קהלת ז:ב מחשבת ישראל: עקידת יצחק, חובות הלבבות ותורת העולה

^* תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי אחרי שבכתיבת אותיות ומלות התורה נתנה ההלכה להשמר מאוד שלא יחסר ולא יעדף אף אות אחת למען לא יפסל הספר כלו עי"ז, הלוא מזה יוכל לשפוט כל משכיל, כי אם בחומר התורה כן הוא, אף כי בצורתה, ר"ל בבחינת כל חקיה ומצותיה הרבים, שלא נוכל לחשוב שיהיה בהם דבר מה אך למותר, אשר לא יכוין לתכלית יקרה ונמשך מזה, כי גם מעשה המנורה כולה וכל חלקיה הפרטיים בלתי ספק רומזים אל רעיונים יקרים ונשגבים, ורק בבחינ' זאת אמרו חז"ל, כי נתקשה מרע"ה במעשה המנורה עד שגלה אליו הי"ת סודה, ולמען באר זאת כפי היכולת גם לנו קצרי ראות, יקדים הרב ז"ל ויאמר, יען כי בבחינת האמת וחכמת הי"ת יקדמו הסבות במעלה אל המסובבים, ע"כ צוה הי"ת להקדים במעשה המשכן וכל כליו, עשיית הדברים הרומזים על הסבות תחלה, ואח"כ, אותם הרומזים על המסובבים, אשר ע"כ, קדם מעשה הארון והכפורת אשר עליו שוכן כבוד הי"ת שהוא הסיבה הראשונה לכל הנמצאים לעשיית שאר הדברים, כמו שביאר הרב ז"ל בשער הקדום, אפס בבחינת האדם אשר בהשגתו הטבעית, ילך תמיד מהמתאחר אל הקודם, ר"ל מהמסובב אל הסיבה (עיין ביאורי לשער י' ושער מ"ה) צריך שיפגע תמיד בבואו אל הקודש תחילה בדברים הרומזים על המסובבים, ואח"כ ברומזים אל הסיבות, כי בבואו אל החצר החיצונה יפגעהו מצד אחד מזבח העולה, אשר תעודתו להקריב עליו עולה ומנחה להתם פשע ולכלא חטאות היחיד והצבור, ומצד אחר הכיור וכנו לרחצה, אשר מכל זה יבין וישכיל כי אין לבוא אל היכל המלך הפנימי הרומז אל השגת השלמות הנפשיית בלבוש שק כאחד הפחותים מעמי הארץ ובגדים צואים, כי אם לרחוץ בנקיון כפיו ולהסר מעליו תחילה כל חלאת המדות הרעות והמגונות, וגם ע"ז ירמוז מאה"כ "בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו" כי האיש אשר יערב לגשת אל הקודש פנימה, ר"ל להשגת העיונים הרוחניים והאלקים, מבלי אשר טהר נפשו תחיל' למדי להסיר ממדותיו כל סיג וחלאה, הלוא יקראהו אסון, כאותו שאחז"ל ממנו (בחגיגה י"ד ע"ב) שבהכנסו לפרדס, ר"ל, לדרישת וחקירת העיונים האלקיים, הציץ ונפגע, ורק אחרי טהרתו בחצר החיצונם יוכל לבוא אל הקודש פנימ' אשר שם המנורה הרומזת לא לבד על החכמה בכלל, אשר סעיפיה וראשי' מתחלקים לשבעה חכמות, כמאה"כ "חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה", (כי הנה ידוע שהקדמונים חלקו החכמה האנושית לשבע' מחלקות הלא הן חכמת המדידה והחשבון המדברת על גודל כמות ומספר הדברים, חכמת הטבע, המדברת על מהות ותכונות כל הדברום הטבעיים, מכוכבי שמים וכסיליהם והררי עוז הרמים והנשאים, עד גרגיר חול, והאזוב אשר בקיר, והרמש הזוחל על הארץ, חכמת ההגיון, המלמדת לאדם לחשוב מחשבות עיוניות כראוי, ולעשות הקשי ומופתי שכל אמיתיים, חכמת מה שאחר הטבע, המדברת על מהות ותכונת נפש האדם וכוחותיה, מהות המלאכים ותארי הי"ת, החכמ' המדינית הכוללת גם חכמת המדות, המלמדת לאדם להנהיג נפשו וביתו, והמדינה והאומה אשר הוא שוכן בקרבה או מושל עליה, כראוי, חכמת הניגון, המלמדת לאדם לחבר כראוי קולות הפה, או קולות כלי השור להיות מסכימים יחד באופן שיערב לאוזן השומע, חכמת הדיבור השיר והמליצה, המלמדת לאדם איך ידבר, ישיר וימליץ כראוי למען מצוא חן בעיני שומעיו ולהכניס דבריו בלבם.) כי אם גם בפרט רומזת המנורה על התורה האלקית, כי הקנה האמצעי הנצב על קו ישר, יורה על כונתה בכלל, שהיא להדריך את האדם בדרך הישר, כמאה"כ "כי נר מצוה" וכו' ומאה"כ נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי וששה קנים היוצאים משני צידיה, רומזים אל ששה כונות חלקיות העוזרות להשלים הכונה הכוללות הזאת, (עד שתדמה בזה אל השמש שהוא המאור הגדול והעיקרי, וסביבותיו ששה כוכבי לכת העובדים עבודתו ושומרים משמרתו, אשר על כל זה ירמוז המשורר (תילים י"ט) באמרו תחילה מהשמש "והוא כחתן וכו', ואח"כ" תורת ה' תמימה" וכו' כמו שהולך ומבאר הרב ז"ל,) ושלשה הקנים אשר מצדה השמאלי רומזים אל כח החמרי ר"ל שכל המעשיי באדם, אשר ראוי לו, כי על פי שני שרי צבאיו, הרצון והבחירה, ירצה ויבחר בשלש אלה, הא' להרחיק מכל מדה תכונ' ופעול' רעה, כעושק גזל שנאה רכילות נקימ' ונטירה, והב' לבחור במדות ופעולות טובות, כרחמנות וחנינה על זולתו, והטבתו כפי היכולת לאחרים, והג' לעשות שאר המצות התוריות, אף אותן אשר לא יחייבן השכל, כמצות ציצית תפילין ומזוזה ושמירת המועדות, ושלשה הקנים אשר הם לצד הימין רומזים על השכל העיוני באדם, אשר עליו החוב להשריש בקרבו שלש אלה, הא' לירא' את ה' בכל לבבו, הב' להאמין בשכר ועונש גופניים הבאים לאדם לרוב כבר פה עלי ארץ חלף מעשיו הטובים והרעים, והג' להאמין בשלמות הנפשית אשר יקנה האדם לו בשמירתו מצות אלקיו שהיא השכר העיקרי והיותר גדול המגיע לאדם, ושם קנים משורש קנה, יורה בצדק על ששה תכונות וקניני שכל המעשיי והעיוני האלה, שהם כלים חלולים ובעלי בית קבול, והכפתורים שהם גופים בולטים, ויוצאים לחוץ מגוף המנור', והפרחים, המורים על צמיחת דבר חדש ממה שהיה כבר, שלשתם אלה יורו, כי החפץ לקנות חכמת התורה יצטרך תחילה ללמוד ולקבל בלבו דברי זולתו המורה אותו, ואח"כ ילמד לזולתו ויוציא חכמתו החוצה לאחרים, ועי"ז ימציא חדשות להבין דבר מתוך דבר ע"ד מאחז"ל "הרבה למדתי מרבותי, ויותר מחבירי, ומתלמידי יותר מכולם" (ועיין רמב"ם פ"ה מהל' ת"ת), ויען כי המנורה רומזת על התורה האלקית בכלל נסמך אליה השולחן עם הלחם הפנים אשר עליו, כי הלחם שהוא המאכל והמזון הגופני לאדם, רומז על התורה שהיא המזון הרוחני לנפש, ושש חלות אשר במערכת האחת רומזות על ה' חומשי התורה, ותורה שבעל פה שהיא אחת בבחינה כללית, ושש חלות המערכת השני', רומזת על חלקי התורה שבעל פה הפרטיים שהם ששה סדרי משנה. - כבר דברנו בענין המנורה הטהורה בכלל שאר הכלים הנוראים מה שהיה נאות על פי הדרך שדרכנו בשער הקודם. אמנם כבר העירונו בה שלא יספיק הדבור ההוא לתת טעם אל כל מעשיה ודקדוקיה ושראוי ליחד עליהם הדבור. וזה במה שנתבונן כמה הקפידה החכמה האלהית במעשה המנורה תבניתה וצלמה וזאת קומתה וצורתה כי מלבד היותה קנה אחד באמצע ושלשה קנים יוצאים מצדה האחד ושלשה מצדה השנית כמו שביארנו הנה יש עוד לעיין ולא מעט בהמצא שמה שלשה מיני ציורים מתחלפים גביעים כפתורים ופרחים. וכן היות שלשה גביעים משוקדים בכל קנה וקנה כפתור ופרח כפתור תחת שני הקנים ממנה מלבד מה שהיו במטרה עצמה גביעים כפתורים ופרחים. שכל אלו הענינים לא יאמן שבאו בתורת האלהית במקרה וכאשר הזדמן כי אות אחת מכל הספור הזה אם תהיה פסוקה או בלתי מוקפת גויל הס"ת כלו פסול (מנחות כ"ט:) וחלילה ליוצרנו שיצוה לכתוב בתורתו התמימה כל זאת ההקפדה קודם מעשה ובשעת מעשה מדמיונות האנשים אשר יכוונו בהם ליופי לא זולת. ובדין היה באמת שיתקשה משה במעשה המנורה עד שיגלה לו סודה בלי ספק. וקשה עוד כי במצות בהעלותך את הנרות וגו' ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה וגו' וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרח' (במדבר ח׳:ד׳) כי מה ענין מעשה המנורה אצל ההדלקה ועוד מהו אומרו (שם) כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה מי הוא העושה ולמה יזכיר זה. ועוד מה שאמרו ז"ל (ספרי פ' בהעלותך) מגיד שבחו של אהרן שלא שנה מה קושי יש בהטבת הנרות שהיה לו לשנות והלא כל הכהנים כשרים בה. ועוד מה שנמצא במדרשות (תנחומא בהעלותך) והביאה הרמב"ן ז"ל שם א"ל הקב"ה לך אמור אל אהרן אל תתירא לגדולה מזו אתה מוכן הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגין אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלים לעולם. כי כמו שהקשה הוא ז"ל שם בהבטל הבית הכל בטל ומה שתירץ הרב ז"ל שעל צרות חנוכה היו אומרים הוא רחוק שיתישב דעתו במצוה קלה מדברי סופרים תחת העבודה הגדולה ההיא מה שלא נתיישב בכל העבודות שעשה קודם בשמונה ימי המלואים ובעבודות כלן שהיו בידו. לכל זה אני אומר שראוי ומחוייב שיצורף אל העיון הראשון עיון או עיונים אחרים בהם יתיישב דעת השומע והמשמיע בכמו אלו הענינים הנפלאים. ואומר כי עם היות שהתורה האלהית זכרה אלו הענינים הנפלאים שנזכרו בשער הקודם לפי טבעם וסדרה אותם מהקודם אל המתאחר כמו שהם ידועים ומסודרים אצל חכמתו ית' שהוא הסבה ראשונה לכל ב"ה. הנה הוא מבואר שהגעת האדם אליהם אינה על זה האופן רק ענינו הוא בהפך לפי שצריך להתחיל מהקרוב אליו ראשונה ולעלות מהמתאחר אצל הטבע אל הקודם עד שיעלה אל מעלת הנבואה כי אז תגיע מחשבתו וידיעתו בהם דרך ירידה כענין שנאמר בו יתברך (בראשית י״ח:כ״א) ארדה נא ואראה וגו'. (שם י"א) הבה נרדה וגו' וכמו שנאמר במראה הסולם (שם כ"ח) עולים ויורדים בו וכאשר יתבאר במקומו. והנה יתכן זה כשיושקף בזה הענין הנכבד דרך מבוא הבית הגדול והקדוש הזה מן המחיצה הראשונה אל הבית התיכון וממנו אל קדש הקדשים וזה כי כבוא עיון האיש הנלבב אל החצר החצונה ויתבונן בענינה ובמעשים אשר יעשו בה אשר כלם מכוונים להתם פשע ולכלות חטאות הצבור והיחיד. הנה הוא יתן אל לבו כי אין לבא אל שער המלך והוא לבוש בגדים צואים מהמדות הרעות והתכונות הפחותות הבהמיות המטרידות מכל שלמות וכי הוא מחוייב להפשיטן ולהסירם מעליו ולכלותם מהר. כאשר נתאכלו שם על המזבח החצון כל גופי אלו הבעלי חיים הדומים אליו בזה לפי שהם המחטיאים האנשים והמרחיקים אותם מהצלחתו. ואחרי כן ישתדל ללבוש בגדי נקיות וטהרה כאשר היו שמה מי כיור לרחצ' כי זה מה שיכליל לסור מרע ועשה טוב (תהילים ל״ד:ט״ו) המחוייב קדימתו למעלת העיון כי הבא אליו זולת זה יציץ ונפגע וכמו שאמר (שמות ל׳:כ׳) בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו. אמנם אחרי התקון הזה כבר יהיה לו רשות לבוא לבית המקדש הוא ההיכל אשר שם כלי הקדש הנזכר מנורה בדרום ושלחן בצפון (יומא כ"א:) על דרך שאמר החכם חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה (משלי ט'). כל החכמים הסכימו שהחכמה כלה אחת היא כמו שהבית הוא בנין אחד בכללו. אלא שנחלקה לשבעה חלקים למספר חלופי הנושאים אשר יתחלקו אליהם מיני דרושים עד שלזה יקראו שבע חכמות וכמו שאמר (שם) שלחה נערותיה תקרא וגו'. וזה ענין המנורה בעצמה כי כלה אחת מקשה אחת היא ונחלקה לשבעה קנים. האמנה כי היותר נכון הוא שירמוז החכם במאמריו אלו אל התורה האלהית שכך ענינה ושתהיה היא גם כן הוראת המנורה הטהורה אשר בהיכל על דרך שאמר החכם (שם ו') כי נר מצוה ותורה אור כי מפני שהוטלה עליה הנהגת האדם והישרתו להדריכו באור אמתתה היה ענינה להיות הקנה האמצעי רומז אל כללות כוונתה והששה קנים מפה ומפה מיוחסים אל כוונות חלקיות נפרדות אשר בהם תושלם אותה הכוונה עד שתהיה בזה כמנורה העליונה אשר בשמים. השמש שהוא הקנה האמצעי הוא אשר עליו הוטל עקר ההנהגה וששה כוכבי לכת שלשה מפה ושלשה מפה הם עוזרות ומשרתות לשלמות הכוונה אשר כתבנו בשער שעבר. והנה זה הענין בעינו כוונו וסדרו המשורר בדמותו וצלמו במזמור השמים מספרים (תהלים י"ט). כי אחר שזכר הנהגת העולם ע"י מנורת צבא השמים ואמר כי השמש הוא העקרי בכלם והשאר כאלו הם עובדים עבודתו ושומרים משמרתו כי על זה אמר והוא כחתן יוצא מחופתו וגו' כי החתן ודאי כך ענינו הוא העקר כמלך בגדוד ושושביניו הולכים מימינו ומשמאלו. אמר כי כן הוא התורה האלהית מנורה טהורה על זאת התמונה עצמה ואמר. תורת י"י תמימה וגו' עדות ה' נאמנה וגו' פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה וגו' יראת ה' טהורה וגו' משפטי ה' אמת וגו' הנחמדים וגו'. והנה הפסוק הראשון הוא הקנה האמצעי שבה כלומר עקר הכוונה ותכליתה והוא השבת הנפש אל מקום נצחיותה אשר א"א זולתה אמנם יחלקו כוונתיה לשני חלקים ראשונים. הראשון אל השמאל אשר ענינו עם הכח החמרי. והשני אל הימין אשר ענינו עם הכח השכלי. וכל אחד מהם נחלק לשלשה חלקים נפרדים. והנה עם זה יהיו שלשה מפה ושלשה מפה והיא לבד. והנה להיות החלק החמרי נבדל מטבעו מכל שלמות עד שיהיה זר וקשה אצלו כענין רועה בקר או עובד אדמה שלא יצייר בלבו יוכל להצליח למלוכה יועיל מאד לזה החלק התוריי ההגדיי אשר אמר עליו עדות ה' נאמנה בהעיד מהצלחת אבותינו הראשונים והשתלשלות זרעם אחריהם אשר כל זה מורה שאין מחיצת החומר מפרדת בין האדם ובין שלמותו. ולזה אמר בראשון משלשה קני השמאל עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. והנה שהרצון והבחירה אשר בכח המתעורר הם שרי צבאות של זה החמר וכבר קדמו להם תכונות רעות ומדות פחותות וראוי להחליפם ולהמיר אותם רעות בטובות לזה הוצרכה התורה להפריד חלק מחלקיה והוא הבא על המצות המידותיות בהרחקת העושק והגזל והשנאה והרכילות והנקימה והנטירה ורבית כמו אלה גם לקבוע מדות טובות כהטבת הזולת והרחמנות והחנינה בכל מה שיבא הצורך עד שיהיו המדות הטובות בהם בטבע ובקנין ואל זה החלק קרא המשורר פקודי ה' ישרים משמחי לב מפני שהוא מבואר שקניני המעלות הם נתנים לו לאדם בתורת פקדון אשר הפקד אתו להשתמש בו בעת צורכו ואז הם משמחות לבעליהן ולא באופן אחר שכבר נתבאר אל החוקר שהשמחה היא האות והסימן אשר יורה על הקנין השלם. וכמו שאמר הכתוב (דברים ט״ו:י׳) נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כמו שיתבאר במקומו. אמנם לפי שכבר יאות אל זה החלק החמרי אחרי הכבס והטהר על זה האופן לקבל עליו עול המצות התוריות בדברים שבינו למקום כענין ציצית תפילין מזוזה ופסח וסוכה ולולב וכיוצא בו אשר יוכל בהם לפקוח עיניו על תכליתו האחרון אחר שלא היה ענינם מועיל אל החיים הזמניים. וזה מה שאמר עליהם מצות ה' ברה מאירת עינים ואלה הם שלשה קני מנורה אשר מצדה השמאלית. אמנם השלשה אשר לימינה אשר הוא החלק השכלי הענין הראשון והיותר מיוחד הוא החלק אשר אמר עליו יראת ה' טהורה כי זה מה שיחוייב מההשכלה בו יתברך ומהשגת נוראותיו כי סוף כל מה שנאמר באברהם (בראשית כ״ב:י״ב). עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וגו' ואמר הוא יתברך (דברים ה׳:כ״ו) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי. ומזה הענין באו כמה מצות בתורה (שם ו') מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' את ה' אלהיך תירא וגו' כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו' האל הגדול הגבור והנורא. ושלמה אמר (קהלת י״ב:י״ג) את האלהים ירא ומצותיו שמור כי זה כל האדם. ואמר עומדת לעד בהשאר השכל. והענין השני אשר ראוי לישרו אליו הוא אמונת השכר והעונש כי לא יפול ברשת הפילוסופים האומרים כי מרוב רוממותו אינו מסדר אלו העמנים השפלים כי לזה סמך משה לשם (דברים י׳:י״ח) עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם וגו' ולזה ייחדה התורה החלק אשר תספר מכל האנשים המורדים והפושעים אשר הביא עליהם משפט כתיב כענין דור המבול ודור הפלגה ואנשי סדום ומצרים אנשי המדבר קרח ועדתו ורבים זולתם אשר על כלם אמר משפטי ה' אמת צדקו יחדו לומר כי המשפטים צדקו יחדו עם המרדים כמו שאמר במצרים (שמות י״ח:י״א) כי בדבר אשר זדו עליהם וזה מה שיורה על עוצם ההשגחה המוטל על השכל להשכילו. ועוד יש להישיר זה החלק אל ההצלחה הנפשיית המיוחדת אליו והוא תכלית הכל אשר עליו נאמר ראשונה תורת ה' תמימה משיבת נפש אשר לזה החלק ייחדה התורה החקים אשר המקיימים לא יקוה מהם תועלת אחר זולת זה. וכמ"ש המשורר (תהילים קי״ט:ל״ג) הורני ה' דרך חקיך ואצרנה עקב יאמר שטבע שמירת אלו החקים הוא לשכר הכרוך בעקבם לעו"הב. ולזה אמר (שם) נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב. ולזה אמר על זה הקנה השלישי מהמנורה הנחמדים מזהב ומפז רב וגו' גם עבדיך נזהר בהם בשמרם עקב רב. לומר כי החקים בייחוד וכל שאר המצות הם ענינם נחמדים מאד מצד מה שישיגו עושיהן בהם מיד התועלת והערבות המגיעים מזהב ומפז ומהדבש ונופת צופים. אמנם גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב שהוא ההצלחה הנפשיית המכוונת מהן כמו שכתבנו בפרש' משפטים שער מ"ו. והנה על זה האופן היתה התורה האלהית מנורה טהורה מאירה אל עבר פניה ואשרי הזוכה להעלות נרותיה כתקנן כי הנה היא מצוה תמידי' לא תסור לעולם כי על זה היה מתפלל בסמוך שגיאות מי יבין מנסתרות נקני גם מזדים חשוך עבדך וגו'. וכבר יצדק על זה מאמר חז"ל מלמד שבחו של אהרן שלא שנה כי כמרא' אשר צוה ה' את משה כן עשה את המנורה. וזהו מה שסדר סמוך אליה השלחן הטהור כמ"ש החכם (משלי ח') אף ערכה שלחנה כי שם מערכות לחם הפנים הוא הלחם אשר נתן ה' לאוכל' ליושבים על שולחנו המראה בתורה פנים מאירים וצוחקים פנים נוראים תמידים. והיה הערך האחד שש חלות (ויקרא כ"ד) כמספר חמשה חומשי תורה ותורה שבעל פה לחלק אחד. ושש חלות המערכת השנית כנגד שתא סדרים שאליהם תחלק תורה שבעל פה. ומספר העשרונים שבהם ארבע ועשרים ספרים שיש בתורה שבכתב ועליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע. ואולם לפי מה שאמרנו המנורה הטהור' תרמוז אל חכמת התור' האלהית בכלליה וחלקיה הכוללים כל החכמות כמו שכתבנו בשער מ"ו הנה מהראוי שצורתה ותכונת' בכל חלקי פרטיה ועניניה אשר זכרנו אותם ראשונ' תרמוז אל נושא זאת החכמ' והתורה ושלמותה הוא המחוייב לרדוף אחריה עד השיגה ואופן השגותיו ודרך הגעתן ממדרגה למדרג' וענין השתמשו בכחותיו הנפשיות המעשיות והעיוניות אשר זה לעומת זה עשה האלהים להאיר אל פני השכל עצמו. ואמנם צורת המנורה תבנית' וכל מלאכת' לעבודת' זאת תורת האדם השלם שחכמתו תאיר פניו כמ"ש החכם (משלי כ׳:כ״ז) נר ה' נשמת אדם שעל הדרך הזה אמר המליץ (בחינות עולם פ' ט"ז) התורה והאדם חבורם הוא נר ה' בארץ. וכמו שהשלמנו הענין בשער מ"ד. ולפי שנתקיים זה השם אל האיש השלם קיום שכלי מבואר. הנה כאשר ראה זכריה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה וגו' ושאל אל המלאך הדובר בו ואמר מה אלה אדוני (זכריה ד׳:ב׳) באה לו התשוב' בתמי' וכדמות גערה ואמר הלא ידעת מה המה אלה זה דבר ה' אל זרובבל בן שאלתיאל. כי בנקל היה לו להשכיל מזה כי האיש ההוא המתואר במנורה באלו המראות יצליח למלוכה לא בחיל ולא בכח כמו שראה המנור' ההיא מאירה ומסתפקת מעצמה מהזתים אשר עליה ולא תקוה לאיש ולא תיחל לבני אדם. ואחר ששמה מורה על מהותה מסכים אל מה שאמרנו הנה הוא מבואר שחלקי' גם כן יורו על משיגים ממשיגיו. וזה כי ענין הקנים יורה קנין דבר מהוראת השם הקרוב שנאמר (משלי ד׳:ז׳) קנה חכמה קנה בינה ובכל קניניך קנה בינה. והגביעים ירמזו אל הקבול והשמיעה כמו שהם צורת כלים מקבלים ומחזיקים הדבר הנתון בתוכם. והכפתורים יורו על הגלות והראות ענין כמו שהם בשמים בולטים ונראים סביב הדבר שנעשו לו למראה. והפרחים הוא סימן הצמיח' מהדבר אשר לא היה מתחל'. ואחר שנתבארו כל אלו הגבולי' הנמצאים בה ראוי לכוין אל ענינה בצירוף מה שקבלו חז"ל משיעור קומת' ותוכן מעמד הגביעים והכפתורים והפרחים הן בגוף המנורה הן בקני' אשר לא באו ענינים אלו מפורשין בשיעורן בכתוב ^*ותחילה וכו' ר"ל כי שיעור קומת המנורה הרומזת על האדם השלם היתה בעבור זה י"ח טפחים כשיעור קומת גוף האדם הבינוני וכמנין חי, יען כי רק השלם האמיתי המתבונן בדרכי הי"ת, ופועל פעולת תעודתו עלי ארץ כראוי בשם חי אמיתי יקרא, (עיין ביאורי למעל' דף קמ"ח ע"א ובשער מ"ח הקדום) כמאה"כ "חי חי הוא יודוך", ועליו רומזים גם דחז"ל "תמני סרי אלפי פרסא הוי דרא קמא" כי בעבור היות האדם המדבר שהוא המדרג' הרביעית בכל הנמצאים התחתונים, שהם דומם, צומח, חי, מדבר דומה בזה למספר האלף שהוא ג"כ המדרג' הרביעית מהמספרים, שהם האחדים, העשרות המאות האלפים וכו' ע"כ כנו האדם השלם שהוא החי האמיתי בשם י"ח אלפי, ואמרו ממנו שהוא וכל הדומים לו הם הדור הראשון הרואה פני עליון, ומכיר אמיתתו יותר מכל שאר בני אדם זולתם, ומהם אמרו ז"ל "דמסתכלי באספקלריא המאיר' ועיילי בלא בר" ר"ל בלי רשות בגבול האמת, והם בני עליה המעטים, כי מספר י"ח רומז רק על אדם חי אחד, שהוא סימן המיעוט, ומספר ל"ו שהוא הכפל מי"ח, אשר עליו רומז מאה"כ "אשרי כל חוכי לו" מורה על מספר רבים, כי מיעוט רבים שנים, כי מספר השלמים האלה אשר הם ממדרג' שניה "דמקבלי אפי שכינתא בכל יום, ומסתכלי באספקלריא שאינ' מאירה" הם רבים יותר, כי כל עדת ישראל מקבלי התורה קדושים, ובתוכם ה' אשר יכירו וידעו כולם אם מעט ואם הרבה, ומהם אמרו ח"זל ג"כ "הא דעיילי בבר" ר"ל שצריכים רשות והכנה להכנס אל העיון האלקי. ותחלה נתעורר אל שיעור קומתה אמרו (מנחות כ"ח:) שהוא י"ח טפחים שהוא שיעור קומת האדם הבינוני. וגם הוא כמספר י"ח לומר שהחי המאיר המזהיר חוייב להמשך אל הענין אשר תרמזנו צורת המנורה הזאת. כמו שאמר (ישעיהו ל״ח:י״ט) חי חי הוא יודך כמוני היום. ואמר (ד"ה א' י"א) בן איש חי רב פעלים. (קהלת ז׳:ב׳) והחי יתן אל לבו ולדעתי בלשון הזה נשתמשו חז"ל כמו שאמרו במסכת סוכה בפרק ד' (מ"ה:) ובמסכת סנהדרין בפרק חלק (סנהדרין צ"ז:) א"ר חזקיה א"ר ירמיה בשם רשב"י ראיתי בני עליה והנם מועטים אם אלף הם אני ובני מהם ואם מאה הם אני ובני מהם ואם שנים הם אני ובני מהם ומי זוטרי כולי האי והאמר מר תמני סרי אלפא פרסא הוו דרא קמא דקב"ה שנאמר (יחזקאל מ״ח:ל״ה) סביב שמנה עשר אלף לא קשיא הא דאסתכלי באספקלרי' המאיר' הא דמסתכלי באספקלר' שאינ' מאיר' ודאסתכלי באספקלרי' המאיר' זוטרי כולי האי דקאמר אם ב' הם והא אמר אביי לא פחות עלמא מתלתין ושתא צדיקי דמקבלי אפי שכינתא כל יומא שנאמר (ישעיהו ל׳:י״ח) אשרי כל חוכי לו ל"ו בגמטריא הכי הוו לא קשיא הא דעיילי בבר והא דעיילי בלא בר. הנה כי באמרם תמני סרי אלפי פרסא הוו דרא קמא יראה שהוא שוה לאומרם שהחי המדבר הוא המדרג' הראשונ' אשר יראו בפני שכינה כי הנה השמנה עשר הוא מספר החי כמו שהשלשים ושש אמרו שהוא מספר ל"ו והאלף הוא סימן למדבר שכן הוא המדבר מדרגה רביעית בנמצאות כמו שהאלף היא מדרגה רביעית במספר. אמנם אמר שהחי מדבר בכלל הוא מתראה באספקלריא שאינה מאירה. והנה רבים מאד בערך העם ההולכים לאור התורה האלהית הנתונה על ידי אספקלריא המאיר' וכל בני התורה הם מסתכלים בה אם מעט ואם הרבה וגם בהם יש כתות יש דלא פחות עלמא מהם מל"ו אבל עילי ברשות ויש בני עליה מועטים דעילי בלא רשות הנה שמספר הזה הוא יורה בדרך המשל על הענין אשר רצינו אליו מקומת המנור' ^*והנה כאשר תכה ר"ל כאשר תכפיל, מספר י"ח במספר ד' היסודות יעלו ע"ב כמספר שנות רוב בני אדם שהם שבעים או מעט יותר, והנה כאשר תכה מספר הי"ח במספר היסודות הארבע' אשר מהם נבנה האדם החי הנה יעלו לע"ב והוא מספר שני חיי האדם על דרך קירוב וכמו שאמר (תהילים צ׳:י׳) ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו' ואם תוציא הבזך של הפתילה ישארו מדוייקים. ודומה לזה מצאתי כתוב חמשה חומשי תורה כנגד המנור' נאמרו. בראשית שבעה תיבות כנגד שבעה נרות ואלה שמות י"א תיבות כנגד י"א כפתורים. ויקרא ט' תיבות כנגד ט' פרחים. וידבר י"ז תיבות כנגד גבהה של מנורה שהיא י"ז טפחים ומשהו ואף על פי שבמנחות חשיב להו י"ח כיון שהאחרון חסר לכך לא נכתבה תיבה. אלה הדברים כ"ב כנגד כ"ב גביעים ע"כ. הנה הדברים הם ערבים ומתוקים ותומכים ידנו במה שאנו בדרכו וככה היא צורתה דרך גדול' וצמיחתה ^*הנה חז"ל וכו' ר"ל כי ע"כ היו למנור' עפ"י דחז"ל שלשה רגלים בתחתית', להורות כי התחלות, כל אדם כהתחלות כל הווה ונמצא הן ג' הא' החומר אשר ממנו יתהוה, הב' הצורה אשר יקבל, והג' העדר הצור' הקדומה והפרד' מהחומר, ד"מ העשב אשר תאכל הבהמ', הלא רק אחרי העדר צורת הצומח ממנו, יוכל להעשות מזון הבהמ', אשר ממנו יתהוו הלחיות השונות, המשתנות אח"כ להיות חלקה הבע"ח, הזה הניזון ממנו (ובעבור היות ההעדר הקדום סיבת כל הויה, יבוא ג"כ ההעדר אחר כל הויה טבעית, עד שנוכל לומר שההעדר וההויה אחוזים ודבוקים יחד, עד שיבואו תמיד זה אחר זה, ד"מ צורת הדומם תעדר תחילה מחלקי עפר והמים אשר יכנסו אל תוך הצמח. ויקבלו צורת הצמח בהעשותן חלק ממנו, ובאכול הבע"ח הצמח, תעדר ממנו צורת הצמת ויקבל צורת החי בהעשותו חלק ממנו, וכן באכול האדם בשר החי, תעדר ממנו צורת החי ויקבל צורת האדם על ידי שיעשה חלק ממנו, ובמות האדם תעדר צורתו ויקבל צורת החי בהעשותו רמה ותולעה, וכאשר ייבשו ישובו לעפר, ואח"כ יקבלו עוד צורת הצומח, וכן הולך הדבר כל ימי העולם) ולהורות על שלש אלה באדם דרש ר"ע, לחזק דברי עקביא בן מהללאל (רפ"ג דאבות הסתכל וכו' על הכ' "וזכור את בוראך" (עיין ילקוט קהלת י״ב:א׳) בארך, ר"ל החומר שלך שהוא מטיפה סרוחה, "בורך" ר"ל ההעדר האחוז בעקב חיי הבלך עלי ארץ בבואך אל הקבר מקום עפר רמה ותולעה "בוראך" ר"ל צורתך כי בצלם אלקים ברא אותך אשר ע"כ גם אתה עתיד ליתן דין לפניו. - הנה חז"ל אמרו (רמב' ה' בית הבחירה פ"ג) שהיו לה בתחתיתה שלשה רגלים והנה הם רמז שלשה התחלות אשר ביארם החכם שהם התחלות כל הווה. החומר וההצור' וההעדר אשר זכרם רבי עקביא באומרו (רבות קהלת ר"פ י"ב) וזכור את בוראך בארך כמו שיבא במקום אחר ולמעל' מהם השדה שהיא כמו תיבה לרמוז כי מן התחלות האלו האדם בא לעולם שכן העולם נקרא בלשון חכמינו ז"ל אכסדרה ושדה כדאיתא במסכת בתרא (כ"ה.) ומתוך השדה ההיא יוצא פרח הוא הפרח הראשון אשר עליו נאמר עד ירכה עד פרחה והיא הצמיח' הראשונ' אשר בפעולות החיוניות אשר בו יתחיל האדם לבחור בטוב ומאוס ברע כמו שאמר (ישעיהו ז׳:ט״ו) חמאה ודבש יאכל לדעתו בחור בטוב וגו' וזה מה שימשך לו עד תכלית שתים עשרה שנה כי אם אמרו (אבות פ"ה) בן ה' למקרא וכו' הכל הוא במקר' ובהכרח. ולזה היו ברגלים ובשדה ובפרח שלשה טפחים אשר בהכאה הד' הם י"ב. אמנם מתחלת שנת שלש' עשר ואילך כבר יחל רוח י"י לפעמו ולהביאו לכלל מצוות להיותו מעלה על לבו שיש שלמות אחר ותכלית יותר נכבד למציאותו מאשר חשבו עד הנה. אבל לא יתחזק בו זה הענין עד הגיעו לכלל העשרים. וזה מה שאמרו ז"ל (שבת פ"ט:) שבית דין של מעלה אין עונשין כי אם מעשרים ואילך. ולענין זה היו בקני המנורה סמוך לפרח התחתון הנזכר שני טפחים חלק (מנחות כ"ח:) רמז לח' שנים עד תשלום העשרים שבהם האדם חלק מהמעשים הנאותים עם שכבר צמח בו סימן טהרה כמו שאמרנו. ואולם כאשר עברו עשרים שנה והתחיל שנת עשרים ואחת אז כבר בא לכלל שמיעה וקבלת הלמוד והמוסר שיעור שיראה ממנו ולחוץ. ולזה היו שם בסוף כ' ותחלת כ"א טפח שבו גביע כפתור ופרח (שם). וכבר אמרנו שהגביע הוא סימן הקבול. והכפתור והפרח הם מורים על הראות בו פריחת השלמות וצמיחת בשיעור יותר גדול מהראשון. אמנם היו אחר הגביע והכפתור והפרח שני טפחים אחרים חלק שהם שמנה (שם) שנים אחרים שעומד בהם על ענין אחד כי עד הגיעו לכלל שלשים לא יבואו מעשיו מסודרים ע"י בישול וכ"ש בהגיעו לשלשים ושנים כי אז יקנה לב לדעת לפעול פעולו' השכל אם מהעיוניות אם מהמעשיות על אופן יותר נאות. ולזה אחר שני טפחים אלו החלקים היה הכפתור הראשון שבו יתחילו לצאת הקנים שלשה מפה ושלשה מפה כי אז באמת יתחזק לעורר ולזרז כחותיו השכליות והחושיות להתיחד לעבודת השכל ולשאת משאו לכלם יחלוק לאיש מנת חלקו וכוסו כפי מה שכוון מהבורא יתעל' ביצירתו. ^*ואולם וכו' דעת החוקר היא, כי שכל האדם יחלק לשנים, הא' שכל המעשיי, המשתדל רק בהנהגת נפשו, ביתו, ומדינתו, והב' השכל העיוני החושב רק מחשבות עיוניות להכיר האמת, ולהבדיל בינו ובין השקר בענינים שכליים, ולכל אחד משני אלה יש ג' כחות, כי השכל המעשיי צריך לדעת תחילה ההנחות הנימוסיות בכלל, והכשרון הזה, הוא כחו הראשון, וכאשר יגדל ותתחזק תבונתו יקנה כחו וכשרון שני, והוא להבין ולהשכיל גם טעמי ההנחות האלה למען ידע גם על נכון האופן, איך ישתמש בהם תמיד בכל מקרי פרטי אשר יבוא לפניו, ויהי' צדיק אמיתי, בשפטו כל דבר לפי יחס מקומו וזמנו (עיין מזה למעל' בביאורי לשער מ"ג ושער מ"ו בד"ה עין תחת עין,) אפס בכח שני זה יוכל רק להשקיף בענינים פרטיים, לדעת מה שיעשה בגבול פעולתו, לשחר טובת נפשו ביתו ובני עירו, אשר בחברתם הוא שוכן תמיד, אבל כאשר יתחכם יותר ידע ג"כ להשקיף ולהתבונן על עניני המדינ' או האומה בכלל, להנהיג אותה באופן שיסכים כפי האפשרות הטוב הכללי עם טוב אישיו הפרטים, וידיעה זאת תקרא חכמה המדינית, וכמו כן יש גם לשכל העיוני ג' כחות הדומות באופן מה לג' כחות השכל המעשיי, כי בכחו הראשון יכיר וישיג ההשגות החושיות, המושכלות הראשונות וזה הכח נקרא דעת ובכח שני שהוא נעלה ונכבד ממנו, יוכל לבחון ולהכיר אמיתת המושכלות הראשונות האלה ולהבין ולהשכיל אם אמת השיגו חושיו או אם שגו ברואה, וכח זה נקרא שכל, אפס הוא יכול להתפשט בחקירתו רק בקצת הענינים הקרובים יותר אליו ואשר בם הרגיל דעתי ושכלו יותר מנעוריו, ד"מ איש זה יחקור יותר בחכמת הרפוא' ומחכמת המדינה ותכונת השמים לא ידע מאומה וזה בהיפך ישים עיונו רק באלה, ומחכמת הרפוא' נבער מדעת אפס עוד כח ומעל' שלישית יש לשכל העיוני, והוא הנקראת לדעת הרב בשם תבונה, כי בעל המעל' הזאת יפיץ אור חקירתו על כל החכמות כולן ככל אשר תמלא יד שכלו האנושי, ולה היתרון על ב' הכחות הראשונים, כי הם רק חלקיים והיא כללית, ותחת כי הכח הראשון יתעסק רק בהקדמות והכח השני מתעסק רק להביא מופתים על אמיתתן ישתדל הכח השלישי לחבר הקדמות כל החכמות כולן, ולהביא מופתים עליהם יחד, ועפ"י דברי החוקר אלה יאמר הרב ז"ל, כי שלשת קני המנור' מימנ', מורים על ג' כחות השכל העיוני הנבחר והנכבד יותר, ושלשת הקנים אשר בשמאל' יורו על ג' כחות השכל המעשיי, ע"ד מאה"כ "אורך ימים (ר"ל קנין האושר בעולם הנצחיי שהוא ע"י השכל העיוני) בימינה, בשמאל' עושר וכבוד" (באמצעות שכל המעשיי), ויען כי הכחות והכשרונות האלה יהיו לאדם למנה רק לאט לאט, כאשר יגדל ותתחזק ידיעתו ע"י הלימוד מזולתו, ולימודו לאחרים, והוספתו מדעתו, ע"כ היה רוח בין קנה לקנה, וכפתור תמיד תחת שני הקנים, ובכל קנה שלשה גביעים על השמוע' המשולשת השמיעה החושית, השמיע' הרצונית, ר"ל הקבל' לעשות מה ששמעה האוזן (כי שורש שמע בלה"ק יורה על שלש אלה כשמע עשו (בראשית כ״ו:ה׳) "שמע ישראל וכו' שמע בקולי (בראשית כ״ז:ח׳) :) ואולם כדי לבאר זה ולבוא עד תכונתו נצטרך להזכיר הנה מה שכתב החוקר בפיליסופיא אשר במדות כשדבר על הכחות השכליות מפני שלא ימלט מהיות שלמות האדם על האופן ההוא עצמו או קרוב ודומה לו והוא מה שביאר שם שהשכל האנושי יחלק בחלוקה הראשונה לשני חלוקים. הראשון העיוני והוא בדברים ההכרחיים הנצחיים. והשני המעשי המתישר בענינים האנושיים האפשריים. והעיוני יחלק אותו לשלש מעלות זו למעלה מזו הראשונה הכח אשר בו ידע הדבר הנקנה במופת לקוח מהקדמות ראשונות אשר אין עליהם מופת כמו המוחשית או המושכלות הראשונות וקרא לזה הכח דעת. אמנם בכח הזה לא יושגו ההקדמות הראשונות במופתים ולא יתבררו באמתתם כי אין לו רק להמשך מהקדמות ידועות תולדות שיתחייבו מהם על כל פנים וכמו שאמר' (חגיגה י"ד.) מבין דבר מתוך דבר. אמנם יש כח למעלה מזה שבו יוכל לדעת ולברר אמתת ההקדמות האלו אשר ליקחו להתחלו' ראשונות ולחקור אם הם צודקו' אמתיות או אם יהיו כן במקרה או על המעט. ויקראו זה הכח שכל כי בו ישכיל ויאמת אותן הכחות אשר מהן תבאנה התולדות. אבל עדין שתי אלו הכחות יאמרו בדברים חלקיים פרטיים כאלו תאמר בחכמה מיוחדת מהם כמו ברפואה או התכונ' וזולתן שכבר ישתמשו בהן ובאחת אחת מהן בשתי אלו הכחות. אמנם יש כח אחר מעולה מאלו והוא אשר בו ידע וישיג על השלמות כלל הנמצאות בסבותיהן והתחלותיהן בהחלט לא בעיון חלקי והוא הכח העליון המעיין בנמצא מצד מה שהוא נמצא וקראו לזה החלק חכמה והיא ראשיית של שתי הקודמות משני פנים. האחד שהם חלקיות והיא כוללת. והשני שהאחת משתיהן ענינה בהקדמות והשנים במופתים וזאת תשתמש משני הענינים יחד. אלו הן שלש מעלות אשר בשכל העיוני לפי מלאכתן ומעשיהן: והמעשי והוא הכח ההתבוניי המעיין בדברים האנושיים האפשריים יחלק גם הוא אל שלש מעלות אחרות כנגדן. אמנם לפי שבכח הזה ישימו שלשה מיני הנהגה וזה למעלה מזה הנהגת אדם עצמו והנהגת ביתו והנהגת מדינתו אשר זכרנו בשער מ"ג ומ"ו צריך שנדע שהחלוקים אשר המעשי יתחלק אליהם לפי דרכנו הוא כענין השלישי המעיל' מהם שהוא הנהגת המדינ' כי בו נמצא חלוף השמש במנהגים על החלוקה אשר זכרנו בחלק העיוני. האחד הוא אשר יקבל ההנחות הנמוסיות במושלם וישפוט כאשר יחוייב מהם בין שיהיה צודק לפרטי ההוא או לא והוא הדן דין אמת לפי הנימוס. אמנם יש כח אחר מעולה ממנו והוא השכל ויודע סודות ההנחות הנמוסיות וטעמן על נכון עד שישכיל לישר הנימוס לפי מקומו ושעתו מבלי שינגד לכוונת המניח כלל והוא הדיין המומחה הדן דין אמת לאמתו כמו שביארנו שם: אבל עדיין לא חוייב שתהיינ' אלו המעלות מקיפות בכל הענינים האנושיים האפשריים לשום דת במדינה או במדינות בכל מיני החיים אבל יש מעלה שלישית גבוה ורמה עליהם והוא הכח התבוניי הכולל המשים דת במדינה או במדינות והוא הקפת וידיעת הכוללים והחלקיים לשום הנמוס בכל הדברים ובכל הלמודים ובכל המלאכות איש ממלאכתו ועבודתו והוא ודאי דומה לחלק העליון מן השכל שהוא החכמה. ושלמות דברים אלו הנם כתובים בספר המדות הנזכר באחד ובשני ובשלישי וברביעי ובחמישי מהמאמר הששי. ובפרקים מהחמישי והעשירי יבוקש משם: והנה אחר שהונח כל זה ראוי להודות ולומר שאין מדרך האדם ולא מאפשרותו לעלות אל כל המעלות האלו בבת אחת אבל המשיג אותם ישיגם בזו אחר זו והוא הלמוד הראוי והמשובח אשר עליו אמר דוד (תהילים קל״א:א׳) ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני וגו' אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו וגו'. והנה האדם בתחלת ענינו עיר פרא אדם יולד והוא נמשך אל הנערות וקשה להעתק מעט מעט עד הגיעו לכלל הל' או הל"ב כאשר אמרנו למעלה. אמנם משם ואילך שהוא שיעור מזמנו מדת הטפחים אשר בה הכפתור אשר שני הקנים הראשונים יוצאים מן המנורה הנה כבר התחיל להראות ולהתפרסם בו פעולת השכל. אם אל העיון. ואם אל המעשה. מדרגה אחר מדרגה מאלו מדרגות שזכרנו. וזה כי ראשונ' ישיג לעשות חיל בידיעת הדברי' אשר בכחו להבין מכח ההקדמות אשר יוקחו אצלו כמושלם ואם עדין אין בו כח לאמת אותן ההקדמות כי זו היא המעל' הראשונ' מהשכל העיוני וכנגד זה ישינ מהמעשי הדעת אשר בו ישפוט ע"פ הנמוס הקבלת ההנחות המונחות שם מבלי שידע טעם ההראות ההם וכוונת המניח אותם. כי הנה שתי אלו המעלות זו בעיוני וזו במעשי מכוונות מתאימו' זו לעומת זו. והן התחלות למה שלמעלה מהן. ולזה במנורה אחר השמונה טפחים הנזכרים היה שם כפתור ושם קנים יוצאים ממנה אחד לימינה ואחד לשמאלה להראות על שני אלו הקנינים שזכרנו: אחד לימין והוא קנין הדעת. ואחד לשמאל והוא השלמות הראשון אשר כנגדו במעשה. אמנם היו בכל קנה מהם שלשה גביעים לרמוז אל שלשת מיני השמיעה. והם השמיעה החושיית. והשמיעה הלביית רצוני ההבנה. והשמיעה הרצונית שהיא הקבלה לעשות. כי שלשתן יצטרכו להשלמת כל אחת משני מיני הפעולות. כי לצורך השמיעות החלו זו לזו ולהסתבכותם זו בזו כי איך יבין מי שלא שמע ואיך יעש' מי שלא הבין אמר שיהיו השלש' גביעים משוקדים בקנה האחד. והיה אחריהם בטפח הרצוף (מנחות כ"ח:) כפתור ופרח לומר שמשם ואילך כבר יראה בשלמות צמיחת שתי אלו השלמיות צמח דעת לימין ואלהשמאל יצמח צמח צדיק והיה טפח חלק עד הכפתור השני כי בזה יהי' מתחלת הכפתור הראשון עד הכפתור השני ב' טפחים ואז יהי' כלם עשרה שהם מספר השנים לפי הנחותיו ארבעים. ומשם יוצאים ב' קנים אחרים והם ממדרגה עליונה מהראשונים כי בן ארבעים לבינה (אבות פ"ה) וישכיל באותה ידיעה שקראה החכם שכל וכנגדה בדברים המעשיים אל דעת וסודות ושרשי ענינים הנמוסיים שהיא מעלת היושר המישר הנמוס כמו שנזכר ומשם אל שני טפחים אחרים שהוא כבר קרוב אל שנת החמשים התחילו שני קני מנורה אחרים שכבר הגיע ונרא' בו החכמה הכוללת המקפת בכל הנמצאות ובכל הידיעות שהיא המדרג' העליונ' שבעיונית וכנגדה בחלק המעשי הכח והמעלה אשר תסדר הנמוסים הכוללים והדתות המועילות לכל מיני חיי האדם ומלאכתם ומעשיהם שבזה נעש' שותף למעשה בראשית. הרי לך טעם נכון לששת הקנים היוצאים משני צדי המנור' עד תום י"ג טפחים ממנה שהם משנות האדם נ"ב וטעם היותם אלו לימינה ואלו לשמאלה הוא על דרך שאמר החכם (משלי ג׳:ט״ז) אורך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד. ועוד יתבאר זה הענין במנור' אשר במזמור אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו וגומר בפ' העומר שער ס"ו ב"ה: והנה היו עוד בקנה האמצעי שהוא עצם האדם וקומתו אחר שני טפחים חלק עוד שלשה גביעים כפתור ופרח והבזך אשר בו האור מבהיק כלפי מעלה להורות כי האיש השלם ראוי שיתיישר בכל אלו השלמיות שקדם זכרונם שהם מספר אלו הנביעים אל פני התכלית היותר נכבד שבתכליות והוא השלים כוונת בוראו בבריאה מבלי נטות אל הימין ואל השמאל כמו שיטעו בזה רוב האנשים כמו שהיה הקנה האמצעי עמוד נצב בלתי פונה לכאן ולכאן ואורה הולך ואור נוכח פני ה'. וזה יהי' סבה שיפנו אורות כל הקנים אליו על דרך שאמר (אבות פ"ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ויתכן שיהי' הלהב המתישר דרך מעלה רומז אל מה, שאמרנו ראשונה מענין הקנה האמצעי שבמנורה האלהית מהתורה שנ' בו תורת ה' תמימה משיבת נפש (תהלים י"ט) כי נר ה' נשמת אדם צריך שתהי' הכוונה בה להשיבה למעלה למקום מושבה וכמו שאמר בפירוש (קהלת י״ב:ז׳) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. והוא אשר ירמזנו יפה מעשה מזבח קטרת הסמים אשר מעשהו מתמר ועולה כמקל כמוזכר במסכת יומא (ל"ח.) כי ההסתכלות בחוט המשולש הזה מהכלים יחזיק בידו לבא מבית לפרכת העדות אשר עד הנה היה מבדיל בינו לבינו הוא ההיכל אשר לפי שם כבוד ה' כמו שקדם והוא סוף ההשגות ותכליתן. הנך רואה בעיניך כי זה מעש' המנורה האלהים עשאו בצלם דדמות האדם השלם המאיר אל עבר פניו בכל אופני הפעולות השכליות והמעשיות כמרא' אשר הראה את זכריה הנביא כאשר אמרנו בתחלה ואעפ"י שאין לי ערבות שיהי' מה שאמרנוה עקר הכוונ' באלו העניינים. אך אמרתי הואיל וכל מה שהנחנוהו הנה הוא בנוי על גלילי שכל ועמודי חן החכמה האמתית נחזיק טובה לחכמים אשר יסדום וידיעתו מועילה מאד להחכים האנשים ולזרזם אל הוצאת פעולותיהם השכליות והמעשיות אל הפועל עד הגיעם אל הצלחתם אין להרחיק שיהי' זה מכלל הכוונות שבה. ואם אין יהי' הענין הנכבד הזה נדרש לעצמו והמנור' הטהור' תהי' תמיד ערוכה לזכרון בין עינינו ורשפי שלהבת נרותיה מפה ומפה מאירים ומזהירים למאור פנינו ואשה לא תכבה יומם ולילה מקירות לבבנו להזכיר ולהזהיר ולהעיר את אזננו נחלץ חושים למלאת את ידינו ולהיות כל פעולותינו לרצון לפני ה' תמיד. והנה כאשר יונח היות הענין כן כאשר אמרנו יתבאר היטב כמה היא כוללת מצוה זו של מעשה המנור' והדלקת נרותיה ושהיא מצוה לכל אדם ובכל זמן ומקום ושעל פי הדברים האלה יותרו כל הספקות שנזכרו ראשונ' כי הנה אהרן בהעלותו את הנרות אל מול פני המנור' כאשר צוה ה' את משה הוא עצמו מעשה המנור' כמ"ש וזה מעשה המנור' כלה מקשה זהב עד ירכה ועד פרחה לא יחסר דבר כי כאשר צוה י"י את משה כן עשה את המנור'. ומלמד שבחו של אהרן שלא שנה דבר הוא גדול מאד עד שכבר נתקשה משה בתחלתה ובה ג"כ על זה האופן יוכל להתנחם בטוב מעצבון החנוכה מצד שלמותו ושלמות כל הנמשכים אחריו בשלמות הזה המתיחס אל המנור' אשר לא יסור והוא הנמשך בכל זמן ובכל מקום:

והנה מכל זה יצאה מודעא רבה במשפטי הפרה אדומה אשר אנו בענינה כפי מה שיעיד עליהם המאמר ההוא שזכרנו בה שכל העוסקים בה מטמאים בגדים והיא עצמה מטהרת בגדים שאם היא משימה כל העוסקים בה טמאים חוייב שתמצא בה הטומאה בעצם וראשונה ואיך תטהר לזולת. וראוי לומר בכאן מה שאמר הכתוב מי יתן טהור מטמא לא אחד (איוב י״ד:ד׳) ולכאורה יראה שחכמינו ז"ל הודו בסתירת זאת ההקדמה בזה הענין הנכבד עד שגזרו עליו שהוא יוצא מההקש השכלי בלא ספק כמו שאמרו עליו (יומא ס"ז:) שהשטן ועכ"ום משיבין עליו לאמר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה גזירה גזרתי חקה תקקתי אין לך רשות להרהר אחריה וכמו שסיימו במאמר הנזכר עצמו וכן אחז"ל על אדון החכמים אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז׳:כ״ג) זו פרה אדומה (במ"ר פ' י"ט). והכוונה להם ז"ל בזה המאמר נכונה מאד כשתעויין כהלכתה. וזה שהבאים להסתופף בדברי התורה האלהית נחלקו לג' כתות. האחד הכת ההמונית המקבלת כל דבריה ככתבן וחושבן כי מאמר ויתעצב אל לבו (בראשית ו׳:ו׳-ז׳) וירח ה' (שם ח') ויחר אף ה' (במדבר י״ב:ז׳) ארדה נא ואראה (בראשית י״ח:כ״א) וירד ה' על הר סיני (שמות י״ט:כ׳) וכיוצא כלן הן כפשוטן. והשני כת בעלי החקירה מביאים כל הדברים האלה והדומים אל מצרף השכל והמחקר. אמנם אנשי זאת הכת יחלקו לשנים. מהם אנשי דעת ויראת ה' שיקבלו המשפע העיוני בכל מה שלא תהרס פנה מפנות התורה ויפרשו דבריה באופן שיסכימו עמו כמו שהיה הענין בכל מה שגזרו עליו דברה תורה כלשון בני אדם. אמנם בכל מה שמשפט השכלי נגד דברי תורה הנה הם יראים לנפשם והן לא יאמינו לו ולא ישמעו לקולו אבל יקיימו דברי התורה ויאמרו כי קצר השכל מהשיג הענין ההוא כמו שעשה הרב המורה לדרוש החדוש כמבואר לו בפרקים מהחלק ב' ובדרוש הידיעה בפרקים מהחלק ג'. אמנם יש מהם עזי פנים שמבטלין דברי תורה מפני הגזרה העיונית כמו שעשו המכחישים שאינם בני ברית וגם קצת המתפלספים מבני עמנו. ושלשת הכתות אלו זכרם החכם שלמה המלך עליו השלום (משלי י"ד) אמר מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב פתי יאמין לכל דבר ונבון יבין לאשורו חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח. הנה הסוג לב כבר נתבאר ברביעי מספר המדות כי הוא העושה קטנות מערכו כמו שהאיש השוה הוא העושה כפי ערכו וגדול הלב יותר מהשווי ואמר כי הסוג לב לפחיתותו ישבע מדרכיו הקטנות כאלו אמנם האיש הטוב אין צ"ל שלא ישבע מהן ולא מהשוות כי אם ממה שעליו והוא תואר מעולה כמ"ש במעלות הבט למעלה ממך. והנה לפי זה כבר נזכרו בפסוק זה ג' כתות שזכרנו והוא מה שפירש אחריו. כי על סוג הלב אמר פתי יאמין לכל דבר והיא הכת ההמונית כי המאמינים בדברים מפורסמי הביטול כאלו בעניני האלהות הנה הנם כמאמין שיש בבטן הצפרדע הר גבוה ותלול. ועל כלל הכת העיונית אמר ונבון יבין לאשורו כי הבעל תבונה לא יבין מאלו הדברים רק מה שיסכים על העיון. אמנם על מחלקי זה הכת אמר סמוך חכם ירא וסר מרע והיא כת הצנועי' שזכרנו כי החכם בעיוניו ירא את ה' וסר מרוע הבחינה לבטל פנה מהפנות התוריות פן יראה ברע אשר ימצא אותו בעבורה. ועל הכת אשר כנגדה המעיזה ומעיזה אמר וכסיל מתעבר ובוטח. והנה הוא כיון יפה מאד בזה והכתובים אשר אחריו יסמכו זאת הכוונה בלי ספק אבל עתה יספיק זה. וכבר נמצאו שלשת הכתות האלו בזה הדרוש עצמו של פרה אדומה באותה שאלה ששאלו העכ"ום לריב"ז (מדבר רבה פרש' י"ט) שתבא במה שאחר זה כי הנה העכ"ום ההוא השואל היה פתי מאמין לכל דבר כי הנה הוא המאמין ראשונה שהיה דבר בטל בענין הכשפים ואחר חזר והאמין שהיה ענין טבעי. אמנם התלמידים היו מכלל ונבון יבין לאשורו והרב למדם דעת ויראת ה' בשיהיו מכלל חכם ירא וסור מרע במה שאמר להם חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת אלא כך אמר הב"ה חוקה חקקתי גזרה גזרתי אין לך רשות להרהר אחריה וכל זה הענין במאמר הקצר הזה שאמר עליו שלמה החכ' אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני זו פרה אדומה רצוני לומר כי הנה הוא היה מסכים בעיוניו למה שכתב באלו המאמרים בספר משלי כי הנה הוא לא היה פתי מאמין לכל דבר מבלי שיביאנו אל מצרף החקירה והחכמה אבל ג"כ לא היה מתעבר ובוטח בעיוניו לבטל או להקל בדברי תורה מפניהם אבל שכבר היה חכם ירא וסר מרע ומודה על מעלתה על כל דרכי העיון כמו שהוא מודה בענין פרה אדומה שאתר שפשפש וחקר מצא שהוא ענין נפלא קצרה יד השכל מהשיגה וכל זה הוא ענין נכון מאד אם מצד הענין ואם מצד יישוב הכתובים וכוונתם. האמנה כי יש להפלא על היות בתורה האלהית מצוה או מצות שיראה בהן כאלו כוונה התורה להעלימם מהחכמים ואף מהנביאים כמו שנראה מזה המאמר של שלמה המלך. ומאמרם עוד ויקחו אליך אליך אני מגלה סוד פרה אדומה אבל לאחרים חוקה (במ"ר פ' י"ט) כי הנה הדברים התוריים אם הם דקים ועמוקים ראוי שיודעו אל החכמים ואל הנביאים ואין דבר שיסתר משום אדם אלא לקוצר שכלו והשגתו אבל לא שיכוון ההסתר בו וכמו שכתב הרב המורה בפרק ל"ג ח"א זה לשונו כן אלו הדעות האמתיות לא העלימום ודברו בהם בחידות ולא עשה כל חכם תחבולה ללמדם בבלתי ביאור בכל צד מהתחבולות מפני היות בהם דבר רע נסתר או מפני היותם סותרים ליסודות התורה כמו שחשבו הפתאים שחשבו שהשיגו למדרגת העיון אבל העלימום לקוצר יד השכל בתחלה לקבלם וגלו להם מעט שילמדם השלם ולזה נקראו סודות וסתרי תורה ע"כ. וגם הרמב"ן ז"ל קיים זה והאריך בו מאד במצות שלוח הקן (פ' כי תצא) הנה שהכתוב לא בא לסתום ולסתור מהראויים להם אבל לפרש או לפתוח פתח במה שיוכלו להכנס בהם ועל זה היסוד עצמו מצאנו ראינו שסמך דוד אדונינו באות הגי"מל מהא"לפא בי"תא כשבקש שיתגלו אליו סתרי התורה באומרו גמול על עבדך אחיה ואשמרה דבריך (תלים קי"ט) אמר שיגמול לו חסד יחיה בו חיי הנפש והוא שיפקיד אותו פקיד ושומר משמרת דברי מצותיו ויודע סודם וטעמם ויהיה ואשמרה כענין שומר הנשים (אסתר ב׳:ג׳) שומר הבגדים (ד"ה ב' ל"ד) שיעשה סוכן ואוצר סודותם. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. ירצה יודע אני שההעלם וההסתר המגיע אלינו באלו הענינים אינו רק מסבת קיצורנו וסמוי עינינו שנלאו מראות פתוחי חותמיהם הכתובות במקום גבוה ממנו דלא איתי איניש דיכיל כתבא למקרי ולזה גל עיני ואביטה וגו'. ואם תאמר שיש בהם טעם להסתירם הנה זה באמת לא ימצא בהם בשום פנים וזה כי המסתיר דבר מזולתו יהיה לאחת מששה סבות. ^*האחת וכו', ר"ל כי הנה שש סיבות יש אשר בעבורן יסתיר איש לפעמים סודו מזולתו, הא' אם אינו ממיודעיו, כי אין דרך איש לגלות סודו לאיש זר אשר לא נקשר עמו בעבותות האהבה והאחוה, והב' אם לא ירצה הזולת לבוא בסודו, ולדעת מאומה ממנו, והג' אם הדבר מגונה בעצמותו, או אם ראוי שיענשו בעליו בעבורו, כי אז יבוש או יירא לגלותו לזולתו פן יודע עי"ז קלונו או יענש בעבורו, הד' אם יירא שהאיש אשר יגלה לו סודו ילך רכיל ויודיענו אף למי שאינו ראוי לדעת אותו, ויצא מזה מכשול או נזק והפסד, הה' שאם הדבר בעצמו אינו מגונה ובכל זאת יחייב חק המוסרי, שלא לאמרו בפה מלא ובגלוי באזני כל כעין מה שאחז"ל "הכל יודעים למה כלה" וכו' ובכל זאת המדבר מענין זה בגלוי ובאזני כל בשם מנבל פיו יקרא, והו' הוא כאשר יירא לפעמים שאם יגלה סודו לאחרים יסבב לעצמו נזק עי"ז, ד"מ אם יגיד להם שבדעתו לקנות מרכולת ידועה מאיש ידוע במחיר קטן באופן שירויח בו, יקדימוהו הם לקנותה, או יודע הדבר גם אל המוכר, וירבה עליו בעבור זה מחיר הסחורה, וע"כ כאשר בקש דהע"ה שיגלה ה' לו סודות תורתו, השתדל להראות כי אף אחת משש אלה הסיבות לא תוכל למנעו בזה, כי על שלילת הראשונה אמר "גר אנוכי בארץ" וכו' ר"ל קרבת אלהים לי טוב, ועיקר השתדלותי היא תמיד רק לעיין בדברי' רוחניי' ואלהיים, באופן שאני נחשב כאחד מאוהביך ואנשי ביתך וישיבתי בארץ אחשוב רק לדבר עראי וטפל, והיא רק לפי שעה כגר וכאזרח אשר נטה רק ללון, ועל השניה אמר "גרסה נפשי לתאבה" וכו' ר"ל כי חפץ אני מאוד שתגלה לי סודיך, ועל השלישית אמר כי לא לבד שסודות התורה אינם דברים שאינם הגונים כי אם הם בהפך טובים וישרים, כי מזהירים הם כל אדם לבלתי סור ממעגלי הצדק והיושר כמו שאמר "גערת זרים" וכו', ועל הרביעית אמר "גל מעלי חרפה ובוז" וכו' ר"ל אל תחשוב אותי כהולך רכיל המגלה סוד למי שאינו ראוי לו, אשר חרפה ובוז גולל עליו כל איש נאמן ומכסה דבר ועל החמישית אמר "גם ישבו שרים וכו' אני אשיח בחקיך," ר"ל כי חקיך אינם מהדברים אשר חוק המוסר יחייב להסתירם ושלא לדבר בהם בגלוי ובאזני כל גם נגד מלך ושרים. ועל השישית אמר שע"י גילוי סודות התורה לא תופר עצת הי"ת המגלה אותם כי אם אך טוב מוסרי יסובב עי"ז, וזש"א "גם עדותיך שעשועי אנשי עצתי" ר"ל כי גם לי גם לאנשים אחרים אשר עמם אשיחה בחקיך יסבבו רק עונג ושעשועים באופן שנפשם נדבקה בנפשי והם נעשים לי עי"ז אוהבי ואנשי עצתי, האחת שלא יאות האדם לגלות סודו כי אם לאיש כערכו ואלופו כמו שאמר ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד וגו' (תהילים נ״ה:י״ד-ט״ו). והב' מפני שהזולת ההוא לא ירצה לקבל סודו ומסתורו כמו שאמר בסודם אל תבא נפשי וגו' (בראשית מ״ט:ו׳). והג' מפני היות הדבר ראוי להסתירו מפני גנותו או מפני ענשו באומרו כי יסיתך אחיך בן אמך וגו' בסתר לאמר (דברים י״ג:ז׳). מכה רעהו בסתר (שם כ"ז) ועל לשון הרע הכתוב מדבר כי היא הכאה אשר יקבלה האדם עם היותו נסתר מהמכה. והד' כי ירא לאמר פן יתבזה הדבר ההוא הנאמר ע"י האיש הלזה אשר יתגלה אליו כי יקשקש בו כפעמון לכל אדם ובכל מקום וכמו שאמרו חז"ל מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר (סוכה מ"ט:) ועל ההפך אמרו כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד (משלי כ״ו:ח׳). והה' שהדבר הוא מטבעו להסתירו כמו שאמרנו הכל יודעים למה כלה נכנסה לחופה אבל כל המנבל את פיו וכו' (כתובות ח':). כי זה דבר אינו אסור ולא מגונה מצד עצמו אבל הוא הכרחי או מצווה עליו אבל הפרסום לבד בו הוא הגנאי כמו שהוכרח לטבע היצירה להסתיר אברי המשגל והיציאה בכל הבעלי חיים. הו' שמא ע"י זה הגלוי ימנעו ממנו מבוקשיו שיקדימוהו היודעים ויעכבו על ידו כמו שאמר החכם הפר מחשבות באין סוד (משלי ט״ו:כ״ב) וכן אמר נחמיה בן חכליה ולא הגדתי לאדם את אשר אלהים נותן בלבי לעשות בירושלים ונאמר והסנגני' לא ידעו אנא הלכתי ומה אני עושה וליהודי' ולכהנים ולחורי' ולסגנים וליתר עושי המלאכה על כן לא הגדתי (נחמיה ב׳:ט״ז) והטעם שע"י כן תמנע כוונתו. והנה המשורר הליץ שאחת מששה הטענות האלו לא ימצאו בגלוי סתרי התורה כמו שיסדרם בששה פסוקים רצופים אחת לאחת ולכן אין ראוי למנע ממנו. ועל הראשונה אמר גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך (תהילים קי״ט:י״ט) ירצה אל תבזני מצד שאני עפר מן האדמה לומר מי הוא זה להעריכו בבעל סוד כי מצד השכל שהוא עצמי ואמתת מהותי גר אנכי בארץ וכמו שאמר במקומות אחרים כי גר אנכי עמך (שם ל"ט) כי גרים אנחנו לפניך (ד"ה א' כ"ט) כלומר למה שיאות להיות עמך ולשבת לפניך הננו גרים בארץ ולא תושבים בה והוא הטעם מה שנקראו האנשים הנקבעים בעסקי העולם הזה עם הארץ כי הם מתושביה ואזרחיה לא מהנכרים עליהם וגרים בה כמו שכתבנו בשער. ועל השנית אמר גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך בכל עת. ירצה אין לך טעם למנעם ממני מצד שאני נכסף ומשתוקק אליהם תכלית הכוסף והתשוקה כי גרסה נפשי לתשוקת' וחפצם בכל עת כי אין דבר במה שיבחן בו עוצם התשוקה כי אם בענין ההתמדה וכמו שאמר באהבתה תשגה תמיד (משלי ה׳:י״ט) וזאת התשוקה נמצאת תמיד לשלימי אומתינו כמו שנרא' מענינם ובמקומם. ועל השלישית אמר גערת זדים ארורים השוגים ממצותיך ירצה אין צ"ל כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ואין להסתיר' מצד רעתם וגנותם אלא שהם הגוערים בכל זדים ועושי רשעה ומזהרת אותם בשיעור גדול מהעונשים וההרדפות כמו שנתפרסם ממשפטיה. ואמר השוגים ממצותיך כי מהשונים נעשו הזדים הארורים באשר ימשכו אחרי רוע ההתחלה. ואחשוב כי באומרו זדים כוון אל המזיד במעשה ואם אינו מזיד בחטא והוא העובר לתאבון. ובאומרו הארורים כוון אל המקוללים המזידים אצל החטא והם המכוונים למרוד. השוגים כמשמעו שאינו יודע שהחוטא. וזכר אותן על הסדר שזכר בי"ג מדות נושא עון ופשע וחטא' (שמות ל״ד:ז׳). והכוונה שבכלם גער ע"י המצות האלו כל כת וכת לפי צרכה עד הרחיקה והבדילה מרוע מעשיה. ומאמר ממצותיך מוסב לכל אחת כאלי אמר זדים ממצותיך ארורים ממצותיך ושוגים ממצותיך ועל הרביעית אמר גל מעלי חרפה גוז כי עדותיך נצרתי וגו' (תהלים שם). ירצה אל תחזיקני כרכיל מגלה סוד ברחובות ובשווקים או לאנשים בלתי מהוגנים כי הוא חרפה ובוז באדם שהרי אני נאמן רוח מכסה דבר ונצרתי עדותיך בלבי בכל מה שצריך בו הסוד והוא טבע השלימים כלם כמו שאמרו במדות הלימד התור' לשמה ממשיכתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן (אבות פ"ו). ונאמר על רבן של נביאים בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י"ב) וענין זה הנאמנות בחכמים פירשנו בשער ע"ב. ואיפשר להליץ זה בפסוק גר אנכי בארץ וגו'. לומר שהגרים אשר בארץ הם יותר נאותים לגלות אליהם אי זה סוד שיהי' יותר מהתושבים משום דשייכא בהו חברך חברא אית ליה מה שאינו כן בגרים. ועל הטענה החמישית אמר גם ישבו שרים בי נדברו עבדך ישיח בחוקיך כי אין ענין סתרי התורה צריכין שמור והסתר מן הפרסום כמו שהיא הענין בתשמיש המטה ישמוש נקבים שאמרנו אדרבא שהם דברים שאדם ידבר וישיח בהם אפי' כשישבו שרים רבים ונכבדים לפניו לדבר עמו ואין שם כי אם כבוד ותפארת. והנה על הששית אמר גם עדותיך שעשועי אנשי עצתי יאמר לא די שגילוי סתריה לא יפר עצת המגלה ולא תבטל מחשבתי אלא שגלויי' ולמודם יקיימו וישלימו אותה על כל פנים ושזה נודע לו בנסיון במה שהשיג לי מהם כי כשהיה משתעשע בעדותיו עם בני אדם ומגלה להם סודותיהם הנודעים לו מיד נדבקה נפשם בנפשו והיה מוצא קורת רוח בהם להיות לו לאנשי עצתו להצליח דרכיו ולהשכיל וכ"ש שלא יזיקו על ידו וקל וחומר שיהיה כזה בלמוד האלהי וכמו שאמר כן יהי' דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח את אשר שלחתיו. (ישעיהו נ״ה:י״א) והנה אחר שלא נשארה סבה אליך יצטרך ההעלם והסוד נשאר אם כן שאיני מחלה אלא מפני קצורי אשר עליו אני מחלה פניך ונושא לפניך את כל התפלה והתחנה הזאת ואשר יסמוך אליה באות הדל"ת על הסרת המונעים והמעיקים כמו שאמרנו אותו שער נ"ה. והנה הדבר שישאלו השלמים מאת השם יתעלה ואין סבה להסתיר אין מדרכו למנע מהם כי לא ימנע טוב להולכים בתמים ואיך יאמן שירצה שיהי' פרה אדומה וזולתה מהמצות נסתר ונעלם משלמה המלך ע"ה ומשאר הנביאים והחכמים זה לא יתכן וכ"ש שנמצאו מאמרים ג"כ לרז"ל שנראה מהם שלא היתה כוונתו יתעלה להסתיר עצה ולהעמיק סוד מלב כל חכם לב במצוה הזאת והדומות עד שלא ישיגו את טעמם כמו שיראה מקצת מאמרים אמרו מפני מה כל הקרבנות זכרים וזו נקבה אלא משל לבן שפחה שטנף פלטין של מלך אמר המלך תבא שפחה ותקנח את צואת בנה כך אמר הקב"ה תבא פרה ותקנח מעשה העגל (במ"ר פ' י"ט). הנה שהורה שהאומר השיג כוונת הפרה הזאת ותועלתה. ועוד מצינו לרבן יוחנן בן זכאי שאמר לתלמידיו חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת אלא כך אמר הקב"ה גזירה גזרתי וכו' (שם). ^*והנה מאמרו זה וכו' ר"ל כי היודע לשלול מדבר ידוע, מה שנראה לזולתו שהוא תואר עצמי והכרחי בו, בהכרח שידע מהות הדבר ההוא בעצמו, ואחרי שאנו חושבים שעצמות הפרה האדומה היא לטהר הטמאים במי אפרה וריב"ז אמר בהפך מזה "חייכם וכו' ולא פרה מטהרת" הלא זה אות ומופת שידע סוד הפרה וטעמה. והנה מאמרו זה יורה תכלית ההוראה שהוא יודע דבר בסוד הפרה וטעמה שאם לא כן איך אמר חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת שהרי שלילת הענין היותר עצמי שיחושב בו הוא חלק גדול מהידיעה או הידיעה עצמה. ^*וכמו שכתב החכם וכו' לשונו דחוק קצת ולדעתי כצ"ל "כי מי שיבקש עבד פלוני והוא אשר יסכלהו כשיפגשהו לא ידע זה אשר יבקש וכו' כשיפגוש אותו אשר יחשב עליו כי זהו יותר מכל זולתו ויאמר שאינו, הוא ראיה גמורה שידעהו ור"ל כי ממה שיאמר איש על אדם אחד מדי יפגשהו בחוץ שהוא אינו העבד המבוקש ממנו, לא יודע עוד לנו שידע מהות העבד ההוא בעצמו, אפס כאשר יפגוש איש אשר יחשוב עליו בתחילה שהוא הוא המבוקש, ובכל זאת אחרי התבוננו והסתכלו בו יותר יאמר עליו שהוא איננו, זאת השלילה (שהיא כעין שלילת תואר שהיה נראה לנו כעצמי והכרחי לדבר המבוקש) היא אות ומופת שידע על נכון מהות העבד המבוקש. וכמו שכתב החכם בראשון מספר המופת כי מי שיבקש עבד פלוני והיא אשר יסכלהו כשיפגשהו לא ידע שזה אשר יבקש אותו וכו'. וכן כשיפגוש אותו אשר יחשב עליו כי זהו יותר מכל זולתו ויאמר שאינו הוא ראיה גמורה שידעו. עוד מצינו במדרש (שם) מה שמכריע זה א"ר אחא בשם רבי אסי בר חנינא בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה יושב ועוסק בפרה אדומה ואומר הלכה בשם אומרה רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים אמר לפניו רבש"ע יהי רצון שיהא מחלצי אמר לו חייך שיהי' מחלציך הדא הוא דכתיב ושם האחד אליעזר (שמות י״ח:ד׳). ואין ספק כי על דין הפרה עם סודותיה נאמרו הדברים האלו ויותר נפלא אמר שם וכל יקר ראתה עינו (איוב כ״ח:י׳) זה רבי עקיבא וחביריו שנגלו להם דברים שלא נגלו למשה בסיני. ואם שדברים אלו צריכים ביאור כמו שיבא מ"מ למדנו מכל המאמרים האלו שהענין אצל פרה אדומה הוא כמו בשאר סתרי תורה אשר לא הית' הכוונה להסתירם ולהעלימם מלבות החכמים. והנה אחר שנמצאו לחז"ל מאמרים רבים וחזקים שמראים על העלמה מכל כי על כן קרא אותה חקה וגזירה ומצינו מאמרים שמורים על היות טעמה מושג לחכמים כמו שזכרנום נראה שהנאות והטוב לעבור עליה בשני פנים. האחד בתת טוב טעם ודעת על כוונת ההעלם. והשני בהראות שום טעם לנגלה ממנה כפי המאמרים המורים עליה. אמנם הענין הראשון הוא בשנקבל שענין פרה אדומה היא עמוק עמוק מי ימצאנו כי עצור עצר ה' הכח השכלי לרדת לסוף כוונתו ^*בשום צד הקש או חיפוש וכו' להבין דבריו צריך אתה לדעת כי כל משפט שכלי בכלל, יקרא הקש, וביחוד יקרא בפי הרב ז"ל פה בשם הקש רק אותו משפט שכלי הנולד מהקדמו' ר"ל מהנחות קדומו', ד"מ משפט "כל אדם מרגיש" נקרא הקש יען כי נולד הוא מב' הקדמות, האחת "כל אדם חי," והב' "כל חי מרגיש," כי מחיבור שתיהן נודעה התולדה שהיא א"כ "כל אדם מרגיש," ובאמתת הקש זה צריך כל משכיל להודות, יען כי יש עליו מופת, והפוכו "אין כל אדם מרגיש" הוא שקר מוחלט, אחרי שכל אדם נכנס בסוג החי וכל חי מרגיש, ובשם חיפוש אינדוקטיאן יקרא משפט השכל הבנוי רק על הנסיון והדמיון לבד (עיין מזה גם מלות הגיון סוף שער ז') ד"מ אחרי אשר אכלנו הרבה פעמים מאכל שצורתו פת לחם ושבענו ממנו, נשפוט כל עת שיבוא לפנינו פת לחם שהוא משביע רעבים, יען כי הוא דומה בצורתו לשאר פתותי לחם שהשביע כבר אותנו לפנים, ועל אמתת משפט כזה יש עוד לעורר, אחרי שאין עליו מופת, כי אם גם מאה פעמים שבענו באכלנו פת לחם כזה, אפשר שבכל זאת עתה לא נשבע ממנו, אם בעבור שרעבון נפשנו גדול עתה יותר ממה שהיה לפנים או בעבור שפת זה ידמה רק בצורתו החיצונית לפת אחר שאכלנו לפנים, אבל במהותו ואיכותו הפנימית לא ידמה לו, יען כי לא נעשה מתבואה טובה כמוהו, ומעתה יאמר הרב ז"ל כי ענין פרה אדומה ואופן פעולתה לא נודעה בשום צד מהקש שכלי, גם לא עפ"י הנסיון בעבור דמיונה לשאר דברים הנודעים כבר לנו במהותם ובפעולותיהם. בשום צד הקש או חפוש כמו שאמר החכם עליו אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז׳:כ״ג) אבל שהית' הכוונה האלהית בזה נכונה מאד להודיע בהעלם זה וכיוצא העלמים רבים אשר אתנו אשר א"א זולתם לפי טבענו והידיעה באמתת מציאותם היא מחוייבת אל ההצלחה. וזה שאין ספק שהתורה האלהית מיעדת בשכר מצותיה וחקותיה נחלת שתי העולמים כמו שאמר ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותינו כהיום הזה (דברים ו׳:כ״ד) כאשר פירש הרב המורה ז"ל וכמו שנתבאר זו בפרשת הברית שער ע' והנה לא ימלט משהיו קצת המצות המיוחדות להצלחת העולם הבא וקצתם להצלחת העולם הזה אי שיהיו לכל אחת מהמצות שתי התכליות. ואחר שהענין הראשון לא נתבאר בתורה אבל מצינו במצות הקלות ייעוד ההצלחה הנצחית כמו שהיא בשלוח הקן שנאמר בה למען ייטב לך והארכת ימים (שם כ"ב) כמו שאמרו חז"ל (חולין קמ"ב.) וכן במצות כבוד אב ואם עם היותה מצוה אנושית מפורסמת ודומיהם וכמה פעמים אמרו רז"ל הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות (אבות פ"ב). הנה חוייב שימצאו שתי התכליות בכל אחת מהנה וכבר נתבאר בפרשת מתן תורה כי על שני הענינים אמר נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳). עיין שם והנה מזה יתחייב שימצאו בכל אחת מכל מצות ה' שני טעמים מתחלפים האחד במה שתכוין להיישיר אל החיים האנושיים הזמניים על צד היותר נאות שאפשר. והשני מצד שתכוין להשאיר אותנו בהן אחרינו בדברי רוחנית נצחית. והנה בבחינה הראשונה כבר איפשר לנו לבקש טעם לכל מצוה ולמצוא דברי חפצה כי כמו שהתכלית עצמו הוא דבר ידוע ומושג לנו כן נוכל לדעת איך יביא המביא אותנו אליו ולא עוד אלא שהיא עצה טובה וכוונה רצוייה לדרוש ולתור טעמם בזה כי כל עוד שישכיל האדם בטעם הדבר וסבתו יתיישר מאד להשגת תכליתו כמו שהשתדל הרב המורה בנתינת טעמי המצות כלן על זה האופן בחלק שלישי מספר המורה. והנה על זה אמר החכם פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו (משלי ד׳:כ״ו) ועל זה האופן השתדלנו בכל מה שבא ממלאכת המשכן וכליו ובגדי כהונה וכל הענינים הנלוים אליהם כמו שנתבאר במקומותן. אמנם בבחינה השנית כאשר היה התכלית הנפלא ההוא נמנע ממנו ציור אמתת מהותו כמו שאמר הנביא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיהו ס״ד:ג׳) והחושב חלוף זה הוא אצלו רעיון רוח או סכלות גמורה כמו שיקרה לסומא שלא ראה מאורות מימיו וידמה בלבו שיש לו ציור ובחינה אצל המראות שזה יהיה לו עוורון גדול מהראשון שהראשון הוא בעיניו והשני בשכלו ויסבול שירצה זה באומרו כי לא יראני האדם וחי (שמות ל״ג:כ׳) יראה בעודו חי ובריא מהשכל על דרך והחי יתן אל לבו (קהלת ז׳:ב׳). והנה אחר שהיתה הכרת התכלית מנועה ממנו מטבענו יתחייב גם כן שיהיה הדרך המביא אליו גם הוא מוסכל ציורו ממנו כי איך יצייר האדם דרך אל המקום אשר לא ידעו ולא הכירו כלל הנה זה הוא בלתי איפשר אבל יחוייבו כל אנשי התורה לכסוף התכלית הנכבד והנורא ההיא לפרסום מציאותו כפי ייעודי התורה האלהית ובכל נביאי החמת והצדק כמו שיכסוף הסומא לאור השמש לפרסום מציאותו בפי כל הרואים את כבודו ואת גדלו ונתיישר אל המעשים המביאים אליו על פי התורה והנבואה כמו שיתרפא החולה בעצת הרופא ואם לא ידע טבע התרופה ומהותה כמו שאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך (שמות ט״ו:כ״ו). והמחלה המצריית היא הפסד עצמן ואבדן נפשן בלי ספק. או כמו שנשענים הסומים על הפקחים ללכת על אשר לא ידעו כי הנביאים הם הרואים תמיד במחזה שדי ואנחנו בכל אלו העניינים באין עינים נגששה כמו שאמר על זה והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים (ישעיהו מ״ב:ט״ז) כמו שיתבאר בסוף על פי חז"ל. והנה אחר שהדרכים והנתיבות אשר בהם ילכו אל זה התכלית העליון הם נמנעים בחוקינו הנה העצה היעוצה שלא לדרוש ולחקור אחריהם כי על זה הענין נקראו כל המצות האלהיות חוקים כמו שתכלול אותם בשם זה בכמה מקומות. ועל זה אמר החכם אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע (משלי ה׳:ו׳) אמר האורח והנתיב המביא אל החיים הנצחיים השמר לך פן תפלס אותו ותחשוב לשקלו בשקל דעתך כי ודאי נעו מעגלותיו ונתרחקו מדרכי האדם ולא תדע בהם דבר וכן יען בכיוצא בזה אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת (שם ל') והנה הפליג ההזהרה בזה פן יהיה בלב האדם דבר בליעל לאמר שכל המצות נתיצבו על כוונות אינושיות מתועלות מושגות אצל החכמים עד שכבר יספיק השכל האינושי לבא עד תכליתם כמו שחשבו רבים לפי שמחשבה זו תמשך הריסה גדולה לכל התורה כלה משני צדדים האחד במה שיגזור דעת האדם שתמשך הכוונה המכוונ' במצוה מבלתי שתעשה בפעל כמו שקרה לשלמה המלך עליו השלום באותם שלשה מצות המלכיות שנתברר טעמם שבשלשתן אמר אני ארבה ולא אסור ולבסוף לא נזהר וסר (סנהדרין כ"א:). וכן הענין ברואה שטעם שביתת השבת הוא ממה שיחייב השכל לתת מנוחה ומרגוע לגופות העמלים אחת בשבוע או שיהיה להם פנאי לבקר קרוביהם ואוהביהם לטעת האהבה ביניהם אשר היא צריכה לחיים או להתעסק בחכמה ובתורה וכיוצא הנה כבר תבטל מצוה זו אצל הבטלנים או העוסקים תמיד בתורה וגם אצל בעל המלאכ' כשיראה מלאכתו אובדת והוא מתענג בהצלת' יותר מבשביתה ומה גם עתה אם אין לו מה יאכל שישיש וישמח ביגיע כפיו כי יאכל. או כי ייטיב לבו ללכת כמה מילין להקביל פני אביו או רבו וכל כיוצא בזה. וכן הענין באיסור המאכלות שאם יחשבו שנאסרו בתורה מצד היזקם אל הבריאות הגופיי או מצד לחותם או קרירותם יבשותם וארסיותם הנה כבר ימצאו עלה לבטולם אל האנשים אשר לא יזיקום לפי טבעם או שיאכלום ע"י התקונים וההרכבות והתבלין אשר בהם יבטלו כח ההיזק הנמצא בפשוטיהם כמו שהוא הענין בכל התרופות שהם סם המות לבריאים ורפואות לחולים וגם על ידי ההרכבות והתקונים וכזה הענין יקרה בכל מצות התורה עד אשר לא ישאר בה דבר עומד על עומדו. אמנם הענין השני מההריס' הוא מה שתתמעט בעיני הכל צורת התורה האלהית להיותה במדרגת חבור קטן חסר וקצר מאד מספרי הנהגת האדם אשר במדות או בעניני הרפואות היותר קצרים וזה מגונה מאד. אמנם כשישים האדם אל לבו כי בזולת זה יש טעם לכל המצות האלה עליון ונשגב הנשקף אל תכלית עליון ונורא מהשגתנו לא ירים את ידו להחליף או להמיר מהם לא דבר גדול ולא דבר קטון והוא עצמו מה שאמרו ז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר וגו' אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי (תו"כ פ' קדושים פ"ט) ירצה שלא יאמר שמה שימנע מאכול החזיר ויתר המאכלות האסורות או מענינים האחרים שמנעם הכתוב שהוא נמנע מפני הרע אשר ימצא הוא בהם אשר בעבורו ימנעם מדעתו כי ודאי איפשר לקבלה ולאכלם ע"י התקונים כיתר המאכלות המותרות הצריכין תקון אבל מה נעשה ואבינו שבשמים גזר עלינו גזירה זו מטעם נסתר ונעלם ולא נוכל לעבור את פי ה' והיא כוונה נכונה מאד. והנה כאשר היה זה הדעת הכרחי במצות התורה האלהית לקיים אותו ולהכריחו ראתה החכמ' האלהית לתת לנו בתוך מצות התורה קצת מצות אשר כנגד האנשים החושבים למצוא טעם אינושי לכלם וילאה שכלם בהם ויודו הודאה גמורה ששכלם קצר יד מהשיגם ויהיו ראיה גדולה על כל השאר כמו שהיה הענין בפרה אדומה ועזאזל ושעטנז וכלאים והתר אשת אח וכדומה וכבר נלאה הרב המורה ז"ל לתת הכרה במעשה השולחן וביין הנסכים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים אם בפרה אדומה ואם במצורע גם בטעם בשר בחלב כי לא מצא להם רמז מספרי הצאוב"ה פ' מ"ח ח"ג וכתב שלא נודע לו שום טעם ואחשוב שכוונתו לומר שזה ממה שיורה על עומק כוונת המצות כלן שיש בהם טעם וכוונה לא ישיגנה שכל האדם וזה מה שפרסמוהו במאמר והיא רחוקה ממני זו פרה אדומה כי זאת תעיד על כל מצות שבתור' שיש בה חוקה. וזה עצמו מה שיראה שירצוהו חז"ל באומרם מפני שהשטן ואומות עכו"ם משיבין עליה מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה גזירה גזרתי וכו' (במ"ר פ' י"ט) שלכאור' יראה טעם לסתור שהיא הנותנת לגלות את טעמה לדעת להשיב את המינים אלא שהכוונה לבעל זה המאמר שאמרו כי לפי שמטבע היצר הרע והוא שטן הוא מלאך המות (ב"ב ט"ז.) וגם החולקים עלינו מסכלי האומות או הדומים להם מדעותיהם לבקש טעמים אינושיים לכלל המצות וכבר השתדלו על זה וכדי שלא יחשב שכבר הגיעו לתכלית כוונתם וימשכו מזה הנזקים הגדולים שקדמו לזה כוון האל יתעלה כשתהיינה שם מצות כגון פרה אדומה והדומ' לה שעל כרחם יודו הכל בה שהיא חוקה וגזירה מלפניו אין רשות לשכל האנושי להרהר בה להשיג ממנה דבר וכבר תהיה הוראה גמורה על כל זולתם מהמצות. כי מה שהשיגו מהן הם תועלות מכוונות אל הבחינה הראשונה אמנם מה שימשך מהם אל הבחינ' השנית הלא לאלהים פתרונים ויהיה מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה נאמר על כל מצוה ומצוה שבתורה והוא נכון. והנה לפי זה יהיה פי' ממאמר שזכרנו ראשונה זאת כוונתו כי אחר שכל העוסקים עם הפרה מטמאין הבגדים והיא עצמה מטהרת אשר הוא הפך מה שתחייבהו ההקדמה המופתית ההיא שזכרנו הוא מה שיחייב היות הענין הזה נסתר ונעלם מהחקירה האינושית והוא מה שיכוונוהו האל יתעלה לסבה הנזכרת כי לזה אמר חוקה חקקתי גזירה גזרתי אין לך רשות להרהר אחריה. והנה הדרך הזה הוא נכון והכוונה בו רצוייה וישרה בעיני אלהים ואדם. ^*ואולם המאמרים וכו' תוכן דעתו הוא, אחרי שהוכיח הרב ז"ל למעלה מכמה מאמרי חז"ל כי ידעו בכל זאת קצת ענינים ממצות פרה אדומה, אף שעצמותה הפנימית, סודה, וטעמה נעלם גם מעיני הנביאים ואנשי הרוח כמ"ש למעלה בתוכן השער, משתדל עתה הרב פה גם הוא לבאר עפ"י השכל קצת מעניניה, ומקדים תחילה ואומר, הנה ידוע כי כל דבר הנפסד יהפך אל הפכו, ונמשך מזה, כי כאשר יגדל מעלת הדבר כן יגרע מעלתו בהפסדו יותר, כי פחיתות יותר גדולה מתנגדת למעלה יותר גדולה, כמו שתתנגד פחיתות יותר קטנה למעלה יותר קטנה, כאשר יורה הנסיון, כי הצמח הפחות במעלתו כאשר ייבש ויפסד יהיה רק לרקב אשר לא יעלה באשו, תחת כי הבע"ח היקר ונכבד יותר ממנו כאשר ימות יהיה פגרו המובס נמאס ונבזה יותר, יען כי תעלה צחנתו באפי כל עובר עליו [וכן הוא גם בבחינה מוסרית או מדינית, כי ד"מ האיש אשר הוא צדיק הרבה מדי יעזוב יראת שדי, יפול לרוב מהקצה אל הקצה להיות רשע גדול (ואפשר שרומז על זה גם מאה"כ (קהלת ז׳:ט״ז) שאמר תחילה "אל תהי צדיק הרבה" וכו' ואח"כ אל תרשע הרבה וכו' להורות כי הראשוו מביא את האדם לפעמים גם אל השני, כאשר יהפך מן הקצה אל הקצה) תחת כי האיש הבינים אשר הלך בתחילה רק בדרך הממוצע לעשות הטוב והישר כראוי, אם גם ישוב אח"כ מצדקתו ולא יהיה עוד סר מרע כבראשונה בכל זאת לא ירבה גם להרע ולהרשיע כמו הראשון וכן הוא גם בבחינה מדינית, כי מדי יתן ד"מ החופש לאיש אחד, או ליושבי מדינה אחת כלה אשר ידיהם היו אסורים לפנים בחבלי וזיקי הדת המדינית, הלוא יעשו אז כל אשר תאוה נפשם, ולא יחפצו עוד לסור אל משמעת שום חק או דת מדינית, כי אם רסן מפניהם ישלח ולבלתי שמוע עוד לקול נגיד ומצוה, באופן שרבה המכשלה היוצאת מזה, כי לפתע פתאום תמלא הארץ חמס ושוד, גנוב ורצוח, וחרב איש באחיו תהיה, כאשר הורה הנסיון בזמננו זה ואף כי בשנת תר"ח בהרבה מדינות וממלכות שונות] וכעין זה אמר גם החוקר, כי הרע אשר אין לו התחלה הוא פחות הנזק תמיד, ר"ל מהנעשה עפ"י שכל שהוא התחלה, וע"כ הרע ובלי צדק אשר יעשה האדם שהוא בעל שכל והתחלה, הוא מסבב נזק והפסד יותר גדול ממה שמסבב הרע אשר תעשה רק הבהמה אשר השה, אלוה חכמה, או איש בער ולא ידע אשר נמשל כבהמות נדמה, הנה לפנינו כי כאשר יפסד הכח השכלי באדם אשר הוא דבר יקר מעולה ונכבד מאוד, הוא יותר רע ופחות המעלה, מהכח הבהמיי הנפסד בעבור שהוא פחות המעלה בעצמותו, וע"כ יאמר הרב ז"ל ג"כ כי ע"כ כתב החכם בס' המידות כי יש ג' מדרגות פחיתיות בבחינת מדות האדם, אשר יקרא אותן בשם "רשע" "חטא", "בהמיות", יען כי יש גם ג' מדרגות מעלות באדם, "המעלה", שהוא הפך הרשע, "הכושר", שהוא הפך החטא, "והקדושה", שהוא הפך הבהמיות, באופן שהמעולה ר"ל בעל המעלה כאשר יפסד, יהיה רשע רע, והכובשו יצרו שהוא בעל הכושר, כאשר יפסד יהיה חוטא הבלתי כובש יצרו, והקדוש כאשר יפסד יפול ברשת הבהמיות להתאות רק הנאות חמריות [וע"ז רומז לדעתי גם מחז"ל "כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו," ר"ל כי לפי גודל שכל וכח תבונת האדם להבין ולהשכיל בענינים רוחניים, כן תגדל גם כח תשוקתו החמריות המתנגדת לזה, באופן שאם לא ישמור רגלו מלכד, יפול על נקלה בפח יקוש, להתהפך מן הקצה אל הקצה, ולהיות ד"מ איש בהמיי הנוטה רק אל הנאות גופניות, תחת אשר לפנים קדוש יאמר לו] ועל פי ההקדמה הזאת יאמר עתה הרב ז"ל כי בעבור היות האדם בעל נפש משכלת ויקר המעלה והשלימות יותר משאר בע"ח ואף כי מצמחי השדה, יחויב ג"כ שכאשר ימות ויפסד, לא לבד כח הצומח והחיוני אשר לו, כי אם גם שכלו המעשיי המשתדל רק בענינים חמריים וארציים אחרי כי שם בארצות החיים לא ימצא יד ומקום עוד לפעול פעולתו במעשים וענינים כאלה, (עיין מכל זה ביאורי למעלה שער ע"ז) יהיה גופו המת והנפסד הזה ג"כ במדרגה יותר פחותה מבע"ח מת או צומח הנפסד אשר ע"כ תטמא גם נבלת האדם טומאה חמורה יותר מנבלת הבהמה, כי היא מטמאה נוגעיה ונושאיה רק יום אחד, והמת יטמא אותם טומאת שבעת ימים, הצריכה לטהרתה גם הזאת מי אפר פרה בשלישי ובשביעי, [ולפי דברי הרב ז"ל אלה צריכים אנו לאמר שמה שאנו מחויבים לקבור גוית אדם המת בכבוד, אף שלא נצטוינו לעשות כן בנבלת הבהמה, הוא רק בעבור שהיא לבדה היתה לפנים משכן הנפש המשכלת היקרה מאוד במעלתה ויקרתה, כמו שאנו מכבדים ומיקרים גם הבית והאוהל אשר שכן שם איש חכם ונבון יקר רוח וישר דרך, והכסא אשר ישב עליו, והכלים אשר השתמש בהם, לא לבד בעבור שכל אלה מזכירים אותנו בו, כי אם בעבור שהאציל מכבודו עליהם כל עוד היו אתו בחוברת,] ומזה הטעם יאמר הרב ז"ל חמורה ג"כ נבלת אישי האומה הישראלית מנבלות אישי שאר העמים, להיות היא לבדה מטמאה באוהל ולא הן, כמו שאחז"ל "ישראל מטמאין באוהל ואין עכו"ם מטמאים באוהל" יען כי לפי גודל מעלת בני ישראל ובחירתם משאר העמים בעוד בחיים חייתם, כן תגדל גם פחיתות וגריעות נבלתם במותם מנבלת שאר בני האדם, ועל ענין זה כבר העירו חז"ל פ"ד ממס' ידים באמרם "עצמות חמור טהורים (ר"ל מלטמא באוהל) ועצמות כה"ג מטמאים?" ואמרו ע"ז "לפי חיבתן תהיה טומאתן." וזאת היא באמת סיבת טומאתם העיקרית (ורק דרך דיחוי א"ל, שטעם טומאות עצמות האדם הוא שלא יקח איש עצמות אבותיו לעשות בהם כלים להשתמש בהם [כמו שעשו לפנים קצת העמים בארץ קדם ושאר ארצות ששתו מים ויין משתיהם מתוך עצמות גולגלות אויביהם אשר הרגו,] ועי"ז יקל איש בכבוד אבותיו, כמו שטעם היות ספרי קודש מטמאים את הידים הוא שלא יצניעו אצלם מאכל קודש כתרומה, ויסובב להם עי"ז נזק והפסד ע"י העכברים) הנמשך מכל זה הוא, כי אחרי שהדומם והצמח הנפסד והנרקב לא יטמאו, בהכרח נודה לאמר כי סיבת טומאת נבלת הבע"ח וגוף האדם המת איננו החומר שלהם, אחרי שהוא דומה בטבעו אל חומר הדומם והצומח אשר לא יטמא, כי אם הכח החיוני אשר בקרבם, הנפסד עתה במותם הוא לבדו סיבת טומאתם, ויען כי יחובר אל זה במות האדם גם הפסד כח שכלו המעשיי ע"כ טומאת נבלתו חמורה, ובעבור היות נפש הישראלית עוד יותר נבחרת משאר הנפשות תגדל בהפרדה ממנו גם מדרגת טומאות גויתו עוד יותר, כמ"ש כל זה למעלה דען כי הכח החיוני והשכלי המסבב הטומאה הזאת הוא דבר רוחני אשר בהפסדו לא יעדר לצמיתות, כי אם ישאר עוד אבל במעמד גרוע ופחות, נקרא בפי' חז"ל בשם "רוח הטומאה השורה על המתים," אפס הפסד כח שכלי זה לא יחל באדם אחר המות לבד, כי אם עיקרו ותחלתו הם כבר בעוד בחיים חייתו כאשר יפסיד כח שכלו במחשבות פגול אשר לא טהורות הנה, או בפעולות נשחתות הנעשות על ידו, ורק כל עוד נשמת שדי תחייהו בעבור שיכול אז לתקן עוד את אשר עותו, לא יקרא עוד בשם "טמא", ורק הרשע המוחלט אשר ממנו לא נוכל לקוות עוד כי ייטיב דרכו ומעשיהו ממנו אחז"ל "רשעים בחייהם קרוים מתים" יען כי מטמאים הם כמתים אבל במותו כאשר יפרד מהגוף ואין עוד בידו היכולת לפעול שום פעולה יושלל ממנו גם הכשרון, לתקן עוד עותתו, וזאת היא אז סיבת טומאתו, ונמשך מזה כי האיש אשר שמר נפשו, שכלו, ותבונתו בעוד בחיים חייתו מכל מחשבה ופעולה רעה, ע"ד מה שפירשו חז"ל מאמר יחזקאל "הנה נפשי לא מטומאה" שלא הרהרתי ביום לבוא לידי טומאה בלילה," באיש כזה וכל הדומים לו, נוכל לאמר בבחינה מה כי גם במותם לא יטמאו, וע"ז רומזים דברי חז"ל האומרים, צדיקים במיתתם קרויים חיים," ר"ל שהם כחיים אשר לא יטמאו, וכן אחז"ל גם בפטירתו של ר' יודא הנשיא "אותו יום שמת רבי בטלה כהונה," ר"ל שבטלה ההזהרה שלא יטמאו הכהנים בנגיעת גופו המת והנה בעבור היות עשיית העגל ראשית חטאת לבת ישראל, ובה חוברו יחדיו מחשבת עבודת הגילולים הרעה עם מעשים מגונים אשר לא יעשו כי השתחוו ויזבחו לו ויקומו העם לצחק לפניו ע"כ הוא גם אות וסימן למחשבות ופעולות רעות, והפרה שהיא אם העגל היא כינוי, ואות וסימן לתכונה הנפשיית הרעה שהיא באדם מקור כל מחשבותיו ופעולותיו הרעות, ופעולות שריפת הפרה הזאת ונתינת אפרה אל המים אשר יזה אח"כ על הטמא, אשר עי"ז לא ישאר שום רושם עוד ממנה, רומזת על חיוב אדם לבער כל תכונה רעה מלבו, לטהר ולנקות נפשו עי"ז מכל חלאה מוסרית בבחינת מחשבותיו ופעולותיו בחייו בעודנו מתהלך עלי ארץ כי אז לא תטמא נפשו אחרי מותו, כי אם תשוב בטהרה וקדושה אל האלהים אשר נתנה, ועל כל זה רמזו חז"ל באמרם "תבוא הפרה ותכפר על מעשה העגל, וע"ז רומז גם מדרש הזוהר שאמר שהפרה האדומה, אשר בפרשה שלה נאמרו שבעה פעמים פרה, ושבעה פעמים שריפה, ושבע הזאות, תקרא דרך משל ורמז, "בת שבע אם שלמה" יען כי ענין הפרה ותכלית הפעולות שנעשו עמה מורים גם על השתדלות האדם לטהר ולזכות תכונת הנפש (שהיא מקור כל המחשבות ופעולות) אחרי אשר הטמאה כי אז ישיג בעליו השלימות המוסרית, ויעשה שלום בינו ובין אביו שבשמים להיות עוד קרוב אליו אחר אשר התרחק ממנו, וע"ז רומזים גם דברי ריב"ז שאמר לתלמידיו "חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת אלא כך אמר הקב"ה וכו'", שאין כונתו בזה להכחיש פשטי הכתובים שהמת מטמא ומי אפר פרה מטהרים, כי אם רצה בזה לרמוז רק על סיבת טומאת אדם כי ימות החמורה מטומאת נבלות שאר בע"ח, כי היא רק בעבור שהפסיד כחות נפשו בחייו ע"י מחשבותיו ומעשיו הרעים, כעין מה שאמר ר' דוסא ג"כ "לא ערוד ממית וכו' חטא ממית," שאין כונתו במאמר זה להכחיש את הנסיון שהערוד ממית לפעמים את פוגעיו, כי אם רצה בזה רק לעורר על הרעיון כי חטא האדם לבדו הוא הסיבה אשר בעבורה יוכל הערוד לשלוט בו, ולהמיתו (ועיין מזה ביאורי למעלה בראשית ק"ט ע"ב). ואולם המאמרים אשר יראה מהם שנתגלו אלו הענינים לחכמים ירצו מהם שלקחה אזנם שמץ מהם או יתבאר בשאר ענינים כאשר יראה הרואה. אמנם מה שנאמר אותו על הפנים השניים הוא שנקבל המאמרים ההם כפי מה שיובן מהם ונשתדל לבאר אלו המאמרים הנזכרים לפי דרכם:

ראה זו רעה חולה ומכה בלתי סרה כי אם באור התורה האלהית השמה ראשיתה יראת יי' בהניחה תחלת דבריה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ שהכוונה שחדשו בחפץ ורצון אחר שלא היה אשר זה יחייב שכמו שהיה העולם בכללו אפשרי בראשונ' כן היא וחלקיו תמיד אצלו יתע' אפשריית לשימשכו על מציאותם זה או על זולתו כפי מה שיצרהו בוראו יתעל' כמו שכתבנו שם בשער הראשון וזה מה שיוכרח להיות עולמו בידו כפי מה שיאות להנהגתו כמו שנתבאר ממעשה הנסים ופליאותם ועל הדרך שכתבנו שם בשער ט"ו כי הנה באמונה האמתית הזאת באמת היו כל הדברים אפשריים מצד סבותיהם כי אפשר שיהיו הסבות ההנה ושלא יהיו. ועל זה האופן תפול עליהם היראה והפחד לכל בעל שכל ואפי' היותר רחוקי המציאות ^*ומזה הצד וכו'. ר"ל שהכונה במצות היראה היא רק שיתבונן האדם תמיד בדרכי הנהגת הי"ת לדעת ולהכיר מהם, כי ביכלתו הוא גם לשנות כרצונו חקי הטבע, ולהשיב עי"ז גמול הטוב והרע אל חיק בעליו גם באופן נסיי. והשגחה פרטית. (ולא יהיה כאותם רבים שחושבים, כי רק מה שיחייבו חקי הטבע להיות בכל המקומות והזמנים, הוא שיהיה ועליו אין להוסיף, וממנו אין לגרוע, ויתרון מעלת הנביאים הוא רק שידעו מקודם את מה שיחייבו אח"כ חקי הטבע, ויגלו אותו לבני אדם גם לפני בואו עוד, וכבר בטל הרב ז"ל הדעה הזאת בשערים הקודמים, (ועיין מזה גם ביאורי בראשית דף קט) וע"כ אחז"ל גם כן "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" כי היראה הזאת הבנויה רק על התבוננות האדם בדרכי הי"ת ואמונתו בהשגחתו הפרטית היא תלויה ביד האדם, אפס רק האיש ההולך בתום לבו ברוב דרכיו, ורק לפעמים יחטא ואשם ראוי להתנהג מהי"ת בהשגחה פרטית ובהנהגה הנסיית הזאת אבל האיש השקוע כבר במצולת העון והרשעה עד לאין מרפא כאחר וחביריו הוא משולל כבר לצמיתות מהשגחת אלהים הפרטית, ונמשל רק כבהמות ושאר בע"ח הנתונים רק תחת ממשלת ההנהגה הטבעית המחויבת רק לפי חקי הבריאה, ולו אין עוד אימתה ופחד ממקרי הזמן ופגעיו, כ"א תוגה ועצב, אחרי שידע אל נכון, שבעבורו לא ישתנו עוד חקי הטבע, ולא יחדל עוד מבוא עליו, מה שמחויב ומוכרח לבוא על פיהם, וע"כ לא תוכל ג"כ להיות עוד יראת אלהים על פניו כמו שהיה הענין באמת אצל אחר, כמסופר ממנו, ונמשך מזה ג"כ, כי אחרי שאין צדיק בארץ אשר לא יחטא, לולא המציא הי"ת הסליחה והכפרה על עון בני אדם, לא היה מקום עוד להתנהג עם בריותיו בהנהגה נסיית, וגם לא היה מקום עוד ליראתם מפניו, וע"ז רומז גם מאה"כ "כי עמך הסליחה למען תורא" ומאה"כ "אתה תשמע השמים וסלחת וכו' למען ייראוך כל הימים". ומזה הצד ולא מזולתו שמה התורה האלהית היראה למצוה ולעצה טובה ונכונה אמרה את יי' אלהיך תירא כי ודאי יש בידו לעשות ולמנוע מעשות וההפחדה בצרות ותלאות מבהילות עשאם האלהים כדי שייראו מלפניו כמו שסופרו בדברי הברית והתוכחות לא כמו שחשבו רבים אפי' מבני עמנו שהם ענינים מחוייבים יגלו הנביאים מציאותם טרם בואם ואם יש הרבה מזה המין כמו שכתבנו פרשת פקודי שער נ"ו אבל על כל פנים הוא מחדש בכל יום ביכלתו העצום מה שירצהו בשינוי מנהגו של עולם וכנגד טבעו כי על כן יראוהו כל חכמי לב וזה עצמו בצורתו מה שאמר המשורר בדבר יי' שמים נעשו וגומר. כונס כנד מי הים וגומר. יראו את יי' כל הארץ וגומר. כי הוא אמר וגומר (תהילים ל״ג:ז׳) אמר שהיראה נמשכת אל היותו יתעלה בורא עולם בחפץ ורצון ואל היות מנהגו תמיד נמשך אל רצונו וכן אמר האותי לא תיראו נאם יי' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים וגומר (ירמיהו ה׳:כ״ב) והכוונה שהוא נקל בידו לקיימו ולבטלו כמו שנתבארו אלו הענינים משלם בספור המבול שער שלשה עשר. הנה שהיראה היא מחוייבת מאותו האדון אשר הכל בידו לעשות כרצונו להרע או להטיב. וכמו שאמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא וגומר (דברים ל״ב:ל״ט). והנה לפי שאם נניח שבהכעיס האדם את אלהיו ברוע מעשיו שוב לא ינתן למחילה הנה כבר יחזור הענין אל צד החיוב ונסתלק ממנו היראה שכבר יחשב הרע אליו מחוייב ולמה יירא ממנו. כמו שאמר אלישע אחר כבר שמעתי מאחרי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאלישע אחר וכו' (חגיגה ט"ו.) שכבר נסתלקה היראה ממנו אם שא"א שלא יתעצב על הענין מאד והיתה הגזירה הזאת מתפשטת בכל האנשים אחר אשר הוחלט המאמר כי אין איש בארץ אשר לא יחטא (קהלת ז׳:כ׳) עד שכבר לפי זה כמעט נסתלקה ושבה להפסדה. הנה לזה המציא האל יתעל' הסליחה הכפרה אשר בם ישיב הדברים אל אפשרותם והיראה תשוב אל קיומה והוא עצמו מה שאמר המשורר אם עונות תשמור יה יי' מי יעמוד כי עמך הסליחה למען תורא (תהילים ק״ל:ג׳-ד׳). ירצה אם העונות תשמור יה הנה באמת לא תמצא היראה אבל הבריחה מהרע הוודאי כי מי יעמוד לפניך מעוז אפך אבל עמך הסליח' למען תורא מצד האפשרות הנופל בדברים לפי מדות חסידותך. והוא עצמו שאמר שלמה בתפלתו אתה תשמע השמים וסלחת וגומר. וסמיך ליה למען ייראוך כל הימים אשר הם חיים (מלכים א' ח') וזהו ענין נכבד מאד נותן טוב טעם ודעת בשאלה שאנחנו עליה ובמאמר המצורף אליה. ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יי' אלהיך כי וודאי זהו סוד האמונה אשר לא באו בה כל הפילוסופים וכל החכמים אשר מעולם אבל נמסרה לעם יי' אלה בראשית דבריה כמו שאמרנו ומכחה קבלו כל המצות התלויות בירא' כמו שכתוב בהרבה מהן בפרט ויראת מאלהיך אני יי' (ויקרא י״ט:י״ד) ועל זה אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (נדה ט"ז:) כי באמת האמונה בו יתעל' על זה האופן היא ביד המאמין בו ולא בו. ועל זה נאמר באברהם אבינו והאמין ביי' ויחשבה לו צדקה (בראש' ט"ו) כי היא לבדו מכל הפילוסופים אשר לפניו בא אל זאת האמונה ועליה נאמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (שם כ"ב) והוא ענין נכבד מאד ויסוד תורניי נפלא ביאר אותו שלמה החכם ושם אותו פרי כל חקירתו בספר קהלת בשחתם סוף דבר הכל נשמע האלהים ירא ואת מצותיו שמור וגו'. כמו שזכרנו קצת זה בשער ל"ג וס"ד ונתבאר עוד ענינו בשער השלישי מחבור קטן שתקנתי קראתיו חזות קשה שהכוונה בו לעורר רוח קנאה על התור' ועל היראה ועל העבודה. ומעת' יודע ונשכיל מין שלישי מהירא' ממוצע בין שני המינים שזכרנו ראשונ' והוא ענין הרגש וידיעה נתאר אותה בצורתה כשנאמר בגדרה שהיא הפעלות אשר לתקות רע נמשך מחסרון זריזות המקבל ואמרנו מין ממוצע לפי שאם זו אינה היראה השלמה השכלית הנטיעה בלב האלהיים או הנביאים לפי השגתם ברוממותו יתעל' כמו שאמרנו הנה היא קרובה אליה ונמשכה ממנה אחר שבאה מכח הישרת התורה האלהית המודיעה אופיה של אלהיה וגם אינה משוללת מפחד הרעות והנזקים ומגורתם אלא שאין בה האונס וההכרח שהנחנום ראשונה. ^*וזה כי הבדל וכו'. ר"ל כי היראה ההמונית, אשר ממנה אמר למעלה, כי לא נאוה לישראל עם קרובו, היא בעבור זה פחיתת הערך, יען כי בעליה יחללו על ידה כבוד הי"ת שהוא עצם הטוב והמטיב לכל, במה שמדמים אותו בדעתם הנפסדה למושל עריץ (ית' מזה עילוי רב,) אשר רק באונס יכריח את עבדיו לתת לו מה שיחפץ, באמור להם ד"מ "אם לא תתנו לי בתיכם זיתיכם וכרמיכם אהרוג אתכם באכזריות חמה," אבל היראה האמיתית הבאה לאדם רק בעבור הודעו, כי ההולך בדרכי ה' יונהג מאתו בהנהגה השגחיית להצילו לפעמים ממקרי הזמן ופגעיו אף באופן נשיי, תחת כי הבלתי שומע בקולו מלבד שהוא נתון תמיד רק תחת ממשלת חקי הטבע ומקריו הרעים, יבוא לו ג"כ העונש הראוי על פעולותיו הרעות, הלוא בעליה ידמו את הי"ת רק ליועץ חכם המלמד דעת לזולתו, ואומר לו ד"מ "בני שמע בקולי ולך קח לך בר ולחם בעת השובע למען לא תמות כאשר תבוא מהר שנת הרעב," או "קח לך סמי מרפא אלה, למען לא תגוע בדבר אשר באופל יהלוך" כי הוא מירא ומבהל אותו רק במה שהוא מחויב לבא בהכרח על פי חקי הטבע, וע"ז רומז גם מאה"כ אל תיראו וכו' ובעבור תהיה יראתו וכו' אשר בהשקפה ראשונה מתנגד סופו זה לתחלתו, כי הכונה רק "אל תיראו" יראת ההמון מוחרדת הקולות והברקים. לאמר אח"כ כי אנוסים הייתם בקבלת התורה רק מיראת הנזק הבא ברצונו המשולח, ולא עפ"י משפט הצדק והמישרים, "כי לבעבור נסות" ר"ל להרים אתכם במעלתכם על כל העמים כנס וכדגל "בא האלהים, ובעבור תהיה יראתו", (האמיתית הנולדת מהאמונה בו וביכלתו לשנות חקי הטבע, ומהידיעה הנכונה כי משלם הוא גמול הטוב והרע בצדק ובמשפט אל חיק פועלו.) "על פניכם לבלתי תחטאו". וזה כי הבדל עצום יש בין שיאמר לך המושל העריץ תן לי ביתך או כרמך ואם אין אהרגך ובין שיאמר לו היועץ החכם והאוהב קנה לך בר ולחם ומזון למכלת ביתך או כך או כך סמים לבריאותך ואם אינך עושה דע כי מות תמות ברעב או בדבר כי הנה הראשון והדומה לו יקרא תכלית האונס. והענין השני והדומים אליו הם ענין ההרגש השכלי והידיעה הנאותה והמחוייבת לכל בעל דעת. והנה הראשון יקרא שוטר ומזגם. והשני מלמד ומישיר כי אין חכמה גדולה כהיות האדם חושש אל הנולד והיותו ירא וחרד מן הרע המעותד לפי אפשריתו ומשתדל על תקונו וביטולו כי על זה אמר החכם אשרי אדם מפחד תמיד (משלי כ״ח:י״ד) לפי שהפחד הזה אינו רק הרגש וידיעת דבר שהוא נעלם מזולתו והוא המקשה לבו באומרו הגזירה אמת לפי טבעה ואם כן החריצות שקר כי על כן יפול ברעה אבל האיש הירא יניס עצמו מהרע האפשרי בטוב הרגשו עליו תמיד או שיתחדש אליו לשעתו. הלא תראה נאמר ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וגומר. (בראשית כ״ח:י״ז) הורה שענין יראתו לא היה רק שהגיע עדיו הרגש ענין נפלא שלא היו חושש אליו מתחלה כמ"ש בפי' אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי (שם) וכן ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר (שמות ב') בא לכלל דעת בא לכלל יראה. וזהו שהפליגו חז"ל לומר אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה (אבות פ"ג) כי מי שאינו יודע וחושש אל הענינים האפשריים איננו ירא מהם והנה יראתו אותם היא ראיה מופתיית לידיעתו אבל אם אינו ירא היא ראי' עצומה שאין בו חכמה וכמו שהחליטו המאמר אין בור ירא חטא (שם פ"ב) ומזה חוייב שתפול היראה על העדר הטובות ממנו במניעת הבנים והצלחת הנכסים ההכרחיים ואין צ"ל מניעת הצלחת הנפש כי הכל הוא יראת רע אפשרי ומעותד עליו. ומזה הוא מבואר שהיראה אשר מהמין הזה תפול על הכרחיות העולשים והקנסות המושמות בדת האלהית לכל עוברי דרך וגלוזים במעגלותם כמ"ש אוי לרשע רע כי גמול ידיו יטשה לו (ישעיהו ג׳:י״א) כי הוא האונס את עצמו ומי שלא נמנע מעשות הרעות לזולרו מפאת עצמו ראוי שימנע מפני היראה ואין בזה שום אונס כי לא יתכן שיקרא האנס אנום כשיאנס שלא יאנום ולא העושק עשוק כשיוכרח שלא יעשוק. ומזה גם כן שאשר תמנעהו הדת שלא לעשוק את עצמו במדות ה פחותות ובפעולות הנשחתות כי תשים עליו משמר בעונשים ומלקיות וארבע מיתות אינו אנוס בלי ספק כמו החולה הפתי שימנע ממנו הרופא הנאמן הדברים המזיקים שלא יקרא אנוס אף כי יסרוהו על זה ויכפוהו בעל כרחו ואין הפרש בין זה הענין והקודם כשהראשון הוא בדבר מפורסם וזה בלתי נודע עקרו רק אל הרופא החכם היודע טעמי המצות וסגולתם ותועלתם כי על זה הענין בעצמו נאמר אה שמוע תשמע לקול ה' וגומר כל המחלה וגו' כי אני יי' רופאיך (שמות ט״ו:כ״ו) כלומר אני הוא היודע שזאת רפואתך. סוף דבר הירא' הממוצעת הזאת אינה יראה ומגזרת האונם ההכרחי הבא מהזולת כלל אבל היא הגעת ההרגש והדעת אשר בו ידע להזהר מהרע האפשרי והמזומן אליו לבא על המותרי' והעומדי' מפי התורה ובלתי נזהרים בה. וזה ההבדל בעצמו אמרו משה אדוננו בפי' ביום המעש' הנורא ההוא אמר אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו וגו' (שם כ'). כי לכאורה גראים מאמרים סותרים אמנם ירצה בו אל תיראו מן הירא' אשר הוא פחד ומגור הרע והנזק ההכרחי המקווה מבהלת הקולות וחרדת הלפידים והברקים אשר ראיתם עד שתאמרו שאתם אנוסים מפאת הנזק הבא מהרצין המשולח מהזולת או מעניך שהוא הכרחי מצד סבותיו שאינו כן כי לבעבור נסות אתכם והרים דגליכם בידיעה והרגש מכל העמים בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם רצוני אמונתו כי הירא' והאמונה האמיתית בו הם השמות נרדפים כמו שביארנו שמעולם לא נזכרה שום אמונה בשום פילוסוף כלל כי באמונת היראה הזאת תוכל להזהר והשמר מהרעות העוטרות האנשים חסרי הדעת וההרגש לבלתי תחטא במצותה ותקבלו עונש ממנו יתברך והיא עצמו אשר נתפארו כלם עליו באומרו על השגתם שם הן הראנו יי' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הנה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (דברים ה׳:כ״א) אמרו כי השיגו בכבודו וגדלו מצד מה ששמעו בקולו מתוך האש את עשרת הדברים אשר בהם נאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגוער. וגם נאמר זכור את יום השבת וגומר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגומר. אשר זהו עקר ושרש האמונה האמתית שאמרנו הנה היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם דבור נפלא ומועיל שמוציא את האדם מכלל בלתי מרגיש או מת לכלל החיות והדעת כענין והחי יתן אל לבו (קהלת ז׳:ב׳) אשר כל זולתנו מהרבעים הם פגרים מתים וכמ"ש חז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות י"ח:) והיראה הזאת היא משמחת את בעליה כמו שמשמח הדעת את הנפש היודעת כי על זה נאמר וגילו ברעדה (תהלים ב') כי במקום רעדה ההרגש שם תהא גילה ושמחה (ברכות ל':) והוא עצמו מה שאמר הנביא שמעתי ותרגז בטני לקול צללו שפתי וגו'. כי תאנה לא תפרח וגו'. ואני ביי' אעלוזה אגילה באלהי ישעי אלהים ה' חילי וגומר (חבקוק ג׳:י״ח-י״ט): ירצה הנה בתחלה כשצללו שפתי דברי הנבואה המעידים מאלו הרעות העתידות לבא מהגדודים העולים על הארץ ומהשחתת המזונות שמעתי ותרגז בטני. אמנם בסוף מצד שהוא גלוי אזן אנשים בתוכן האמונה והביאם לכלל דעת והרגש להנצל מהם אני ביי' אעלוזה אגילה וגומר. כי בזה היה אלהים ה' חילי וישם רגלי כאילות לברוח ולהנצל מהרעות כצפור נמלטה מפח יוקשים ולזה ראוי לנצח על הנגינות. וזה עצמו מה שיראה מכוונת חז"ל אמרו בפ' רבי עקיבא (שבת פ"ח.) מ"ד משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה (תהלים ע"ו) אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא כדר"ל דאר"ל מ"ד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי (בראשית א׳:י״ג) מלמד שהתנה הקב"ה תנאי עם מעשה שמים אם ישראל יקבלי את התור' מוטב ואם לאו הרי אני מחזר אתכם תהו ובהו. ויש לתמוה שהרי מיד שדבר עליהם אמרו כל אשר דבר ה' נעשה (שמות י״ט:ח׳) ומאי יראה איכא כשהשמיע דין משמים. אלא שכוונו לזה שאמרנו כי מצד שבאו במעמד ההוא לכלל דעת הארץ יראה ממה שלא היתה מרגשת עד הנה והיא היה הסבה ששקטה ושמחה בידיעתה וכמ"ש בתחלת יראה ולסוף שקטה. ועתה ראה כי ביראה הזאת אשר כן תארנוה ואשר אמרו עליה א"ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וכמו שביארנו יצדק מאד מה שאמרו אטו יראה מילתא זוטרתי היא שעליה יאמר מת יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך והלא הידיע' הזאת לא הגיעו אליה כל החקירות שבעולם וכלם נבוכו בה והעולה מכלם הוא ענינים מסופקים מאד כמו שכתבם הרב המור' בפרק י"ג י"ד ט"ו מהחלק השני. אמנם היתה התשובה נכונה מאד אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא שכיון שהגיעה לו זאת הידיע' בהשגת הנבואה והוא השרישה בעקר מעקרי תורתנו ושמה לאמונה שלימה לכל בני בריתה הנה מעתה מילתא זוטרתי היא לכל הבאים מכחו זה בלי ספק עד שכבר נאמר שאפי' השאלה בה היא מותר ודבר שאינו צ"ל עליו ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה שיראה ששואל דבר ראוי שישאל ואם אינו גדול מאד. ולזה בא המשל למי ששואלין כלי גדול ויש לו דומה לקטן כי עם היות דבר גדול בערך החוקרים כלם כיון שהגיע לו למשה בנבואה הרי הוא כקטן. אמנם מי ששואלין ממנו דבר קטן והוא המסור לו בתורת אמונה ואין לו מפני שהוא מחוסר אמנה ומפקפק בו הרי הוא כגדול ולזה יפול עליו השאלה וגם שמחזיקים טובה ושכר על ההודאה. וזה הפי' הוא נכבד ומוכרח בעיני שאם לא כן למה להם להחליף הכלים במשל היה להם לומר משל לעשיר ששואלין ממנו ויש לו דומה לקטן לעני ואין לו דומה לו לגדול: