ט֛וֹב יֶ֥לֶד מִסְכֵּ֖ן וְחָכָ֑ם מִמֶּ֤לֶךְ זָקֵן֙ וּכְסִ֔יל אֲשֶׁ֛ר לֹא־יָדַ֥ע לְהִזָּהֵ֖ר עֽוֹד׃
גן נעול
ומזה המין זריזות הנמלה, שלא נבראת בה לצורך עצמה, כי מה תועיל לה המדה הזאת שתטרח לאסוף מאסף רב כפלים מכדי צרכה בחייה? וכמו שאמרנו למעלה. ולמי נאה המדה הזאת? לבני אדם. לא להשתמש בה בדברים שתחת השמש, כי אם יעשו כן לסּכלות גדולה תחשב, ויקראו חוטאים ורעי עין, וכמו שאמרנו למעלה. אמנם יקרה המדה הזאת להשתמש בה לענין החכמה שהיא ממעל לשמש. כי בהיות לידת האדם בעבור החכמה, וכמו שבארנו בכלל הכ', וצריך לאסוף חֻקֵי החכמה מספרי החכמה ומן החכמים, לציירם בלב, ולשמרם בו, עד שירגיל עצמו להיות נוהג בכל מנהגיו בחכמה, וצריך לזה זריזות גדולה מאד כמו שבארנו שם (שם חלון יו"ד). ואין קץ לחכמה ולחֻקוֹתיה, וכדברי הכלל הי"א, על כן מי החפץ חיים, צריך להשתמש במדת הזריזות הנטועה בנפשו במאד מאד, וזולת זה לא יחכם לעולם. והרבה יוכל ללמוד מדרכי הנמלה בענין זה, וכמו שיתבאר לפנינו. ועל זה אמר שלמה "לך אל נמלה עצל", כלומר אתה העצל תאסוף חֻקֵי החכמה לך ותביט את אשר תעשה הנמלה, ראה דרכיה וחכם. מלת "ראה" על ההשכלה, כמו שבארנו פעמים רבות, כלומר הַשְׂכֵּל בדרכיה ומנהגיה באסיפת התבואה, "וחכם". לא אמר "עשה כן", לפי שאין הכונה שגם האדם ינהג כן לאסוף אוצרות תחת השמש, אלא "וחכם", כלומר ממנה תראה הפלגת מדת הזריזות, ואתה תעשה כן בחכמה, שתהיה זריז כמוה לאסוף חֻקֵי החכמה ולהתנהג בה, והם עשיית המצווֹת שהן חֻקֵי החכמה. ופירוש דבריו, למה נמשלו אל הנמלה ולא אל חכמי לב הזריזים גבורי כח עושי דבר ה', ואמר (משלי ו, ז) "אשר אין לה קצין שוטר ומושל". כלומר על אדם כערכך תוכל לומר שבחר לו ענין רע, לפי שנוהג בבחירה ומאמין כי טוב בעיני ה' להזדרז תמיד בקנין החכמה ובעשייתה, ולכן בחר לו המדה הזאת. ואתה חולק עליו ותשפוט כי לא חפץ ה' באלה. אבל כשתראה ותשכיל דרך הנמלה וזריזותה, תסתתר בינתך, כי ידעת שאין לה קצין שוטר ומושל, לא בנפשה, ולא מחוצה לה, שבעבורו תעשה כן, אלא הכל בטבע מוכרח בגזרת יוצר הכל ית'. הָרְאֵיתָ בעיניך כי יְקָרָה המדה הזאת בעיני השם ב"ה, כשילמדנה בני אדם להתנהג כן בעניני החכמה. והנה תלמד מדרכיה דברים רבים: הראשון, מטבע העצל לומר עוד יש זמן ללמוד ולכשאפנה אשנה, וזה חלי רע, כמו שאמרו (אבות, פרק ב) "שמא לא תפנה". כי חיי האדם קצרים, ולא יוכל לבטוח על חייו רגע. ושמא ימות ונמצא ימות ולא בחכמה. ואפילו ידע שיאריך ימים, אינו דומה ללומד תורה ומרגיל עצמו בילדותו לצייר ולשמור אותה בלב ולנהוג בדרכיה, ללומד זקן או אחרי שכבר השתרשו דרכי שוא והבל בלבו, וכמו שבארנו (חדר ד' חלון ז') בפסוק (קהלת ד, יג) "טוב ילד מסכן וחכם" וגו'. ולכן ילמד מן הנמלה האוספת בזמן הראוי לאסוף, כמו שאמר (משלי ז, ח) "תכין בקיץ לחמה, אגרה בקציר מאכלה". ויש בפסוק זה דברים נעימים ומשל נכבד לענין התלמוד והמעשה, אבל לא אאריך יותר מדאי. שנית, העצל אומר כבר למדתי ודי לי במה שאספתי. ומדרך הנמלה יבין שאין הדבר כן, כי היא אוספת גרעינין לאלפים כאילו תחיה לעולם, ללמד לבני אדם שחייהן חיי עולם, כי נשמתם תעמוד לעד, שצריכין להזדרז לאסוף החכמה בלי קץ כל ימי חייהם, להיות אוֹצֵר לחיי עולם. שלישית, העצל כשלומד ורואה שאינו מצליח מהרה בתלמודו בעבור קוצר רוחו ודעתו, יעזוב החכמה וילך לו. ולא נכון לעשות כן. אבל צריך להשכיל כפי כחו ולהטריח יותר מדאי, עד שיביא הדברים אל לבו, כי זה כל האדם. ויראה כן מן הנמלה הטורחת בתחבולות להביא הגרגרים אל חוֹרָהּ, כמו שכתוב רלב"ג ז"ל שאם היתה חוֹרָהּ בכותל, הנה היא תעלה בו ארחות עקלקלות באופן שלא תקשה כל כך העלייה עם כובד המשא אשר בפיה. וכן ילמד האדם ממנה לאסוף החכמה אל לבו ע"י דרכים קצרים להקל המשא, ובתחבולות יקנה החכמה. רביעית, ילמד מן הנמלה שתהיה קנין החכמה שמור יפה בלב, ולא יעקר מטע החכמה על ידי מחשבות הבל וחשבונות רבים ורוח הסּכלות והדמיונות. וצריך האדם להזהר מאד בכל אלה לטהר לבבו מכל המחשבות המפסידות זרעוני החכמה וציוריה הנטועים בלב, כמו שתעשה הנמלה. והביאו ג"כ רלב"ג ז"ל ש"אם יבואו מים בחורי הנמלים יוציאו תכף הזרע משם ליבשו, ואחרי כן ישובו להצניעו ולשמרו מהעפוש" עכ"ד ז"ל. חמישית, אמרו קדמונינו ז"ל (עירובין ק, ב) למדנו גזל מנמלה, שאם תמצא גרעין שנפל מחברתה לא תקחנו, ואינה אוספת רק מה שלקחה היא עצמה. וגם בזה יש רמז לקנין החכמה, כי העצל יאמר מה לי לטרוח ללמוד ולאסוף דברי החכמה והלכותיה, די לעשות המצווֹת ולהזהר מן העבירות. ואם אני מסכל משפט ודת החכמה, הלא יש חכמים בישראל, אותם אשאל והם יגידו לי כדרך חכמתם, ועל פיהם אעשה. ולא טוב הדבר הזה, כי חייב כל אדם לאסוף בעצמו חֻקֵי החכמה, וילמד מן הנמלה שלא תשתמש במה שאספה חברתה, אבל תטרח היא עצמה לאסוף מן ההפקר. ועוד כמה רמזים וענינים שיוכל האדם ללמוד מדרכי הנמלה. ועל כל אלה וכיוצא בהן, אמר שלמה בחכמתו "ראה דרכיה וחכם", כלומר התנהג כן בעניני החכמה, והבן.
גן נעול
[קהלת ד, יג] "טוב ילד מסכן וְחָכָם ממלך זקן וכסיל אשר לא ידע להזהר עוד". פירוש "וחכם" שיודע חֻקֵי החכמה ונוהג כן, וכדברי הכלל הי"ב. והנה הזכיר ילד נגד זקן, מסכן נגד מלך, וחכם נגד כסיל. והודיע כי הילד המסכן בהיותו חכם, שלמד חֻקֵי החכמה ונוהג בילדותו בחכמה, טוב הרבה מן המלך אעפ"י שהוא זקן, בהיותו כסיל. כי המלך ברוב חילו, ועם זקנתו שראה בימיו נסיונות רבות ומן הראוי שנתבררו לו דרכי ההנהגה, ובמה תגדל הצלחת העם והמדינה, וכדרך (איוב לב, ז) "אמרתי ימים ידברו, ורוב שנים יודיעו חכמה". הנה כל זה לא יועיל בהיותו כסיל ונלוז מן החכמה, כי אין המלך נושע ברוב חיל, ועצתו לא תצלח, וגבורתו ועשרו לא תעמודנה לו. כי (תהלים לג, יח) "עין ה' אל יראיו" להולכים בחכמה. כי מן ההנהגה הטובה ע"פ החכמה נמשכת השגחת השם ברוך הוא עליו להשכילו ולהצליחו בעצתו ובמעשיו, וכמו שבארנו פעמים רבות. והחליט כי זה הילד טוב מן המלך הכסיל. ואעפ"י שחכמת ההנהגה מסורה ביד כל אדם, וכדברי הכלל הששי, ואם הוא עתה כסיל, אולי יעשה לו לב חדש ורוח חדשה ויחכם, וכדברי הכלל הכ"ג והכ"ו. הנה בהיותו זקן בכסילות כבר נשתרשו מנהגיו הרעים, ודעתו משובשת ושכלו ובינתו מלאים ערמות רעות ודברי הבל, וכמעט שאי אפשר לו לאסוף לנפשו חֻקֵי החכמה. וכן בעבור שציוריו הרעים מָשְׁלוּ בלבו גם עד זקנה, כמעט אי אפשר לו למשול עליהן ולהעבירם מן הלב ולצייר הציורים הטובים. ועל זה אמר "אשר לא יוכל להזהר עוד", כלומר ודאי טוב ממנו זה הילד המסכן והחכם, כי ממש אין תקוה שישוב זה המלך הכסיל מאולתו ומרעתו. ובדומה לזה שנינו במסכת אבות (פרק ד, משנה כ) "הלומד תורה זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק". כלומר לוח לב הזקן שהצטיירו עליו עד עתה אסופות של דברי הבל, כשרוצה להעבירם מן הלב, דומה למוחק מכתב שעל הנייר וחוזר וכותב עליו חדשות, שאינן נוחין להקרא בעבור התנוצץ ביניהן המכתב הראשון המחוק. ועל מה ששנינו שם (אבות ד) "הלומד תורה מן הילד למה הוא דומה? לאוכל ענבים כהות ושותה יין מגתו", לפי שאין טעם בשכל הילד ובחכמתו. שנה רבינו הקדוש (שם) "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, יש קנקן חדש מלא ישן, ויש קנקן ישן שאפילו חדש אין בו". ולא פליג אמתניתין קמייתא, שאין בפרקי אבות דברי מחלוקת. אלא הודיע כי אמת הדבר ששכל הילד אם נשאר על מצבו הטבעי, הרי הוא כמו הפרי שאינו מבושל כל צרכו. אבל לפעמים הילד בצדקתו ובחכמתו זוכה לעזר האלהי ממרומים, וכדברי הכלל הכ"ד. וכנוח עליו הרוח הטוב ישכיל ויבין ההלכות וטעמיהן, כי רוח ה' תלמדהו ותבינהו, ואז דומה לקנקן חדש מלא יין ישן, כי ה"יין" משל לבינה, כמו שבארנו בפתיחת הספר. ויין הילד הזה ממרומים באה לו, הוא האור האלהי, ודומה ליין ישן שאפילו דעת זקנים נוחה הימנו, ואז ראוי שאפילו הזקנים ילמדו תורה וחכמה מפיו. וכענין ר"א בן עזריה שהוקם לנשיא בהיותו בן י"ח שנים.1ברכות כח, א ובדורות הראשונים יוסף בן י"ז שנה כבר ראה חלום של נבואה והיה חכם גדול, וכמו שתרגם אונקלוס ז"ל (בראשית לז, ג) "כי בן זקונים הוא לו", "בר חכים הוא ליה". וכענין (קידושין לב, ב) "אין זקן אלא זה שקנה חכמה", וכמבואר בבית הראשון (חדר י' חלון י"ט). ודומה לזה ענה אליהוא בן ברכאל שהיה צעיר בימים ובעבור כן הוחיל עד ידברו הזקנים ממנו. וכשראה שאין אתם דבר מתוקן, אמר (איוב לב, ז-ח) "אמרתי ימים ידברו וגו' אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם". כלומר לפעמים נמצאת החכמה והתבונה יותר בילדים, כשזכו ברוח צדקתם להעזר ממרומים, "ונשמת שדי" ורוחו הטובה הבינה והשכילם. והענין הזה יקר מאד, ובפרושי למסכת אבות הארכתי בזה.2יין לבנון, פרק ד משנה כ, מהד' תשס"ג עמ' 333-335 גם בספר "רוח חן".3חכמת שלמה, פרשה ד פסקא ט, עמ' 71 אבל פה לפרש הכתובים באתי, ואל הענין הזה כיון קהלת בדבריו.
מורה נבוכים
ודע, ש׳שטן׳ נגזר מגזרת ״שטה מעליו ועבור״ – רצוני לומר: שהוא מענין הנטיה וסור מן הדבר – ומפני שהוא המטה מדרך האמת בלא ספק ויורנו בדרך הטעות והשגיגה – ועל הענין ההוא בעצמו גם כן נאמר: ״כי יצר לב האדם רע מנעוריו״. וכבר ידעת פרסום זה הדעת בתורתנו – רצוני לומר: ׳יצר טוב ויצר רע׳ ואמרם: ״בשני יצריך״. וכבר אמרו ש׳יצר הרע׳ יתחדש בבן אדם בעת לדתו: ״לפתח חטאת רובץ״ וכמו שאמרה התורה ״מנעוריו״, וש׳יצר טוב׳ אמנם ימצא לו אחר שלמות שכלו – ולזה אמרו: נקרא ׳יצר הרע׳ – ׳מלך גדול׳, ונקרא ׳יצר טוב׳ – ׳ילד מסכן וחכם׳, במשל הנשוא לגוף בן האדם והתחלף כוחותיו, באמרו: ״עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו׳״. כל אלו הדברים נמצאים כתובים להם ׳ז״ל׳ מפורסמים. – ואחר שבארו לנו ש׳יצר הרע׳ הוא ה׳שטן׳, והוא ׳מלאך׳, בלא ספק – רצוני לומר: שהוא גם כן יקרא ׳מלאך׳ מפני שהוא בתוך ׳בני האלהים׳ – יהיה גם כן ׳יצר טוב׳ ׳מלאך׳ באמת; אם כן, זה הענין המפורסם בדברי ה׳חכמים ז״ל׳ שכל אדם נלוו אליו ׳שני מלאכים׳ – אחד מימינו ואחד משמאלו – הם ׳יצר טוב׳ ו׳יצר רע׳; ובבאור אמרו: ׳ז״ל׳ ב׳גמרא שבת׳ בשני המלאכים האלה – אמרו: ״אחד טוב ואחד רע״. וראה כמה גילה לנו זה המאמר מפליאות וכמה הסיר מדמיונות בלתי אמיתיות.