קהלת ב:כו מחשבת ישראל: גן נעול וחובות הלבבות

[משלי ו, ו] "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וְחֲכָם". פירוש "וחכם", הֶיֵה נוהג כן בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. כי המלך שלמה מוכיח את העצל ומזרזו שילמד לעצמו דרך הנמלה שהיא זריזה במלאכתה, וכמו שסמך ואמר (שם ו, זח) "אשר אין לה קצין שוטר ומושל. תכין בקיץ לחמה, אגרה בקיץ מאכלה". ואם תחשוב שבא שלמה לזרז את העצל שיעשה גם הוא כמעשה הנמלה, ויהיה זריז לאסוף ולכנוס אוצרות שתהיינה מוכנים לצרכיו לזמנים הבאים, הנה לא טובה עצת שלמה, ודבריו סותרין זו את זו. כי ידוע שהנמלה כל ימי היותה מאכלה גרעין ומחצה, כמו שאמרו קדמונינו ז"ל (דברים רבה ה, ב), והיא טורחת לאסוף אלפים גרעינין בחוֹרָהּ, ואין סּכלות גדולה מזאת, תצבור ולא לה תהיינה. ואם ינהג כן אדם, ויטרח לאסוף ולכנוס אוצרות על אלף שנים, כבר אמר עליו שלמה ברוח הקדש (קהלת ב, כו) "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים", והוא ענין רע מאד. וכדרך (משלי כח, כב) "נבהל להון איש רע עין", כי מה יועיל המספר הרב הזה, ואם בגבורות יחיה שמונים שנה? וחלילה לומר שעל זה אמר שלמה שנלמד מן הנמלה! גם לא היה צריך למשל משָׁלים על זה, ומדת הזריזות נודעת, יביננה גם העצל בלי משל ודמיון. ולא היה צריך לומר "וחכם", אלא "ראה דרכיה ועשה כן". אבל הענין כך הוא: השם ב"ה הטביע ביצוריו במין ומין¹כל מין בפני עצמו שברא, דרכים ומידות, לכל מין דרך ומדה ידועה שאינן הכרחיים לקיום אותו המין ולהעמדתו, כמו שאר הדברים שהטביע בהן, שהן הכרחיים לתועלות בעלי החיים ההוא ולקיומו, כמו שכתבו חכמי הטבע בספריהם כשדברו על מיני בעלי החיים וסגולותיהן. והנה אלו הדברים שהטביע היוצר ב"ה שאינן הכרחיים לקיומם, לא הוטבעו בם לבטלה וללא יועיל ח"ו, כי כל מעשה השם ב"ה בחכמה ובתבונה שאין לה חקר. ואולם רבים מהם הטבעו בם ללמד לבני אדם דרכם כי בהיות אות חותם חכמת השם ב"ה בכל מין ומין, כשיביטו בהן בני אדם יבינו עצתו יתברך ובמה חפץ האלהים, ומן הבריות השפלות והקטנות יקחו מוסר לנפשם, לדעת עמוקות ונפלאות בחכמה. ואעפ"י שכל הדרכים שנטבעו בבעלי חיים כולם יחדיו הטבעו בנפש האדם, כי היא כוללת כחות כל מעשה בראשית, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ג' חלון ג'), לא יועילו להם דרכי בני אדם ללמדם דעת. כי בעבור שמנהגי האדם בחפץ וברצון, לפי שנטועים בו הכחות והפוכי-הכחות, וכמו שבארנו שם (שם חלון ד') הרואה יאמר לא יתכן דרכו. על דרך משל העצל כשיראה מנהגי הזריז, הנה שכלו ובינתו התועים אחר מדת עצלותו ישפטו שזה הזריז בחר לעצמו הנהגה לא טובה, וכדרך הכסילים המתוַכחים עם החכמים. מה שאין כן דרכי שאר בעלי החיים ומנהגיהם, שהן בטבע מוכרח בגזרת עליון ית', וכמו שבארנו שם (שם שם), הנה בראותו מנהגיהן, לא יוכל לטעון שזה המין בחר לו ההנהגה הרעה הזאת, ובהכרח יודה שצריך לנהוג כן בעצת עליון ובגזרתו. ונודע בברור כי השם ב"ה חפץ במנהג זה, וישכיל כן בראותו שהדרך ההוא שהוטבע בבעלי חיים ידוע איננו הכרחי לקיומו, ולא תועלת להעמדתו, ויבין שכל עצמו לא הוטבע בו אלא להיות מוסר ותוכחת לבני אדם שילמדו דרכה כי להם יועיל ובו יתקיימו.

וְיֵשׁ שֶׁתִּהְיֶה עַל דֶּרֶךְ הַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ הָאֵל יִתְבָּרַךְ בֵּן צַדִּיק יִהְיֶה רָאוּי לָהּ כְּמוֹ שֶׁאָמַר (איוב כז יז) יָכִין וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ, וְאָמַר (קהלת ב כו) וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים.

וְכֵן בַּעַל מַעֲשֵׂה הָעֲבוֹדָה אִם יִשְׁתַּדֵּל וִימַהֵר וְיֶחֱרַץ לַעֲשׂוֹת מָה שֶׁיֵּשׁ בִּיכָלְתּוֹ יַעַזְרֵהוּ הָאֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת מָה שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִיְּכָלְתּוֹ אֲשֶׁר הוּא הַפְּרִי הָעֶלְיוֹן וְהַטּוֹבָה הַנִּכְבֶּדֶת מֵאֵת הָאֱלֹהִים עַל סְגֻלָּתוֹ וְאַנְשֵׁי אַהֲבָתוֹ בעוה״ז, כְּמוֹ שארז״ל כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעֹשֶׁר וְאָמַר הֶחָכָם (קהלת ב׳:כ״ו) כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו וְגוֹ׳.