קהלת ו:ט מחשבת ישראל: עקידת יצחק וגן נעול

ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' (א) ענין התואנה הזאת לדעתי הוא מה שיזכרהו אחרי כן אלא שמתחילה היה להם הגמגום והפקפוק פנימי לבם לפומיוהו לא גלי. אמנם אחרי כן אם שלא פירשוהו כי היה להם לחרפה כבר הוציאו אותה בלשון תואנה ותלו אותה בשאלת הבשר כאשר יתבאר. ולזה אמר כמתאוננים ולא מתאוננים בפועל כדבריהם כי היו מתאוננים בקרבם בלתי מוציאים דברי תנואתם בפיהם. אמנם שכבר נכנסה תנואתם באזני ה' המבין חקרי לב והוא מה שביאר להלן כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר וגו' כמו שיבא. והוא אומרו וישמע ה' ויחר אפו כי כן נאמר במבין מעצמו הדבר שלא נדבר בפירוש כמו שנאמר וישמע אברהם אל עפרון וישקול וגו' (בראשית כ״ג:ט״ז). וכן פירשנו וישמע אברהם כי נשבה אחיו (שם י"ד) והוא נכון. ואמר שעם שבערה בם אש יי' ותאכל בקצתה עד שצעקו אל משה ויתפלל בעדם ותשקע האש עם כל זה לא לקחו מוסר על דרך שנאמר הכית אותם ולא חלו כליתם מאנו קחת מוסר (ירמי" ה') ועוד מעט לסבה חלושה חזרו לקלקולם והוא מה שאמר והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וגו'. הנה הפחותים האלו לא התאוו הבשר ולא זולתו אבל התאוו תאוותו והיא מדה מגונ' מאד ספר בגנותה החכם בפרק ט' מהז' מספר המדות אמר עוד ירדפו התענוגים שהם חזקים אצל האנשים אשר לא יוכלו לשמוח באחרים ועל כן אלו יכינו לעצמם דברים מכינים צמא עד כאן. ^*והכונה, ר"ל כי האנשים השקועים במצולת התאוה הגופנית לא יספק לבד לרדוף ולמלאות רק תאותם הטבעית ד"מ לאכול ולשתות ככל אות נפשם רק בעת אשר ירעבו ויצמאו באמת, כ"א גם בעת אשר הם שבעים ישתדלו לסבב להם רעבון בלתי טבעי, למען יוכלו למלא כרסם מעדנים שונים ויתענגו בהם כאשר יתענגו האנשים אשר הם באמת רעבים וצמאים באכלם למעדנים כאלה, וזשאה"כ התאוו תאוה. והכונ' שהאנשים המוחלטים בשלוח התאות לא לבד ירדפו הדברים אשר הם תענוג להם כי גם אשר הם תענוגים אצל אחרים שלא יוכלו לשמוח בזולתם ולזה מפני שהם רואים שהאיש אשר הוא צחה צמא ישמח מאד בדבר השתי' מכל כלי חמדה אוו שתהיה להם תאוה זאת כדי שישמחו בשתיה כמותם עד שיכינו לעצמם דברים מביאים צמא והוא מגונה מאד כי הנרדף מתאותו יש לו צד התנצלות כמו שאמר הנחש השיאני ואוכל (בראשית ג׳:י״ג). אמנם אשר לתאוה יבקש אין לו שום המלט. והנה כשראו העם תאות האספסוף (א) שבו לבכות ולהתאונן כבראשונ' אלא שכבר הוציאו התואנה בפיהם אשר בכו בה מה שהיה בפנימי לבם והוא אמרם מי יאכילנו בשר. (א) ^*אמנם עיקר רעתם וכו' ר"ל שבמצרים אף שהיו עבדים ונכנעים תחת יד מושל בבחינת גופם כי עבדו בהם בפרך, בחומר ובלבנים, בכל זאת היו חפשים בבחינת נפשם כי לא באו עוד במסורת הברית גם עול התורה והדת לא עלה עוד עליהם, ועתה בהיותם במדבר היו ענינם בהפך, כי בבחינת גופם היו חפשים מעבודה, ורק בבחינת נפשם הוכרחו לקבל עליהם עול התורה והמצוה, והנה אלו היו כלם חכמים אמיתים היו בוחרים בחופש גופם ונושאים בשמחה עול התורה והדת, כי לא היו חושבים אותו כלל לעול ועבדות, ויהי להפך כי בעיני המשכיל ההליכה בדרכי התורה היראה והמוסר לחופש אמיתי יחשב יען כי אז הוא חפשי מעבדות היצר הרע ותשוקתו החמרית כמאה"כ (קהלת ט') "אשרך ארץ שמלכך בן חורים" ומאחז"ל (אבות פ"ו) שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה," אבל עתה בעבור תשוקתם אל הנאות הזמן ומחמדיו היה טוב להם בשחרור נפשם ועבדות גופם במצרים משחרור גופם ושעבוד נפשם במדבר, וזאת היתה עיקר רעתם ורק בעבור שבושו נגלות מצפון לבם בפה מלא אמרו רק דרך כלל כי טוב להם במצרים ורק הי"ת גלה על עונם באמרו "כי מאסתם את ה' וכו'" ר"ל את תורתו ודבר קדשו אשר נתן לכם. אמנם עקר רעתם הבא' באזני ה' היא כי הם היו בוחרים בשחרור נפשם אשר היה להם במצרים עם שעבוד גופם יותר משחרור גופם עם שעבוד נפשם אל עול התורה והמצוה כי לרוע מזלם היה זה להם לטורח ולמשא כבד אבל לפי שבושו והכלמו מלומר דבר זה בפיהם היו מבקשים תואנות ותלונות יהיו להם עילה לומר שהיה להם טוב במצרים כלומר כי טוב להם אז מעתה. משל האשה הרעה אשר מאסה בבעל' ונתנה עיניה באחר ובושה לפרש דברים שבלבה והיא בודה מלבה שאינו זן אותה או שאינו יכול כדי לבקש עילה לומר שטוב לה בבית אביה מבית בעלה וזאת לא זאת כי היא אינה חפצה בבית אביה על דרך האמת רק שמואסת את בעלה ורוצה להנשא לאחר שנתנה בו עיניה. וזאת היתה כוונתם בכל מקום שהיו אומרים כי טוב להם במצרים ועקר הכוונה כי מאסו בה' ובתורתו ורצו להיות חפשים מן המצות והוא הדבר שפירשו הקב"ה בעצמו באמור להם כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם וגו' כמו שיבא: (ג) ולזה אמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וגו'. שאע"פ שהדברים האלה לא היו חשובים בעיניהם מ"מ תואנה המה בידם לומר מצרים מצרים והכוונ' להיותם חפשים מה' ומתורתו. ומה נפלא מאמרם ז"ל חנם חנם מן המצות (ספרי פ' בהעלותך) (ג) או שיתלוננו לומר מי יאכילנו בשר כי מימינו לא זכינו לשבוע ממנו כי בשבתנו במצרים היו המצריים זובחים זבחיהם לפנינו ואוכלי' ושבעי' ואנחנו יושבין ותוהין כמו שבא במדרש (ש"ר פ' ט"ז) באכלנו מסיר הבשר לא נאמר אלא בשבתינו שהי' המצרי הולך במדבר והיה תופש איל וצבי ושוחטו ושופת את הסיר ומבשל ואוכל וישראל היו רואין ולא טועמין מהבשר אבל היו אוכלין לחמם בלא בשר עד כאן והנה כל מאכלנו היה הדגה המאוס' אשר היינו לוקחים אותה חנם או ממיני הירק היותר פחותים כקישואי' והאבטיחי' וגו'. (ג) ועתה כאשר חשבנו לשבוע מכל טוב נפשנו יבשה אין כל דבר לח ורטוב כאלו כ"ש שנזכה אל מאכל הבשר. (ב) אמנם מציאות התואנ' היה להם לפי שלא נתן להם ברפידי' לצבות בטן רק על דרך הספוק כמו שנאמר בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע וגו' (שמות ט״ז:ח׳) או שנסתלק מיד כמו שכתבנו שם שער מ"א. ועל כל פנים היה להם בשר בספוק לבד. ולזה אמר תנה לנו בשר ונאכלה כי האכיל' הגס' היתה מכוונת מהם לא הספוק כדי החיים וזה דרך נכון בזה. (ג) ורק אמרם בלתי אל המן עינינו הוא מענין תואנה זו לומר שהוא קשה להם שתהיינה עיניהם תלויות וכלות אל המן כל היום אם ירד או לא ירד או שכוונו שאפי' יטעמו בו כל טעמים שבעולם הנה לא תשבע עין לראות ושני העניני' במסכת (יומא ע"ד:) כתיב המאכילך מן במדבר וגו' למען ענותך למען השביעך מיבעי ליה רב אמי ורב אסי חד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל אמר רב יוסף מכאן רמז לסומין שאוכלין ואינם שבעין אמר רב זירא מאי קרא טוב מראה עינים מהלך נפש (קהלת ו׳:ט׳) אמר אביי הילכך מאן דאית ליה סעודתא מעלייתא לא ליכליה אלא ביממא שנאמר טוב מראה עינים ולכל א' מאלו הטעמים אמרו שהיה להם לרצון מזון הירקות והזרעונים כדרך כל הארץ מהמאכל האלהי שלא כטבעם ודרכם וכמו שאמר החכם טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו (משלי ט״ו:י״ז). ירצה ארוחת ירק שיאהוב האוכל אותה ויחפוץ בה כמו שהיו אלו חפצים באבטיחים והבצלים והשומים משור אבוס ושנאה לאוכל בו שהוא קץ בו לפי טבעו שנאמר ונפשנו קצה בלחם הקלוקל: והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח שטו העם ולקטו וגו'. (ג) כלפי מה שאמר שהיה נפשם יבשה במן הזה כאלו לא היה בו שום לחות ורעננות אמר הכתוב כי שלא כהוגן נתרעמו על זה כי המן מטבעו להיותו לח ורטוב מאד כי הוא עשוי גרעינים דקים כזרע גד ועינו כעין הבדולח אשר דקותו וספיריותו מוכיחיו עליו שהוא כעין הקרח הקרוש שבנקל נמס והיה למים. אמנם מעט המקשיות המועט הנמצא לו הי' כדי שישוטטו העם וילקטוהו בנקל בכנף בגדיהם או איך שירצו בנקיות מבלי שיצטרכו אל כלי הלח. אמנם כאשר יטחנו אותו ברחים או דכוהו במדוכה יבשלו אותו כאשר הוא בפרור מבלי שום משקה והוא מעצמו מתלחלח ויעש' כעין הבצק ויעשו אותו עוגות ואף אחרי אפייתו היתה טעמו כטעם לשד השמן שהוא לח ורטוב. וברדת הטל על המחנ' לילם ירד המן עליו והנה זה עד שני ללחותו כי זמן ירידתו ושכונתו מחייבין עוצם רעננותו בלי שום ספק אלא שכל דבריהם היו תואנות מבלי טעם מספיק רק לכסות בהם דבר ערוה שבלבם:

[קהלת ז, ד] "לב חֲכָמִים בבית אבל, ולב כסילים בבית משתה". פירוש "חכמים" שאספו חֻקֵי החכמה, ונוהגים בצדק ובחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. והמקרא הזה נמשך לענין שלפניו. ויראה לי שתחלת הענין הוא (שם ו, ט) "טוב מראה עינים מהלך נפש, גם זה הבל ורעות רוח". ולא אזכיר דברי מפרשי המקרא זצ"ל שפירש כל אחד כדרכו. ועתה שמע ענין חדש! פסוק זה הם דברי הכסיל, וכדרך (קהלת ז, ז) "כי העשק יהולל חכם" שהן ג"כ דברי כסילים, וכמו שבארנו בחלון ד'. כי המלך שלמה הזכיר טענות הכסילים ותשובתו על דבריהם. והנה הכסיל הוא הדבק בעניני העולם והולך אחר תאות לבו הרע. וכל אלה הדברים הם למראה העין ונרגשים בחושים, כאילו תאמר הזוללות והסביאה והזנות ויתר תענוגות בני אדם, וכדרך (במדבר טו, לט) "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ומבואר בחלון ראשון. והחכם דבק בחכמה וביראת ה', ולבו משכיל ומבין ומתענג על ה'. ואלו הדברים אינן למראה העין, אבל הם תהלוכות הנפש במחשבותיה, וכדרך (זכריה ג, ז) "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", וכמו (בראשית ה, כב) "ויתהלך חנוך את האלהים", (שם כד, ט) "אשר התהלכתי לפניו". והכסיל איננו משיג הטובה הזאת, ולא יאמין שיש בכמו אלה ענג נפלא ושמחה לאין שיעור, [יותר] מן הענג הנמשך מדברי העולם ותענוגותיו. ולכן טוען הכסיל (קהלת ו, ט) "טוב מראה עינים מהלך נפש". ואמר המלך שלמה גם זה הבל ואין בדבריו כלום. ואמר הטעם [לזה] (ו, י) "מה שהיה כבר נקרא שמו ונודע אשר הוא אדם ולא יוכל לדין עם שהתקיף ממנו". פירוש ידוע כי האדם מורכב מגוף ונפש, והוא לבדו נברא כן, והגוף הוא התָּר אחר מראה העינים, כמו כל הבהמות והחיות שאין בהן הנשמה העליונה, שגם הן נהנין לבד מדברים שהן למראה עין. והנשמה היא בעלת התהלוכות במחשבותיה מתבוננת ומשכלת בדברים שאין להם הקשר עם התחתונים. ואם נאמר כי "טוב מראה העינים מהלך הנפש" יהיה הגוף עיקר והנשמה טפל לה, וזה שקר. כי עיקר שם "אדם" אינו רק בעבור הנשמה המחוברת עם אדמת עפר, כמו כל הדברים שנבראו שהונח להם שם כפי הצורה הפנימית המבדלת בין מין למין. וזה השם הוא העיקר ומטעם זה נזכר במעשה בראשית (בראשית ב, יט-כ) "וייצר יי' אלהים וגו' ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וגו', ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה". הרי כי לכל נברא ונברא נקרא שם פרטי, והשם כולל סגולת צורתו הפנימית וטבעו. והנה אצל בריאת האדם נאמר (א, כו) "ויאמר אלהים נעשה אדם" וזה נפלא, כי עדיין לא נברא ואיך קְרָאוֹ בשם? וכך היה ראוי להכתב "נעשה נפש חיה בצלמנו כדמותינו" וגו'. ואחר כך יאמר "ויקרא שמו אדם". ואולם נשמת חיים אשר באפו היא הנקראת "אדם". וזאת הנשמה כבר היתה עשויה, ועליה אומר "נעשה אדם בצלמנו כדמותינו", כלומר שתנתן צורת האדם בגוף, ויותן בו כח הממשלה כדמותינו, וכדרך שפרשנו בבית הראשון (חדר י' חלון י"ח). ועל זה אמר "מה שהיה כבר נקרא שמו". הנה מה שהיה אח"כ בפועל, כבר נקרא שמו קודם היותו, ונודע מזה "אשר הוא אדם", שהנשמה קרויה "אדם", לא הגוף.

(קהלת ט, י) "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עֲשֵׂה, כי אין מעשה וחשבון ודעת וְחָכְמָה בשאול אשר אתה הולך שמה". פירוש, אחר שהודיע שאין ביכולת האדם לדעת מנהגי החכמה העליונה כי יראה שמקרה אחד לכל, לצדיק ולרשע לטוב ולטמא ולטהור, וכמו שמפורש בפרשה, ואין מבין למה ועל מה. ומזה נמשך רעה גדולה, כי יחשבו בני אדם תועה וידברו סרה על החכמה והצדק, באמרם מה יתרון לחכמים בחכמתם? מקריהם שוים למקרה הכסילים. ואם בעבור השכר הטוב הצפון לחכמים אחר המות, הם לא יאמינו ולא ישכילו מהו. כי יאמרו איך הנפש הנאספת תקבל טובה אם איננה קשורה בגוף. כי כל מחשבות הכסילים קשורות בדברים אשר תחת השמש. ואין מקום לטובת העולם הזה בלי גוף וגויה, וכדרך (קהלת ו, ט) "טוב מראה עינים מהלך נפש" שטוענים הכסילים. וכמו שבארנו (חדר ג' חלון ט'). ועל זה אמר (ט, ג) "זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש כי מקרה אחד לכל, וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם ואחריו אל המתים". כלומר מלבד הרע הזה שמקרה אחד לכל, נמשך ממנו רעה אחרת. כי לב בני אדם הרואה כל זה הוא מלא רע והוללות לחשוב כי החכמה והסּכלות אחת, ושאין יתרון לזה על זה בחיי האדם. וכן ידברו על המתים שכולן שוין. לפי שנעלם מהם נועם אור החכמה, ולפי דעתם כל הטובה [היא רק] תחת השמש. ולפי שאין המתים שבים אל החיים להיות תחת השמש, ידמו שֶׁאָפֵס תקותם. ועל זה אמר (ט, ד) "כי מי אשר יחבר אל כל החיים יש בטחון". כלומר מי מן המתים שֶׁנִגְוָעוּ,¹שמתו יחובר כמבראשונה לשוב אל חיותו. ועד הנה לא ראינו מי ששב ובא בין החיים. ולכן אומרים אל כל החיים לבד יש בטחון, לא אל המתים. ונולד מזה (שם) "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת". כלומר הסכל הנבזה החי, טוב מן החכם הגדול המת. כי הם מכחישים האור הגדול שתאיר בו נשמת החכם אחרי הִפָּרְדָה. ואמרו (ט, ה) "כי החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה, ואין עוד להם שכר כי נשכח זכרם". כלומר אין שכר לנשמת האדם המת, כי נשכח זכרם. היפך מדברי המשורר האלוהי (תהלים קיב, ו) "לזכר עולם יהיה צדיק", והוא על שכר הנשמה. כמו (שמות ג, טו) "וזה זכרי לדר דר". ודנו כן בעבור שאין הגוף קשור עמה עוד. כי דִמוּ שכל הטוב תחת השמש לבד. ועל זה (קהלת ט, ו) "גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש". כלומר כשימות האדם תאבד האהבה והשנאה והקנאה שהיה בו בדברי העולם. ואיך יראה בטובה אם אין לו עוד חלק בכל אשר תחת השמש מקום התענוגים והטובות הנמשכים כולם מן הכחות הפנימיות, כמו התאוה והחשק והרעבון והצמאון והשמחה והאהבה והקנאה והכבוד. ואם נאבדו הכחות הללו לפי דעתם, גם אין עוד להם חלק בכל אשר תחת השמש לא בכסף ולא בזהב ולא בתענוגות בני אדם. הנה נשכח זכרם. ואין להם עוד שכר: