קהלת ו:ז מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גן נעול ודרוש

^*תוכן דעתו. אף שכבר מבואר למעל' בשער ששי שהנפש המדברת והמשכלת באדם היא הנפש היותר יקרה מכל נפשות שאר בע"ח, ותנתן לו מהי"ת מלידה ומבטן להתחבר עם גופו כל ימי היותו עלי ארץ, וכחותיה מתחזקות ומתגדלות תמיד עמו, ובהתהלכ' בדרך תמים לעשות הטוב והישר בעיני אלהים באמצעות הגוף, יאצל עליה רוח אלהים ממרום עד שתתחזק ותתקיים להיות לעצם נבדל העומד בעצמו אחר מות הגויה ונשאר קיים בעולם הנצחי כאחד משכלים הנבדלים, בכל זאת כאשר יראו קצת מבני אדם שכחות הנפש גדלות תמיד עם הגוף, וכאשר יתחזק הגוף באדם מיום הולדו עד היותו לאיש, כן יתחזקו ג"כ כחות נפשו ושכלו יום יום, ויראו ג"כ שבימי הזקנה יחלש הגוף מעט מעט ובכל יום נתך ונמס ממנו קצת ובלחיות אחרות, הנולדות בקרבו ממאכל ומשקה, לא יוכל בכל זאת להשלים הלחיות החיוניות הטבעיות וכחותו השרשיות, הנאבדות מעט מעט ממנו בכל יום, ודומה גוף האדם ונפשו החיונית, בבחינ' זאת לכוס מלא יין, אסר יוקח ממנו תמיד מעט יין, ויותן תחתיו מים אל תוכו, שאף שהכוס מלא תמיד, והמים קולטים קצת מטעם היין, בכל זאת כאשר ילכו המים תמיד הלוך ורוב, כן יחלש כח היין הנשאר עוד בכוס עד שיאבד טעמו לגמרי ויהפך למים, ע"ז רומז מאה"כ "כל עמל אדם לפיהו, וגם הנפש לא תמלא" ר"ל אף שיעמול אדם לפיהו לאכול ולשתות די שבעו למען הרבות לחיותיו בכל זאת לא ימלא ולא ישלים בזה חסרון כחות ולחיות נפשו החיונית, אשר תמעטינה ותלכנה הלוך וחסור יום יום, והם בראותם כל זאת ישפטו ויחשבו בסכלותם, כי גם הנפש המשכלת , תאבד מעט מעט מכחותיה עד אשר תשיב ג"כ לעפרה במות הגויה ומחשבת פגול זאת תסבב אותם לרדוף פה עלי ארץ כל ימי חיי הבלם, רק אחרי תענוגי הגוף כמאמר אשר שם הנביא (ישעי' כב) בפיהם: "אכל ושתה כי מחר נמות" או להשתדל לאסוף הון ועושר ושאר קניני הזמן בחשבם כי רק זה תכליתם ותעודתם עלי ארץ, והנה אחרי שכבר ביאר הרב למעל' בשער כ"ד כי קניני הזמן הם רק דברים חולפים ואובדים, מחויב ומוכרח מעצמו שיודה כל משכיל שתעודת האדם עלי ארץ לא תוכל להיות רק להשתדל לאסוף ולרכוש קניני הבל כמו אלה, או למען להתענג רק בתענוגי הגוף אשר בן רגע יהיו ובן רגע יאבדו, כ"א למען השאיר נפשו המשכלת בעולם הנצחיי ע"י קנותו פה עלי ארץ השלימות האמיתית, בלכתו בדרכי ד' לעשות צדקה ומשפט, כי לולא ההשאר' הנצחית הזאת העתיד' לנו, הלא לשוא וללא הועיל הטביע הי"ת בקרבנו כחות נפשיות יקרות ונכבדות אם יהי' כל תכליתו רק להשתמש בהם למלאות מחסורי גויתינו בקוצר ימי חיינו עלי ארץ (וזאת הראי' שאין עליה תשובה על השארת הנפש כאשר שר המשורר היקר רנה"וו באחד משיריו: "אם לשוא נבראנו, אם זאת חלקנו, רק אכל רק שתה עד בא קצינו, הלא טוב ממנו נפל כי ימצא קבר" ?) ולהורות על רעיון יקר זה אמר החכם האלהי התלמודי "יעקב אבינו לא מת" ר"ל נפשו הטהור' ורוח אלקים אשר נוססה בקרבו לא מת במות גופו כי אם נשאר קיים בעולם הנצחי, ולא לבד הוא כי אם כל נפשות השלמים האמיתיים הקונים להם ע"י מעשיהם הטובים ההשאר' הנצחיית, ורק למשל ולדוגמא כעין פרט תחת הכלל לקח החכם הזה את יעקב במאמרו, יען כי הוא הי' בחיר שבאבות, ובו נאמר והנה ד' נצב עליו לשמרו ולהשפיע עליו מרוחו, בעבור היותו יקר בעיניו ונחמד לו, כאדם העומד על שדהו לשמר' רק כשהיא בקמותיה כלילה בהדר' ונחמדת לעין כל רואיה כמו שהעיר ע"ז המדרש, ועל רעיון זה רומז ג"כ לדברי הרב ז"ל תחילת מאמר החכם הזה "אין משיחין וכו'" כי הקנה אבר הוצאת האויר מהריא' לחוץ, שהוא בעבור זה מקור כל דבור האדם, הוא כינוי לכל חכמה ומדע הנקנים לרוב ע"י הדבור והלימוד והמסבבים לאדם קנין שלימותו הנפשית, והוושט מעבר המאכל והמשק' הוא כינוי לכל הנאות הגוף ותענוגיו הגשמיים, ולפי"ז רומז החכם במאמרו "אין משיחין בסעוד' וכו'" כי בעבור הסעוד' והמזון הגופני המצטרכים גם לחיזוק כחות נפשינו כל עוד נחיה עלי ארץ, לא יעלה לא לבד על מחשבת כל משכיל, הרעיון, כי במות הגוף תכלה ג"כ הנפש, ולהכחיש בעבור זה יקר השלימות האמיתית הנקנית רק ע"י קנין החכמ' האלהית וההליכ' בדרכיה ויתרון מעלת' על תענוגי הבשר והנאות גופניות כי אם גם חלילה לו, כי יסיתהו לבו בספק "שמא יקדים קנה לושט" ר"ל כי יסתפק אם באמת קנין המדעים והשלמות הנפשיית יקדם במעל' לרדיפת תענוגי הגוף או לא, כי מחשב' כזאת לבד תספיק לסבב לו סכנה גדול' ועצומ' בבחינתם המוסרית, כי יתרשל בעבור זה לקנות לנפשו מדות ומעלות טובות, וללכת בדרכי ישרים וישתדל בהיפך תמיד להתענג רק בתענוגים גופניים, ויען כי לא הבינו תלמידיו רמז זה של דבריו הראשונים והודיעם הרעיון הוה במאמר "יעקב אבינו לא מת" אשר הבינו יותר על נקלה. אח"כ עורר הרב הספק (עיין למעל' דף נ"ב ע"א ד"ה ואולם ובביאורי שם תוכן שער ו) אם גש הנפש ההיולאנית ר"ל הנפש אשר תנתן לאדם מליד' ומבטן המוכנת כחומר (הילי) לקבל צורת השכל הנקנ' לו אח"כ ורוח אלהים אשר תנוח עליו בלכתו מישרים עלי ארץ. תשאר גם היא במות הגויה לנצח, או אם תשוב לאין כי תדבק עם הגוף בהפסדו ושובו לעפרו, ורק רוח אלהי שנאצל עליה ממרומים ישאר ויתקיים לנצח ? וע"ז השיב הרב ז"ל, כי אחרי שנתחברו שנים אל היחד, ר"ל הנפש ההיולאנית ורוח אלהי אשר נחה עליה והיו לעצם אחד, אין עוד אפשרות לחשוב שישאר רק האחד והשני שנתעצם עמו יכלה ככלות הגוף גם באופן זה לא הית' ההשאר' הזאת השארת נפש איש ידוע, אחרי שלא נשאר לא הוא בעצמו ולא דבר ממנו כי אם השארת רוח אלהי בכלל, ולפ"ז צריכים אנו לאמת כי גם הנפש ההיולאנית תתדבק עם רוח האלהי ותהי' עמו לעצם אחד נבדל. החי לנצח במות הגויה, ואף שדבר זה פלא ממפלאות הבורא, אין מקום להכחיש אמיתתו, וגם ע"ז רמז החכם התלמודי הנ"ל, כי הנה שלשה שמות היו ליעקב אבינו ע"ה, בתחלת הולדו בעת אשר נפשו ההיולאנית לבדה פעלה בקרבו נקרא בשם "יעקב" ואח"כ בקנותו השלמות במעלליו הטובים, ובקנין חכמתו האלהית, ונאצל עליו הרוח ממרום, והי' לעצם אחד עם נפשו הראשונ' נקרא בשם "ישראל" וכאשר קנה השלמות במדרג' היותר עליונ' שהיא השפעת הנבוא' אשר רק מעטים המה הזוכים לה, ונהי' עי"ז כאחד האלהיים, נקרא לפי דחז"ל בשם "אל" וע"כ אמר החכם הזה "יעקב אבינו לא מת" ר"ל לא לבד ישראל, שהוא הרוח האלהי אשר חובר אליו. כי אם גם נפשו ההיולאנית שנקראת יעקב, לא מת. וע"ז יורה גם לשון הכתוב "אל תירא יעקב ואל תחת ישראל" כי שניהם יחד נשארו לנצח ולא יכלו, וכאשר שאלוהו "וכי בכדי חנטו חניטיא וספדו ספדיא" ר"ל א"כ לאיזה צורך הספידוהו בכלות הגוף, ולאיזה צורך השתדלו להשאיר גופו ע"י החניט', אם האמינו כי בלא זה ישאר, אשר מזה נוכל לשפוט, כי חשבו כולם שאבד' עצמיותו, והמפורסם והמוסכם אצל רוב בני אדם הוא לרוב דבר אמיתי, כמ"ש גם החוקר "כי המפורסם וכו', ע"ז השיבם "מקרא אני דורש" ר"ל ומה שיאומת במקראי קודש הכתובים ברוח אלהים, לא יכחישנו הדעת הלקוח' רק מאמונת ההמון והרבה בני אדם, ואף כי שנוכל לאמר שבכו והתאבלו רק בעבור שנאבד מחברתם ולא עוד יתהלך בקרבם במעט' הגוף והגויה, והחניט' היתה רק להשאיר למו זכר גם מגופו שהי' אהוב ונכבד להם מאד.- למה שכבר הוסכם מהתושיה העיונית כי הנפש המדברת הווה עם כל אחד מהאישים והיא גדלה עמו מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב אלא שנתברר כי בטוב הנהגתה ויושר השכלתה נאצל עליה רוח אלהים יום יום עד שתתחזק ותתקיים להיות עצם נבדל עומד בעצמו כמו שנתבאר זה הענין כלו משקול הדעת ומאמתת דברי התורה והנביאי' ומאמרי חז"ל אצל ויפח באפיו נשמת חיים שער ו' שנתייחד לזה הענין הנפלא. כבר היה זה הענין לפתח חטאת ומקום טעות לבוחרים בהפקר ובלתי חפצים בעול היראה והעבודה לטעון מזה ולאמר לנפשם תוב לעפריך. כי המה ראו כי אחר שהנפש והגוף הווים וגדלים יחד כמו שאין כח בשום תחבולה אנושית ולא בשום השתדלות להחליף מה שנתך מהגוף בלקיחת המזונות תמורה שתספיק להעמיד הלחות השרשי הטבעי על עמדו לפי שכבר היה ענין התמורה ההווה מלקיחת המסעדים כמו שישפוך מעט מים בכוס של יין שעם שהיין גובר על זה המעט מן המים ומשנהו אל יין מ"מ כבר יחסר מעט מכח היין עד שבהתמיד זה פעמים רבות יהפך היין כלו אל מים. וכן מיום אל יום הלחות השרשי ממיר כחי עד שיהפך כלו לגמרי ויחוייב אז המות ויש מי שכתב שאל זה היתה כונת החכם במה שאמר כל עמל האדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא. ככה על זה הענין ראו שאין תחבולה ולא כח לא בחכמה ולא במעשה להשאיר הנפש ולהתמיד מציאותה אחרי מיתת הגוף אלא שעל כל פנים חוייב לה להספח עמו אחרי כלות זמן שבתם הבית וכל ימי היותם על סיר הבשר ואוכלם לחם העצבים אשר עליהם יחיו. כי אחר גמר סעודתם בהגיע ימים כל אוכל תתעב נפשם שניהם רגע אחד ימותון ואל עפרם ישובון. ומזה גזרו שאין בכל הנמצאים למיניהם יותר פחות מהאדם למינהו וראו כל השתדלותם להציל נפשם ולקיימה שוא ודבר כזב. ואמר שכל השתדלות בזולת זה טוב הימנו. ומזה חזרו אחר מבוקשים אחרים והפליגו העיון והחריצות בהם ומהיותר חזק שבכולם הוא ההשתדלות באסיפת הממונות כי היה להם לתכלית מעולה מאד והוקירו פז מאנוש וכתם אופיר מאדם ובהשתדלות הזה לא מצאו בו שום חסרון כי ברוב סכלותם ופתיותם לא הביטו לאחריתם ושמו השארות הממון מקום השארותם וקיומו מקום קיומם כי אחר שהממון ההוא לא יאבד בידם לא יחושו במה שימותו הם בידו וברשותו. והנה באמת חולשת הדבר הנבחר מאתם ופרסום פחיתותו לכל מראה עיני הרואה בטוב בחינתו יורה על שבוש דעתם ומיעוט בחינתם בענין הראשון כי הנה הוא מבואר כי אחר שאין מדרך השכל לחשוב שאלה העסקים בעניינים המדומים יהיו בשום צד תכלית מציאות האדם כמו שביארנו אצל ברכות יעקב אבינו שער כ"ד והיה מהמחוייב שימצא לאדם איזה תכלית הנה באמת יחוייב שלא יצא ענין תכליתו לדבר פחות ממנו ועל כל פנים ישאר בעמידת עצמו וקיומו ולכאורה יראה שזו היתה כוונת החכם האלהי שאמר יעקב אבינו לא מת כי היא מליצה נפלאה לאמר שהשכל הזה הנקנה לאדם והמתעצם בו על הדרך שרמזנו באמת לא מת במות הגוף בשום ענין וראוי היה יעקב אבינו להמשיל בו זה השלמות הנקנה באדם למה שהיה השלישי באבות ועליו אמר (תנחומא פ' מקץ) אימתי נצב אדה על שדהו לא בשעת חרישה ולא בשעת זריעה אלא כשהוא בקמותיו כך וכו' עד וביעקב (בראשית כ"ח) והנה יי נצב עליו וכבר כתבתיו בשער כ"ה:

[קהלת ו, ז] "כי העֹשק יהולל חָכָם ויאבד את לב מתנה". פירוש "חכם" שאסף חֻקֵי החכמה ונוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. ושמע דברי ודע כי קהלת בספרו דבר ענינים כוללים ומאמרים שלמים, והעריך טענות הכסילים והאוילים הבוזים חכמה ומוסר בטענותיהם, והשיב קהלת על דבריהם כדרכי חכמתו הגדולה האסופה בנפשו. והפסוק הזה שאנו מפרשים עתה, גם הוא מטענות הכסילים נגד החכמה. ודע כי בלשון הקדש תמצא לשון "גניבה", לשון "גזל", ולשון "עושק". ועל דרך כלל תדע כי לשון "גניבה" על דבר הנגנב בסתר אין רואה, ולשון "גזל" על החוטף בחזקה בפרהסיא, כמו (שמואל ב כג, כא) "ויגזול את החנית מיד המצרי". וכן אמרו קדמונינו ז"ל (בבא קמא עט, ב). ומלת "עושק" על הכובש תחתיו ממון או כלים או קרקעות וכל דבר שהוא חייב לתת לחבירו, כמו כובש שכר שכיר, שאיננו גונב ולא גוזל, אבל עושק לפי שאינו משלם שכר פעולת השכיר. ועל זה כתוב (ויקרא יט, יג) "לא תעשוק את רעך", ואמרו קדמונינו ז"ל (תורת כהנים, ויקרא יט, יג) זה הכובש שכר שכיר. ובמשנה תורה נאמר בפירוש (דברים כד, יד) "לא תעשק שכיר עני ואביון", וכן כל כיוצא בזה. וכדמות הענין הזה יקרה תלונה לבני אדם, בראותם תחת השמש צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. ויקשה דבר זה בעיניהם מאד. כי השם ב"ה הבטיח פעמים רבות שהוא מטיב עם הטובים, ונפרע מן הרשעים. וכשיראו צדיקים עושי הטוב נגועים ומוכים, וטובה לא ראו, ידמה חלילה כעושק, כאילו השם ברוך הוא כובש שכרם, ואינו נותן להם שכר פעולתם. על זה באה המליצה בדברי המשורר, שהזכיר דברי הרשעים המצליחים, ולעיניהם צדיקים ילכו אחור (תהלים עג, ח) "ימיקו וידברו ברע, עושק ממרום ידברו". כלומר הם אומרים יש עושק במרומים, ושעל כן טוב לעשות מה שהלב חפץ, ויתר דברים נשחתים הנזכרים שם שאומרים פועלי און. ובאמת הענין הזה יבהיל גם לב החכמים והנבונים, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ד' חלון ו') שאדוננו משה ע"ה בקש על זה ואמר (שמות לג, יג) "הודיעני נא את דרכיך". ואמרו קדמונינו ז"ל (ברכות ז, א) בקש לדעת מפני מה יש צדיק ורע לו רשע וטוב לו. והנביא ירמיה ע"ה אמר (ירמיה י, א) "צדיק אתה יי' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר אותך. מדוע דרך רשעים צלחה?" וגו'. וכן חבקוק אמר (חבקוק א, יג) "תחריש בבלע רשע צדיק ממנו". ואיוב שהיה (א, א) "תם וישר ירא אלהים וסר מרע" כשבאו עליו מכאובות תמה והתבהל ואמר בתחנוניו אל השם ב"ה (איוב י, ג) "הטוב לך כי תעשוק?" כלומר הועיל ואני צדיק וראוי לך לתת לי שכר טוב, ואתה מונע ממני שכרי, הרי זה כדמות כובש שכר שכיר כביכול. אהה ה', הטוב בעיניך לעשוק? וזה כדוגמת מליצת הפסוק שאנו עוסקים בבאורו.

וכמו שהשיב גם כן הנביא על תלונת אנשי דורו שאמרו שוא עבוד אלהים וגו', (מלאכי ג, יח-יט) "ושבתם וראיתם מה בין צדיק לרשע, בין עובד אלהים לאשר לא עבדו. כי הנה היום בא בוער כתנור" וגו'. כלומר עוד תשובו פעם שנית בקום ישיני עפר, ובעת ההיא תראו בעיניכם מה בין צדיק לרשע. ודע כי מלת "יהולל" על שגעון הדעת ושבושו, כמו (קהלת י, יג) "הוללות רעה", וכמו (תהלים עה, ה) "אמרתי להוללים אל תהולו". ועל זה אמר (קהלת ו, ז) "כי העשק יהולל חכם", וזוהי טענת הכסיל נגד החכמים בעלי המוסר המזהירים אותו שיעזוב דרכו הרעה וינהג בחכמה, וטוען איך אפשר לאדם לצער עצמו לכבוש היצר הקשה וללכת בחכמה, אם בעיניו רואה כי טוב לרשע, וצדיק נגוע ומוכה אלהים ומעונה? הלא גם אם כבר הוא חכם ישתגע ותשתבש דעתו בראותו כן? ונגד זה אמר כי העושק הנראה בעולם יהולל וישבש דעת החכם, וכן יאבד את לב מתנה. מלת "יאבד" שב על העשק הנזכר בראש הכתוב, כלומר מלבד שיהולל דעת החכם, אבל גם כן יאבד העשק את לב בעל הרוח, שזכה בצדקתו למתת לב חכם, וכדברי הכלל הכ"ז, שהוא מתת אלהים, וכמו שבארנו בחדר שני (חלון ז') בפירוש פסוק (מל"א ג, יב) "הנה נתתי לך לב חכם ונבון" וגו', הנה העושק שרואה יאבדנו. וכמו שאמרנו שגם הנביאים ואנשי השם השתאו והתפלאו בעבור שראו העשק הנעשה תחת השמש. ולפי רש"י ז"ל "לב מתנה, לב חכמה שהיא מתנה לאדם שנאמר כי ה' יתן חכמה" עכ"ד ז"ל. ויפה פירש. ואעפ"י שהטעם מפסיק במלת "לב", המקרא קצר. וכך סדורו, "ויאבד את לב", שהוא מתנה.