קהלת ה:יח מחשבת ישראל: עקידת יצחק

והנה ראש החוקרים עם שלא ראה אור תורה ונבואה לדעת את אשר ידבר אלהים את האדם ושלחו בדרך טובה אמר בפרק ו' מהמאמר א' לספר המדות ז"ל. ואם יש דבר אשר הוא מתת אלהים לאדם טוב ונאה ומתקבל הוא להיות האושר אשר נתן מאת האלהים כי הוא הדבר הגדול והנבחר במין האינושי אבל זאת החקירה אולי היא יותר ראויה לידיעה אחרת נראה שאם אינו דבר שלוח מאת האלהים אבל הוא מצד המעלה או מהלמוד או מההשתדלות הוא דבר אלהי כי יראה שהוא ראש וסוף נבחר המעלה והוא אלהי ומאושר עד כאן. הנה שהורה שלא ימלט מהיות שלמות האדם מתת אלהים בהחלט או מגיע אליו בעזר אלהי. והנה אנחנו שלא נסתפקנו כי יי' יתן הטוב כמו שהודיע למשה באומרו וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם (שמות ל״ג:י״ט) כבר יוחלנו המדע אצלנו בתכלית האמות שהאושר והצלחת האדם ושלמותו האחרון מתת אלהים היא כמו שאמר החכם גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו זה מתת אלהים היא (קהלת ה׳:י״ח-י״ט). יאמר כי אשר יש לו אלו הקנינים וישליטנו האלהים עליהם מפאת זכותו בחלוף מה שכתב על זולתו ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כי איש נכרי יאכלנו (שם ו') כלומר שאף על פי שהוא יכול אינו רשאי כמו שכתבנו אצל איסור הבשר לעם הארץ בשער שעבר וגם שישא חלקו עמו לעולמו הנצחי שישמח שם בכל עמלו זה באמת לא יגיע כי אם בתורת מתנה מאת האלהים. על זאת יתפלל החכם הזה בעצמו להתישר מאת האלהים על השגת זה השלמות מאתו בהקדים ראשונה החסרונות המגיעות אליו בכל דרכי השגותיו אשר מהם יגיעהו הקיצור בשני מיני החקירה אם בידיעת סבת הענינים הטבעיים ואם בדעות האלהיות וזה באומרו. דברי אגור בן יקה המשא נאם הגבר לאיתיאל, לאיתיאל ואוכל (משלי ל'). הזכיר תוארי המדבר שהוא משתדל לאגור החכמות וכן המקהל אותם ומעלת האופן אשר בו ידבר שהוא משא נבואיית וגם מדרגת האנשים אשר תאמר אליהם שהם איתיאל ואוכל אשר היו חכמים וידועים בדורו והם מתי סודו והם שלשה בחינות אשר בהם ישתלם כל דבור וכמוהו רחש לבי דבר טוב כו' (תהילים מ״ה:ב׳) גם אז ישיר משה כו' (שמות ט״ו:א׳) ולזכרון החסרונות אמר כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי ולא למדתי חכמה כו'. ירצה כי בער אנכי מהיות לאיש אפילו בבחור בטוב ומאוס ברע אשר זה יקרה מאד לרוע המזג. גם אין לי בינת אדם מצד צורתו להשכיל במפורסמות וזה יקרה מצד טרדת בקשת הצרכים. ולא למדתי חכמה לדעת הענינים הטבעיים וזה יקרה אם לבקשת המותרות ואם לחסרון מופתיה. ודעת קדושים אדע בתמיהה שהיא החכמה האלהית. ולהורות על הקיצור בחכמה הטבעית אמר מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה כו' שאל לאיתיאל ואוכל שהיה מדבר עמהם התפארו עלי מאד לאמר סוד טבע הויית כל הנמצאים כלם שהוא מהרכבת ד' היסודות הפשוטים אשר ישתומם כל חכם לב אליהם מצד הכרחיותם להמצא בהפך מקומות הטבעיים להם מבלי שיראה שם שום אונס ומכריח. ועל הראשון מהם במעלה אמר מי עלה שמים וירד. ירצה מי הוא זה אשר בטבעו המיוחד הוא לעלות שמים כמו שהוא הענין ביסוד האש מצד קלותו המוחלט ומצאנו אותו יורד ושוקע בתחתיות בעומק כאלו שם מקומו הטבעי וזה שנראה עמוד עשן ולפיד אש יוצא מהאבנים אשר מקומם הטבעי הוא בתכלית המטה וכן בשאר הנמצאים. ואחריו זכר יסוד האויר השני לו בקלות אשר מטבעו להיותו משוטט בכל מקום שהוא דק משאר הגשמים ובלתי תסגר ומתקבץ בשום מקום מבלי תחבולה וכבר נמצא אותו עומד בכל המורכבים ושומר שם מצבו ובלתי מתפשט הנה והנה. ולזה אמר מי אסף רוח בחפניו כי כמו שעוצר הרוח בחפניו ועוצר אותו לשם או מוליך ומביא אותו למקום חפצו שהוא נמנע כן הדבר הזה. ואחריו זכר היסוד הג' והוא הפחות כבד שהוא יסוד נגר ארצה ובלתי עצור מעצמו במקום גבוהה ומצאנוהו עומד ושומר מצבו בכל אחד מהמורכבים ולזה אמר מי צרר מים בשמלה. ואחריו זכר היסוד הד' והוא הכבד בהחלט שמצאנו אותו בוקע ועולה מתהומות הארץ שהוא מקומו הטבעי אל גבוה הצמחים וראשי האילנות ולרום העננים שמשם יורדות האבנים כאלו הוא יסוד קל עולה מאליו ועליו אמר מי הקים כל אפסי ארץ כלומר שמקים יסוד הארץ אשר באפסים התחתיים עד גובה אלו הנמצאות. מה שמו כו'. ירצה מי זה ואי זה הוא אשר עשה את כל הגדולות ואת הנוראות האלה אשר לא יכילם דעת ורעיון ואם הם הנקלות שבנפלאותיו ואם הוא בלתי נכר לנו מצב קדמותו הודיענו אותו מצד בנו או בן בנו אם תדע כמו שנדע היום הקדמונים מצד זרעם הנכון לפנינו. והנכון לפי דרכנו שירצה באומרו מה שמו ומה שם בנו מה הוא היסוד אשר יסמך עליו העיון בזה שהוא במדרגת האב ומה ענין התולדות הנמשכות ממנו שהם במדרגת הבן כלומר מה כחן שתדע מצדן את כל זה כי בידוע כי כל הקדמותיו ישא רוח ותולדותיהן כיוצא בהן ולא יספיקו להקנות את האדם ידיעה שלמה באלה הענינים אדרבא יכחיש השכל אותם אם לא שיראה רוב מציאותם והתמדתם בעולם. ולזה באה ההודעה בתורה האלהית כי העושה אותם ומחדשם הוא השם עושה כל, אשר אין לזולתו שום יכולת על זה כמו שבאר הנביא אנכי ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מיאתי (ישעיה מ"ד). מי אתי כתיב. ואם ככה הוא בזה המין מהעיון אשר באלו הנמצאים המורגשים כ"ש בעיון אשר הוא מהמין השני שהוא למעלה ממנו במעלה נפלאה והוא ההשגה בידיעה האלהית ועומק מחשבותם שאין לנו בהם שום הרגש לא חושיי ולא שכלי כי על כרחנו אנו צריכין בהן הישרה אלהית וזולתה הם נמנעים אצלנו לגמרי וזכר למשל ולמופת אחד מהדרושים אשר תקצר יד השכל האנושי מהשיג בו איכה הוא עם יודעו אותו בלי ספק מפאת ההישרה האלהית והוא קבלת השכל הסכמה המונית ידיעת הש"י כל הדברים האפשריים העתידים לצאת אל המציאות על ידי בחירת האדם כמו שמתחייב מהיותו יתברך מסולק מכל מיני החסרונות עם אמונת היות כל אחד מחלקי האפשר בכל מעשיהם בשוה על אפשרותו כמו שחוייב מהנחת השכר והעונש בתורה האלהית. כי תכלית מה שהשיג בו השכל האנושי הוא שהיא ידיעה סגוליית נפלאה משארת טבע האפשר במקומו. ומהם שהכחישו חפשיות הבחירה לקיים הידיעה. ומהם שהכחישו הידיעה בקיום הבחירה כמו שעשה הרלב"ג בפירושיו אזכרם בפרשת סדום אצל ארדה נא ואראה כו' שהוא המיוחד שבמקומות שנתפאר בהשגתו והנה הוא נפל בסכנה העצומה שהזהיר עליה האלהי בעצמו בפרשה המיוחדת באומרו ועתה כתבו לכם את השירה כו' וחתם וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי (דברים ל״א:כ״א) כמו שאבאר במקומו שער ק"ג ב"ה. וכבר עוררתי עליו על וינחם יי' בשער י"א. סוף דבר נפל הבלבול ועוצם הסכנה באלו הענינים למי שנמשך בהם אחר השכל האנושי וגזירת מופתיו. ולזה ראה החכם לקבץ שתי אלו האמונות והודה אמתתם אם שלא ישיג ענין הסכמתם ואמר כל אמרת אלוה צרופה מגן הוא לכל החוסים בו (משלי ל'). אמר כי כל אמרת אלוה צרופה ואמתית מזוקקת שבעתים בכל מה שיתואר ית' שהוא יודע כל הדברים ואין דבר נסתר ממנו מהעוברים וההוים והעתידים בשום ענין וזמן. ועם כל זה לא נאמר שהכרחיות ידיעתו בטל הגמול הטוב הראוי לעושה הטוב. כי בלי ספק הוא מגן לכל החוסים בו להוציא פעולת בחירתם אל הצד הנכון והישר מבלי שום צד הכרח. ולהודיע שאם יאמר החכם לדעת הסכמת אלו השתי אמונות לפי שכלו כי לא יכול למצוא אמר אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת. רצה אל תוסף בחקירת הסכמת שני דבריו אלה לפי שכלך פן יוכיח שכלך זה בזה הדרוש האלהי בהוכחות בדאיות הרגיל לעשות בך ובטבעך ונכזבת כי לא דרכיו ית' דרכיך ולא מחשבותיו מחשבותיך. והיא עצמה העצה היעוצה אל החוקרים המאמתים בענין הזה כמו שכתב החכם בחתימת המאמר הרביעי לאלהיות באר היטב. וכמה וכמה הטה הרב המורה אזנו לעצה זו בדרוש הזה עד שהכה על פי כל הפילוסופים אשר טעו טעות גדולה בחשבם להשיג אמתת ידיעתו עם היות ידיעתו ועצמותו אחד מכל צד ואשר לא שם לבו אל דבריו אלא צלל במים אדירים העלה חרם בידו כמו שיתבאר בקרוב במקום הרמוז ב"ה. והנה המשל השלם ששמהו הרב אצל דרוש החדוש מהיתום הנולד באחת האיים אשר אמר שבנאהו חומה גדולה גבוהה סביב התורה האלהית פ' י"ז ח"ב הוא מסכים מאד אל זה הלמוד שהישיר אליו החכם באמרו פן יוכיח בך ונכזבת תקולע נפש המחזיק באבנים ובקלע לסקל נגד החומה ולהורסה נגד השמש:

והנה לפי שראה משה רבינו ע"ה שמץ מנהו בבני גד ובבני ראובן במה ששאלו נחלתן בעבר לירדן חשד אות' בחטא זה והוכיח' עליו הרבה כמו שיראה יפה מהספור הזה אשר נבאר אותו אחר שנתעורר אל מה שראוי שנתעורר עליו מהספקות תחלה אשר אליו כוונו חכמינו זכרם לברכה באותו מאמר שזכרנו בתחלה כאשר יתבאר אח"כ. וזה כי יש לעורר ספק עצום על דבריו של משה רבינו עמהם. והוא כי היה מהראוי שישאל להם בתחלה אם היה רצונם לעבור עמהם למלחמ' אם לאו ואם יאמרו לו מה שאמרוהו באחרונ' למה יחרפם על פניהם באמור להן כל אותן קינטורין וחרופין ולא נתקרר' דעתו עד ששלח יד לשונו באבותיהם ואמר והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה' בישראל כי תשובון מאחריו וגו' (במדבר ל״ב:י״ד). וכמדומה שבהשיבן דבר לאמר גדרות צאן נבנה וגו' ואנחנו נחלץ חושים וגו' שהתנחם מאד על מה שהתריס כנגדם לא פשעם ולא חטאתם ומוטב שלא יעשה כן כי לא אדם הוא להנחם. והספק הזה עצמו ישנו בדברי פנחס אליהם כששלחו אותו ישראל על דבר המזבח אשר בנו בעבר הירדן שראוי היה שישאלום תחלה מה היתה כוונתם בו ואם יאמרו לדבר שיש בו עון אשר חטא יוכיחום כרצונם ואם לאו יעשו מה שעשו באחרונ' ולמה יהיו אנשים שלמים כאלו אשר רוח ה' בקרבם מטיחי דברים על בלי מה. וקשה עוד מזה כי אחר שקבלו התנצלותם באמרם אל אלהים ה' אל אלהים ה' הוא יודע וגו' (יהושע כ״ב:כ״ב) עד חלילה לנו ממנו לבנותו כמו שביארנו טוב כוונתם בספרי פ' נח שער י"ב וגם אחר ששבו פנחס ונשיאי העדה והשיבו אותם דבר נאמר וייטב הדבר בעיני בני ישראל ויברכו אלהים בני ישראל ולא אמרו לעלות עליהם לצבא לשחת הארץ אשר בני ראובן ובני גד יושבים בה (שם) ולמה היה להם לעלות להשחיתם אחר שמצאו שלבם נכון לאלהיהם ולא חטאו במה שחשדום תחלה אדרבא היה להם לבקש מהם סליחה ומחילה. אמנם הנראה בזה הוא כי הנה משה אדוננו עליו השלום בעוצם חכמתו עמד על אמות כוונתם ולבו לב חכם אשר לימינו וירה חצים שנונים אל כל אשר יהיה בלבם ולא יחטיא. וזה כי הוא דן בעצמו שמניעתן מבא אל ארץ נחלת ה' אשר בעבר הירדן והלאה לא תהיה כי אם לאחת משתי סבות. אם שנפל בהם מורך לבב לבא אל ארץ גוים גדולים ועצומים מהם עם גדול ורב ורם בני ענקים וערים גדולות ובצורות בשמים אשר שערו בזה מהסכנ' העצומ' אשר לא יכילם לבם. ולא נתפייסו ליטול חלקם מעבר הירדן והנה על דרך שאמר החכם טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב (משלי י״ז:א׳). או שלא נפל זה המורך בלבם ובדעתם היה ללכת עמהם לכל המלחמות ההנה רק שנמצאו להם שמץ מינות להתבזות בעיניהם ארץ חמדה ושלא לשער טוב תועלת' ועוצם תכלית' והיה הטפל עקר בעיניהם עד שבחרו לשבת חוצה לה להיות הארץ ההיא נאותה למקניהם כאלו תכלית הארץ ההיא לא היה אלא להיות להם מרעה שמן וכר נרחב להם ולרכושם. והוא רע ומר כי עדין נמצא בהם שורש פורה ראש ולענה לשוב מאחרי ה' כענין עון המרגלים וכל מתי מדבר וכאלו לא תמו כל הדור ההוא אשר מנע ה' מהם כניסתן בה כמו שנזכר. והנה משה בגודל ענותנותו בקלה שבהם חשדם והפליא עצה לזרוק עליהם מרה עליה תועיל להוכיחם גם על השנית מכל שכן או אולי נפלו בה ולזה אמר ולמה תניאון את לב בני ישראל וגו'. כה עשו אבותיכם בשלחי אותם וגו'. עד ויניאו את לב בני ישראל לבלתי בא וגו'. ויחר אף יי' וגו'. וישבע לאמר וגו'. והנה קמתם תחת אבתיכם וגו'. כי תשובון מאחריו ויסף עוד להניחו וגומר. אמר להם כי חסרונם בבטחונם על יי' ונפילת המורך בלבם עם שהוא פחיתות טבעי להם הוא השבה מאחרי יי' במה שיחטאו בה ויחטיאו הרבים אשר יביאו המורך בלבם כ"ש אם יהיה בם שום הרהור והסרה מאחריו לגמרי לבלתי חפצם בעבודתו וקרבתו אליו יתעלה אשר הוא התכלית האחרון. ומהנרא' שכאשר חשב להם כן היה בלבם כי מתחלה לא היה דעתם לעבור עמהם למלחמ'. וזה מה שאמר אל תעבירנו את הירדן. ועוד כי לא נאמר ויאמרו אליו בני גד ובני ראובן גדרות צאן וגו' אלא ויגשו אליו ויאמרו וגו'. דמשמע ששמעו דבריו ונתיעצו עליהם ואח"כ חזרו אליו עם התשוב' ההיא ואף שנאמר שלא יצאו מלפניו עד שהשיבו אותו דבר יורה הלשון על חדוש המחשב' בלי ספק. והנה כאשר קבלו עליהם ההעבר' כבר נפלו אל הפחת הגדול והוא הענין השני רצוני לקבל עליהם להיות זריזים ומפסידים בהכנס אל הסכנות עם אחיהם והשארם חוץ מנחלת יי' ולזה נחשדו בהשבה מאחרי יי' ולהשליכו אחרי גוום בכוונת עבודתם ונדע את אשר בלבבם ונבוא עד תכונתו אם נתבונן בדברים אשר בינם לבינו. הלא תראה כי הם אמרו גדרות צאן נבנה וגו' ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנום אל מקומם וישב טפינו וגו' לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו כי לא ננחל אתם מעבר הירדן והלאה כי באה נחלתינו אלינו מעבר הירדן מזרח'. והנה בכל אלו הדבורים מראש ועד סוף לא זכרו את יי' ולא שמו אליו לב כמו שהיה ראוי ומחוייב בכל המעשים אשר יעשה האדם כמוזכר בהקדמת הספר הזה ^*וכ"ש בדברים וכו', ר"ל מחובות כל אדם לזכור את ה' בכל מעשיו אשר יעשה, ואף כי בעשותו, דבר אשר על ידו תדחה עליו הרעה על נקלה אם לא יעמוד ה' לימינו, כמו שהיה הענין פה שבאו לרשת ארצות גוים גדולים ועצומים מהם, או שהוא דבר גדול הערך אשר אין ראוי ליחסו כי אם אל הי"ת אשר הוא העליון והנכבד מכל הפועלים זולתו כמ"ש החוקר ושהע"ה מלא אחריו באמרו כי אושר האדם אשר יאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו, מתת אלהים היא, (קהלת ג׳:י״ג-י״ד) יען כי הוא דבר יקר מאוד שישמח העשיר בחלקו ולא יהיה כילי ונבהל להון אשר לא ישבע כסף לעולם. וכ"ש בדברי גדולים כאלה אם מפני שהסכנ' גלוי בהם זולתו יתעלה ואם לגודל ערכם אשר אין ראוי ליחס כי אם אל העליון שבפועלים כמו שאמר החכם אצל האושר וגם החכם שלמה אמר זו מתת אלהים היא (קהלת ה׳:י״ח) כמו שכתבנו שער כ"ב. אבל יחסו הכל אל כחם ועוצם ידיו והיו נשענים בעזיבת טפם על חוזק ערי המבצר שיבנו. וגם בענין הנחל' אמרו עד אשר אם הביאנום אל מקומם וגו' עד התנחל בני ישראל וגו' כי באה נחלתינו אלינו וגו'. ולא נזכר שם שמים בפיהם זולתי במה שאמרו בתחלת דבריהם הארץ אשר הכה יי' לפני בני ישראל ארץ מקנה היא וכל דבריהם מוכיחים על תחלתן שכוונו בהזכר' זו לומר שאינם מבקשים דבר שמסרו עליו נפשם רק מה שהכה י"י לפניהם לא בחרבם ולא בקשתם וכהא דאמרינן (ב"מ ב':) חבראי לאו מידי חסר ביה איזיל ואיפלוג בהדיה. אמנם בכתוב ההוא עצמו חזרו למנהגם באומרם ולעבדיך מקנה היה להם לומר ולעבדיך נתן מקנה כי על ידי המלחמה ההיא פרץ מקניהם לרוב:

ובמדרש (ב"ר פ' ס"ו) מטל השמים זה המן שנאמר הנני ממטיר לכם לכם לחם מן השמים וכו' (שמות ט״ז:ד׳). ומשמני הארץ זה הבאר שהעלה להם מיני דגים שמנים. ורוב דגן אלו הבחורים. ותירוש אלו הבתולות וכו'. ד"א מטל השמים זה ציון שנאמר כטל חרמון וכו' (תהילים קל״ג:ג׳). ומשמני הארץ אלו הקרבנות. ורוב דגן אלו הבכורים, ותירוש אלו הנסכים. ד"א מטל השמים זה מקרא. ומשמני זו משנה. ורוב דגן זו תלמוד. ותירוש זו הגדה. ראה שהם חתרו בכל כחם להסב פני אלו הטובות מהיותם טובות זמניות מדומות וקלות אל היותם טובות אלהיות קיימות ושלימות ונפשיות וכל זה להתיר זה הספק העצום שהיינו בו. ואולם אני רואה כי אות אחד בלבד של פרשה זו מבארת כל הענין הזה כלו ומישבת אותו על תוכן אמתתו. וזה שהחכם בפרק ההוא שערך בו הספקות שכתבנו ע"ד שולין והוא לא יוכל להכחיש רוב החליפות והגלגולים אשר יקרו לאלו הטובות התיר זה הספק בשאמר הן אמת שהאושר הוא צריך לאלו הטובות והם עוזרות ומיפות אותו כמו שזכר ג"כ בפרק י"ג מאמר י'. גם הזכיר החכם שלמה טובה חכמה עם כו' (קהלת ז׳:י״א) וחכמת המסכן בזויה (שם ט'). אבל שמ"מ אין רבוי אלו הטובות מצרכו אדרבה הם מזיקות אותו כמו שזכר בפרק הנזכר ובפ' י"ד מהמאמר הז' אשר כתבנוה בשער ט"ז וגם אינם מעצמיותו ואינם מתקשרות עמו בקשר כל כך אמיץ שיתקומם האושר לעומתם עד שיהיה האדם לסבתם מאושר פעם ורש פעם הנה הטובות הגדולות לא יאבדו מהם ואף כי יאבדו קצתם הנה הנשאר יהיה בידו ובו יעשה חיל לפי ערכו ואף כי יאבדו ממנו כלם לסוף לא יורש כי הנה שלמיותו אתו והיה מחנה שכלו וטוב מעלותיו לפלטה. ועוד שאמרו חז"ל דעת קנית מה חסרת (תנחומא פרשת ויקרא). וגם כי יקרה על דרך הזרות הנפלא הנה הזרות לא יקומם האושר האינושי מטבעו כי לא טבע אלהי הוא שלא לקבל שום שנוי וחלוף כלל. וכבר הסכימו חז"ל לדעתו באומרם אין הקדוש ברוך הוא מיחד שמו על הצדיקים בחייהם (שוחר טוב תהלים ט"ז) שנאמר הן בקדשיו לא יאמין וכו' (איוב ט״ו:ט״ו) והכוונה להורות כי הקיום אשר לו יתברך לא ימצא כלל אצל זולתו מהנמצאים. אמנם על קיום האושר בעצמו והאיפשרות הרחוק אשר בהתקוממותו ע"ד שכתב החכם מצאנו ראינו אותו במה שהודיע הב"ה חיבתו ופרסם אהבתו על הקדושים אשר בארץ המה במשפט שכלי שלא ישובו אחור: וגם מהשלמי' אשר לא באו כתובים נמצאו על הזרות כיוחנן כ"ג (ברכות כ"ט.) ואלישע אחר (חגיגה ט"ו.) כי על הזרות יהפך המאושר תחת מסבות הטובות החיצונות העוזרות והמשרתות: וכל זה הוא מבואר נגלה בוא"ו של ויתן לך האלהים שחשבוה מיותרת עד שדרשו בה יתן ויחזור ויתן (ב"ר פ' פ"ו). אבל האמת שיורה שעקר הברכה האלהית והרוחנית כבר נאמרה אשר עליה היתה הכוונה כלה אלא שהוסיף בה אלו הברכות הזמניות העוזרות והסומכות אותה. וכן הוא האמת הברור ממה שתמצא שתי פעמים ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות ויברכהו כו' וירח את ריח בגדיו ויברכהו וגו'. הנה שסתם הברכה בלשון ברכה סתם כי אין הפה יכולה לפרש כי עין לא ראתה אלהים זולתך כמו שיבא בשער ס"ז בפ"ז ממנו. ואחרי כן טפל אליה הברכות אשר אל הטובות החיצוניות ואמר ויתן לך האלהים מטל המים. יעבדוך עמים וכו'. הוה גביר לאחיך. כי אם שאינם מעיקר הברכה הם עוזרות ומיפות אותה כי בהתחבר השררה והכבוד אל המדות המעולות הנה הוא נאה ומשובח גם העושר היא עוזרת החכמה כדי שלא תתבזה בעיני ההמון. והוא מה שביארו המשורר באומרו הנה מה טוב ומה נעים כו' כשמן הטוב כו'. כטל חרמון כו'. (תהילים קל״ג:א׳) יאמר כי כאשר יזדווגו הטובות החיצוניות אל האמתיות יהיה הדבר טוב ונעים יחד ?ועל השררה והכבוד אמר כשמן הטוב על הראש שהוא כנוי הכבוד שיורד על הזקן זקן אהרן שיורד ע"פ מדותיו כי ודאי כבוד תפארתו מחובר ונלוה אל מעלות מדותיו הוא טוב ונעים וכן אמר על העושר המכונה לטל חרמון כמ"ש ויתן לך האלהים מטל השמים כשיורד ומתחבר אל הררי ציון שמשם תצא תורה ודבר ה' הנה גם כן הוא טוב ונעים יחד אשר בחבור אלו הענינים יחד שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. כי הנוסף על הטוב יהיה ודאי טוב ונעים וזה עצם כונת מאמר ויתן לך האלהים כו' כמ"ש. ואם כוונו לזה חז"ל במ"ש יתן ויחזור ויתן הנה מה טוב. והנה אחר שנתישב כל זה ראה איך כללו רבה בר בר חנה בסוף ההגדה ההיא שהיינו בביאורה כי אמר שראה שהעורב ההוא ברוב גדלו וכובד משאו בשהיה טעון התנין אשר בלע הצפרדע הגדולה ההיא בא ושכן על גב אילנא ואמר תא חזי כמה נפישי כו'. והכונה לרמוז אלינו כי כל אלו הטובות הרבות והמשונות לא נבראו אלא להצליח ולהשכיל בעץ החיים אשר זכרו החכם בפי' באומרו עץ חיים היא למחזיקים בה כו' (משלי ג׳:י״ח), אשר בעסקו ועיונו יוצג עץ החיים הידוע בעדן מקדם והעץ הזה אשר הוא ישא את כל טובות העולם והוא סובל אותם אחר שלא נמצאו אלא לצרכו ולעבודתו ובכחו יתקיימו ולא בזולתו כי הוא תכליתן והכל נברא לכבודו. והוא אומרו תא חזי כמה נפיש חיליה דהאי אילנא והיא דבר נכונה כי ענף אחד ממנו נושא את הכל והוא ממש מה שאמרנו מענין אלו הטובות ותכליתן מפי הברכה הזאת. ולהורות שאין ראוי לתת לב לפשוטן של דברים כמו שהוא בקצת ההגדות. נענה רב פפא ואמר אי לאו דהואי תמן לא המניה. כלומר אם לא ראיתי כונת זה הענין הנפלא והייתי עליו מעצמי כמוהו כמו שההסתכלות הזה הוא מחויב לכל מי שעיניו בראשו לא הייתי נותן לב לדבריו והוא מאמר שלם מאד. והנה באמת כאשר נשוב נתפלא בו מצאנו ראינו כל החזון הזה אשר נתחכם אליו זה החכם בדברי שלמה המלך ע"ה לא סר ממנו ימין ושמאל. זולתי במה שזכר תחלת ענין ותועלתה וסדר אחריו בליעת הצפרדע ע"י התנין ושאת העורב אותו. וזה כאשר אמר בחכמתו הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות חובה בכל עמלו שיעמול תחת השמש מספר ימי חייו אשר נתן לו האלהים כי הוא חלקו גם כל האדם אשר נתן האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו זה מתת אלהים היא כי לא הרבה יזכור כו' (קהלת ה׳:י״ח-י״ט). הנך רואה כי זה האיש אשר ידבר בו אינו רק היודע לבחור טובה לעצמו ושום שכל להשתמש ברשות באלו הקנינים הנחמדים ותעל הצפרדע בפיו בכלי טהור ומאכל כשר ומותר לרצונו לפני ה'. ואיש כזה באמת שרי ליה עורבא כי כבלעו כך ישא אותו וסליק ויתיב באילנא דחיי והוא ישא והוא יסבול אותו ואין מתת אלהים גדולה מזו. והנה כאשר זכר ענין המימינים בזה הענין ואם הם מעטים סדר אחריו ענין המשמאילים שהם על הרוב והוא רוב גופו של משל הצפרדע ואמר יש רעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כי איש נכרי יאכלנו זה הבל וחלי רע. אם יוליד איש כו' אמרתי טוב ממנו הנפל כי בהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכוסה גם שמש לא ראה (שם ו) אמר כי רוב מה שיפלו עליו בני אדם הוא להיוח הצפרדע לצבות בטן ולא לשבעה ואז ודאי אינו יפה לאכול ולשתות אבל הוא נהנה מהם דרך הלעטה ובליעה שלא ברשות הבעלים והוא באמת תואר בליעת התנין כאשר אמרנו כי אין לך תנין גדול כמי שאינו חסר לנפשו ליהנות מכל אשר יתאוה מכל הקנינים ההם עם שלא ישליטנו האלהים לאכול ממנו ואינו מרשה אותו עליהם לבלתי תתו אל נפשו חוקה כאיש הראשון אשר זכר וכמו שפירשנו זה אצל התר הבשר לבני נח שער ט"ו. ולזה הפליג המליצה באומרו כי איש נכרי יאכלנו כי ודאי אינו איש ובעל אלו הקנינים על דרך האמת אבל הוא איש נכרי אצלם. או נאמר שהוא איש נכרי כלומר תנין בצורת איש או איש בדמות חמת נחש כאשר אמרנו על עשו בשער הקודם כמו שתאר זה החכם אנשים כאלו במאמר סמוך להנהו אווזי דמשטמטי גדפיהו משמנייהו (ב"ב שם) כמו שיבא ביאורו בשער פ"ה ב"ה. ואמר כי זה האיש גם תנין אם יוליד ק' ורוב שיהיו ימי שניו בתמידות המלוי והבליעה ונפשו לא תשבע מן הטובה ההיא כי לא השלים את חוקה וגם קבורה לא היתה לו כלומר שלא תכיל אותו הארץ ממיאוסו הנה טוב ממנו הנפל אחר שיומו יבא ואם יתמהמה לא יאחר כי בהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכוסה והוא עצמו ענינו של עורב הנושא אותו כי שק הושת כסותו וחשוכא עמיה שרי והכונה כי איש אשר כזה שם ימות ושם יקבר ואז יתום ומשם ואילך הוא בבל יראה ובבל ימצא בארץ החיים: ועתה פקח עיניך וראה כי לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב והנפלא שזכרו הנה החכם אשר לא כללו בעל ההגדה הזו בחידתו רק כאשר נחרוש בעגלתו. ועוד תוסיף להביט כמה יקרו דברי חז"ל ומה עצמו חידותם ויהיו נא דברי אלה ראיה על כל זולתם אף אם נמצאו בה קשות וזרות מבא לאחריתן. תפח נפשן ורוחן הדוברים עליהם עתק וכבר נתקדש על ידינו שמם וזכרם ע"י מאמרים אלו בבא תוכחה נגדנו עליהם מחכם אחד נוצרי נגד גוים רבים מחכמיהם וגדוליהם כי השיבונו עליהם כדברים האלה והודה שהם דברי חכמים ודברים עתיקים: ועכ"פ כבר באנו אל מה שחוייבה החקירה עליו בזה הספור מה הנה שפע הטובות אשר תחת הברכה הזאת אשר עליהן כוונו אלו עמודי עולם ומדרגת הטובות החיצוניות אצלם וצרכם ובאיזה אופן נזכרו עמהם ונמנו בכלל ברכה זו אשר בעבורו אפשר שישותפו בה הבנים בהם מה שאי איפשר רק בטובות העצמיות: