קהלת ז:ד מחשבת ישראל: חובות הלבבות וגן נעול

וְאָמַר הֶחָכָם (קהלת ז׳:ב׳) לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל וְאָמַר (שם) טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ, רוֹצֶה לוֹמַר בְּחַי מִי שֶׁלִּבּוֹ חַי כְּלוֹמַר הַמֵּבִין הַמַּכִּיר וְאָמַר (תהלים קמד) אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה:

וּמָה שֶׁיֵּשׁ מִמֶּנּוּ לַחֲסִידוּת וּלְהִתְקָרֵב בּוֹ אֶל ה׳ עַל דֶּרֶךְ הַפְּרִישׁוּת הוּא מְשֻׁבָּח וְיֵשׁ עָלָיו גְּמוּל כמ״ש הֶחָכָם (קהלת ז׳:ד׳) לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל וְלֵב כְּסִילִים בְּבֵית שִׂמְחָה.

וּמֵהֶם מָה שֶׁאָמַר (קהלת ב׳:כ״ו) כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו וְגוֹ׳ וְאָמַר (שם ז) לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל (שם) טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל וְאָמַר (שם ה) מְתוּקָה שְׁנַת הָעוֹבֵד וְאָמַר (שם יא) כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל וְאָמַר (שם יב) סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע וְגוֹ׳.