קהלת ז:א מחשבת ישראל: נתיבות עולם, עקידת יצחק, דרשת שבת הגדול ודרשות אל עמי

בספר קהלת (ז') טוב שם משמן טוב. שלמה המלך אמר שיותר טוב שם טוב משמן טוב, ומה ענין שם לשמן טוב ואין להם שייכות זה לזה כלל, אם היה הדמוי הזה מפני שהשם טוב מריח למרחוק, ואמר שיותר מריח שם טוב למרחוק יותר ממה שמריח השמן טוב למרחוק, היה לו לומר שהשם טוב יותר מן הבשמים שהם יותר מריחים מן השמן. ועוד אמרו במדרש (קה"ר פ"ז) טוב שם משמן טוב שמן טוב יורד ושם טוב עולה שמן טוב לשעתו ושם טוב לעולם שמן טוב כלה ושם טוב אינו כלה שמן טוב בדמים ושם טוב בחנם שמן טוב נוהג בחיים ושם טוב נוהג בחיים ובמתים שמן טוב בעשירים ושם טוב בעשירים ובעניים שמן טוב הולך מקיטון לטרקלין ושם טוב הולך מסוף העולם עד סופו שמן טוב נופל על המת ומבאיש שנאמר זבובי מות יבאיש יביא שמן רוקח שם טוב נופל על המתים ואינו מבאיש שנאמר ויעל ויגהר על הילד וגו' שמן טוב נופל על המים ונדוח ושם טוב נופל על הדג ואינו נדוח שנאמר ויאמר ה' לדג ויבלע את יונה שמן טוב נופל על האש ונשרף ושם טוב נופל על האור ואינו נשרף דכתיב באדין נפקין וגו', א"ר יהודה ברבי מצינו בעלי שמן טוב נכנסו למקום חיים ויצאו שרופין ובעלי שם טוב נכנסו למקום מתים ויצאו חיים נדב ואביהוא נכנסו למקום חיים ומתו חנניה מישאל ועזריה נכנסו לאתון נורא ויצאו חיים לכך נאמר טוב שם משמן טוב וגו', ומעתה לפי המדרש הזה יותר קשה, כי מה המעלות האלו נחשבים. אבל מדרש הזה רמז ענין מעלת השם טוב, ורצה לומר כי השם טוב הוא המעלה אל האדם עצמו, וזה כי השם מורה על עצמו של דבר, שכל אשר יש לו שם טוב המעלה הזאת הוא עצמי אל האדם לא כמו העושר שזה קבל העושר. ואף החכמה, אם שנראה כי הדבר הזה הוא אל עצמו אין החכמה דבר עצמי אל האדם, וכן שאר המעלות אינם אל האדם עצמו. אבל השם טוב שבא על האדם עצמי היא תהיה המעלה מה שהיא סוף סוף השם הוא בא על האדם עצמו ודבר זה יותר נחשב משמן טוב. ואין ר"ל שמן טוב ממש אבל נקרא שמן טוב כל מעלה שמקבל האדם מה שהיא, כי אף אם הוא כהן הכהונה אינה דבר עצמי לאדם כמו שיתבאר. וקרא שלמה המעלה שיש לאדם מצד עצמו שם טוב כי השם בא על המהות שהוא מופשט מן הגשמי, סוף סוף השם בא על עצמו. וקרא המעלה שמקבל ואינו דבר עצמי אל המקבל שמן טוב, כי המעלה שמקבל אחר דומה לשמן טוב שמושחין הכלי בו והכלי קבל את השמן וכך הוא המעלה שקבל נמשח ונתרבה ממנו מי שמקבל אותו. וע"ז אמר כל הדברים אלו, ואמר כי שם טוב עולה, פי' כי מי שהוא בעל שם טוב כל עוד שיש לו שם טוב יותר השם טוב הוא מתעלה למעלה, ואין זה כאשר מקבל אחד מן המעלות שזה נחשב אל המעלות שקבל ירידה, כי אם קבל החכמה הרי החכמה מצד עצמה היא שכלית, וכאשר קבל האדם החכמה היא עומדת בחומר ודבר זה ירידה כאשר הוא עומד במקבל, אבל שם טוב עולה כי השם שהוא על המהות והמהות הוא מופשט מן הגשמי ודבר זה נקרא עלייה כאשר השם הוא המהות השכלי מופשט מן הגשמי לגמרי, ובזה הוא מתעלה לכך אין השם טוב כמו שאר מעלות כי אדרבא הם מתחברים אל הגשמי ודבר זה הוא דבר מופלג בחכמה. ואמר כי שמן טוב כלה, ר"ל כמו שהשמן כאשר הוא סך ממנו כלה השמן ואין עוד, וכך הוא המעלה הזאת שהאדם מקבל יש לזה שעור אל אותה המעלה שמקבל ותוכל לומר עד כך מגיע חכמתו ועד כך מגיע גבורתו ואין עוד יותר וכלה, אבל השם טוב אינו כלה לומר כי מעלתו מגיע עד כך כי זה לא שייך בדבר שהוא עצמי כמו שהוא שם טוב שהוא דבר עצמי כמו שאמרנו, ואין שייך רק בדבר שהוא תואר לבד ודבר זה ידוע למבינים מאוד. ועוד כי השם מהות העצמי מופשט מן הגשמי אין לדבר שהוא שכלי הפסק לכך אמר שם טוב אינו כלה, ופירוש זה עיקר בו מה שיש גבול לכל המעלות שהם תארים נזכר אחר כך. ואמר שמן טוב בדמים שם טוב בחנם, פירוש הדבר שהוא תואר כמו כל המעלה שהם תוארים צריכים לנושא והם עומדים בנושא אשר הוא מקבל, כי צריך מקבל אל החכמה ואל הגבורה, ודבר זה נקרא דמים כי הדמים הם שהמקבל נותן עד שמקבל מה שמקבל, וכך כאשר הוא צריך אל המקבל שעומד בו מוטבע בו נקרא שנותן לו. אבל שם טוב אין לו מקבל כלל, כי השם בא על המהות השכלי שהוא נבדל ואין לו מקבל. ולכך אמרו על התורה השכלית והיא שכל נבדל שהיא ג"כ שאין נותן בו דבר והיא בחנם, והבן הדברים האלו כי עמוקים הם וברורים ועוד יתבאר:

^*יאמר כי תכונות ג' בני נח היו מקבילות לג' ראשי מחלקה ראשונה, ויורו ע"ז ג"כ שמותם. שם. אשר ממנו נולדו האבות הקדושים, ועם בני ישראל מאמיני האחדות ומקבלים תורת אל חי, נקרא כן בעבור השקפתו תמיד אל הטוב המוחלמ הנרצ' בעיני הש"י ולקנות שם טוב על פי מדותיו ופעולותיו הישרות. חם, אבי כנען ומצרים ושכניהם יושבי אפריקא אשר תועבותיהם בימי קדם נודעות לרועו וגם עתה יתמכרו רק לפעולות בהמיות ודבר אין להם עם מלאכת מחשבת ועיון שכלי, נקרא כן בעבור חום טבעי ורתיחת דמו המסבבים לו נטיתו אחר החומר להשקיף תמיד אל הנאות גופו ותשוקותיו הבהמיות. ויפת. אבי יון ושאר יושבי אייראפא המשקיפים תמיד אל המועיל ומשתדלים בתיקון החבר' על צד היותר טוב להתנהג תמיד בכל מעשיהם על פי הרגש היופי והנועם כנודע מיושבי ארץ יון והרומיים הקדמונים, נקרא בשם יפת משרש יפה כמח"ל "יפיפיתו של יפת" מלשון יון היפה והערב להשמעות אזנים. גם המעשה אשר קרה לנח עם בניו רומז לדעת הרב אל מה שיקר' בכל העתים, כי רק חם, ר"ל התשודך אל החומר בעבור חום הדם היא תמיד סבת הרע, ורק שם ויפת, ר"ל התשוקות אל המועיל, והטוב הנרצה מונעות תמיד עשות הרע מן האדם בשומם עול הירא' והמוסר על שכמם, ומאז ועד עתה נועד חם וכנען שרומזים על התשוק' החמרית, אף שהיא הכרחית לקיום העולם להיות עבד עבדים ונכנע תמיד אל אחיו שם ויפת, ר"ל תחת יד תשוקות המועיל והטוב המוחלט הנרמזות במלות שם ויפת. ועתה אחר שנתישב זה וזכרנו מעט מהרב' מהתכונות הנכללות בינינו ומהפעולית הנקבצות בקבוצנו בצירוף מה שנזכר בפילוסופיא המדינית באלו הענינים המועילים מאד לידיעתנו. הנה בכל מה שכתבנוהו בשערים שעברו בכל מה שסופר מאבינו הראשון ושלשת בניו שהם היו תחלת יישובו של העולם הכולל וחקוי צורתו של קין יודע איפוא כי הוא עצמו אשר נעתק במה שסופר מנח ושלשת בניו אשר מהם הושתתו ב' העולמים שנית. כי הנה באמת נח הוא האדם שנמנו וגמרו עליו החכמים לאמר נוח לו לאדם שלא נברא משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו וי"א ימשמש במעשיו (עירובין י"ג.). כמו שביארנו כוונתם בשער שמיני. אמנם המעשים אשר ראוי שנפשפש בהם או שנמשמש בהם הם אותם אשר יורו עליהם שלש הבנים לפי מה שקראו בשמותם כל אחד ואחד על ענינו המיוחד לו. כי שם. הבכור למעלה זה שמו אשר יקראו יור' עליו שכתר שם טוב עלה עליו והיא אשר נמשח בשם ושמן טוב תחת שת הנברא בצלם אלהים. לאחוז בחלק השכלי הרודף אחר הטוב בהחלט אשר עליו נאמר טוב שם משמן טוב (קהלת ז'). אמנם חם והוא הצעיר במדרגה שמו מוכיח עליו שהוא הממלא מקום קין אשר חם לבבו ויותר מדאי אחר הערב בתאות הבהמיות אשר לאהבתם יבער כמעט אפו להרוג את הרועה המנהיג אותו והמגבילו בהם. והנה יפת הנה שמו יורה עליו שהיא אוחז בפעולת הראשון אבל שמיפה אותה בעצת השני והנהגתו והוא הוא ענין המועיל בעצמו. וכאלו חזר מעש' הבל לאיתנו. והנה נמצאו ב' החלקים האלה זה אצל זה להאחז יחד לתקן את אשר עותו החלק הג' ההוא הנוטה מהם אל קצה תאותיו. כמו שהיה הענין בעצי הגן שנמצאו עץ הדעת ועץ החיים סמוכים ומצרנים זה לזה כמו שאמרנו שם כי על הבחינ' הזאת אפשר שיכוין החכם באומרו טובים השנים מן הא' אשר יש להם שכר טוב בעמלם (שם ד') במה שיעזרו זה לזה בכל אותן ג' הענינים שזכרן שם באומרו כי אם יפולו וכו'. גם אם ישכבו שנים כו': גם אם יתקפו כו' (שם). והאחד יהי' זה הנפרד מהם המיוחס אל חם. והפירוש על זה האופן מובן במעט התבוננות אלא שמה שאמרנו בו בשער הקודם היא היותר ראוי מצד ויכוחו עם החלק הגדול שבהם אשר הוא ראוי לתוכחה עם סמיכותו אל מאמר יש אחד ואין שני כו'. כי הוא הבכור בלי ספק והנה זה הענין הנפלא מהעזר משני כחות אלו האחים והתחברם יחד להנצל מפחיתות האח הקטן והנבזה יורה על אמתתו וההישרה אל הודעתו מה שסופר ממעש' שהיה להם עם אביהם בזה. נאמר ויחל נח איש האדמ' ויטע כרם וישת מן היין וישכר כו'. וירא חם כו'. ויקח שם ויפת את השמלה כו'. ואמר כי כאשר נח איש האדמ' כלומר הנכנס תחת האדם הראשון חטא כאביו לנטות אחר חמרו ויטע כרם ושתה מיינו וישכר ויתגל בתוך אהלו. כי הנה חם בנו בא וראה אותו כי טוב הוא ובוחר בו ורוצ' להשתקע בענינו כי הראיות המוזכרות בענין הם על דרך ראיתי אני בלבי (שם ב' וה') רואה אני את דבריו (ראש השנה כ"ה.). ואמר כי בהשתוקקו לזה יצא חוץ למחיצתו ויגד לשני אחיו הנכבדים ממנו והוא ענין הפתוי. כי כמוהו יטעמו מכוס התרעלה גם שמריה ימצו ישתו. והם שומרים משמרתם ואומרים לא נשתה. ועתה ראה כמה הישיר הכתוב בהזכיר איך דקדקו מאד לעשות מעשה זה על דרך הצניעות תכלית מה שאפשר. דכתיב ויקחו את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו. וזה שהם שמו השמלה על שכמם והלכו כל גופם אחורנית אך כדי שיוכלו לכוין לכסות ערותו חזרו פניהם אחורנית כלפי אביהם לראות קצת גופו. וזה אופן מההבטה המצומצמת למה שרצו בה שאע"פ שירצו לפשט הראייה לכל מקום לא יכולו. ועל זה האופן יכלו לכסות ערות אביהם מבלי ראות ערות דבר. וכל זה הישרה עצומה למה שראו שיעשה מהפרישות המופלג כשירגיש אדם עצמו נוטה אל הקצה מהרוע כי אז טוב לו לישא על שכמו ועל חלקת צואריו עול הפרישות והסייג אשר הוא מסך מבדיל בינו ובין ערות אביו וינזר אחור ממה שכבר היתה בו ההתחלה. אמנם לפעמים יחזיר פניו לבד אל רצונו המאוה. אפס קצהו יראה לצורך החי וללקיחת קצת תענוג עד שימצא נהנה ונשכר וערות אביו לא יראה. והנה זה א"א לעשותו כי אם בהסכמת שני האחים קטן וגדול כי חבורם והסכמתם יחד הוא מה שנתיחד בכאן אל יפת כאשר אמרנו ולזה כאשר הקיץ נח מתרדמתו ונתעורר אל העצה הנכונה היוצאת מהסכמת שניהם אמר ארור כנען עבד עבדים יהי' לאחיו כי עם שהכח ההוא המיוחס אליו הוא הכרחי לחיי האדם לכדי חיותו אבל שראוי לו שיהי' כעבד נכנע משרת לעבודת אחיו ולשירותם ובמקום שקלל את הרשע ברך את ה' אלהי שם שהוא החשוב ונתנו לו גביר וכאלו אמר כי היותו על זה האופן מהעבודה והשירות בעצת השכל ותועלתו הוא עצמו מה שנתיחס אל יפת. ולזה אמר יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם. אמנם זה לא יהיה רק בשיהיה כנען עבד למו:

ובמדרש (שם פ' י"ב) קח מאתם באותה שעה היה משה מתירא ואומר שמא נסתלק' ממני רוח הקדש ושרת' על הנשיאים אמר לו הקב"ה משה אלו להם הייתי אומר שיביאו לך הייתי אומר שתאמר להם. אלא קח מאתם. מאתם היה הדבר הסכימ' דעתם לדעת עליונה. וכל זה אמרו חכמינו ז"ל לעורר לב האנשים לחשוב בהם מחשבות נכונות כפי הראוי לאנשים שלמים כאלה. ומזה באו הראשונים לתת להם טעם ורמז שכלי כמו שהביא ר"שי ז"ל (במדבר שם) מיסודו של ר' משה הדרשן שאמר קערת כסף בגמטריא תתק"ל כמנין שנותיו של אדם הראשון. שלשים ומאה משקל' על שם שהעמיד תולדות העולם בן ק"ל שנה. מזרק אחד כסף בגימטריא תק"כ ע"ש נח שהעמיד תולדות מבן ת"ק שנה שנגזר' גזרת המבול קודם תולדותיו עשרים שנה. שבעים שקל כנגד שבעים אומות. כף אחת כנגד התורה שנתנה מידו של הקב"ה. עשרה זהב כנגד עשרה הדברות. מלאה קטרת רמז לתרי"ג מצות קטרת בגימטריא תרי"ג בחלוף קוף בדלת בא"ת ב"ש. פר כנגד אברהם. איל כנגד יצחק. כבש כנגד יעקב. שעיר כנגד מכירת יוסף. בקר שנים כנגד משה ואהרן. אילים עתודים כבשים כנגד כהנים לויים וישראלים וכנגד תורה נביאים וכתובים. ומספר השלשה חמשיות כנגד חמשה חומשי תורה וחמשה דברות שבלוח הראשון וחמשה בלוח השני (ירושלמי שקלי' פ"ו). והנה כל אלו הם רמזים נכבדים שיערום בהם כפי ענינם בכללות תולדות העולם ופנות שבטיו ויתידותיו בכללות האומה הנבחרת. ושוב מצאתי במדרש במדבר רבה (פ' י"ג) שהשתדלו חז"ל לתת טוב טעם ודעת בכל אלו הקרבנות בכל אחד מהנשיאים מתחלף מחברו והאריכו בזה ואחשוב שראו על ככה מפני שלא נשתמש הכתוב בהם בזכרון הא' או השנים ולומר אחר כך ויעשו כן כל הנשיאים כמורגל בענינים כיוצא באלו. אלא שהזכירם בכל אחד בשוה כדי שתתבאר כוונת כל אחד בפני עצמה כמו שכן עשה במספרם להשוות חשיבותם. אמרו שם רבנן אמרין אף על פי שקרבן שוה הקריבו כלם על דברים גדולים הקריבו וכל אחד הקריב לפי דעתו. התחיל נחשון והקריב על סדר המלוכה במה שהמליכו אביו על אחיו והיה מסורת ביד חכמיהם וגדוליהם מיעקב אביהם כל מה שעתיד לאירע לכל שבט עד ימות המשיח. קרבנו קערת כסף אחת הקערה והמזרק כנגד מלכי בית דוד שעתידין לעמוד ממנו שמלכו בכיפה בים וביבשה. קערת כסף כנגד הים שהקיף את העולם ודומה לקערה. שלשים ומאה משקלה לפי שכשהקוה הקב"ה ביום שלישי של יצירה לימים במקום אחר קראם ימים. וימים בגימטריא מאה. בא שלמה והוסיף ים אחד שנאמר עליו (מלכים א ז׳:כ״ג) וקו שלשים באמה יסוב אותו הרי שלשים ומאה. ומזרק כנגד היבשה. שניהם מלאים וגו'. כנגד המנחות שהביאו לשלמה ועתידין להביא למלך המשיח. בלולה בשמן כד"א (קהלת ז׳:א׳) טוב שם משמן טוב. כף אחת עשרה זהב כנגד עשרה דורות מן פרץ ועד דוד (רות ד') שהיו מעשיהם נאים כריח הקטרת. פר איל וכבש כנגד אברהם יצחק ויעקב. ושעיר עזים וגו' כנגד דוד ושלמה. אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה כנגד ט'ו מלכים שהיו מן רחבעם עד צדקיהו מהם צדיקים גמורים מהם בינונים מהם רשעים גמורים. כיון שראה הקב"ה שהקריב על סדר האבות ושלשלת המלוכ' התחיל מקלס את קרבנו ואמר זה קרבן נחשון בן עמינדב וכזה וכזה דרשו על כל שבט ושבט בענינים המיוחדים להם בדברים האלה או הדומים להם כדאיתא התם: