם בבראשית רבה גדול כחן של נביאים שמדמים את הצורה ליוצרה שנ' ועל דמות הכסא דמות כמרא' אדם כבר ביארו כי אלו הצורות כלם אשר ישיגום כל הנביאים במרא' הנבואה הם צורות נבראות השם בראם והוא האמת כי כל מדומה היא ברואה , ומה נפלא מאמרם גדול כחן כאלו הראו על עצמן עליהם השלום שהענין ההוא קשה עליהם כי כן יאמרו לעולם כשיקשה עליהם מאמר שנאמר או פועל שנפעל ויש בנראהו גנות כמו שאמרו רבי פלוני עבד עובדא במוך וביחידי ובלילה אמר רב כמה רב גוברי דעביד ביחידאה (יבמות ק"ד.) ורב גובריה הוא גדול כחו וכאלו הם אומרים מה גדול מה שהוצרכו הנביאים לעשותו בהיותם מורים על עצמו יתברך בעניני הנבראים אשר בראם והבן זה מאד ע"כ. ^*רצה בזה וכו', עתה רוצה לבאר דעת המורה ח"א פ' מ"ה שכוונתו רק שאחז"ל רצו במאמר זה להרחיק הגשמות מהי"ת, ועל כן אמרו שצורת אדם שנדמה ליחזקאל בנבואתו יושבת על הכסא היא באמת רק צורה ברואה באופן נסיי המדומית בשכלו במראה נבואתו, לא הי"ת בעצמו, ובכל זאת אמר ממנה כי היא יושבת על הכסא ר"ל על מרכבת הטבע והבריאה כלה, אף שבאמת יאמר זה רק על הי"ת שהוא יוצר כל, כמו שאמר ישעי' "ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא," וכו', ובזה הראה יחזקאל גודל כחו, לדמות הצורה ליוצרה, ר"ל ליחס לצורת אדם המדומית רק ברעיוניו מה שראוי רק ליוצר כל, אבל הנרבוני לא הבין דברי הרמב"ם ז"ל במורה, וע"כ אמר, כי מאה"כ "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם" אינו רומז על הצורה הברואה באופן נסיי ברעיון הנביא, כ"א על הי"ת בעצמו, והנביא דמה הצורה הנבראת שהיתה ברעיונו אל מראה אדם זה אשר על הכסא, שהוא היוצר, והרב ז"ל דחה דבריו, באמרו אחרי שכוונת המורה להרחיק כל רעיון גשמי, ושיווי לאדם מהי"ת, איך יאמרו כי פה בכ' ידומה היוצר כל למראה אדם? ועוד הביא ראיה מדברי המורה ח"ג פ"ז שאמר בפי', וז"ל, וראה איך בארו לנו שזה דמות אדם שעל הכסא החלוק אינו משל עליו יתעלה מכל המרכבה. (ר"ל שהי"ת נעלה ונשגב מהיות חלק המרכבה הזאת), אבל משל על דבר נברא, (ר"ל על הצורה הנבראת באופן נסיי במחשבת הנביא כאשר נחה עליו רוח ה'). רצה בזה כי חז"ל כוונו לבאר מאמר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם באופן שלא יובן זה הדמות אליו יתע' יהי' בנין אב להרחקת הכנויים הגשמיים ולומר כי אותו הדמות שיכנו אותו למראה אדם אינו האל יתע' חלילה אבל שיאמרו זה על הצורה הברוא' הנדמית בנפש הנביא כאלו הוא יושב על הכסא והוא אשר יכנו אותה למראה אדם. ואמרו שהיה גדול כחן של נביאים במה שמצאו בדמיונם צורה ברואה אשר דמו אותה למראה אדם ויחסו הצורה הברואה ההיא ליוצרה עד שאמרו עליה שהיא יושבת על הכסא אשר יושב עליו יוצר בראשית ית' שמו ושזה המאמר היה להם להמציא ולבאר זאת הצורה אשר עליה יכוונו. אמנם עליו יתעלה לא יפילו דמות כלל. וזה הפירוש הוא מבואר בעיני אמנם זכרתי אותו למה שראיתי מפרשי דבריו הם מתבלבלים בהם ובפרט הנרבוני נשתבש בזה לגמרי כתב בפירוש בפרק ההוא זה לשונו כל מי שראיתי ענינו מן המעיינים בספר הזה ראיתי שפירשו שמדמין הצורה ליוצרה כי ידמה הנבדל לצורה האנושית ולפי דמיונם היה להם לומר בזה המאמר הכולל שמדמין היוצר לצורה לא צורה ליוצרה ואיני נפלא מהם כי לא העמיקו לעמוד על כוונת המחבר ואני אבאר לך עתה כוונתו הר"ם (מורה שם פרק מ"ט) ביאר כי למלאך יוחס לו הכנף ולאל יתברך הצורה האנושית להורות יתרון השם על מלאכיו והכנפים כלי מהירות ההליכ' וראוי שייוחדו לשלוחים לא למלך כי הם המצוים והוא לא מצווה הנה אמרו והנה דמות כמראה אדם יראה בו דמות כמראה השם יתעלה הנה אמנם מדמין הצורה ליוצרה יראה שהם מדמין הצורה אשר בנפש הנביא אשר הוא חקוי גשמי ליוצרה יתברך וכן אומר ועל דמות הכסא דמות צורה כמראה אדם עד כאן דברי. ובחי האמת אם היה האיש הזה מעמיק בדברי הרב ז"ל יותר מהמעיינים שזכר לא היה מקבל הקושיא כלל אף שלא היה דוחק עצמו להמציא דברים שהוא סותר עקר כוונת המחבר בהמה. וזה כי הם חשבו שכוונת הרב לומר כי כמו שיפה כחן של נביאים לכנות ליוצרם ברוך הוא באלו הצורות הברואות כן נוכל לתארו בתארי האנושיים שהוא הדרוש בפרק. ומזה הוקשה להם שאחר שהצורות הברואות ההנה אשר בהם יכנו את היוצר יתברך דמה אותם הכתוב לאדם באומרו כמראה אדם א"כ המחוייב שיאמרו שמדמין היוצר לצורה והתחכם הוא לתרץ להם כי הם אמרו הנה אדם לא על הצורה הנבראת נאמר רק על היוצר עצמו שהוא מכונה באדם במקומות אחרים ושהכוונה כי הצורות הנבראות אשר הם בנפש הנביא הם כמראה אדם שהוא יוצרם יתברך וא"כ כבר דמו הצורה ליוצרה והנה באמת בזה טח עיניו מראות הפי' הנכון שכתבנו בכוונתו ומהפלא איך נפל בפח ופחת אשר כל עצמו של הרב ז"ל לא היה כ"א להמלט מהם והוא יחס שם האדם וכליו וכחותיו כלל לאל ית' ולשומו למוד כולל ובנין אב לכל המאמרים כלם והנה שם הצורה ענין נבדל למצוא בנפש הנביא והיוצר הוא האדם רחמנא ליצלן. וגם מה שכתב מכוונת הרב ז"ל באותו פרק מ"ו שזכר הנה באמת יש לתמוה עליו שהוא מרא' בדבריו שנגלו אליו תעלומות סתרי הרב ז"ל בעמקי סודותיו הנסתרות והנגלות ומבוארות לא נראו לעיניו ואם נראו כחש בפירושן לעשות סניגרון לדבריו. ^*וזה שמאמר וכו' ר"ל אחרי שכ' המורה בכמה מקומות כי בעבור שהמון העם לא יוכלו לצייר ברעיוניהם ציור עצם רוחני המופשט מכל גשמות הפועל פעולותיו בלי איברי הגוף, ע"כ הוכרח הכתוב לתאר הי"ת והמלאכים בדמות גופים ובתאריים גופניים, כמו שאחז"ל "דברה תורה כלשון בני אדם כדי לשבר את האוזן" אפס בעבור היות הי"ת נשגב ונעלה גם מכל המלאכים והשכלים הנבדלים, ע"כ יחסו לו ד"מ דמות ותארי אדם, ולמלאכים יחסו דמות בעלי כנף הפחותים בערכם ובמעלתם מהאדם, ועוד סיבה אחרת יש לזה, כי המלאכים משרתי הי"ת ועושי רצונו הם, ע"כ יחסו להם הכנפיים המורים על כשרון ההתעופפות והתנועה הקלה למהר לעשות רצון אדוניהם לכל אשר ישלחם אבל הי"ת הוא רק מצוה ולא מצווה מזולתו, ע"כ לא נמצא בשום מקום שיחסו לו הכנפים, או פעולת ההתעופפות, וזה שמאמר הרב ז"ל שם מבוארת כונתו והיא כי להבדיל בין מדרגתו יתעל' למדרגת המלאכים בציור ההמון נתחכמו הכתובים שלא ליחס למלאכים תוארי האדם לבד כמו שדברה תורה בו יתעל' בכל התארים שזכר אבל השפילו תארים במה ששתפו בצורתן ענין מיוחד לבלתי מדבר והוא ההתעפפות אשר לא יוחס בשום מקום לאל יתעל' כמו שביאר שם. ונתן טעם אל זה התאר המיוחס מהם מזולתו. והכוונה כי מעתה כבר ישמר זה היחס בציור השומעים לא חס ושלום שמאמר דמות כמרא' אדם יאמר עליו חלילה לו ולא יפול בזה שום ספק שהרי הוא ז"ל בפרק ה' חלק ג' ביאר הענין הזה עצמו יפה יפה ואמר בפירוש כי מאמר דמות כמראה אדם הוא על המדרגה השלישית מהנמצאות אשר היא למעל' מהחיות שהם נופי הגלגלים והוא החשמל החלוק ממראה מתניו ולמעלה וממראה מתניו ולמטה. ואמר עוד הרב ז"ל וראה איך ביארו לנו שזה דמות אדם שעל הכסא החלוק אינו משל עליו יתעל' מכל המרכבה אבל משל על דבר נברא וכו' וזה המבאר לשם לא יוכל להתעלם כי שם נפל על האמת בזוכרו תמיד אלו שלשה חלקי הנמצאות אשר האדם הזה היא העליונ' מהם ובפרט בהסכימו מראת ישעיהו למראת יחזקאל אמר זה לשונו אמר וארא' את ה' והוא מה שעל האדם כי הוא הרוכב לא המרכב' עד כאן. והנה בזה ביאר בלי ספק כי האדם אינו הש"י אבל הוא מכלל מעשה המרכב' כמו שכתב הרב ז"ל. ואחרי דברים האלה נכפל' התמיהה איך עלה בלבו לדבר בזה על הפרק שהיינו בו רצוני שכוון הרב לשיהיה האדם שם נאמר על השם ית' האמנה כי הוא נשמט מדבר בפרק מ"ט שזכר דבר מזה בהגיעו לשם אולי כי להיותו קרוב היה מגונה אצלו שיסתרו דבריו במין האחרון אשר לסבה הששית מהסתירות. אך אמנם אם ביארנו כוונת הרב ז"ל הטובה לפי כוונתו במאמר ההוא וסתרנו מעיקיה והנה הוא מבואר מנוסח המאמר שזכרנו שלא כוונו ז"ל אל אלו העניני כלל רצוני להרחקת הגשמות ממנו יתברך אבל להורות על מעלת האדם השלם ולתת לו יחס ודמיון עם הנמצאים העליונים כמו שביארו מהכתובים אשר א"א זולתו והוא מה שרצינו אליו מהיחס המחוייב להמצא בין המשיג והמושג לפי כוונתינו. ^*אמנם לפי וכו', ר"ל אף שלפי דברי המורה ז"ל לפי פירוש הרב ז"ל מוסב "כמראה אדם," רק על הצורה הדמיונות הברואה בנפש הנביא ולא על הי"ת בעצמו בכל זאת אחרי שדימה הנביא הצורה הברואה הזאת שהיתה כמראה אדם אל הי"ת באמרו שהיא יושבת על הכסא, אף שבאמת יאמר זה רק על הי"ת לבדו, כמ"ש למעלה, נודע שיש יחס ודמיון בצד מה בין האדם השלם והנמצאים העליונים האלקיים, אמנם לפי שזה היחס לא ימצא לאדם אלא אחר רוב הזריזות ועוצם ההשתדלות בתושית העיון והפלגת ההתבודדות בזכות המחשבות העמוקות והתמידיות בענינים האלהים אשר לא ישתתפו בהם כי אם מעט מזער אשר כח בהם לעמוד על השיעור ההוא מההנזר מדרכי שאר האדם הוא מה שאמרו במאמר ההוא שזכרנו ראשונה על חכמת אדם תאיר פניו גדול כחן של נביאים שמדמין כח גבורה של מעלה לצורת אדם שנאמר וכו'. והכוונה להם כי שלמה בדברי נבואתו אמר חכמת אדם תאיר פניו על האיש השלם האלהי אשר זוהר חכמתו וניצוצי מעשיו אל עבר פניו שפע הנבוא' המאירה באספקלריא שלה כי על כן קראו שמו אדם כמו שהונח. ולזה דברו בשבחו של נביאים ואופן הגעתם אל הנבוא' והוא במה שמדמין כח גבורה של מעלה למרא' אדם. וזה כי אחר שהיחס ההוא בין הצורות הנבדלות לנמצאים המורכבים אשר זכרנו הכרחיותו ראשונה הוא רחוק בתכלית הרוחק אשר לפי זה היה מהנמנע השגתם כמו שגזר על זה החכם אולי ידעתיו הייתיו. לזה אמרו המאושרים שכח הנביאים המשיגים זה השפעה אלהי הוא גדול במה שהם מפרישין עצמם מהדברים החמריים ומתבודדים בפעולות השכליות ומתעצמים בעיניהם עד שיפרידו חמריותם מהם וישארו שכליים בהחלט וישיגו הנמצאים העליונים ההם והיה זה כאלו יורידו היחס האלהי ההוא וישתתפוהו להם. ^*והנה ר' יודן וכו', ר"ל שלדעת ר' יודן ישיגו הנביאים בהפרדם מכל עניני הגוף והחומר רק השכלים העליונים, אשר יכונו בשם אדם במאה"כ "ואשמע קול אדם" בעבור יחס ודמיון שכלי שיש ביניהם, אבל מהי"ת אין להם שום ידיעה והשגה, כמו שאמר חכם אחד מהי"ת, "אלו ידעתיו הייתיו", ר"ל, כי אין נמצא זולתו יוכל לדעת אמיתת הי"ת ונמשך מזה, כי אלו ידע אותו היה צריך להיות אלוקי כמוהו אפס ר' יהודה הפליג הענין יותר, ואמר, כי השלמים האלה יש להם בבחינה מה גם קצת ידיעה והשנה מהי"ת עצמו, שהוא העילה הראשונה לכל הנמצאים, וזש"א הכ' "ואראה את ה'" וכו'. והנה רב יודן שם מציאות השגותם בשכלים העליונים העלולים מן הראשונ' יתעל' שמו. ולזה הביא ראיה מאומרו ואשמע קול אדם בין אולי כי אמר שההשכל' ההיא שהיה שומע ומשכיל במקום ההוא היתה קול אדם כאלו המושג היה ממין המשיג ומתיחס אליו. אמנם רבי יהודה הפליג הענין יותר ואמר כי אפי' בעלה הראשונ' יתעלה שמו יש להם השגה וידיע' כמו שאמר וארא' את ה' והנה א"כ כבר היה כחן יותר גדול ועצום במה שיוכלו כביכול להוריד יחס המושג אל המשיג. וזה נתבאר לו מאמרו ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כי אפי' אותו שראה יושב על כסא רם ונשא היה נראה אליו דמותו כמראה אדם. ואולם היא הצורה הברואה שאמרו החכמים בזה הענין וכבר היה המאמר הזה יותר נאות למה שרצהו הרב המורה בזה אלא שבזה ובזה בעלי המאמר עצמם מפרשים בבירור שאין זו כונתם כלל רק כמו שאמרנו וגם כי החלוף אשר בין רבי יודן לר' יהודה במאמר ההוא לפי כוונתו לא נפקא מיניה ולא מידי כי אם בעיון דק מחוספס. ולזה השמיטו הרב ז"ל כמו שהשמיט ראיות הכתובים והכתובים אשר עליהם באו המאמרים. מ"מ נתבאר אמתת מציאות היחס הנפלא שאמרנו בהשגות וכי בזה הענין יפה כחן של נביאים להמציא אותה ולסעד' להוציא מציאות הנבואה אל הפועל. וזה מה שנמצא לנביאים בשעת השגתם זאת שיתבטלו מהם כחותיהם הגופיות וכל הרגשיהם וחושיהם אף הם אין עמם נאמר ביחזקאל ואראה ואפול על פני ואשמע קול מדבר (יחזקאל א') ונאמר ותבא בי רוח ותעמידני על רגלי (שם ג') ובדניאל ואראה את המרא' הגדול' הזאת ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח ואשמע את קול דבריו (דניאל י׳:ח׳-ט׳) ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה ורבים כמו אלה אשר יורו כחן של נביאים בענין ההפשט והפירוד הזה עד שישאר החלק האלהי אשר בו זך ונקי מתייחס אל השכל העליון. וביחס הזה יש לומר שכבר יש באפשרות האדם להשיג השגה מה בידיעותיו שלא ישיגוה המלאכים לפי שהאדם יש לו יחס שכלי בו יוכל להשיג העליונים אמנם המלאך אין לו יחס חומרי בו ישיג הדברים החמריים וישכילם לדעת אמתת מהותם והדרוש הזה כבר דברו בו חכמי ההגד' כמו שאמרו במדרש (במדבר רבה פרק י"ט) על ויחכם מכל האדם אתה מוצא שבשעה שבקש הקב"ה לברא האדם נמלך עם מלאכי השרת ואמר להם נעשה אדם בצלמנו כדמותינו אמרו לפניו רבונו של עולם מה אנוש כי תזכרנו וגו'. אמר להם אדם שאני רוצה לבראת יש בו חכמה יתירה משלכם וכי בפרשת זאת חקת כמו שביארנו זה המאמר בכלל הדרוש כלו אצל הן האדם היה כאחד ממנו שער י'. והנה על כל פנים נתבאר הקודם מהיות כת הנביאים נבדלת באיכות ובמהות הבדל גדול מכל כתות האנשים עד שהמה לבדם נקראו אדם בצלם אלהים בעצמיותם והשאר כלם במאמר לבד ועל דרך שאמרו ז"ל אדם אתם ואין אומות העולם קרויין אדם (ב"מ קי"ד:) אמנם ההמצא שם מהם שיהא ערכו עמהם כערכם אצל שאר האנשים כענין שהוא מציאות העלה הראשונ' יתברך שמו אצל שאר הנמצאים הנבדלים שהוא נבדל מכלן הבדל נפלא עד שאין לו שום יחס עמהם זולתי במה שהוא עלה והם עלולים זה מה שנתבאר מספור זה החלק על משה רבינו עליו השלום היות מעלתו בנבוא' נבדלת תכלית ההבדל עד שלא היה לו עמהם יחס זולתי היותו רבן של הנביאים כלם ויתכן יכוין זה באומרו והאיש משה עניו מאד וגו'. ירצה שעם שכת הנביאים הם אשר יתוארו בזה התאר המיוחד רצוני להיות הם באדם הנברא בצלם אשר הם על פני האדמ' במעל' ולא מיושבי בה כנזכר. הנה הוא ע"ה היה ענו מאד מכלם ונבדל מהם בשמו המיוחד כי גדול שמו מהקרא נביא בכלל הנביאים כמו שאמר פני משה כפני חמה (ב"ב ע"ה). והכוונה כי עם שהחמ' הוא מכלל ככבי לכת הנה לרוב גודל' ומעלת' אינה נקראת אלא בשמה כמו שכתבנו בשער ר"ד וכן משה הוא נבדל מכלן ברוממות ומעל' בלי ספק. אמנם אמתת הענין הזה פירשו הקב"ה בעצמו באותה תוכח' שהוכיח לאהרן ומרים נביאיו עליו בשאמר אם יהיה נביאכם ה' במרא' וגו'. לא כן עבדי וגו'. פה אל פה וגו'. ומדוע לא יראתם וגו'. כמו שיתבאר יפה בכלל הספור אחר שאעורר הספקות הראוי להתעורר בו כמנהג:

כי יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון (קהלת ב' כ"א) אמר ר' יודן (רצה לדרוש על השם): גדול כחן של נביאים שמדמין הצורה ליוצרה, שנא' (דניאל ח' ט"ו): ואשמע קול אדם בין אולי; א"ר יהודה ב"ר סימון: אית לן קריה אוחרי דמחוור יותר מן דין, שנאמר: ועל הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה (ב"ר כ"ז).

ואברהם זקן בא בימים וכו' (א) שיעור הכתוב ויהי כי זקן אברהם. ועת בואו בימים הוא הזמן שאמר הכתוב ואברהם ושרה זקנים באים בימים (ב) ואז ברך יי' את אברהם בכל במה שנולד לו בעת ההיא הבן החשוב אשר טרם הולדו נאמר יי' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי. (ג) והנה בראשית תולדתו כסבור שימות בטרם ידע הנער בין טוב לרע אמר אל עבדו זקן ביתו המושל מאז בכל אשר לו. שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך ביי'. וכבר חשב למלאת ע"י אפטרופוס מה שחייב להשלימו בחייו מהשיא אשה הגונה לבנו. ועתה כשהאריך ביראת ה' ימים ושנים והגיע הבן הנבחר לעת דודים על ידי שהיה צריך לספר השתדלות העבד הנאמן המתחיל מויקח העבד עשרה גמלים וכו' ולהלן ספר מה שהיה ראשונה מענין השבועה ההיא ואזהרותיו על זה לפי שהענין ההוא זרוז בשעת מעשה. ואמתת זה הפי' נתבאר תכלית הביאור ע"פ העבד באומרו עבד אברהם אנכי וה' ברך את אדוני מאד ויגדל וכו' ותלד שרה אשת אדוני בן לאדוני אחרי זקנתה וכו'. וישביעני אדוני (י) הכוונה כאשר ברך את אדוני בכל והוא מה שגדל בעושר וכבוד ושילדה לו אשתו בן לזקוניו (יא) אז וישביעני אדוני כו' ספר להם הענין להודיעם כי מיום לדתו היה בלב אדוניו לקחת מאתם אשה לבנו כדי לפייסם ולדבר על לבם כדרך שעשה באומרו כי אם אל בית אבי תלך כמו שיתבאר. (יא) והוא אומרו ואבא היום אל העין כלומר עוד היום כשבאתי אל העין אני מצווה ועומד על זה ולכך התפללתי ואמרתי יי' אלהי אברהם וכו'. וזהו דרך ישר הותרו בו ג' הספקות הראשונים גם העשירי. ואשביעך ביי' אשר לא תקח כו' הנה זה הזקן המעולה זרז עצמו לתקן גזעו ולהשלים זרעו אחריו בשני מיני הזווגים הנמשכים זה מזה כמו שאמרנו בדחיית הרוע המזומן להם שם והמצאת הטוב האפשרי כמו שנתבאר. אולי לא תאבה האשה כו' ההשב אשיב כו' אמר לו כן (ד) לפי שראה שחרדת זה התנאי יתן מוקש בדבר. לפי שאם לא יקפידו על צאתו מארצו הנה האשה אשר תחפוץ בו כבר תקפוץ לבא אצלו קודם שיצא הוא לקחת ממקום אחר. אמנם אם ידעו ממנו שא"א לו לצאת כל אחת ואחת תאמר כמו שאני איני רוצה לבא אצלו כך לא תרצה זולתה ואם הוא מוכרח לצאת יצוא יצא אלי או ישב עד שילבין ועם זה הוא נטילת רשות או עצה כענין: ויאמר אליו השמר לך כו' (ה) עכשו כלל בשבועתו ההשבה לשם כי מיום צאתו בדבר יי' אלהי השמים אשר לקחני וכו' וכבר קדם פי' הכתוב הזה קרוב לפשוטו: ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך וכו', ירצה ואם תרגיש הסרוב שאמרת באשה ולא תאבה ללכת אחריך מטעם שאמרת (ה) ונקית מחומר שבועה זו של השבה לענין שתוכל לומר שאינך מושבע עליה שיפה דקדק. אבל לא לענין מעשה (ה) והוא אומרו רק את בני לא תשב שמה. וכמה יאמתו דברי העבד זה הפי' באומרו וישביעני אדוני כו' כי אם אל בית אבי וכו' ואומר אל אדוני כו' ויאמר אלי ה' אשר התהלכתי וכו' אז תנקה מאלתי כי תבא אל משפחתי ואם לא יתנו לך כו' הודיעם שאם לא יתנו לו הוא נקי מאלתו כדי שיחשבו ממנו שהותר לגמרי כי שפתי חכם יזרו דעת ובגמור ביניהם התנאים וישם העבד וכו'. ואחר שספר מה שהיה בימים הראשונים כמו שביארנו נמשך לספר מה שהיה עכשו בשעת מעשה ואמר ויקח העבד כו'. כי אח"כ בבא עתו אדוניו צוה לו מחדש ושלחו בדרך טובה ומלא ידו מעושר מתנותיו וילך אל ארם וכו'. ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים כו'. כדי שיהו מזומנים שם למה שיאמר, ה' אלהי אדוני אברהם הקרה נא לפני כו'. (ו) הנה זה העבד יודע שאין מזווגין לאדם כשר כזה אשה טובה כי אם מאת ה' ועל פי מעשיו, כיוון לבקש מלפניו שישגיח עליו בזה הענין ושהוא יח' יקרה לפניו (ז) סימן טוב להשגחתו בדבר הבא בידו באשר הוא שם. והוא במה שתהיה העלמה היוצאת אשר אומר אליה זריזה בשני הענינים ששניהם יחד הם תורת האדם. האחד טוב הדעת וחריפתו לדעת מה יעשה. והשני הזריזות והחריצות להוציאו אל המעשה. אמנם מפני שמעלת האדם תבחן לפי הסבות שיזדמנו בו אם אל העשייה או המניעה עד שכבר תחשב הודאת שאלה קטנה עם מציאות סבות מניעתה לגדולה ממנה עם מציאות סבות עשייתה. לזה סדר בחינתו זאת לפי שהיה בדבר קטן באופן שימצאו שם סבות המניעה ולא תעשה אם לא כשתהיה המעלה אצלה בקנין גמור. ולזה אמר הנה אנכי נצב על עין המים כו'. (ח) וזה כי בהיותו נצב על עין המים ונקל לי לכפוף קומתי ולשתות לשובעה או לשאול ממנה כדה לשאוב ולשתות ולא כן אעשה אלא אומר אליה הטי נא כדך ואשתה שיראה שמגאוה וגודל לבב אני בא לזה ולא לצורך ובלא פיוס והיא לא תסרב אבל תשמע אל חריצות המעשה ואמרה שתה מבלי שום עצלה. ועוד תשיב אל לבה ותתבונן בעצמה לאמר זה האיש אשר הוא נצב על עין המים ואינו שותה מעצמו אבל טמן ידו ונלאה להשיבה אל פיו לא ימלט משימנע אם מפני גודל מעלתו כי לא נסה או שיש לו שום חולי או כאב המונע אותו או מפני כובד עצלותו. ובין כה וכה תחמול על גמליו שימותו בצמא כי מי שלא יספיק לעצמו מק"ו שלא יספיק להם. ואם בעלת שכל נכון היא חוייבה שתאמר גם לגמליך אשקה. והנה בשתים אלה ראויה היא להחחתן בבית אדוני. והוא אומרו אותה הוכחת לעבדך ליצחק. ובה אדע, היא תפלה במה שיסכימו בה שאר התנאים כמו שפרש"י ז"ל. וכמו שיבא. והראוי שיאמן שהאנשים אשר היו עמו הלכו אנה ואנה או שהראו את עצמן שאינן אנשיו: ותרד העינה ותמלא כדה ותעל, העיד הכתוב כי לא פנה לבה אל דברי הבטלה כמשפט הנערות אשר כגילה רק שמהרה לעשות שליחותה כי בהגיעה לשם ירדה העינה ותמלא כדה ותעל בזריזות ותלך לדרכה עד שהוצרך העבד לרוץ אליה במהירות. וירן העבד לקראתה אחשוב כי מפני שהיה לו לומר וירץ אחריה אז"ל שראה שעלו המים לקראתה (ב"ר פ' ס') ירצה שרץ העבד לסבת מקרה. אמנם ע"ד הפשט יתכן שהוא היה מבריך הגמלים קרוב לבאר ההוא או לצד האחר מן העיר כלומר שהיה הבאר בינו ובין העיר ושם היה מחשב במורשי לבבו והיה סבור שאחר שיבריכם ויניחם במקומם ילך לאט לו להתיצב על עין המים. והכתוב אמר ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת וכו' לזה הוצרך לרוץ ממקום הגמלים אל העין לקראתה בעוד שהיא באה כדי שתמצא אותו נצב על עין המים כאשר זמם. וא"כ ותרד העינה ראוי להיות מאוחר ואין בזה בית מיחוש כי כן דרך הכתוב. הגמיאיני נא וכו' יש במשמעו שתגיע היא המים אל פיו וכבר נאמרה הסבה: ותאמר שתה אדוני הנה היא כוונה היטב ממה שחשב הוא. וזה שאם תשיב על שני הענינים יחד כדבריו כבר איפשר שתבא התשובה ההיא בפתע בלא התבוננות או בשפת יתר לזה ספר כי בתחלה לא אמרה רק שתה אדוני. אמנם בעוד שהשקתה חשבה ברעיונה שהאיש שלא מלא ידו להשקות את עצמו מק"ו שלא יוכל להשקות נמליו כמו שאמרנו. ולזה אמר ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב לומר כי בטוב העצה והמתנות אמרה. והנה שכוונה יפה ממנו וייטב בעיניו עם שהוצרך להסכים הדברים בספורו בבית אביה כדי שלא יערערו בענין הניחוש כי אנשי הארץ ההיא אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו. והנה לפי זה נבדקה העלמה הזאת בדבר קטון ונמצאה שלימה לפי הסבות הנמצאות עמו. וכבר ראה בזה סימני הצלחה. וראיתי אני בדיקה כיוצא בה שעשאה אליהו ז"ל כשאמר לו הש"י קום לך צרפתה וכו' (מלכים א י״ז:י׳) מה נאמר בסמוך ויבא אל פתח העיר והנה שם אשה אלמנה מקוששת עצים. ולפי שספק אצלו אם היא האשה אשר הוכיח ה' לכלכלו שם אם לא, נסה אותה לשאול לה מים לשתות כמו שנאמר ויקרא אליה אליהו ויאמר קחי לי מעט מים בכלי ואשתה אחשוב כי לפי שעדיין לא נבדקה אצלו אם היו כליה קדש אמר בכלי שיראה הכלי ההוא שהוא שלו שהוא טהור כי כהן הוא. והנה האשה נזדרזה לעשות מאמרו והיא הולכת להביא והוא קרא אותה מיד כלומר אינך צריכה לילך כי הנה נא ידעתי מה שרציתי ממך הוא מה שנאמר ותלך לקחת ויקרא אליה ויאמר לקחי נא לי פת לחם בידך אחר שנגמר בידו נסיון המים חזר ונסה אותה בלחם. אמנם אמר בידך כי ידע שאם תתן לו, על פי שני עדים יקום דבר והיא כשרה וידיה טהורים. ובתשובתה לזה נשלמה הבחינה בטוב דעתה ועוצם בינתה וחסידותיה כמ"ש חי ה' אלהיך אם יש לי מעוג כי אם מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת. והנני מקוששת שנים עצים ובאתי ועשיתיהו לי ולבני ואכלנוהו ומתנו (שם). הלא זאת האשה בחכמתה הזכירה לו דבר הלכה כהא דאמרינן (ב"מ ם"ב.) דרש בן פטורי שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים אם שותין שניהם מתים ואם שתה אחד מהם מגיע ליישוב מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד במיתת חברו. בא ר' עקיבא ולמד וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חברך. וכוונתה לומר שאין לו למנוע מסעוד מאותו כד קמח שהיה לה מפני שהוא דבר מועט בלתי מספיק להם וכאלו אמרה אליבא דבן פטורי לא תבעי לך דודאי מחייבנה אלא אפי' אליבא דרבי עקיבא כי קאמר ר' עקיבא הני מילי כשיתקיים האחד ודאי אבל בודאי מת אי לא מתרחיש ניסא אימא כיון דצריך רחמי נס לאחד נס למאה. זהו טעם ואכלנוהו ומתנו, ראה דבריה טובים ונכוחים ברוח דעת ויראת ה'. והנה הוא כשראה יושר לבבה וזכות שכלה נתברר אצלו כי היא האשה אשר דבר ה'. ואמר לה אל תראי בואי עשי כדברך אך עשי לי משם עוגה קטנה בראשונ' והוצאת לי ולך ולבנך תעשי באחרונ' כי כה אמר ה' כד הקמח לא תכלה וצפחת המים לא תחסר עד יום תת ה' גשם על פני האדמה (מלכים שם). ירצה היטבת לראות דבכי האי גוונא ודאי לא מיפטרת לכן בואי עשי כדבריך אך עשי לי בעוד מעט עוגה קטנה והוצאת לי ולך ולבנך תעשי באחרונ' כשירבה הסלת ותוכל לעשות לשבעה. כי כה אמר ה' וכו' ותלך ותעשה כדבר אליהו ותאכל היא והוא וביתה ימים. הנה אם המקרא תוכיח שקדמה היא לאכול ושלא שאל הקדימה רק לגמור הצירוף ההוא אשר נמצאה בו שלמה גמור'. ומה שאירע לה מענין בנה וטוב טעמה בהכרתה אותו באומרה עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר ה' בפיך אמת נתבאר יפה בשער הג' מאמר ו'. וכבר ירא' שהסכימה דעת אליעזר עבד אברהם לדעתו של אליהו ז"ל בענין שאלה זו בלי ספק והיא דבר הגון: והאיש משתאה לה מחריש כו'. כיון שראה תחלת דבריו מתקיימים השתומם כשעה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו בהסכמת שאר התנאים יש לדעת אם היא מזרע כשר ומשפחה הגונה אשר הוא עקר הכל ומכל מקום למצוא בה הסימנים מטוב מדותיה ונועם שכלה נתן לה הנזם והצמידים שאם תפול בחלקו הרי טוב ואם לאו תקח לה חלף עבודתה. ולא סר משאול לה בת מי את הגידי נא לי אם יש בית וכו'. ותואנה הוא מבקש לדעת את אביה ואת בית כבודו. והנכון כי בראותו שנתקיימו סימניו הוציא הנזם והצמידים אבל קודם שנתנ' לה שאלה בת מי את וכאשר אמרה בת בתואל אנכי וכו' שם הנזם על אפה והצמידים על ידיה ותרי קראי דייקי כי בראשונ' נאמר ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים כו' ולא נזכר איך נתנם לה עד שבארו בסוף. ואשאל אותה ואומר בת מי את ותאמר בת בתואל אנכי וכו' ואשים הנזם על אפה וכולי. ומשני הכתובים יחד תובן תוכן הענין: ותאמר בת בתואל אנכי בן מלכה אשר ילדה לנחור. (ט"ו) יתכן שהיה לה למלכה זו בן מאיש אחר ושמו גם כן בתואל ולא היה חשוב כמו אותו בתואל אשר ילדה לנחור וזה שאמר יעקב הידעתם את לבן בן נחור ולא אמר בן בתואל כדי שלא יצטרך לפרש על איזה מהם אומר והכתוב מסייענו שאמר הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך דמשמע שכבד ילדה בנים לאיש אחר והיה זה לה טוב טעם ודעת להשיב על מקום הלינה שנשאלה לומר שיש בית בתואל אביה גם תבן גם מספוא רב שהוא צורך הלינה ועיקרה גם מקום לגמלים כי היה עשיר ונכבד מאד. ואולי לא היה כן בבית בתואל האחר ואף שימצא אתו היא אינה מגדת רק מה שבבית אביה כמו שנשאלה והוא מה שלא נשכח מפי העבד כשאמר ותאמר בת בתואל בן נחור אשר ילדה לו מלכה ואשים וכו'. לומר כי באלה הסימנין כלם נתן כי עם זה ידע שהית' בתו כמו שיבא. והיה איפשר לדחוק שמאמר בן מלכה אשר ילדה לנחור יהי' מאמר הכתוב לא דברי עצמה אלא שדברי העבד מכחישין: ויקוד האיש וישתחו לה'. כי מעתה קרוב דרכו להצליח כיון שהסכימה טובת משפחתה עם טוב מדותיה והוא אומרו אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדוני. אמנם כשבא לבית והכיר טוב מצבם וכבוד מעלתם והנערה מתחזקת בשלמותה אמר ברוך ה' אשר הנחנו בדרך אמת לקחת את בת אחי אדוני לבנו. אבל עדין היה הדבר תלוי ברצונם כמ"ש ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת וכו', וכשהשיבו לו מה' יצא הדבר וכו' הנה רבקה לפניך וכו' אז הודה על גמרו של דבר שנאמר ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וישתחו ארצה לה' ויוצא העבד כלי וכולי הנה נרא' מכל זה בבירור כי אליעזר לא סמך כלל על הניחוש: (ז) ולא אמרו חז"ל ששאל שלא כהוגן (תענית ד'.) אלא מפני שכבר היה איפשר שתצא שפחה או ממזרת וישאל אליה ואע"פ שלסוף לא תעלה בגורלו כי לא תנוח על גורל הצדיק מ"מ כבר תהי' פגע רע. והקב"ה זמן לו כהוגן ובענין שלא יהיו דברים בטלים. ומ"ש כל נחש שאינו כנחש אליעזר וכו' (חולין צ"ה.) לא אמרו אלא על הסומך בכה"ג לחוד. אמנם אליעזר ויהונתן לא סמכו על הנחש חלילה אבל לקחום לסימן יפה והתחלה הגונה לבא אל תכליתם בבחינותיהם הראויות כמו שביארנו מאליעזר וכן יהונתן לקח לסי' טוב שיאמרו עלו אלינו (ש"א י"ד) מפני שנוסף אל טוב ההזדמנות יורה על מורך לבם ושאין בהם כח וגבורה להתקומם על זולתם כענין מעש' גדעון (שופטים ו'). ואין ספק שלא היה סומך לעלות אליהם על אלו דברים שיזדמנו כמו שלא היה אליעזר עושה מעש' ע"י נחש לבד כי הוא אסור ומדרכי האמורי ולזה אמרו שכל נחש הנעשה בעלמא שאינו כהם לומר אם יהי' כך אעשה כך אינו נחש אסור. להוציא בית תנוק ואשה וכדומה ששם האדם אותם לסימן יפה ואינו עושה מעש' על פיהם שהוא מותר כדאיתא פרק גיד הנשה וזהו דעת הרמב"ם ז"ל שכתב פ' י"א מהלכות ע"א וכן המשים לעצמו סמנים אם יארע לי כך וכך אעש' דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעש' כגון אליעזר עבד אברהם וכל כיוצא בדברים האלה הכל אסור. ותמהני ממה שהשיג עליו הראב"ד וכתב אמר אברהם זה חדוש נפלא שהרי דבר זה מותר היא ואולי שהתעהו הלשון שראה כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו נחש והוא סבור שלענין איסור נאמר ולא היא אלא הכי קאמר אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפי' ע"כ. ואני איני מבין דבריו שהרי הרמב"ם ז"ל לא אמר שאליעזר ויהונתן עשו שלא כהוגן אלא שהמשים סמנים כהם ועושה מעשה על פיהם הוא אסור אבל הם לא עשו מעש' כמו שאמרנו וכן כתב הרב רבי' משה מקוצי במצות לא תנחשו. גם מ"ש אלא ה"ק אינו ראוי לסמוך. לא ידענא מאי קאמר דהתם לאיסור לא חשי' ליה לרב אי הוה דלא אכיל מההוא בשרא משום ניחוש. ועכ"פ הוא מבואר שהצדיקים הללו עשו כהוגן ומה שהגיע אליהם כמעש' הצדיקים להתחיל כעין נחש ולגמור ע"י בדיקה ובחינה הנה דמותר: ולרבקה אח וכו' ויהי כראות כו' חרד לקראתו לפי הוראת מעשיו על מעלתו: בא ברוך ה'. אחר ששאלת בית לינה בוא תבא ולא תאחר כי אנכי פניתי הבית מאז והכינותי בית זבול לאנשים הגדולים העוברים עלינו ומקום לגמלים: ויבא האיש כו' לא אכל עד אם וכו' כיוון לעשות מעשהו בעוד חבת ביאתו חדשה לשם שמא תתקרר דעתם אח"כ כמו שהיה כי אחר שאכלו ושתו ויתן להם מתנות וילינו למחר אמר לו תשב הנערה אתנו ימים או עשור וכבר אמרו הנה רבקה לפניך קח ולך עד שהוצרך לומר להם אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי אפילו לפי דבריכם שאמרתם מה' יצא הדבר וכו' ועם כל זה הוצרכו לומר נקרא לנער' וכו' ואלמלא שאמר' אלך היו מעכבין מ"מ חשב מחשב' טובה לכוין השעה כמו שהפליג בכיוון דבריו עמהם כמו שבא ויבא: ויאמר עבד אברהם אנכי וה' ברך וכו' ותלד וכו' וישביעני וכו' עד ואבא היום אל העין. כבר פירשתי אלו הכתובים יפה בתחלת זה הספור ואצל אולי לא תאבה האשה וכו'. (יא) האמנה כי מה שזכר היא בדבריו כי אם אל בית אבי תלך ואל משפחתי ולקחת אשה ממשפחתי ומבית אבי אז תנקה מאלתי כי תבא אל משפחתי מה שלא זכר זה אברהם בצואתו כלל זה הוצרך להוסיף למה שנתחדש אליו זה ההזדמנות הנפלא מהיות העלמה היוצאת ממשפחתו כי ראה שיאות מאד שיבינו ממנו שלא הזהירו מבנות עם ארצו למואסו בו מיתר העמים רק לחזור על משפחתו ובית אביו ראשונה כמשפט המעולים. ולזה היה מה שזכר תמיד משפחה ובית אב ולא אמר ארצי ומולדתי כאשר אמר אדוניו גם הודיעם שאם לא יתנו לו הוא נקי מאלתו כדי שיחשבו שהכל מותר אח"כ כי כל זה הוא ערמימות נכונה להביאם אל חפצי שמים כמו שאמרנו: ואומר ה' אלהי אדוני כו' הנה אנכי נצב כו'. הנה בכאן הוצרך ג"כ לשנות בדברים שבינו לבינה שלשה ענינים האחד מ"ש שתה וגם גמליך אשקה לסבה שקדמה. והב' אומרו ואשאל אותה כו' ותשובתה קודם ואשים הנזם על אפה וכו' וזה לפי שכבר הטעים דבריו שהוא לא בא לשם בשליחותו רק להקדים כבוד משפחת אברהם ובית אביו בנישואי בנו לכל שאר העמים. ואם יאמר שקודם שידע בת מי היא נתן את הנזם על אפה וכו' יכחיש דבריו הראשונים שהרי לא יהיב אינש זוזי בכדי וכיון שנתן לסתם אשה לא ינתן אלא לשם נישואין כי לא יאמינו שיתן מתנה כזו חלף עבודה מעוטה. (יא) וזהו שכתב רש"י ז"ל שמא יתפשוהו בדבריו. והג' כי הוא אמר בלבו אנכי בדרך נחני יי' בית אחי אדוני כלומר שהיה לו סימן טוב לבד ועכשיו אמר שאמר הנחני דרך אמת לקחת את בת אחי אדוני לבנו והכל כדי לחבב הענין יותר ולהקריב הוייתו ולהמשך זה הענין אמר ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת כו' ואם לא הגידו לי ואפנה על ימין כו' כיון שיבינו ממנו שהנה כל הארץ לפניו לארכה ולרחבה לקחת מאשר אפשר יבחר כמו שאמרנו וכשיצורף כל זה למה שכתבנו ראשונה ששנה בדברי אדוניו התבאר חכמתו ופקחותו של עבד נאמן זקן ביתו של אברהם אבינו להוציא לאור ענין שליחותו כי כל ערום יעשה בדעת ובזה יבדל מפעולות הב"ח כי הדברים אשר יעשה האדם בסבותיהם והחמריות לבד כעובד האדמה ובונה הבית וכיוצא כבר ישתנו למה שיפעלו הדבורים בדבש ותולעת המשי וכיוצא ופחות מהם אמנם במה שיעשו ע"י המחשבה התבוניית אם ברבוייהם או במעשיהם או ברמיזותיהם לצדד כל הדברים והענינים המביאים ומיישרים אל התכלית על צד היותר נאות הנה בזה יתדמו לפעולות האלהיות אשר עליהם נאמר יי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו (משלי ג׳:י״ט-כ׳). ועל זה הענין עצמו אמר הכתוב יש אדם שעמלו בחכמה בדעת ובכשרון (קהלת ב׳:כ״א). ואז"ל גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה (במ"ר פ' י"ט) כמו שיתבאר בשער ע"ו ב"ה וכאשר אז"ל על זה העבד החשוב זקן ביתו זקן ויושב בישיבה היה (יומא כ"ח:) וכל זה מה שכונוהו באותו מאמר שזכרנו בתחלה לומר כי בקיאות וזריזות העבד הזה אשר בתבונת לבו וטוב שכלו סבב פני כל דבריו הן במה ששינה קצת דברי אדוניו והסתיר קצתם ואם בחלוף הדברים אשר בינו לבינה שעשה הכל בתבונה ודעת כמו שביארנו שהיה כל זה נמנע להודיעו (יב) רק בהכפל אלו הפרשיות על האופן שנכפלו ללמוד ענייני חלופיהם וזו היתה חבת פרשה זו לפני המקום וסבת כפילתה לעורר כל עבדי בתי אבות שהם החלק המעשי שבאדם אשר נתן לעבוד ולשרת הבן האהוב השכלי שידעו ויבינו כמו כן לסבב פני דבריהם ועניניהם אל השגת מבוקשיהם להגיע שלמות אדוניו וטוב תכליתי. לא עשה כן להרבה מגופי תורה שהם המיוחדים לבנים עצמם שאין מענינם להודיעם על דרך ההכפל ויספיק להם רמיזה לבד. כענין שאמר וירש אותה (במדבר כ"ז) מכאן שהבעל יורש את אשתו (ב"ב קי"א:) קידושי כסף תלמוד לומר אין כסף (קידושין ג':) וכדומה בהרבה מהענינים אשר עקר תועלתם להישיר בעניני הממונות אמנם אשר הוא בהוראת דרכי האמונה בהשגחה ואופני הישרתו יתב' אל הגעת חפציו אוהביו ומשרתיו עושי רצונו ושומו עינו עליהם לטובה בכל אשר יפנו זה אי אפשר להטעימו רק על בוא הכפל בענינים כמ"ש. והנה כל אלו הם דברים הגונים וישמחו בהם המבינים מעצמם וקשי הדעת וכבדי לב לא יבינו. ולהיות תועלת זה הכפל נראה לחכמים לא זכרו הרב המורה בפ' נ' ח"ג אצל שאר הספורים אשר זכר שם להורות תועלותיהם לא כמו שכתב הנרבוני שאמר שלא זכרם לפי שלא יסבלו אותו תקון ואמר שמזה המין היו כפל קרבנות הנשיאים ומספר מפקד שלל מדין והנה בכל מקום מהם יתבאר ענינם שם שעד"ה כל התורה כלה בעין צלותה דדוד שאמר גל עיני ואביטה נפלאות וכו' (תהילים קי״ט:י״ח): ויען לבן ובתואל מיי' יצא הדבר כו' בפרשה לא טוב היות האדם לבדו פירשתי יפה כי לא יאמר מעשה טוב ורע באדם כי אם במי שאיפשר עליו בב' קצותיו בשוה: (יג) ולזה השיבו על נכון אחר שמיי' יצא הדבר ולא נוכל דבר אליך רע שהוא המיאון בו הנה הטוב שהוא הרצון גם כן אין בידינו, הנה רבקה לפניך כו' כי הוא יעץ ומיפר ועל זה האופן הזכיר העבד בכל אלו הענינים אם ישכם עושים כו' אשר הנחני בדרך אמת ע"ד שאמרו (סנהדרין מ"ב.) בגרמים השמימיים פועלי אמת שפעולתם אמת ולא אמרו פועלי טוב לפי שאין בידם לעשות רע כמו שכתבנו שם עם יתר הראיות. ואחשוב שלהיות לבן יותר חריף בדקדוקים אלו תלה עיקר התשובה בו כמו ותדבר מרים ואהרן במשה (במדבר י״ב:א׳:) ויהי כאשר שמע כו' וישתחו ליי'. ויוצא העבד כלי כסף וכו'. כי רצה לגמור הענין מיד ולתת לה סבלונות ולכלם מתנות קודם שיאכל לדחות מהענין כל עכוב וערעור ועם כל זה כבר אמר שלמחרת התחילו לעכב באומרם תשב הנערה אתנו ימים או עשור ומכל מקום לא נזכרו הדברים ההם רק בשם אחיה ואמה בחשבם שיקשה עליה לעזוב בית אביה ואמה בפתע כי בתואל לא אדם הוא להנחם כלל וזה יורה ממה שאמר וישלחו את רבקה אחותם כו' וחכמינו ז"ל אמרו שמת (ב"ר פ' ס') מפני שרצה לעכב ואם קבלה נקבל: אחותינו את היי לאלפי רבבה כו' רוח יי' דבר בם כי הם הדברים עצמם אשר נאמרו מפי המלאך בעת העקידה כשאמר לו כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך וכו' וירש זרעך כו' (בראשית כ״ב:י״ז) והתפללו שבה תתקיים הבטחה זו ולא בזולתה מנשי אברהם ולא מבניו. ותקם היא ונערותיה אמר שעם היותה קטנה נתאמצה וקמה בעצמה ונערותיה עמה ותלכנה כו'. אמנם לפי רכות ימיה אמר ויקח העבד את רבקה וילך: ויצחק בא מבוא כו' (יד) אמר שבצאת יצחק לשוח בשדה לעת ערב קרה כן שנשא עיניו ונסתכל מרחוק מול באים ולא ראה רק גמלים באים רצה שלא השיג ראותו מהרוחק ההוא להכיר העבד ואנשיו ולא את האשה ונערותיה רק שראה גמלים באים ושמהרוחק ההוא עצמו נשאה עיניה רבקה ותרא את יצחק עם שהוא שם לבדו ואינו יוצא ברוב כחתן לקראת כלה ובזכות ראותה הכירה בקלסתר פניו היותו איש מעולה מיוחד ובטוב שכלה שיערה כי קרוב הוא שיהיה אישה. ותפול על פניה מהרוחק אשר היתה בו באשר היא שם על הגמל ונתעוררה בגודל לבה לשאול לעבד מי האיש הלזה וכו'. וכשאמר לה הוא אדוני ותקח הצעיף ותתכס וכל זה להגיד שבחי האשה הזאת מזריזותה ואומץ לבה ודקות הרגשה וטוב השערתה ורוב מוסרה וצניעותה. שכל אלה הם סמני שלימות וחוזק וכשרון בכחותיה הגופניות והנפשיות והסכמתם יחד למלאת בידה המעלות המכוונות ממנה הנכללות בפרשת אשת חיל אשר ביארנו להיות לבעלה לעזר ולהועיל: ויספר העבד כו' לפי שספר העבד ליצחק את כל אשר קרהו והזכיר שהיסכמו בזווג ההוא ענין ההשתדלות וטוב ההזדמנות ועוצם ההשגחה מצורף למה שהכיר בה ממעלותיה מצד הספור ההיא הביאה האהלה שרה אמו כי ראויה היתה למלאת מקומה ומנשים באהל תברך. ויוסף אברהם וכו' אמר שעם שכבר הוליד אחרי כן ו' בנים לאהבת החתן והכלה נתן לכלה מתנות וישלחם מעל יצחק בנו מיד בעודני חי קדמה אל ארץ קדם כדי שישמחו בו והוא גם הוא ישמח בהם ובשמחתם לא יתערב זר ועם זה ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע וכו'. (טו) וכבר נתבאר זה הכתוב כתקנו עם מיתת שרה וקבורתה בענינים אשר בשער. ומה נאריך עוד. ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת שדה המכפלה כו' אמר כי בהסכמת שניהם קובר אברהם עם שרה אשתו במקום ההוא הנבחר לזווגם יחד ולחבר המשכן להיות אחד ושאר נשיו היו כלא היו: ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים כו' לומר שנדבקה השגחתו בו ונכנס במקום אביו לכל הברכות אשר ברך אותו. ובשער הבא יתבאר זה הכתוב יותר. זאת נחלת עבדי יי' וצדקתם מאתו בנפול בהם מתחלה הסכמה נאותה ועצת שלום בין שני הזווגים הנזכרים בפירש פרשה זאת הנמשכים זה מזה ע"ד שזכרנו אשר לפיהן נדבקה ברכת ה' בהם כמ"ש ויי' ברך את אברהם בכל. ומה נכבד מאמר רבי לוי שאמר מאי בכל שהשליטו ביצרו (ב"ר פ' נ"ט) כי זה סבת הכל והתחלת כל הטובות. ואולי זאת היתה כוונת האומר (ב"ב ט"ז:) שלא היתה לו בת שלא היה אתו צד נקבות והנה ודאי נמשכו אליו הטובות ורוב הברכות ממוצא דבר הוא דבר יי' הטוב אשר דבר כי כאשר ירד הגשם והשלג כו' (ישעיהו נ״ה:י׳) ירצה כמו שהגשם והשלג ירוו הארץ ויכינוה לשתוציא תולדותיה ואח"כ הצמיחה בפועל עד שתתן זרע לזורע ולחם לאוכל שהם שתי תכליות עבודתה כן יהיה דברי כמה שדברתי להצליח אתכם לא ישוב ריקם. עד אשר יכין החומר והוא תקון הזווג הראשון אשר יכריזו עליו מן השמים. והלידה הוא הסכמת הזווג השני הבא בהשגחת הש"י וע"פ מעשיו. והצמיחה הוא תיקון מעשים. ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל הם הצלחות העולם הזה והבא. ומזה ימשך כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון כו' תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס (שם). כי על הדרך הזה ימשך הטוב להם לתוספת טובה ומעלה עד שתהיו לה' לשם לאות עולם לא יכרת: