קהלת ו:ב מחשבת ישראל: עקידת יצחק, חובות הלבבות, גן נעול ובאר הגולה

והנה ראש החוקרים עם שלא ראה אור תורה ונבואה לדעת את אשר ידבר אלהים את האדם ושלחו בדרך טובה אמר בפרק ו' מהמאמר א' לספר המדות ז"ל. ואם יש דבר אשר הוא מתת אלהים לאדם טוב ונאה ומתקבל הוא להיות האושר אשר נתן מאת האלהים כי הוא הדבר הגדול והנבחר במין האינושי אבל זאת החקירה אולי היא יותר ראויה לידיעה אחרת נראה שאם אינו דבר שלוח מאת האלהים אבל הוא מצד המעלה או מהלמוד או מההשתדלות הוא דבר אלהי כי יראה שהוא ראש וסוף נבחר המעלה והוא אלהי ומאושר עד כאן. הנה שהורה שלא ימלט מהיות שלמות האדם מתת אלהים בהחלט או מגיע אליו בעזר אלהי. והנה אנחנו שלא נסתפקנו כי יי' יתן הטוב כמו שהודיע למשה באומרו וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם (שמות ל״ג:י״ט) כבר יוחלנו המדע אצלנו בתכלית האמות שהאושר והצלחת האדם ושלמותו האחרון מתת אלהים היא כמו שאמר החכם גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו זה מתת אלהים היא (קהלת ה׳:י״ח-י״ט). יאמר כי אשר יש לו אלו הקנינים וישליטנו האלהים עליהם מפאת זכותו בחלוף מה שכתב על זולתו ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כי איש נכרי יאכלנו (שם ו') כלומר שאף על פי שהוא יכול אינו רשאי כמו שכתבנו אצל איסור הבשר לעם הארץ בשער שעבר וגם שישא חלקו עמו לעולמו הנצחי שישמח שם בכל עמלו זה באמת לא יגיע כי אם בתורת מתנה מאת האלהים. על זאת יתפלל החכם הזה בעצמו להתישר מאת האלהים על השגת זה השלמות מאתו בהקדים ראשונה החסרונות המגיעות אליו בכל דרכי השגותיו אשר מהם יגיעהו הקיצור בשני מיני החקירה אם בידיעת סבת הענינים הטבעיים ואם בדעות האלהיות וזה באומרו. דברי אגור בן יקה המשא נאם הגבר לאיתיאל, לאיתיאל ואוכל (משלי ל'). הזכיר תוארי המדבר שהוא משתדל לאגור החכמות וכן המקהל אותם ומעלת האופן אשר בו ידבר שהוא משא נבואיית וגם מדרגת האנשים אשר תאמר אליהם שהם איתיאל ואוכל אשר היו חכמים וידועים בדורו והם מתי סודו והם שלשה בחינות אשר בהם ישתלם כל דבור וכמוהו רחש לבי דבר טוב כו' (תהילים מ״ה:ב׳) גם אז ישיר משה כו' (שמות ט״ו:א׳) ולזכרון החסרונות אמר כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי ולא למדתי חכמה כו'. ירצה כי בער אנכי מהיות לאיש אפילו בבחור בטוב ומאוס ברע אשר זה יקרה מאד לרוע המזג. גם אין לי בינת אדם מצד צורתו להשכיל במפורסמות וזה יקרה מצד טרדת בקשת הצרכים. ולא למדתי חכמה לדעת הענינים הטבעיים וזה יקרה אם לבקשת המותרות ואם לחסרון מופתיה. ודעת קדושים אדע בתמיהה שהיא החכמה האלהית. ולהורות על הקיצור בחכמה הטבעית אמר מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה כו' שאל לאיתיאל ואוכל שהיה מדבר עמהם התפארו עלי מאד לאמר סוד טבע הויית כל הנמצאים כלם שהוא מהרכבת ד' היסודות הפשוטים אשר ישתומם כל חכם לב אליהם מצד הכרחיותם להמצא בהפך מקומות הטבעיים להם מבלי שיראה שם שום אונס ומכריח. ועל הראשון מהם במעלה אמר מי עלה שמים וירד. ירצה מי הוא זה אשר בטבעו המיוחד הוא לעלות שמים כמו שהוא הענין ביסוד האש מצד קלותו המוחלט ומצאנו אותו יורד ושוקע בתחתיות בעומק כאלו שם מקומו הטבעי וזה שנראה עמוד עשן ולפיד אש יוצא מהאבנים אשר מקומם הטבעי הוא בתכלית המטה וכן בשאר הנמצאים. ואחריו זכר יסוד האויר השני לו בקלות אשר מטבעו להיותו משוטט בכל מקום שהוא דק משאר הגשמים ובלתי תסגר ומתקבץ בשום מקום מבלי תחבולה וכבר נמצא אותו עומד בכל המורכבים ושומר שם מצבו ובלתי מתפשט הנה והנה. ולזה אמר מי אסף רוח בחפניו כי כמו שעוצר הרוח בחפניו ועוצר אותו לשם או מוליך ומביא אותו למקום חפצו שהוא נמנע כן הדבר הזה. ואחריו זכר היסוד הג' והוא הפחות כבד שהוא יסוד נגר ארצה ובלתי עצור מעצמו במקום גבוהה ומצאנוהו עומד ושומר מצבו בכל אחד מהמורכבים ולזה אמר מי צרר מים בשמלה. ואחריו זכר היסוד הד' והוא הכבד בהחלט שמצאנו אותו בוקע ועולה מתהומות הארץ שהוא מקומו הטבעי אל גבוה הצמחים וראשי האילנות ולרום העננים שמשם יורדות האבנים כאלו הוא יסוד קל עולה מאליו ועליו אמר מי הקים כל אפסי ארץ כלומר שמקים יסוד הארץ אשר באפסים התחתיים עד גובה אלו הנמצאות. מה שמו כו'. ירצה מי זה ואי זה הוא אשר עשה את כל הגדולות ואת הנוראות האלה אשר לא יכילם דעת ורעיון ואם הם הנקלות שבנפלאותיו ואם הוא בלתי נכר לנו מצב קדמותו הודיענו אותו מצד בנו או בן בנו אם תדע כמו שנדע היום הקדמונים מצד זרעם הנכון לפנינו. והנכון לפי דרכנו שירצה באומרו מה שמו ומה שם בנו מה הוא היסוד אשר יסמך עליו העיון בזה שהוא במדרגת האב ומה ענין התולדות הנמשכות ממנו שהם במדרגת הבן כלומר מה כחן שתדע מצדן את כל זה כי בידוע כי כל הקדמותיו ישא רוח ותולדותיהן כיוצא בהן ולא יספיקו להקנות את האדם ידיעה שלמה באלה הענינים אדרבא יכחיש השכל אותם אם לא שיראה רוב מציאותם והתמדתם בעולם. ולזה באה ההודעה בתורה האלהית כי העושה אותם ומחדשם הוא השם עושה כל, אשר אין לזולתו שום יכולת על זה כמו שבאר הנביא אנכי ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מיאתי (ישעיה מ"ד). מי אתי כתיב. ואם ככה הוא בזה המין מהעיון אשר באלו הנמצאים המורגשים כ"ש בעיון אשר הוא מהמין השני שהוא למעלה ממנו במעלה נפלאה והוא ההשגה בידיעה האלהית ועומק מחשבותם שאין לנו בהם שום הרגש לא חושיי ולא שכלי כי על כרחנו אנו צריכין בהן הישרה אלהית וזולתה הם נמנעים אצלנו לגמרי וזכר למשל ולמופת אחד מהדרושים אשר תקצר יד השכל האנושי מהשיג בו איכה הוא עם יודעו אותו בלי ספק מפאת ההישרה האלהית והוא קבלת השכל הסכמה המונית ידיעת הש"י כל הדברים האפשריים העתידים לצאת אל המציאות על ידי בחירת האדם כמו שמתחייב מהיותו יתברך מסולק מכל מיני החסרונות עם אמונת היות כל אחד מחלקי האפשר בכל מעשיהם בשוה על אפשרותו כמו שחוייב מהנחת השכר והעונש בתורה האלהית. כי תכלית מה שהשיג בו השכל האנושי הוא שהיא ידיעה סגוליית נפלאה משארת טבע האפשר במקומו. ומהם שהכחישו חפשיות הבחירה לקיים הידיעה. ומהם שהכחישו הידיעה בקיום הבחירה כמו שעשה הרלב"ג בפירושיו אזכרם בפרשת סדום אצל ארדה נא ואראה כו' שהוא המיוחד שבמקומות שנתפאר בהשגתו והנה הוא נפל בסכנה העצומה שהזהיר עליה האלהי בעצמו בפרשה המיוחדת באומרו ועתה כתבו לכם את השירה כו' וחתם וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי (דברים ל״א:כ״א) כמו שאבאר במקומו שער ק"ג ב"ה. וכבר עוררתי עליו על וינחם יי' בשער י"א. סוף דבר נפל הבלבול ועוצם הסכנה באלו הענינים למי שנמשך בהם אחר השכל האנושי וגזירת מופתיו. ולזה ראה החכם לקבץ שתי אלו האמונות והודה אמתתם אם שלא ישיג ענין הסכמתם ואמר כל אמרת אלוה צרופה מגן הוא לכל החוסים בו (משלי ל'). אמר כי כל אמרת אלוה צרופה ואמתית מזוקקת שבעתים בכל מה שיתואר ית' שהוא יודע כל הדברים ואין דבר נסתר ממנו מהעוברים וההוים והעתידים בשום ענין וזמן. ועם כל זה לא נאמר שהכרחיות ידיעתו בטל הגמול הטוב הראוי לעושה הטוב. כי בלי ספק הוא מגן לכל החוסים בו להוציא פעולת בחירתם אל הצד הנכון והישר מבלי שום צד הכרח. ולהודיע שאם יאמר החכם לדעת הסכמת אלו השתי אמונות לפי שכלו כי לא יכול למצוא אמר אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת. רצה אל תוסף בחקירת הסכמת שני דבריו אלה לפי שכלך פן יוכיח שכלך זה בזה הדרוש האלהי בהוכחות בדאיות הרגיל לעשות בך ובטבעך ונכזבת כי לא דרכיו ית' דרכיך ולא מחשבותיו מחשבותיך. והיא עצמה העצה היעוצה אל החוקרים המאמתים בענין הזה כמו שכתב החכם בחתימת המאמר הרביעי לאלהיות באר היטב. וכמה וכמה הטה הרב המורה אזנו לעצה זו בדרוש הזה עד שהכה על פי כל הפילוסופים אשר טעו טעות גדולה בחשבם להשיג אמתת ידיעתו עם היות ידיעתו ועצמותו אחד מכל צד ואשר לא שם לבו אל דבריו אלא צלל במים אדירים העלה חרם בידו כמו שיתבאר בקרוב במקום הרמוז ב"ה. והנה המשל השלם ששמהו הרב אצל דרוש החדוש מהיתום הנולד באחת האיים אשר אמר שבנאהו חומה גדולה גבוהה סביב התורה האלהית פ' י"ז ח"ב הוא מסכים מאד אל זה הלמוד שהישיר אליו החכם באמרו פן יוכיח בך ונכזבת תקולע נפש המחזיק באבנים ובקלע לסקל נגד החומה ולהורסה נגד השמש:

הנני ממטיר לכם לחם וגו'. אין שום ספק שהפרשה הזאת המעולה היא מהפרשיות העצמיות שבתורה שמספרות בהווה ורומזות אל חיי האדם והצלתו האחרונה. ומפני שהדברים המעכבים השגתה יכללו בשני מינים. האחד חסרון האדם מהמדברים הצריכים לו לכדי חייו. והב' יתרונו מהם. ואע"פ שזה וזה הם מטרידים גדולים בלי ספק מהידוע שהמין אשר מצד היתרון הוא השטן הגדול העומד מימינו ומשמאלו המפיל נפש במהמורות לא יוכל להנצל מהם בשום התנצלות וכבר ראינו בעינינו ושמענו בדורות אשר היו לפנינו רבים בר שומשים ועניים שמהם יצא אור תורה לעולם ועל המעט נמצאו תור' ועושר במקום אחד לפי שכלם או רובם נמשכו אחרי עסקיו לאצור ממון רב. אלא שנחלקו נמחלקות יש אשר ראו אור העושר כי טוב למלאת ספוק הבית וצורך האשה והבנים כי רב הוא והשתדלו לקנות ממנו כדי צורכם לעמוד לשרת בשם ה' למלאות את נפשם ולהשלים את חקם אמנם אלו היו בני עליה והנם מועטים אשר נאמר עליהם שהית' תורה וגדולה במקום אחד ויש אשר השתדלו להסיר זה המעיק אבל לזולתם לא לעצמם כמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ' ע"ב) בזבולון ויששכר וכל עשירי ישראל אשר נגע אלדים בלבם להחזיק ידי לומדי התורה וגם מאלה לא פצו לרוב. אמנם יש רובי רבבות אשר לא חשבו השלמות האמיתי כלל אבל חזר להם הסרת זה המעיק התכלית האחרון לחייהם מבלי שימשך ממנו תכלית אחר לעצמם ולא לזולתם עליהם נאמר (תהלים ע"ח) ויכל בהבל ימיהם ושנותם בבהלה כי נפלו ברשת הזהירם ממנו הכתיב באומרו (דברים ח') השמר לך פן תשכח את הדברים וגו' פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך מאד ורם לבבך ושכחת את י"י אלדיך המוציאך מארץ מצרים מבית וגו'. כמו שנבאר כוונת הכתובים האלו עם אשר לפניהם מסגלות הארץ ההיא הנבחרת בפרשת מרגלים שער ע"ז ב"ה. הנה לזה ראתה חכמתו של אלהינו כשהתחיל לספק צרכי עמו במדבר בזה הלחם הנפלא אשר הוציא אותו חדשה בארץ להכין אותו ולסעדו באופן שיתיישרו בו האוכלים אותו ורואים את כבודו הישרה שלמה לעמוד ממנה לדעת לרדוף אחר בקשת הצרכים הכרחיים לחיים השיעור הראוי והנאות באופן שיהי' להם מזון להווה ולמוד נכון ומועיל אל הצלחת נפשם בכל זמן ומקום למען יזכו אוכליו אל שתי השלחנות על הדרך שאמרנו. (התר ספק א') ולזה אמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים כלומר שישאו מרום עיניהם ויראו כי הוא לחם אלדי שכלי ראוי שיושכלו ממנו מושכלות נפלאות מביאות אותם אל ההצלחה ועל דרך שאמר (שמות כ') כי מן השמים דברתי עמכם ועקר שהכל תלוי בו הוא מה שאמר ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו (ב) הנה שכמו שכיון להזמין להם ארוחת היום כן כיון לאסור להם הזמנת המזון מיום אל יום שרצה שלא יגרעו ולא יוסיפו. כי בהמצא להם ספוקם יתבטל המונע אשר מצד החסרון וכאשר לא יותר ממנו בידם לאצור אותו ולעשות בו סחורה כדרך אוצרי הפירות והתבואות השמנים והיינות ויתר המחיות מאשר ישתדלו בו בני האדם להתעשר בהם הנה בזה יבטל העכוב הגדול והעצום אשר מצד היתרונות. והנה אז לא ישאר לאדם מונע שבעבורו יטרד מהתחזק בתורה ומצות רק מרוע לבו ופחיתות נפשו למאוס בשלמותו. והוא מה שאמר למען אנסנו הילך בתורתי אם לא כי בזאת יבחן בלי ספק אחר שלא היה לו מטריד חוץ ממנו. עוד אמר להם והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום להורות להם על קדושת יום השביעי יום המנוח' שצריכין להכין לו מע"ש כי בזולת זה לא יאכלו בו דבר והוא רמז גדול לענין עולם ההצלחה הנפשיית אשר אליו יכון בהישרת הלחם ההוא ונסיונו וכמו שאמר (ע"א ג'.) אצלה מי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת וזה הדמיון של שבת הגדול יתבאר יפה במקומו המיוחד בשער נ"ה ב"ה. ועתה אחר שהיה כן דבר השם יתע' על זה הענין ומה שנתמצעו דברי משה ואהרן בענין הבשר כמו שאמרנו למעלה הנה לענין המעש' נאמר ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחוספס וגו' ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא. (ג) יאמר כי להיותו על זה הענין רצוני דק ככפור על הארץ מלא לבם אותם לאמר איש אל אחיו מן הוא כסבורין שהוא המן הידוע בעולם תחלה ולפי שע"ד הכתוב לא היה הוא ולא ממינו נתן הכתוב סבת קריאתם בשם ההוא כי לא ידעו מה הוא לומר שאילו ידעוהו לא קראוהו כן שהרי האחד היא תרופיי וזה הוא מזוניי והוא שאמר להם משה הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה כלומר שאינו מה שחשבוהו ממנו אבל שהוא מסעד ומזון אלדי אשר הזמין אותו לכלכלם שם מששת ימי בראשית והיא משומר ובא לעת הזאת. ככל הי' דברים שמנו חז"ל (אבות פ"ה) שנבראו ע"ש בין השמשות כמו שכתבנו אצל אילו של יצחק שער כ"א: והנה לפי שנתקיים אצלם זה השם למה שנמשכו בו אחר תמונתו וקצת טעמו כמ"ש הכתוב ויקראו בני ישראל את שמו מן והוא כזרע גד לבן וטעמו וגו'. והיה קשה להעתיק השם הזה מפיהם. לזה הקפיד בכל מקום לומר (דברים שם) ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך. (שם) המאכילך מן במדבר אשר לא ידעת ולא ידעו אבותיך וגו' לומר שקראוהו כן לפי שלא ידעו מה הוא: וכן בסוף זכרון סגולות הנפלאות צוה שישמרו ממנו לדורות למען יראו את הלחם וגו' ואמר ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה וגו'. והכל לומר שאע"פי שקראוהו כן הנה אינו המן ההוא הנודע בעולם כלל אבל שהוא לחם אלדי נברא לעצמו כנזכר בעבור שיתבוננו בו דעה ובינה בכל העניינים הנפלאים הנמצאים בו כמו שנתבאר ויתבאר עוד ומכללם שהוא לחם אבירים וכמו שאמר (יומא ע"ה:) הנבלע באברים. והוא מה שיישיר אל העקר הגדול שאמרנו שהוא אשר נתן ה' לאכלה, ולא לעשות ממנו סחורה ולא שום עסק והוא מה שביאר באומרו זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אוכלו עומר לגלגלת וגו'. ויעשו כן בני ישראל וילקטו המרבה והממעיט וימודו בעומר וגו' (ה) אמר שעשו כן בני ישראל שנתעסקו בלקיטה וילקטו כל אחד לפי אומד דעתו או כמו שנזדמן לו להרבות או להמעיט ממנו על דעת למדוד אותו שם במדבר או באהליהם ולהשיב העודף ולהשלים מה שחסר ונעשה להם נס נפלא כי כשמדדוהו בעומר מצאוהו מצומצם עומר לגלגלת איש לכל אשר באהלו לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. אמנם היה זה הפלא לצורך ההישרה הגדולה שאמרנו תחלה מענין הספוק. יראה להם בעיניהם ולהורות נתן בלבם כי בני אדם גם בני איש יחד עשיר ואביון בכל מה שהם חיים בעולמם אלו ואלו הם רצים לבקש אכל לנפשם אלא שרובם יתחלקו לשני חלקים מהם שמחסרים לצורכם ומהם שעודפים עליו. והנה ביוצאים מן העולם נמצא שהממעיט לא חסר לו דבר כי כבר החיה את נפשו עד עת קצו וגם המרבה לא העדיף כי גם כי יעשיר וירבה כבוד ביתו לא ישאר בידו מאומה מכל עמלו ולא ירד אחריו כבוד וזה מוסר גדול לשיסתפק האדם כדי סיפוקו אחר שהעודף הוא ענין רע נתן אלדים לבנו האדם לענות בו לארוב דמו ולצפון לנפשו. (ד) ולזה באה המצוה עליו איש אל יותר ממני עד בקר כי לא הותר להם רק על ענין, ברוך ה' יום יום (ביצה ט"ז.) והגיע מחמדתו קצתם שלא שמעו אל משה וצמצמו או החסירו אכילתם ולא השליטו עצמם לאכל ממנו כדי לשמור אותו ליום מחר כמו שהוא ענין הרבה בני אדם שמחסרים את עצמן מכל טוב לשמור ממונם לבעלי נשותיהן וכמו שאמר החכם (קהלת ו') יש רעה אשר ראיתי תחת השמש וגו' איש אשר נתן לו האלהים, ולא ישליטנו האלדים לאכל ממנו כי איש נכרי יאכלנו שנראה לכאור' שזאת היא תלונתו עם היות שאמתת כוונתו כתבנו שם בשער ט"ו הנזכר (ד) ולהיות זה הפועל הוא מתכונה רעה ופחיתות הנפש קצף עליהם משה (ד) אמנם עלתה בו רמה ונבאש כדי שיתעוררו אלו האנשים החטאים שסוף כל היתרונות הללו להוליך בהם למקום עפר רמה ותולעה מבלי השאיר להם נשמה. וילקטו אותו בבקר בבקר וחם השמש. ואם ע"ד אנקלוס, יאמר שהיה מהשגחתו יתברך כי כאשר תמו ללקוט מאז והלאה מיד היה מתמסמס כחום היום כדי שלא יפול לב עליו להוסיף לקחת להותיר מה שלא היה כן מתחלה אלא שהולך ומתמסמס כל היום כלו. (ז) אמנם כבר יראה שפשט הכתוב חוזר למן הנלקט למאכלם כי הנה המן היה בתחלה גרגירים מקשיים ויבישים לפי מה שיאות לצורך לקיטתו בנקיות בכנפי בגדיהם או במה שיזדמן להם מהכנים כמ"ש הכתוב (במדבר י"ח) והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח. שטו העם ולקטו וגו'. והיה זה סבה לשיעלה על לבם להותיר ממנו לשמר ולזה אמר כי מאז ואילך אותו הנלקט כאשר חם השמש עליו היה מתרכך ומתמסמס עד שאינו ראוי לקיום כלל רק לאוכלו ביומו ובזה כבר יסיחו דעתם מזה לגמרי והוקבעה בלבם ההישרה הנכונה שאמרנו: ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה חז"ל (ש"ר פ' כ"ה) למדו מכאן שעדין לא הודיעם משה מה שנאמר לו והכינו את אשר יביאו והיה משנה ולזה הגידו למשה ראה זה מצאנו ואז אמר הוא אשר דבר ה' וגו'. (ו) וע"ד הכתוב יראה כי משמעות הדברים באומרו והכינו את אשר יביאו והיה משנה וגו' הוא כי אחר שיכינוהו יצלח ויתברך בידיהם ובמעיהם עד שיספיק להם ללחם יומים ועל זה הענין יהיה משנה על אשר ילקטו יום יום וכשראו שהוא משנה בשעת הלקיטה תמהו והגידו למשה והוא השיב להם הוא אשר דבר י"י וגו'. ירצה הוא מה שהוגד לכם מתחלה והוא מה שנעשה עכשיו כי דבר אחד הוא כי מה שאמר והכינו את אשר יביאו והיה משנה אין הכוונה שיהיה משנה אחר ההכנה ולא קודם. רק לזרז אתכם על ההכנה מהיום הששי למחרתו בא האלהים וכמו שת"א ית דאתון עתידין למיפא איפו וכו'. כי העודף מלחם משנה הנמצא ביום ההוא יהיה למשמרת וגו': ויניחו אותו וגו' ולא הבאיש וגו'. והנה לא צוה להם השם יתעלה שימדדו מתחלה שני העומר לאחד לפי שיהיה הנס אשר יעשה להם בזה הערה גדולה וזרוז נפלא שכל המתנהג על הספק הנאה בכל ימי חייו שהם כדמות ששת ימי המעשה שיחוייב לו כי בע"ש שהוא אחרית ימיו ימצא בידו לחם יומים. והוא מה שאכל וישבע בעולם הזה וישאיר אחריו טובה וברכה לחיי העולם הבא וכמו שאמר למעלה (תהלים קכ"ח) יגיע כפך כי תאכל וגו'. אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא (ברכות ח'.): (ח) ולזה אמר לענין המן אכלוהו היום כי שבת היום לי"י היום לא תמצאוהו בשדה. ולענין ההישר' הנמשלת בו. חזר ואמר ששת ימים תלקטוהו ביום השביעי שבת לא יהיה בו. כי בעולם ההוא לא יאכל אדם כ"א מהמשומר לו מקדם כי ביום ההוא לא ימצאוהו וכמו שאמר (ע"א ג'.) היום לעשותם ולא למחר לעשותם (ט) והנה כמו שנמצאו בהם מן המותירים והיה הקצף עליהם גערה גדולה לחמדני' כמו שהונח, כן נמצאו בהן מן היוצאים ללקוט ביום השביעי והיתה גערת ה' בהם תוכחה ומחתה לפועלי און הממאנים לשמוע מוסר ועוזבים תורה ומצות בחייהם לבנות להם שוא ותפל בעולם האבדון וההפסד כשבאו לשם באות נפשם ללקוט ולא מצאו בושו והכלמו חפו ראשם והוא מה שאמר על זה עד אנה מאנתם לשמור מצותי חקתי ותורותי. ראו כי ה' נתן לכם את השבת וגו'. (ט) יאמר כן כי הענין ההוא שחטאו עליו הוא דבר שכל התורה כלה חקותיה ותורותיה תלויין עליו. ראו בעיניכם במה שראיתם במן כי ה' נתן לכם השבת הגדולה ההוא שאתם צריכין לשמור ולעשות אלו התורות לשבות בו ולנוח בו על כן אני נותן לכם ביום הששי לחם יומים כדי שתהא לכם הערה ועדות נפלאה לתכלית הצלחתכם ולכן שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו הנאות לו ביום השביעי הלז:

זה שיעיר מה שראיתי לכתוב בכל זה כי ראיתיו דרוש מעולה וסוד נפלא מסודות הבריאה וסגולת הנפש השלמה והוא אוחז ומתפלש בכמה ענינים מתורתנו הקדושה מאשר רמזנום וזולתם והכל רשום בכתב אמת בחלק זה הספור אשר היינו עליו ובנעתקים בו מהקודמים אליו. וזה כי אחר שברך השם יתעל' את נח ואת בניו לאמר פרו ורבו ומלאו את הארץ כלומר כי מעתה לא תיראו חתת ליגע לריק ולילד לבהלה על דרך כלל כאביכם הראשון עד שתפסד ארץ ומלואה מרעת יושבי בה אמר להם ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ כו'. ומהמבואר שאין כוונת הכתוב בזה לומר כי בהקבץ המון עם אלה ברכב ואלה בסוסים וברשפי קשת וחרב ומלחמה על חיות היער החזקות שיכבשום תחת ידיהם או בהתחכם לפרוש מצודות ומכמורות אל כל הבעלי חיים שיתפשום וירדו בהם לעשות בהם כרצונם כי הן כל אלה יפעלו האנשים איש באיש וממלכה בממלכה ונפלו איש ביד רעהו ואב לכלם ויאמר אדוני בזק שבעים מלכים בהונות ידיהם ורגליהם מקוצצים היו מלקטים תחת שלחני כאשר עשיתי כן שלם לי אלהים כו' (שופטים א'). אמנם בלי ספק בכאן גלה לנו הסוד הנפלא שאמרנו מפלאי הבריאה ומסגולת הנפש האינושית ומעלתה על שאר צורות הנמצאות שהוא נעלם מרוב אנשי הזמן. והקב"ה זכרו בשעת מעשה אדם הראשון שתי פעמים אמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כו'. עוד אמר פרו ורבו ומלאו את הארץ כו'. (בראשית א') ועתה הושלש בדבור יותר חזק באומרו ומוראכם וחתכם יהי' כו'. הורה בכל זה שהרדייה והממשלה הזאת הוא תנאי בשלמות צורת האדם ומהותו עד שלחסרון זה נאמר ותעשה אדם כדגי הים כמו שאמרנו וכמו שכן העיר על זה המשורר באותו מזמור שדבר על הכרתו אשר חתם בו תמשילהו במעש' ידיך צנה ואלפים כלם (תהלים ח') והוא ענין המעלה הראשונ' אשר ממנה תמשך השניה אשר תמצא לקצת האדם על קצתם מהכרח שמירת הדמות אולם בשמירתו לא נפל דבר אחד מכל אשר אמרנו. והנה אחר שהזכיר הממשלה הראשונ' הצוריית אשר היא העקר זכר הממשלה הגופיית אשר היא לספוק המזונות ויתר העבודות אשר היא טפלה אליה בלי ספק ואמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהי' לאכלה. ישתבח הצור תמים פעלו רוקע הארץ וצאצאיה נותן צורה לכל נעשה על הצד היותר שלם שאפשר כי לא גזרה חכמתו להפשיט ההיולי מצורה רק להלבישו מצורה יקרה ממנה. ולזה לא התיר לדורות הראשונים לאכל מבשר הבעלי חיים כי לא יחליפנו ולא ימיר אותו בהמה בבהמה וכ"ש שהיו יותר נשחתים ונפסדים מבהמות הארץ וחלילה ליוצרם מהוריד מהקדש ולא להעלות. ולזה הטעם אמרו ז"ל עם הארץ אסור לאכול בשר (פסחים מ"ט:) כי עם הארץ אשר דברו בו בזה הוא הבור אשר אמרו עליו שאסור ללוות עמו בדרך ושמותר לנוחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת (שם) והיא מליצה גדולה מהם ודבר של הפלגה מהם וזה שההורג נפש ביום ההוא בהתראת איסור היום הנה הוא פטור על הרציחה כי דין הרוצח בהרג ודין ההורג בשבת בסקילה וקים ליה בדרבה מיני' ולזה אמר שהרוצח בו ביום שהוא פטור ומותר מדינו והוא הדין לכל אדם אלא שאמרו זה דרך צחות המליצה כאלו מתירין דם עם הארץ לפחיתותו. ויש אומרים גם כן שאין מכריזין על אבדתו (שם) כי איש כזה ודאי באכלו את הבשר ממעט את הדמות בהחליף בשר שור ושה בבשר חמור או עיר או פרא הפך מה שאמר' תורה ופטר חמור תפדה בשה (שמות ל"ד) ולזה לא נתן לו רשות לאכול ממנו. ואם אכל, אכל שלא ברשות. ועליהם אמר החכם יש רעה ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם איש אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד כו' ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כו' (קהלת ו'). כי הנה בתחלת המחשבה אמרו ואיננו חסר לנפשו כו' סותר אומרו ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו. אלא שהכוונה שהיה רואה רעה רבה במין האדם והוא שימצא ביניהם מי שיש להם עושר ונכסים וכבוד ומשתמשים בהם כרצונם עם שלא ישליטם האלהים עליהם כלומר כי אם היו יכולין לעשות באמת לא היו רשאין מצד חסרונותם והמשתמש על זה האופן איש נכרי הוא אצלו אחר שאיננו ראוי לו וכמו שאמרו כל הנהנ' מן העולם הזה בלא ברכה כאלו מעל (ברכות ל"ה.) כי האוכל מבלי תת שבח והודאה על פרנסתו הנה הוא זר מועל בקדש אלהיו באמת והיא טעם נכבד נמשך למה שלא התירו הכתוב לאדם ודורותיו. ואשר יבארו הטעם מפני שאינם בקיאין על השחיטה וטעם אסור בטעם נמנע גם כן יוכלו לומר ע"ה אסור ללבוש ציצית או תפילין אלא תקנת כלם לילך אצל בקי: