קהלת ד:ח מחשבת ישראל: עקידת יצחק ונתיבות עולם

^*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי אחרי שעיקר האדם ועצמותו הוא נפשו המשכלת נשמת חיים אשר נפח ה' באפיו, הלא נמשך מזה, כי כל אדם הוא עצם בפני עצמו, ואין קשר והתחברות אמיתית בינו ובין נפש אבותיו. כמאה"כ "הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן" ר"ל לכולן יש עצמות נפרדת וכולן רק ממני נתונות, באופן שלא יוכל איש לחשוב שנפש הבן אצולה מנפש האב עד שתחשוב בעבור זה כחלק ממנה. ונמשך מזה ג"כ כי אף שיוכל כל אדם לקבל חוב מה על נפשו, בכל זאת לא יוכלו לקבלו גם על נפש בנו, אחרי כי קיום כל חוב תלוי רק ברצון הנפש. ונפש הבן היא נפרדת מנפש האב. והוא בעבור זה גם עצם נפרד בעל רצון וחפץ חפשי בפני עצמו ואף כי שבבחינת הגוף נוכל לחשוב הבנים בבחינ' מה כעין חלקי גופות אבותם, אחרי כי מחלציהם יצאו, וכמחז"ל בנידה דף ל"א ע"א "שלשה שותפין באדם" הקב"ה, אביו ואמו." בכל זאת מלבד כי כפי מה שאמרנו כבר תלויה קבלת החוב והשלמת' רק בנפש שהיא עיקר, ולא בגוף שהוא רק כלי מעשה הנפש המונהג על ידה, הנה גם כח גופני זה של האבות הראשונים מתמעט והולך מדור לדור, עד שכמעט לא נחשב כבר למאומ' בדור רביעי או חמישי, ואף כי בדור אחרון [כאשר נראה גם לענין פסול הקרובים שהאב כשר להעיד עם בן בנו (עיין ב"ב דף קכ"ח ע"א, ובח"מ סי' ל"ג] ואחרי ההקדמ' הזאת הלא יקשה לכל משכיל להבין דברי הכתוב "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית וכו' כי את אשר ישנו פה וכו' ואת אשר איננו פה ? ומאחז"ל בהרבה מקומות בש"ס שכל ישראל מושבע ועומד מהר סיני לעשות כל דבדי התורה הזאת ? כי איך היו האבות הראשונים יכולים לקבל חוב זה לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת גם על בניהם אחריהם עם נולד כי יבא ? ואף שנרא' מדחז"ל שרצו לבאר ספק זה באמרם שגם נפשות הדורות האחרונים היו שם במעמד כריתות הברית הזה, גם בזאת לא יונח עוד לנו. כי אחרי שהנפש מצטרכת גם אל הגוף בעשות' אחת ממצות ה' כאשר יורה על זה מאה"כ במצות "אשר יעשה אותן האדם" (ר"ל העצם המחובר מגוף ונפש) א"כ הלא תשאלנו נפשנו לדעת איך יכלה הנפש מבלי הגוף לקבל על עצמה חוב זה ואף כי אחרי שהגוף עם כל נטיותיו ותשוקותיו החמריות מתגנדים מאוד לשמירת המצות אשר תשימנה מתג ורסן להן ואין חביב לאדם שלא בפניו ? וקצת החכמים, רצו לאמר כי בשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף ונשים אשר היו במעמד ההוא, היו כבר כלולים צורת ותבנית כל האישים הפרטייים מבני ישראל עם שנויי תכונות נפשותם וגופיהם האפשריים עד סוף כל הדורות. באופן שבדורות הבאים לא היה ולא יהי' עוד שום איש מישראל אשר כדמותו וצלמו לא הי' כבר בתוך האישים הנמצאים אז במעמד ההוא, ונמשך מזה כי גם אין אחד מהדורות האחרונים יוכל להצטדק ולאמר. כי לפי תכונת ומהות נפשו וגופו השונה מבני הדור הראשון לא יחפוץ לקבל עול התורה עליו אחרי שכבר קבלו עליו איש אחר כמוהו שהי' דומה לו בצלמו ותבניתו ובתכונת נפשו וגופו לצמיתות (אשר ע"כ צוו חז"ל גם את הרואה ששים רבוא מישראל לברך "בא"י חכם הרזים" יען כי במספר גדול כזה מישראל יוכללו כבר כל האישים הפרטיים האפשריים להיות בעם הנבחר הזה בכל הדורות עם כל שינויי דמותם ותכונותיהם הגופניות השונות זו מזו, וזאת היא גם דעת המקובלים בגלגול הנפשות) אפס גם בזה לא נחה עוד דעת הרב ז"ל כי בכל זאת הלא נחשב כל אדם אשר לו דעת ורצון חפשי המשתנ' תמיד לפי שינוי יתסי הזמן והמקום אשר הוא נמצא בתוכם לעצם אחד נפרד בפני עצמו אשר איננו מחויב עוד לשמור ולעשות כל אשר קבל על נפשו איש אחר כמוהו באלה ובשבוע'. אף כי דמה אליו בכל שאר הבחינות הנפשיות והגופניות ? ועוד ספק אחר מעיר הרב ז"ל על ענין וחומר השבועה והאל' הזאת אשר קיומה הנצחי מבואר בכ' "אם ימושו החקים וכו' גם זרע ישראל ישבתו" וכו' כי אם נאמר שהכונה שלא יהי' האפשרות ביד ישראל לעולם לעבור ברית ה', יקשה כי לפי זה תבטל מהם כבר הבחירה החפשית אשר היא העיקר והפנה אשר עליה נוסדו כל לימודי התורה, ושכר וגמול הטוב והרע?, ואם נאמר שאף שאינם רשאים לעבור על השבועה והאלה הזאת ונחסרה מהם היכולת המוסרית לזה יש להם בכל זאת היכולת הגופנית לזה, הלא תבטל עי"ז בהשקפה הראשונה הבטחת הכ' שלא ישבתו מהיות עוד גוי לפניו ? אחרי שאינו נמנע מהם בכל זאת לעבור את בריתו ? מלבד כי כאשר יסופר לנו מפי הנביאים ואנשי הרוח, וכאשר יורה גם הנסיון עברו ישראל כמה פעמים כבר את הברית, והפרו את החוק האלהי, גם לא נוכל לאמר שכונת הכ' רק שתמיד נשאר הכח והמשפט ביד הי"ת להכריח את ישראל להקים דברי הברית אשר כרת עמם בעבור השבועה שהשביעם על זה ולהענישם בעבור זה גם בעונש יותר גדול אם יעברו עליו, כי כמו שלא יצטרך אדוני הארץ המושל בארצו כחפצו ורצונו להשביע את עמו שיפרעו לו המסים אשר הם מחויבים לתת לו בכל שנה ושנה, אחרי שגם מבלעדי השבועה הזאת יש כבר כח ותוקף בידו להכריחם לזה, כן לא יצטרך גם הי"ת לזה אחרי שיחסו לישראל כיחס האדון אל עבדו הנתון תחת ידו ומחויב לשמור מצותיו אף שלא נשבע עליהן ? ועוד ספקות אחרות העיר הרב ז"ל על כל זה (עיין בפנים,) ע"כ פנה דרך לעצמו, ואומר כי השבועה והאלה הזאת, היא רק כעין ענין וחק טבעיי, אשר הטביע ה' בקרב לב כל ישראל מאז היה לגוי עד סוף כל הדורות, להדבק תמיד בה' אלהי אמת, ושלא לעבור בריתו כולם גם יחד, באופן שאם גם היה לפעמים ויהיה עוד עד דור אחרון, שיתעו מהם רבים או מעטים לעבור בריתו ולזנות אחרי אלהי נכר, בכל זאת הוא כעין נמנע קיים, שיהיו כלם סרים מאחריה' ועוזבים אותו, ונדמה זה לחוק טבעי אחר שיסד ה' בטבע בעלי חיים, שישתדלו תמיד לא לבד לשמור את נפשם, ולהשאיר גופם כל הימים הקצובים להם פה עלי ארץ לפי טבע כחותיהם וליחותיהם הגופניות, ויחסי מקומם וזמנם, ושלא לאבד עצמם לדעת לפני בו קצה זה, כי אם גם לפרות ולרבות בארץ למען השאיר מינם עלי ארץ גם אחרי אשר יעלה המות כבר בחלונם להכרית אישיהם הפרטיים, וברית טבעיי זה נשאר תמיד קיים לעולמים, באופן שאם גם ימצאו לפעמים אנשים מעטים אשר במר נפשם על קשי גורלם ישלחו ידם להמית את עצמם, או אשר יחדלו בעבור סיבות שונות מהתקשר בעבותות אהבה עם חברם ואשת בריתם לפרות ולרבות ממנה, בכל זאת הוא נמנע קיים שיעשו כן כל בני אדם או שאר בע"ח גם יחד להחנק ד"מ כלם ביום אחד, או לחדול תמיד מנגוש אל אשה, כי הרגש והתפעליות טבעם אשר לא יוכלו להיות מגורשים מקרב לבם לצמיתות, יאלצו ויכריחו תמיד את רובם לבלתי עשות ככה כן הוא הענין גם בבחינת ישראל אל הי"ת, כי בעבור שהכירו אבותינו הראשונים אותו ועבדוהו בלב שלם, הבטיחם שכל עוד שיחזיקו זרעם אחריהם בתומתם, ייטיב להם לתתם עליון על כל גויי הארץ, אפס אם יעזבו את בריתו, וחקיו לא ינצורו, יסיר חסדו ואמתו זה מהם המובטח להם רק בתנאי שישמרו את בריתו, (כאשר באר הרב ז"ל כל זאת במשל נחמד עיין בפנים,) ובהסתירו באופן זה את פניו מהם, יהיו לאכלה לבז ולמשיסה לכל עמי הארצות, לא לבד בעבור עונש סורם ממנו, כי אם בעבור שהם המעטים והחלשים מכל עמי הארצות אשר סביבותם, כאשר ירמוז על זה גם דברי חז"ל שאמרו ד"מ "מלמד שכפה עליהם ההר כגגית וא"ל אם תקבלו את התורה מוטב, ואם לא שם תהיה קבורתכם" כי באבדן מעלתם המוסרית הם באמת גרועים מכל משפחות האדמה, אשר יוכלו אז לכלותם ולהשמידם על נקלה (ועיין מזה גם ביאורי למעלה במדבר קכ"א ע"א) ועי"ז הטביע הי"ת גם בלב האומה הישראלית ההרגש הפנימי כי לא תסכים לעולם בכללה להפר ברית ה' לסבב בזה כליונה המוחלט, כי זה הלא היה דומה להסכמת כל בני אדם יחד לסבב ברצונם החפשי אבדן נפשותם בשלוח ידם אל עצמם ואל בשרם, או אבדן מינם מעל פני האדמה ע"י שיחדלו כלם יחד בבחירתם החפשית מהשתדל לפרות ולרבות בארץ מה שהוא באמת נמנע קיים לעולם כמו שכתבנו כבר למעלה, וע"ז מורה גם מאחז"ל "כבר קבלוה בימי מרדכי" ר"ל שגם אז ראו כי כפסע היה בינם ובין המות ואבדן כל האומה הישראלית ע"י הצרים אשר קמו אז עליהם מסביב לכלותם. לולא ה' שהיה להם להצילם מידם בעבור שבכללם שמרו בכל זאת את תורתו והחזיקו בדתם ואמונתם האמיתית, ואלו עלה אז על דעת כלם לפרוק עול התורה והאמונה מעל שכמם היו כלים ועובדים כרגע, ושפטו מזה בצדק כי חייהם ואורך ימי עמם עלי ארץ תלוים רק בשמירת התורה והאמונה אשר ע"כ קבלוה עליהם, ואמתת משפט זה יכירו וידעו גם כל ישראל עד סוף כל הדורות, אשר ע"כ תשאר כללותם לעולם אחוזה דבוקה בה' ואמונתו האמיתית, ורק זאת היא לדעת הרב ז"ל עצם השבועה וברית האלה הנכרת עם כל נפשות ישראל בערבות מואב מני אז עד סוף כל הדורות אשר היה שם ואת אשר לא היה, וע"ז רומז גם מאה"כ "אם ימושו וכו'. גם זרע ישראל ישבתו" וכו', כי כמו שאף שהוא ביכולת הי"ת לבטל חקי הטבע אם ירצה בכל זאת, כפי מה שיסד בעולמו אשר הוא חפץ בקיומו, לא ימושו החקים האלה לעולם, כן הדבר גם בבחינת ישראל כי אף שבלתי ספק יהיו בהם בכל הדורות והזמנים יחידים רבים או מעטים אשר ימירו חקי דתם ואמונתם ויחלפו תורות, ויענשו על זה, בכל זאת לא ישוער, שתסכים לעולם כל האומה הזאת בכללה להמיר דתה ואמונתה להפר חוק ולעבור ברית, לסבב בזה שביתתם הכללית, מהיות עוד גוי לפניו, אף שגם זה איננו בגדר הנמנע המוחלט, וע"ז רומז גם מאמר המדרש שהחל בו הרב ז"ל "לפי שהנפשות שם היו וגוף עדין לא נברא" וכו' ר"ל שאף שגופי הדורות האחרונים לא היו אז עוד נבראים בכל זאת החוק הטבעיי שהטביע ה' בנפשות כל האומה הישראלית מני אז עד סוף כל הדורות שם היה, באופן שכל הנפשות ההן כמושבעות מסיני הנה. להיות מבואר שאין אדם מוריש לבניו ולזרעו אחריו חובת נדר ושבועת איסור לדורות עולם באופן שלא יוכלו למחות בה כל זמן שלא קבלוה עליהם בהגיע לפרקם אם בהודאה או בשתיקה שזה לא יתכן מן הדין דמהיכא תיתי לא מצד הגוף ולא מצד הנפש. כי הנה גופי הבנים העתידים לא היו ולא נמצאו בעת השבועה כי אם בכח רחוק והוא מבואר כי לא בכח זה יגבר איש להשביע את בניו וכ"ש מצד הנפש הדברית שהוא ידוע שאין לו לאב בה שותפות ושום הקשר שהיא ידוע שאינה נדונית על פי שבועתו ואיסרו אשר אסר על נפשו. וכמו שבא מבואר בדברי יחזקאל הנביא מה לכם אתם משלים את המשל הזה על אדמת ישראל לאמר אבות יאכלו בסר ושיני הבנים תקהינה חי אני נאם ה' אלהים אם יהיה לכם עוד משל המשל הזה בישראל הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי הנה הנפש החטאת היא תמות (שם). יורה באמת שאין הקשר אבות ובניות בין נפש האב ובין נפש הבן ושהם אצלו ית' בשוה מבלי שתוף כלל ולכן הנפש החוטאת היא תמות בעונה ולא בעון אבותיו. וכמו שתורה על זה כל הפרשה כלה. וגם ירמיהו אמר דברים כאלה והוא עצמו בעיני מאמר החכם שלמה באומרו יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו ואין קץ לכל עמלו וגו' ולמי אני עמל וגו' (קהלת ד') כי על החלק השכלי שבאדם ידבר שם כמו שביארתי והוכחתי במקומו. והנה אחר שלא יושלם שום עונש לנפש הבן ממעש' האב איך יתפש בדברו וילכד במאמרו וכ"ש שימשך זה עד סוף כל הדורות כמו שיראה מהכתוב האומר כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני יי' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום ובכל מקום שנמצא בפי חז"ל (שבועות כ"א:) שכל בר ישראל הוא מושבע ועומד מהר סיני על כל דברי התורה הזאת. אמנם יראה שזה מה שכוונו חז"ל התרתן במה שאמר במאמר שזכרנו ובזולתו שהיו כל הנפשות העתידות נמצאות במאמר ההוא והמה קיימו וקבלו עליהם להשלים ולקיים עד סוף כל הדורות. אבל עדין יש במאמרם זה עיון רב לדעת איך היו הנשמות שם בלי גופות כי חבור הנפש והגוף מהכרחיות האדם הנמצא אצל המצות הוא ומעצמות מהותו. וכמו שבא בתורה בפירוש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא י"ח) ירצה שאין חובת מעשה המצות נמשכת רק בהיותו אדם כלומר מחובר מגוף ונפש ובהפרדם זה מזה אינו אדם ואינו בכלל וחי בהם כי במתים חפשי וכמו שאמר החכם באשר הוא סוף כל האדם (קהלת ז') וכמו שיבא בנעילת השערים ב"ה. ועוד שהרי הוא מבואר שהתורה והמצוה חובת הגוף הם וגופא ודאי בהפקרא ניחא ליה ומן הדין אין חבין את האדם שלא בפניו והיה הוא צריך להיות שם לקבל עליו וכבר אמרו כתובות (י"א.) קטן שנתגייר מטבילין אותו על דעת ב"ד ואם הגדיל יכול למחות וכ"ש כשלא היה שם כלל. גם מה שאמר שהיו שם אוכלוסא כוללות כל הדורות וכל הפרצופין כי על כן אמרו כי הרואה אוכלוסא שיש בה שש מאות אלף רגלי יברך בא"י חכם הרזים (ברכות נ"ח.) כי מעתה א"א להמצא שום אדם בדורות הבאים שלא היה שם בדמותו וצלמו בגופו ונפשו ושלזה אין בשום אדם יכולת למחות במה שקבלו כלם בהר סיני באלה ושבועה. הנה אלה גם הם דברים קשים על השכל לקבלם והנם חלושים לתלות בהם שאלה כזאת אשר בה ועליה תלוי קיום ועמידת הברית והשבועה אשר לו יתעלה עמנו תחת שבועתנו זאת שאנו מושבעים עמו דהא בהא תליא וצריך קיום וחזוק גמור שלא יופרו לעד לעולם כמו שאמר אם ימושו החקים האלה מלפני נאם יי' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים: ואולם אנכי מעורר על חומר השבועה הזאת והנחתה ספק עצום שזה תארו. שבועה זו שאלו הנשבעין מושבעין ועומדין בה לא ימנע משיש בידם יכולת בחיריי לעבור עליה או לאו. ואם נאמר שאין ביד בחירתם יכולת לעבור עליה הנה כבר תתבטל פנת הבחירה אשר עליה העולם עומד וצורך כל התוכחות והמוסרים הכתובים בתורה שכלם לא נאמרו אלא לבלתי עשות את כל המצות והפר בריתם. והנה על כרחינו אנו צריכים להודות שהם יכולין לעבור על השבועה מכח אפשרותה אע"פ שאינם רשאים מפאת שבועתם. והנה כאשר יונח האפשר ההוא נמצא הרי יקרה מהנחתו בטל והוא ביטול כל הכתובים המעידים שלא יתבטלו חומרות השבועות הללו לעולמי עד ושלא ישבתו העם הזה מהיות גוי בפניו כל הימים. וקשה עוד מזה מה שנתבאר מפי כל הנביאים ומפאת הנסיון שכבר עברו כלם לעבור אלה והפר ברית. והנה אם כן לפי המונח בטלה ג"כ שבועת האלהים הסמוכה עליה וכבר אבדה התקוה ח"ו. ואם תאמר אין מצורך הקיום הנצחי שמירת השבועה כי אם מציאותה לבד כי אחר שנשבעו לו כבר זכה עליהם בכח שבועתם לכוף ולהכריח אותם על קיומה כמו שאמר על יד יחזקאל (כ) חי נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם מה שלא יעשה כן זולתה. הנה זו באמת קשה מן הראשונה. כי יש לשאול אם יש לו יתברך עליהם דין שבועה זו או לאו ואם תאמר שיש לו עליהם דינה כלומר שהם חייבים לשמור ולעשות את כל דברי התורה מעצמם ושבועה זו חומרא יתירה היא כמי שמשביע לחבירו לפרוע לו חובו הנה השבועה הזו אצלו יתעלה היא שבועה בטלה כי ההכרח ההוא שיש בידו לעשות להם מכח השבועה הוא עצמו יכול להכריחם מבלתה כי מה טעם שישביע אדוני הארץ אחד מעבדיו שיפרע לו חובו כדי שיוכל לכופו על פרעונו כי הנה בזולת השבוע' יוכל להכריחו אדרבה מוטב שיכריחם בלי שבועה ממה שיכריחם אחר עבור אותה. ואם נאמר שאין לו עליהם דין שבועה זו הנה באמת השבועה עצמה היא תחלת האונס ועקרו כי הוא יתעלה בקש אותה מידם וע"י נביאו השיא ופתה אותם עליה ומה טעם שיכריחם לעשות דבר שהוא הכרח ופתה אותם להשבע על עשייתו אם יתיר לעצמו האנסות על השבועה יתירהו בלא שבועה דמאי דעביד הא נפל בהא: ועוד שאם כן אין לו עליהם רק דין השבועה לבד לא עקר התורה והמצוה. שאתה אם יש מחברך אצלך מנה ונשבעת לו לפרעו ביום פלוני הנה כשעברת על השבועה יש לו עליך שני דינין. האחד חיוב הממון עצמו והשני חיוב השבועה. אמנם אם נשבעת לתת לו דבר שלא נתחייבת לו הנה כשתלקה על השבועה שעברת ודאי תפטר מן הממון וכן ג"כ כשנענש דין עוברי שבועה לבד כבר נפטר מהתורה והמצוה ואין לו עלינו שום חיוב עליה כמו שיראה מהכתובים שזכרנו ראשונה ומה זה שאמר יחזקאל אחר המאמר הנזכר והבאתי אתכם אל מדבר העמים וגומר. והבאתי אתכם במסורת הברית (שם כ'). עוד אמר במקום אחר ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם (שם ל"ו) והנה מכל אלו הצדדים יראה בבירור שאפילו יניחו שהיה ביד האבות כח להשביע לבנים לא היה כח בשבועה ההיא להמשיך בחבלי מציאותה ובעבותית קיומה הדבוק הנצחי ההוא שרצו שיתלה בה:

אמנם הנמשך יתחייב להיות יחס האומה הזאת הכוללת אל סגולותיה יחס המין בכללו אליה כמו שנתבאר אמתת זה בשער נ"ו. והנה כאשר נתבארה בכל התורה כלה סגולת יחס הכהונה במעלה וכבוד משאר משפחות ישראל ושבחיהם להיות לגיון של מלך הקרוב אליו לשרתו ולברך בשמו עד שכבר היה כל כבוד ומעלה מתייחס אליהם באומרו (שמות י״ט:ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, ואתם כהני יי' תקראו (ישעיהו ס״א:ו׳) ובני דוד כהנים היו (שמואל ב ח׳:י״ח). הנה הוא מבואר שמשפט הנמשך יכוון אליהם והוא בשיתקדשו קדוש' יתירה על כלם. אבל אחר שכבר שמנו מעלת הכלל בשתי הקדושות ונשגב יי' לבדו בקדוש' השלישית מי יתן ואדע מה יעשה עוד להם יקר וגדולה להדמות לעליון. אלא שאנחנו נרא' שהישרת זה מחלק המיוחד אשר אנחנו בביאורו היא נתנה סדר מדרגה זאת האומה הנבחרת במעלה וכבוד עד שכבר יותן בהם צורת ודוגמת העולם בכללו על הדרך אשר כתב הרב המור' פרק ע"ב ח"א אמר ודע שזה שאמרנוהו כלו מדמות העולם בכללו כאיש מבני אדם לא מפני זה נאמר באדם שהוא עולם קטן כי זה הדמיון כלו נמשך בכל איש מאישי בעלי חיים השלם באיבריו ולא שמעת כלל אחד מהראשונים אמר כי החמור והסוס עולם קטן ואמנם נאמר באדם מפני הדבר שיוחד בו האדם שהוא הכח המדבר ר"ל השכל אשר הוא השכל ההיולאני אשר לא ימצא באחד מבעלי חיים זולתו וכו' עד אומרו לפי זה הענין לבד נאמר באדם לבדו שהוא עולם קטן מפני שבו התחלה אחת היא המנהיגה לכל. ומפני זה הענין נקרא הש"י בלשוננו חי העולם וישבע בחי העולם (דניאל י״ב:ז׳) ע"כ. וקרוב לזה הדמיון אומר שיתכן שימצא בהם מי שיהי' במדרגת האלוה יתעל' ומי שיהי' במדרגת המלאכים ומי שיהי' במדרגת עולם הגלגלים. אמנם קדש אותם לגמרי לבלתי המצא בם דוגמת אלו השפלים האובדים והנפסדים כי זאת המדרגה השפלה נתיחדה לשאר האומות וכמו שאמר (ישעיהו מ׳:ט״ו) הן גוים כמר מדלי וגו' (ירמיהו ל׳:י״א) כי אעשה כלה בכל הגוים וגומר. וזה יתבאר מאד מתוך הקדושות הנזכרות בכאן. וזה כי דוגמת קדוש קדושי עליונים שהוא האחד המיוחד בעולם אשר הוא טהור ומשרתיו טהורים וטכסיסיו זכים ונקיים כמו שאמרו עליו (דניאל ז׳:ט׳) לבושיה כתלג חיור ושער ראשיה כעמר נקא היה הכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן משחת הגדולה והכבוד ואשר מלא את ידו ללבוש בגדי הקדש לכבוד ולתפארת ובפרט ביום המיוחד הלא הוא ג"כ לבוש הבדים בגדי לבן נקיים וטהורים מכל הגוונים. ואמר בו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא לרמוז אל מה שאין לפניו לא בכיה ולא עצבות רק עוז וחדוה במקומו והדר ותפארת במקדשו ועל דרך שנאמר (ישעיהו ל״ג:י״ז) מלך ביופיו תחזנה עיניך. והנה מזה יש הישרה נפלאה להכרת מהות האדם ועצמותו כי לא כאשר ירא' האדם כי הוא בשר ודם ובכלות הבשר והדם יכלה עצמותו חלילה כי עקר האדם ואמתת עצמותו הוא השכל הנקנה אשר בו ואשר יתעצם בו כי הוא אשר יתחדש באדם אחר הולדו מרחם אמו כמו שכתבנו עקר זה בשער ו' והנה עם זה נמצא שאמתת האדם אין לו קרובי' משאר בשר אשר יתאבל עליהם כמו שחשבו ההמון המבלים זמנם ומפסידים ימיהם לקנות ממון לקרוביהם כמו שצעק על זה החכם שלהם בחכמתו באומרו (קהלת ד׳:ח׳) על זה החלק השכלי יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו ואין קץ לכל עמלו ולמי אני עמל ומחסר את וגומר כמו שפירשתי במקומו והוא ענין נכבד ראוי שיושם רושמו בזה האיש האלהי אשר בעבור זה צוה את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ילאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו כי נזר משחת אלהיו עליו אני יי' כלומר כי הוא דוגמת אלהיו אשר לא קדם אליו שום התחלה כלל כמו שאמרנו ובבחינה זו אם היה מטמא אל ההורים היה מחלל עקר דוגמתו ומטמא את ראש נזרו בלי ספק ואמר עוד והוא אשה בבתוליה יקח לרמוז אל שני עניינים נכבדים מאד האחד אל הקיום והנצחיות האפשרי באדם במינו שהוא דומה בצד מה לקיום ונצחיות קונו ולזה חייבו עליו (יומא ב'.) ביום המעשה המיוחד ההוא שתהי' אשה אחרת עצורה לו מערב יום הכפורים שמא תמות הראשונ' בו ביום ונמצא ערירי גבר והכתוב אמר וכפר בעדו ובעד ביתו והכוונה שיהי' נמוקו עמו להמשיך מציאותו בעולם כפי מה שאיפשר. והשנית כשתהי' האשה ההיא בתולה ואיש לא ידעה ובכל בתוליה להוציא את הבוגרת (יבמות נ"ט.) כמו שהפעילות האלהיות במעש' בראשית הוא יתעל' חדשם חדוש מוחלט ולא קדמה להם שום סבה זולתו יתעל' ובעולת עצמו גם היא אסורה ללקוחו (שם:) כמו שלא קדם בשעת הבריאה שום מעשה והתחלה כמו שאמרו קצת בחומר הקדום ואין צריך לומר שלא יקח גרושה וחללה זונה שהם נשים בלתי הגונות להוליד ממנה בנים כשרים כי האל יתעל' תמים פעלו וכל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול. ולפי שבכל העניינים האלו תאר אותו בתארים שהם דוגמא לו יתעלה אמר בסופם כי אני ה' מקדשו כי היות דוגמתו היא עצמה עצם קדושתו. והנה דוגמת הממשלה הראשונ' המושפעת ממנו יתברך הוא העולם המלאכים היושבים ראשונה משרתיו עושי רצונו הם כל הכהנים המשרתים בבית ה' שכלם נתנו לאהרן רצוני לכהן הגדול הנזכר לעבוד ולשרת בדבר המזבח כמו שאמר (במדבר י״ח:א׳) אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש ואתה ובניך אתך תשאו, וגם את אחיך מטה לוי שבט אחיך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך וגו' ושמרו משמרתך מושמרת כל האהל. והפלא מה שנקרא בלשון חז"ל (יומא י"ט:) פרחי כהונה לוייה שיורה שמם על היותם נכונים ומזומנים להפריח עצמם בקלות נמרץ לעבודת הכהונה גם שהם בזה תחת עבודת הכהן הגדול כמו הם כמלאכי השרת נמשלים אל בעלי הכנפים להמצא להם עם בוראם שתי בחינות אלו כמו שכתב הרב המור' פרק מ"ח ח"א. והוזהרו הכהנים בכלל מהטמא על קצת המתים והותרו בקצתם כי מצד שהמלאכים הם עלולים יש להם סבה והתחלת קודמת ראוי להם שיורתעו ממנה ויחרדו מפניה ובמקום יראה שם תהא רעדה ועצבות אמנם מצד שהם עלות לאשר תחתיהם הם ששים ושמחים וכמו שאמרו (ברכות ל':) במקום גילה שם תהא רעדה. אמנם נזהרו על סלסול עצמם להורות על שלמות פעולותיהם. ומעלת הכהן הגדול הממונה עליהם כמו שסלסול ועוצם שלמות ותקון מציאות אלה המלאכים מורים על גדולת מעשיהם ועל יכולת אדוניהם. ואסר להם הנשים הבלתי הגונות גרושה וחללה זונה מהטעם עצמו שאסרם אל הכהן הגדול כי המעשים הבלתי נאותים לא יאותו לא לשליח ולא למשלח אך התיר להם האלמנה כי ודאי פעולות המלאכים כבר ידעם בעל מלאכתם הראשון יתברך שמו. וסיים קדושתם באומרו כי קדוש הוא לאלהיו לומר שקדושתו היא תלויה במה שהוא כהן לאלהיו ומשרת אותו. ועל הדוגמא הזאת אמר הכתוב (מלאכי ב׳:ז׳) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא יורה שהכהנים בכלל הם כמלאכי אלהים:

ובמדרש (ילקוט יחזקאל רמז שנ"ח מפסקת') שאלו לחכמה חוטא מה ענשו אמרה (משלי י"ג) חטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה חוטא מה ענשו אמרה (יחזקאל י"ח) הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה חוטא מה ענשו אמרה יביא קרבן ויתכפר. שאלו להקב"ה חוטא מה ענשו אמר יעשה תשובה ויתודה ויתכפר דכתיב (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל יי' הדא הוא דכתיב (תלים כ"ה) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך: הנך רואה כי חז"ל סדרו בכאן הדעות הנופלות בזה הדרוש ונתנו חלופם לפי טבעם וענינם. וזה כי המה ראו שהחכמ' האנושית לפי שרשיה והנחותי' מצד פחיתות החוטא וגודל אשר חטא לו היותו בלתי בעל תכלית ובלי שום ערך ודמיון כלל כמו שאמרנו לא תגזור בחוטא שום תיקון כלל אלא שהחטאים תרדף רעה עד כלותם לשרש מארץ גזעם וכמו שנאמר בבית עלי אשר זכרנו (ש"א שם) וגדעתי את זרועך ואת זרוע בית אביך מהיות זקן בביתך. אמנם ששאלו למדרגה אשר עליה והיא המדרג' הנבואיית אשר תשיג במהות הנפשית ואמתת עצמותן ויודע שלכל אחת מהן מחיצה בפני עצמה ולא תתקשר נפש הבן עם נפש האב ולא עם זולתו מהקרובים כשאר בשר עד שיחוייב שתפסד קצת וכמ"ש החכם שלמה ברוח קדשו על זה החלק השלם מהאדם (קהלת ד׳:ח׳) יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו כמו שפירש שם היטב לזה תשיב אמריה הנפש החוטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה (יחזקאל שם). והכוונה כי לא כאשר תגזור החכמה האנושית חטאים תרדף רעה מאב לבנים כי כל אחת מהנפשות היא נבדלת מחברת' ולא תשיג האחד עונש זולתה כמו שביאר לגמרי באומרו קודם זה (שם) הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי הנה הנפש החוטאת היא תמות. ואמר למה יתיחסו הנפשות לאבות ולבנים כי במה שהן נפשות אין להם אב ובן כי כלם הם שלי בענין אחד כאומרו (דברים י"ד) בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו וגו'. כלומר לא יתגודד הבן בעבור האב כי בנים אתם לה' אלהיכם ועוד אביכם חי ולא האב בעבור הבן כי הבנים בניו יתעלה וכל זה בבחינת הנפשות ואם כן החוטא לבדו ישא עונו כמו שיבא שער צ"ט ב"ה. וזאת היא תשובת הנבוא' מצד מה שהיא שלמות מושפע באיש הנביא לבד: אמנם מצד שהיא נבואת תורה כוללת משימה דת אל הכלל היתה תשובת' יביא קרבן ויתכפר. וזה שיתכן מאד לפי התועלת הכללי שתושם דת שהחוטא בשום צד על אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה יביא קרבן ויתכפר כמו שהסכימו בזה כל הראשונים ז"ל שהוא תועלת נפלא בו יבואו האנשים החטאים לכלל דעת והכרה בשיעור חטאתם כאשר יראה שהקרבן הנקרב על חטאו ישחט ויופשט וינותח וישרף על האש אשר על המזבח כי ישים אז על לבו שכן משפטו על חטאו וכן ראוי שיעשה לו לולי ה' שרחם עליו לשום אשם נפשו או זולתו מהקרבנות ומתוך כך יהיה מורא שמים עליו באופן שלם והיתה זאת תחבולה נפלאה לפי שעל הרוב לא יכיר החוטא גודל חטאו כי אם בהגיע אליו שיעור ענשו. הלא תראה קין כאשר שמע מפיו יתעלה שאמר לו (בראשית ד') קול דמי אחיך וגו' ועתה ארור אתה מן האדמ' וגו' כי תעבוד את האדמ' לא תוסף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ וגו'. הנה אז הכיר גודל עונו ואמר גדול עוני מנשוא הן גרשת אותי וגו'. ואמר כי מתוך כובד העונשין יכיר גודל החטא מה שלא היה מכיר בו תחלה. קרה לו ולחביריו בזה, כמקרה השכור הנכנם אל החנות ושותה ומשתכר ואינו מכיר רוב שתייתו עד שישאלו ממנו מעות הרבה. וכמו שאמר החכם כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים (משלי כ"ג) בכיס כתיב ויש אם למקרא ולמסורת. וטעם המסורת כי כאשר יתן בכיס עינו וישתה לפי דמיו לא לפי רצונו אז יתהלך במישרים. וטעם המקרא כי היושר השלם הוא כאשר יתן בכוס עינו ובבחינת הנזק המגיע לו ממנו יבדל מהמותר לא מדאגה מדבר ההוצא' ולא מזולת'. מכל מקום העונש יורה חטאים שיעור חטאם. וזה לשון הרב המורה פרק מ"ו חלק ג' ולא יהיה זה הטעם חלוש בעיניך כי כוונת אלו הפעולות לישב בנפש כל חוטא וכל איש מרי כי צריך להזכיר חטאו תמיד כמו שנאמר (תלים נ"א) וחטאתי נגדי תמיד. ובמדרש (זוהר פ' ויקרא) חד עתירא קריב קמי כהנא תרין יונין אמר ליה כהנא קורבנא דא לאו דידך הוא אתי לביתיה והוה עציב אמר ליה אחוי אמאי את עציב אמר ליה דלא קריב כהנא קורבנא. אמר ליה ומאי איהו אמר ליה תרין יונין אמר ליה לאו דידך הוא דהא כתיב (ויקרא י״ד:כ״א) ואם דל הוא ואין ידו משגת והביא שחי תורים וגו'. אלא קריב קרבנך. אמר ליה ומה איהו אמר ליה חד תורא. אמר ליה ומה כל כך חמירא חד מחשבה נדירנא דלא סליקנא על לבא עוד מחשבה דחטאה מכאן ולהלן מה עבד כל יומא אשתדל בסחורתא ובליליא נאים כד איתער קרי ליה אחוי למילף לה מילי דאורייתא והוא לעי עד דסליק יממא אשתכח דאוליף אוריתא והוו קראן ליה יהודא אחרא. והכוונה מבוארת מכל צד. אמנם היה זה הקרבן מכפר בין שיהיה מהבעל חי הבלתי מדבר או מהדברים אשר תחתיו על השגגות אשר תיעשנ' בלא יודעים. אמנם כאשר יחטא האדם בדעת כמו שנתבאר בב' ובג' מהז' מספר המדות ויבא ענינו בפרשת סוטה ונזיר שער ע"ג ב"ה הנה אז לא נתן לכפרת קרבן מב' טעמים. הא' כדי שלא יתפרסם לרבים כי יש אדם משכיל ושלם בדעתו ויודע רבונו ובלתי כובש את עצמו מעשות הרע בעיניו כי הוא שלוח רסן והתר רצועה להורות חטאים בדרך פשעם. והב' כי זה אשר חטא בנפש מדברת אינו ראוי שיתכפר בנפש בלתי מדברת או בפחות ממנה אבל שהנפש החוטאת עצמה היא אשר תבחר ותקרב על מזבח התשובה השלמה בצומות וענויים ומעשים טובים כמו שאמר הנביא (ישעיהו נ״ח:ה׳) הכזה יהיה צוה אבחרהו יום ענות אדם נפשו. ואמר (שם) הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וגו' כמו שיתבאר בפרשת יום הכפורים שער ס"ז בעזרת האל. ומה יקר מאמר הנביא האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי הגיד לך אדם מה טוב ומה יי' דורש ממך וגו' (מיכה ו') ירצה שהפשע והוא אשר יחטא האדם בדעתו ובכוונתו למרוד או החטא אשר נפשו ידעה בו ועשאו במזיד איך יכופר בזבח ומנחה ואף על פי שיתן בכורו ופרי בטנו לקרבן תחתיו. אמנם התקון הטוב המיוחד אליו הוא שלמות הנפש עצמה בעשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיו. (מיכה שם) וכמו שאמרו ז"ל על בית עלי בזבח ומנחה הוא שאינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה ומעשים טובים (ר"ה י"ח:). והוא מאמר החכם (משלי כ״א:ג׳). עשה צדקה ומשפט נבחר ליי' מזבח. והוא מאמר השם יתעלה לבדו יעשה תשובה ויתודה ויתכפר. והוא מבואר כי זה לא ידבר כי אם במזיד באשר הוא צריך לעשות תשובה כמו שאמר (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל יי' הדא הוא דכתיב טוב וישר יי' על כן יורה חטאים בדרך. ירצה כי הוא טוב ורוצה בקיומם של בריות והוא ישר ומצד יושרו הוא חפץ במשפט ואיך יתפשרו שני הענינים כי אם במה שיורה חטאים בדרך התשובה כי אז יוסכמו הטוב והיושר יחדיו לרחם על החוטא ואפילו מזיד. ואצל התשובה בשער ק' יתבאר זה יותר בעזרת האל. והכלל שזה המין מהקרבנות לא יקשה עליו מציאות כוונתו וגם לפי דרכו יצדקו מאד הכתובים המורים על צרכם עם אותם שיורו שאין חפץ השם יתברך בהם כי טוב הוא לאדם שלא יחטא משיחטא ויביא קרבן וכמו שאמר החכם וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח אשר אינם יודעים לעשות רע (קהלת ה'). יאמר זה על הקרבנות המצווים בתורה על השנגות הנעשות בלא יודעים. ואמר כי יותר טוב וקרוב לשכל לשמוע דברי התורה והמצוה עד שידע ויכיר בין טוב לרע לפי התורה ממה שיעזב אל הפתיות ויבא בהם לידי שגגות המחייבות להביא עליהם זבח לפי שלא ידעו בעשות הרע. ועל זה הדרך יתבארו כל הכתובים המרחיקים אותם ואם הם רבים לא אאריך בביאורם רק מה שיבואו לפי דרכנו. ובהמשך דרכנו נוסף על מה שדברו בהם הראשונים בפירושיהם. אמנם המין השני מהקרבנות אשר בלי עון יריצון ויכוננו כנון זבחי שלמים נדר או נדבה עולת ראיה חנוכת המזבח וחנוכת הבית וכדומה הוא מה שיקשה מאד טעמו על השכל האנושי כי לא יוכל למצוא מה העבודה הזאת ומה טעם יש בה עד שהזרות והקושי הזה הכריחו לרב המורה ז"ל לכתוב מה שכתב בפרק ל'ב מהחלק הג' שכלם הם מכוונים מהתורה האלהית על הכוונה השניה ולבער גלולי ע"א המורגלת ראשונה ואין אחד מהם שיהא מכוון לעצמו ותלה סברתו זאת במאמר ירמיהו (ז) כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום וגו'. על דברי עולה וזבח כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי וגו'. ויתר הכתובים אשר יובן מהם שאין חפץ השם יתעלה בקרבנות כמו שאמרנו. וכבר השיגוהו האחרונים (רמב"ן ויקרא) בטענות חזקות והכו על קדקד סברתו זאת מכות גדולות ונאמנות לא זורו ולא חובשו מטעם רבוי הקרבנות וחמר דקדוק ענינם ופרטם ורובי תורתם ומשפטיהם וכל הלכותיהם שא"א שיהיה הכל ללא דבר. לא נעלמו דברים אלו מעיני הרב אלא שהפשיר אותם במים קרים לא תתקרר הדעת בהם וזה כי הוא כתב זה לשונו ואני יודע שנפשך תברח מזה הענין בהכרח בתחלת המחשבה ויכבד עליך ותשאלני בלבבך ותאמר לי איך באו מצות ואזהרות ופעולות עצומות מבוררות מאוד והושם להם זמנים והם כלם בלתי מכוונות לעצמם אבל מפני ד"א כאלו הם תחבולה שעשה השם לנו להגיע אל כוונתו הראשונה ואי זה מונע היה אצלו לצוות לנו כוונתו הראשונ' ויתן בנו יכולת לקבלה ולא היה צורך לאלו העניינים אשר חשבת שהם על הכוונה השנייה. שמע תשובתך אשר תסיר מלבך זה החולי ויגלה לך אמתת מה שעוררתיך עליו והוא שכבר בא בתורה כמו זה הענין ובשוה והוא אומרו (שמות י״ג:י״ז) ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. ראה איך צדד הרב פני הספק אל אופן שיוכל לקבל תשובה מה באומרו כאלו היא תחבולה וכו'. ואי זה מונע וכו'. כי עקר הקושיא אינה רק שאפילו לנהוג בענין זה אופן התחבולה ודרך המנהג הטבעי בתאר הענינים שזכר היה סכלות עצומה להאמין כי ראה השם יתעלה להרבות מהם בכמו זה השעור ולדקדק במעשיהן כל אלו הדקדוקים ולהחמיר עליהם כל החומרות ההם ולחלל עליהם כל ימים טובים ושבתות שבעולם אחר שלא היתה הכונה רק להעתיקם מהם. ועוד שודאי הנדון שלפנינו הוא הפך המשלים שהביא וזה כי שם לא נמשכה התחבילה כי אם זמן מועט ונשאר תועלת התכלית לעד אבל בכאן נשארה תעתוע התחבולה לנצח לתכלית שלא היה הצורך בו אלא במעט זמן מההתחל' לבד. וגם כי הוא הודה שלא הספיקו לו כל ^*ספרי הצאבה, הם ספרי העמים הקדמונים אשר עבדו הכוכבים ומזלות, ועבודה זו נקראת בלשון ערבי צאבה, מלשון צבא, לפי שעובדים לצבא השמים, ובלשון עמים צאבעיסמוס ספריהם כתובים כל מיני העבודות והקרבת קרבנותיהם לאליליהם. ספרי הצא"בה למצוא סבה לכל מעשה הקרבנות כמו שהוא ביין הנסכים ובאזוב ושני התולעת ושתי צפורים לא במצורע ולא בפרה אדומה כמו שכתב פרק מ"ו ומ"ז חלק שלישי וכן בפרק מ"ח כתב שלא מצא שם טעם לאיסור בשר בחלב ומדהא לא ידע מר מילי אחריני איכא וכו'. ועוד קשה מזה למה לו לשלמה המלך להעלות אלף עולות פעם אחת (מלכים א ג׳:ד׳) וליתר המלכים אשר כן עשו אשר לא צוו עליהם ודי להם מהאיסור מה שהתירה התורה. ומה יעשה אל קרבנות האבות אשר העבירו גילולי עבודת אלילים מהארץ. גם בקרבנות הראשונים. אדם קין והבל ונח אשר לא קדמה להם עבודת אלילים מעולם וכ"ש שלא נצטוו עליהם על הכוונה השנית. והנה אלו הם קושיות חזקות אשר לא יוכל להרפא אמנם הנרבוני שעשה עצמו זקן ביתו של הרב ז"ל ואפטרופא שלו בהגיעו בפירושו אל הפרק הנזכר הוא מתמרמר מאד כנגד אלו המקשים הספקות העצומות מנח ובלעם ושמואל וזולתם וגם נגד המקבלים אותם ומשתדלים בהתרתם ואמר שאלו ואלו לא הבינו כוונת הרב בפרק ההוא ולא ירדו לסוף דעתו והתחכם לבאר כי הנה הרב לא חשב לתת טעם על תועלת הקרבנות וצרכם כי תועלתם ידועה ונכרת שהם העבודה היותר מפירסמת שתעשה לשם אלהות כענין התפילות והצעקות והצומות ודומיהם שהם מחזקים האמונה ומעוררים הכוונה וההתיחדות אל האלהים. אבל שכל עצמו היה לתת טעם למה שנצטוינו עליהם בתורה כי אמר שהיה זה להרחיק אותנו מעל אלהים אחרים ולהסב לבנו אליו ושכבר היה מותר אצלנו זאת העבודה כיון שלא נעשת בבחינת עצמה רק על הכוונה השנייה שהיא ההתעוררות על חוזק האמונה וההתיחדות הנזכר אלא מפני שיהיה דבר זר בעיני המונם כמו שאומר בזמננו זה שלא יתפללו אל השם ולא יצומו לפניו אבל שיספיק בכוונת הלב לבד ואף על פי שגם זה לא ירע רק בלב ההמון כי החשובים כבר אמרו ודומו סלה. סוף דבר שהקרבנות אצל הרב ז"ל כדברי הצומות וזעקתם שוה בשוה אלו ואלו שלא יבוקשו בבחינת עצמן כי אם על הכוונה השניה ובזה האריך וכפל דברים ומאד אפלא מזה האיש כי מנהגו בכל מה שביארו בספר ההוא או רובו לטמא הטהרות ולפגל הקדשים ולפחות לגלות מומים נסתרים. ועתה משתדל לטהר ולתקן את הדמאי בתעתועים ודברי הבאי. שאם כדבריו מה צער היה לו לרב בטעם הקרבנות שהוצרך להקדים חידות ומשלים מפליאות הטבע ותחבולות המנהיג היה לו לומר שמעשה הקרבנות והתפלות והצומות והדומה מהם כלם הם ממין אחד והוא לחזק אמונת מציאותו יתעלה והשגחתו ולסבב הבקשה והתוחלת מאתו יתעלה לא מהזולת. ואחר שיש בעצמיותן טעם נכון למה לא היה הטעם ההוא סבת צואתן בתורה ולמה אמר שהיה מבטלן אלא שלא הספיקה לו תחבולה לזה. והנה הרב עצמו שם הבדל נפלא בין הקרבנות והתפלות כמו שאמר כי לפי שהתפלות הם קרובות יותר אל הכוונה הראשונה לזה היה מצותן בכל אדם ובכל זמן ובכל מקום אמנם הקרבנות שהיו רחוקים מהכוונה הראשונה המעיט מציאותן מאד. ועוד אם כדבריו למה לו לרב ז"ל לעורר על עצמו זה הספק העצום לומר ואני יודע שנפשך תברח וכו'. כי למה תברח נפשנו שאין ספק שכל מיני העבודות כל עוד שירבו ויארך ענינם ואפילו יותמדו בלי הפסק הוא יותר מועיל כי לפי כן תתחזק האמונה ותתרבה האהבה וימצא הדבקות וכמ"ש (ברכות כ"א.) ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו ולמה לו לבקש תחבולות דרך המדבר ים סוף. והכלל שאין ממש בסניגוריא זו להוציאו מידי הספקות העצומים וכמדומה לי שאין דעתו של סניגור זה נוחה בדבר בלתי מתוקן אם לא שימציאהו מעצמו מי יתן איפא החרש יחריש ולא יטיל מומים במקום שאינם ועל כיוצא בזה אמרו (במדבר רבות פ' כ') לא מדבשיך ולא מעוקציך. ועתה אומר כי מה שיראה האמת והיושר בענין הזה הוא שכל הקרבנות כלם הם באים בעצם וראשונה לשתי הבחינות הראשונות שזכרנו ראשונה רצוני לפיוס ורצון לפני האל יתעלה ונתוכחת מוסר המקריב אלא שיתחלפו ב' המינים בעניינים האלה בפחות ויתר. אמנם השלישית והיא תועלת המשרתים תמשך מהם במקרה ובכוונה מה כמו שהרביעית והוא השחתת הנקרב תמשך בהכרח ובלא כוונה אליה כלל. אמנם איך יתכן שיהיה זה מבלי שישיגונו הספקות הנזכרות הוא כפי מה שאומר אחר שאזכור דעת החכם החבר ז"ל אשר השיבו אל המלך כוזר על שאלה זו עצמה למה שראיתיהו כמו שער לבוא בו אל אלו העניינים החמורים עם שלא נשלמה התשוב' על ידו. וזה כי הוא ז"ל אמר (כוזרי מ"ב סימן כ"ו) שכבר ימצא דבוק השכינה האלהית עם האומה הישראלית באמצעות הקרבנות הנקרבים בבית מקדשו כענין שתמצא הנפש השכלית עם הגוף על ידי המזונות שנזון בו וכמו שלא נודע טעם הזנת זאת הנפש העליונ' באלו המזונות הגשמיים שאינם מטבעה אבל מצאנו ראינו תועלתם. ככה לא נדע טעם צורך השכינה אל אלו הקרבנות אבל נמצא דבקות השכינה עמנו באמצעותם. והנה הוא מבואר כי נוסף על מה שהוא ביאר הדבר הנעלם בנעלם כמוהו. הנה המשל אינו דומה לנדון וההבדל ביניהם הוא גלוי כי הנה המזון הוא צורך נכר ומפורסם לבריאות הגוף אשר הוא הכרחי לעמידת הנפש וקיומה אצלו ודאי תטרד בטרדת הגוף כמוזכר שם מה שלא יהיו כן הקרבנות לא צורך השכינ' ולא צורך האומה כדי שתתקיים עמהם השכינ' והדבקות האלהי ביניהם. ובמקום הזה לא נלמוד סתום מן המבואר אחר שלא הושוו בטעם. אלא שאני אומר שהענין בהם שוה ומבואר בלתי מוסכל וזה כי כמו שיושלם בריאות הגוף על ידו המזונות ובבריאותו יהיה לו שלום עם נפשו ותדבק אליו. כן יהיה הענין באלו הקרבנות כי בטוב ההשקפ' הם נותנין הבריאות והשלמות אל כללות האומה ואל יחידיה וסגולותי' כדי שימצא אצלם הדבקות האלהי בלי ספק. והוא כי מהידוע שהנפש האצולה והמתעצמת באדם השלם ברוב זירוזו והשתדלותו אשר על זה נאמר (בראשית ב׳:ז׳) ויהי האדם לנפש חיה כמו שנתבאר שם שער ו' היא נפש יקרה ומעולה מהיותה חיונית או היולאנית. והנה כמו שהם נבדלות במהיותיהן כן נבדלו מזונותיהם אשר בהם יתפרנסו ויתקיימו אצל הגוף כי הנפש החיונית אשר היא השלמות הראשון אל הגוף ניזונת ומתקיימת אצלו במאכל ובמשק' הגשמיים. אמנם זאת הנפש האצול' הרוחנית אינה מתפרנסת רק בדברים מחשביים שכליים כי לחמה הם כמו שנתפרנס' נפשו של אדונינו עליו השלום ארבעים יום זה שלש רגלים. וכבר כתבנו שם שלא היה ענין רחוק מאד אצל טבעה וכן בכל מה שיאכל וישתה יש לה מנה יפה מיוחדת לה אם שתהי' סעוד' של מצוה או שיכוין אל המצות התלויות בסעוד' ההיא מכשרות המאכלים והרחקת האיסורין לפי דרכי התורה או שיכוין אל ברכותי' או להסעיד הגוף ולהבריאו לעמוד לשרת לפני אלהיו בתושית התור' והעבוד' ולצאת ולבא בכל דבר שבקדוש' כי באמת הכונות האלו הנכבדות והרוחניות יעמידו הנפש הנכבדת ויקיימו אותה כי היא קדש ומן הקדשים תאכל. והוא טעם כי על מוצא פי יי' יחיה האדם (דברים ח׳:ג׳) כמו שנתבאר זה הענין כלו בשלמות בפרשת המן המיוחדת אל זה הדרוש הנפלא שער מ"א. והוא מה שאמרו ז"ל (ברכות ס"ד) כל האוכל מסעוד' שנהנה בה תלמיד חכם כאלו נהנה מזיו השכינ' כי השכל הנאצל הוא ודאי הת"ח המובהק המיסב בראש ועליו אמר החכם (משלי כ"ג) כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה כי אם בעל נפש יקרה הוא הרי הוא שם לפניו וחייב להכין לפניו מטעמים כאשר אהב כמו שכתבנו זה בשלמות בפרשת ויחי אצל מה שאמרו רב נחמן ורבי יצחק הוו אכלי בסעודת' וכו'. שער ל"ב. וזה ענין נכבד מאד ואמיתי יושלם ענינו במקומות שזכרנו ויתאמת איך תתקיים הנפש השלמ' בגוף על ידי מזונותי' הראוים לה. ועל זה הענין עצמו תתקיים השכינה ותדבק בכללות האומה הנבחרת במעש' הקרבנות לא מצד שהם מאכל לשכינ' ולא לאומ' רק שבהיטיב כוונתם בהם והקריבם באופן נרצה ונאות יועילו למו להשלים נפשם ולהכשיר מעשיהם לפני השם יתעל' עד כי טוב כונתם ועוצם שלמותם יהיו סבה מחייבת להמצא אצלם השכינ' האלהית ולא תפרד מהם בשום צד וכמו שאמר על הקרבנות בכלל ריח ניחח ליי' נחת רוח לפני שצויתי ונעשה רצוני (ספרי פ' פנחס) ובהסתלק הכוונה הזאת השלמ' מעל הקרבנות נעקר השלחן האלהי מלפניו ונתפרד' חביל'. האמנה כי טוב הכוונה והכשר' בענינם היה קשה למצוא אותה מצד הקרבנות המצויים בתורה לפי שלא נודע טעמם ומי הוא זה ערב אל לבו לשער בהם שום השער' אנושית, לבד זה מצאנו קרבנות רבים ונכבדים אשר הם הקריבום שנים עשר נשיאי ישראל בחנוכת המזבח אשר לא צוה אותם ויראה שיש רשות לכל בעל דעת או שחוייב לתור ולדרוש בהם ובכוונתם אחר שהסכימו עליהם בטוב שכלם ויושר דעתם כי על כן הפליג בשבחם באומרו (במדבר ז׳:ב׳) ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים וכבר אמר ר' פ:חס בן יאיר (במדב ר רבות פ' י"ג) נתנאל בן צוער השיאם עצה זו דכתיב בו הקריב את קרבנו וגו'. לומר כי מעצת החכמ' המצוי' אצל שבטו מכל זולתו היה זה: