קהלת ז:ז מחשבת ישראל: עקידת יצחק וגן נעול

ובמדרש (ש"ר פ"ג) ואני ידעתי וגו'. ראה הקב"ה מה פרעה הרשע עתיד לעשות ולהכביד העבודה על העם מעת שילך בשליחות וכדי שלא יטעה בדבר הודיעו הקב"ה כך וכך עתיד פרעה לעשות כדי שלא יטיח דברים כלפי מעלה ואע"פ כן הטיח דברים כלפי מעלה ועליו נאמר (קהלת ז') כי העושק יהולל חכם. ראה כמה הרחיקו בלשון הזה היות עונשם על מה שחטאו בתחלה. והשני כי מאד נפלאו בעיני דבריו אלה אשר דבר על סיחון שאמר זה לשונו (ח"פ שם) ועל זה הצד בעצמו יהיה עונש סיחון מלך חשבון כי למה שקדם ממריו שלא הוכרח עליו, ענשו השם שמנעו מהפיק רצון ישראל עד שיהרגוהו. והוא אומרו (דברים ב') ולא אבה סיחון וגו'. וכי מה פשעו ומה חטאתו בזה ממלך אדום ומואב (שם) שלא נתנו אותם עבור בגבולם ונטו מעליהם. ועוד כי הכתוב אומר בפירוש ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו וגו'. הורה בלי שום ספק כי מה שלא אבה היה לסבת שהקשה השם את לבו ולא שהקשה ה' את לבו יען כי לא אבה: והדבר הקשה מכל זה כי הוא דבר שינגדוהו כמה כתובים מהתורה ומהנביאים כי כל הנביאים פה אחד נבאו כי לא יחפוץ במות רשע כי אם בשובו מדרכיו. ואף כי שוב בה העם משובה נצחת אמר (ירמיהו ג׳:כ״ב) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. והק"בה פירשו בעצמו (בראשית ד׳:ז׳) הלא אם תטיב שאת ועל השורש עצמו תרגם אנקלוס (שמות ל״ד:ז׳) ונקה לא ינקה סלח לדתייבין לאוריתיה וגו'. והמשורר (תהילים כ״ה:ח׳) אמר טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. והנה יש לנו במדה הזאת המעולה כמה עדים במקרא אבל נביא מהם שנים היותר נאמנים והם אחאב ומנשה המגידים דבר אמת בנדון אשר לפנינו ולא כחדו. באחאב נאמר (מלכים א ט״ז:ל׳-ל״א) ויעש אחאב בן עמרי הרע בעיני ה' מכל אשר היו לפניו ונאמר ויהי נקל לכתו בחטאת ירבעם בן נבט וגו'. וסיום מעשיו ויוסף אחאב לעשות להכעיס את ה' אלהי ישראל מכל מלכי ישראל אשר היו לפניו והנה כאשר היה מה שנאמר בו (שם כ"א) ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע את בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק ויהלך אט. מה כתיב ביה (שם) ויהי דבר ה' אל אליהו וגו'. הראית כי נכנע אחאב מלפני לא אביא הרעה בימיו. ובמנשה (שם ב' כ"א) ויעש הרע בעיני ה' כתועבות הגוים וגו', עוד ויעש אשרה כאשר עשה אחאב מלך ישראל וישתחו לכל צבא השמים וגו'. עוד ויבן מזבחות לכל צבא השמים בשתי חצרות בית ה' והעביר את בנו באש ועונן ונחש ועשה אוב וידעוני הרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיס וישם את פסל האשרה אשר עשה בבית אשר אמר ה' אל דוד ואל שלמה בנו וגו'. עוד וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלם פה לפה לבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה לעשות הרע בעיני ה' עוד נאמר (ד"ה ב' ל"ג) וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו עד אשר נגזרה עליו גזירה בשבועה (ש"ר פ"ו) לכן כה אמר ה' אלהי ישראל הנני מביא וגו'. עד ונטיתי על ירושלם את קו שומרון ואת משקולת בית אחאב וגו' (מלכים שם). ואחרי כל זה נאמר (ד"ה שם) ובהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויכנע מאד מלפני אלהי אבותיו ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו ירושלם למלכותו הרי שבכל החטאים והפשעים והמרדים העצומים והתמידים אשר עשו לא מנע מהם מרפא התשובה. ולא ידעתי למי יחפוץ למנוע יותר מאלו אם היה שדרכו בכך: ומהתימה כי גם הרב ז"ל עצמו בספר ההוא אחר שאמר (ה' תשובה פ"ג) ואלו הם שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתין ואובדין מן העולם ונדונים כפי רשעתם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים. המינים והאפיקורוסים והכופרים בתורה. והכופרים בתחיית המתים. והכופרים בביאת הגואל, והמומרים ומחטיאי הרבים והפורשים מדרכי צבור. ועושים עבירה ביד רמה כיהויקים. והמוסרים. ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים. ושופכי דמים. ובעלי לשון הרע. והמושך בערלתו. כתב ואמר במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לע"ה כשמת בלא תשובה אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה הרי זה מבני העולם הבא שאין לך דבר שעומד בפני תשובה. אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב יש לו חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיהו נ״ז:י״ט) שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו ע"כ: ראה דברים אלו טובים ונכוחים ומסכימים למה שאמרו ז"ל (אבות פ"ב) ושוב יום לפני מיתתך והפך מה שכתב (ה' תשובה פ"ו) על ושב ורפא לו ועל לאין מרפא. ואם יהויקים ואחאב ומנשה והדומים להם וכל אותם אשר זכר לא הגיעו לשיעור נעילת שערי תשובה אי זהו החטא הגדול או החטאים הרבה אשר כתב הרב ז"ל שיתן הדין למנוע מבעליהן דרך התשובה שיהיו גדולים ועצומים מאלו באמרו יבקש עון כזה ואיננו וחטאת כהנה ולא תמצאנה. ולא מצא הרב לזה שום תיקון רק בשאמר שאין לנו לחקור ולשאול למה תמנע הבחירה על זה ולא על זה כמו שלא נשאל על שנוי צורות הנבראות. ועינינו הרואות שאין הנדון דומה לראיה: אמנה האמת יורה דרכו שאין ממדת הדין של מעלה לאמר לרשע הוסף רשע חלילה ואע"פ שיהא בתכלית המרד והפשע כל עוד יוסיף סרה ונאצה ואחרי כל טומאתו בא לטהר בחרטה גדולה ובהכנעה עצומה ובדמעות שליש יכסה את מזבח ה' ההרוס מי גם בנו ויסגור בעדו שערי דמעה ותשובה אשר לא יסגר, מפני כל כי הוא קלוסו של מלך המלכים. ובכך תפארתו מתפרסמת יראו צדיקים וישמחו פושעים יקחו מוסר לבלתי התייאש מעמוד על נפשם לאמר איך נשוב אל ה' ואנה נבוא והשער סגרו. הוא שישעיה אומר (ישעיהו נ״ה:ז׳) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו ירצה שיעזוב הרשע דרך רשעו. וגם האיש החושב מחשבות און לאמר מה בצע כי נשוב אחר שהרבינו לפשוע אל יאמר כן ואם הוא ראוי לרחם עליו ישוב וירחמהו. ואם הרבה לפשוע ישוב אל אלהינו כי ירבה לסלוח ועל מחשבות כאלה אמר (שם) כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו'. כי כגבוה שמים וגו' עד כן יהיה דברי אשר יצא מפי וגו'. כי דבר הש"י לא ישוב ריקם כי אם יעשה את אשר חפץ לקבל פושעים וחטאים ויצליח את אשר שלחו להשיב בנים שובבים. והשער הזה לא יסגר לעולם. והוא אשר תעמוד לנו בסוף התלאות שנאמר (דברים ד׳:ל״א) בצר לך ומצאוך וגו' ושבת עד ה' אלהיך כי אל רחום ה' אלהיך וגו'. והוא מה שסמך בכאן (ישעי' שם) כי בשמחה תצאו וגו'. כלומר המדה הזאת תביא אתכם עד הנה: וכמה קיים הרב ז"ל הדעת הזה במה שאמר בפרק ד' כ"ד דברים המעכבים את התשובה כי בכלן נתן טעם מטבע הענין ואיכותו לא שנמנעה לו התשובה מפאת ההשגח' חלילה. ומה שאמרו (ירושלמי חגיגה פ"ב ה' א') חוץ מאלישע אחר שידע כבודי ומרד בי. הוא הדין והוא הטעם כי הוא מכלל שאין מספיקין בידו לעשות תשובה כי היודע כבודו ומורד בו רוח שטות ומינות נזרקה בו אשר עליו נאמר (משלי ב׳:י״ט) כל באיה לא ישובון וכמ"ש (סנהדרין ל"ח:) כ"ש ישראל מומר דפקר טפי. אבל אם נותן אל לבו לשוב אין מונעים ממנו. וכמו שאמר הרב (ה' תשובה פ"ג) ואפי' כפר בעיקר. תדע שהרי נאמר (בראשית י״ג:י״ג) באנשי סדום רעים וחטאים לה' ואמרו ז"ל (סנהדרין ק"ט.) יודעין ריבונן ומכוונים למרוד בו ואפי' הכי נאמר (בראשית שם) הכצעקת' הבאה אלי עשו כלה וגו'. ותרגם אנקלוס אעביד עמהון גמירא אם לא תיבין ואם תיבין לא אתפרע. סוף דבר אפילו יהושע בן נון מפומיה אמר' לן שאין ביד האדם בהחלט להביא עליו את הטוב ואת הרע לא נקבל. ואולם מה שפירש בהשמן לב העם הוא אינו הכרחי כלל אדרבה המאמר ההוא מורה על הפלגת התוכחה בתכלית ההערה והזריזות על התשובה כמו שיבא. והנה הרמב"ן ז"ל (שמות ז') הסכים אל זה התרוץ ותלה אותו במדר' שאמרו (ש"ר פ' ו') גלה לו שעתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו הדין תחת שהעבידם בעבודה קשה. והנה הוא באמת תלה תניא בדלא תניא כי הם לא אמרו זה במקום זה הספק רק אצל תלונת הש"י על משה אמרו בלשון הזה. וכי מה היה לו למשה להרהר אחר מדותיו של הב"ה את אשר כבר עשוהו מה שכבר גלה לו הב"ה שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו את הדין וגו'. ועל דבר זה בקשה מדת הדין לפגוע בו הדא הוא דכתיב וידבר אלהים אל משה וגו'. הנך רואה שלא היתה בזה עקר כוונתם להתיר זה הספק ולא לדבר בו כלל גם כי מאמרם זה יסבול זולת זאת הכוונה כמו שיבא:

ובמדרש (שם) אמר רבי יהודה ברבי סימון מאי דכתיב (קהלת ז׳:ז׳) כי העושק יהולל חכם זה משה ויאבד את לב מתנה. וכי תעלה על דעתך שהיה מתאבד אלא שבשעה שעשקו אותו דתן ואבירם והקניטוהו ואמרו ירא ה' עליכם וישפוט. אף הוא הקפיד ואמר ומאז באתי אל פרעה כו' א"ל הק"בה אני כתבתי עליך שאתה ענו ואינך אלא מקפיד חייך היה לך לידע (שם) טוב אחרית דבר מראשיתו. טוב אחריתן של ישראל מראשיתן אשר נתתי להם במצרים. באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע בו שנאמר וידבר אלדים אל משה אמר לה הק"בה וכי מדת בשר ודם יש לי והלא מרחם אני שנאמר אני ה'. הנה שביארו היטב שכבר יצא משה מהשטה הראוי לו לא ח"ו שאבד שכלו שהרי אין הנבואה שורה על ההוללים רק שנעשק מההקדמות הטבעיות הקודמות בענינו הם דתן ואבירם אשר הצו על האלהים והמה אשר הקניטוהו ודחקוהו בראותו צרת עמו לדבר כן ולזה סדרו התשובה נפלאה מאד אני כתבתי עליך שאתה ענו ושכבר ציערת עצמך בדברים הללו וידעת עד היכן ידם מגעת כמו שהודעתיך בהנה. והנה עדין אתה מבחוץ. חייך הי' לך לידע כי המקום אשר אתה עומד עליו הוא עליון משימשך אחרית הדבר אל התחלותיו אם טוב ואם רע בדרך הענין הטבעי אבל כבר יהי' וימשך אחרית דבר טוב מהתחלו' קשות ורעות בלי ספק. תדע כי טוב אחריתן של ישראל ממה שיחייב אותו טבע ההתחלות שעשיתי להם במצרים כי הנה מהעוני והשעבוד ההוא ימשך להם טוב גדול ותשועת עולמים. וכבר הודיע ישעיהו עליו השלום הענין הזה עצמו בפ' האזינו ושמעו קולי וגו' הכל היום יחרוש החורש וכו' עד אומרו גם זאת מעם י"י צבאות יצאה וגו': (ישעיהו כ״ח:כ״ט) ירצה שעם היות שלא ימצא תכן המעשים האנושיים ושלמותן על ידי איזה פעולות שיזדמנו חמורות או קלות מאותן אשר זכר כמו שחשבו הסכלים רק בהתיחסם אל תכליותיהן קלות תהיינה או כבדות. אמר כי גם זאת ההשערה והכרחיותה מעם י"י צבאות יצאה ולא התמידה להיות עמו במחיצתו כי הוא הפליא עצה הגדיל תושיה במדרגה עצומה על אלו המנהגים הטבעיים וכל זה היה לו לידע למשה ועל נטותו ממנו הי' ראוי לפגוע בו כתלמיד השוכח תלמודו אלא שהגינה עליו מדת רחמים כי ראתה העושק אשר עשק אותו. והנה משה סבר וקביל הוא מה שאמרו חכמים ז"ל (ש"ר פ' כ"ג). נפת תטפנה שפתותיך כלה וגו' (שיר השירים ד׳:י״א). אמר משה לפני הק"בה בדבר שחטאתי אני מקלסך אני חטאתי באז שנאמר ומאז באתי אל פרעה וגו' ובאז אני משבחך אז ישיר משה וגומר (שמות ט״ו:א׳) והדברים נחמדים מאד שעקר השירה לשבח ולרומם אותו יתברך כי גאה גאה על כל המערכות הטבעיות עליות ותחתיות כמו שיתבאר שם בעזרת האל ואפשר שרמזו במלת אז היותו מורה על הזמן העבר. כי הוא מה שחטא משה בהמשכו אחר מה שנתקיים אצלו מאלו הענינים מאז בואו אל ההתחלות העיוניות במלאכ' הקטנה ההיא שאמרנו ואפשר שלזה אמרו חכמינו זכרונם לברכה (ב"ב י"ב.) חכם עדיף מנביא כי בשעה שהנביא מושפע מהנבואה הנה הוא יותר מחכם. אמנם בשעה שאינו מושפע ממנה אף חכמתו לא עמדה לו בשלמות כשאר החכמים כי העושק שנעשקה החכמה הטבעית בידו פעמים רבות ומה שלומד שלא לנהוג על פיה יהולל אותו בה ולא תתקיים בידו וטעם אחר נכתוב בפרה אדומה שער ע"ט ב"ה. והנה עם זה נשלם מה שרצינו אליו בזה השער הנכבד אשר בו נבא לבאר הספור בתחלת ענין נבואתו של משה אדוננו רבן של כל הנביאים והוא תחלת מקראי קודש זכר ליציאת מצרים אשר הוא היה הענין המיוחד אליו לפי גדלו ותעצומו כמו שאמר (דברים ל״ד:י״ב) לכל האותות והמופתים וגו' ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. ומעתה נבא אל הביאור בזכרון הספקות ראשונה:

לכן הודיע קהלת שרצה להועיל גם לנלוזים מן החכמה, ולברר לעיניהם שההקדמות שהוא בונה עליהן מדרשו ומחקריו, ישרים ונאמנים במופתים מכריחים, עד שיודו כל באי עולם שדבריו אמת. ועל זה אמר (א, טז) "דברתי אני עם לבי לאמר, אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפני על ירושלים". פירוש הרחבתי לדבר עם לבי שהיה רחב בשכל ובבינה כ"חול אשר על שפת הים".³מלכים-א ה, ט ואמרתי הנה הגדלתי והוספתי חֻקֵי החכמה יותר מכל החכמים הגדולים שהיו לפני בעיר החכמה ירושלים. והנני חכם מכל אדם, הן בשמועות הרבים בדברי השתי תורות⁴תורה שבכתב ותורה שבעל פה שנודעים לי כל ההלכות וכל משפטי החכמה, וכן בדרכי החכמה הנפלאים הנמסרים למלכים, כמבואר בבית הראשון (חדר ח' חלון ז'). וכן בדרכי ה' שהוא מנהיג בהן עולמו שהן כולם בחכמה. ועל שתי אלה אמר "הגדלתי והוספתי חכמה". ומלבד מאסף השמועות הרבות שבלבי, הנה עוד נפלאתי מכל החכמים שקדמוני ואשר חיים עודנם, בעניני החקירות והדרושים בשכל שדרשתי וחקרתי בעניני "חכמה" ועניני "דעת". וכמו שאמר למעלה שנתן לבו לדרוש ולתור בחכמה. ועל זה אמר "ולבי ראה הרבה חכמה ודעת". ומלת "ראה" על ראיית השכל והבינה הכלולים במלת ולבי, כמו שבארנו למעלה. ואמר בלבו אחר שעלו בידי מאסף שמועות החכמה הרבים והנפלאים, אין דבר נעלם ממני. וגם נטוע בי שכל ובינה עד להפלא. אולי אוכל למצוא המופתים על דרכי החכמה? לברר במופת חותך בין כל שני דרכים, איזו מהן חכמה ואיזו מהן הוללות וסּכלות, שעל ידי כן אכריח לכל באי עולם שיודו על יושר דרכי החכמה וקלקול דרכי הסּכלות וההוללות? וכבר בארנו בכלל כ"ח שמלת "דעת", נופל על הדברים הנודעים במופתים. ועל זה אמר (א, יז) "ואתנה לבי לדעת חכמה ודעת הוללות וְשִׂכְלוּת". כלומר אז נתתי לבי, שכלי ובינתי לדעת "חכמה", לידע במופת ברור מהו חכמה. וכן לדעת במופת ברור מהו "הוללות וְשִׂכְלוּת". והנה אמרנו שאי אפשר לאדם למצוא מופתים על החכמה, ולוא יחכם אלף פעמים משלמה. כי איננה נודעת זולתי להשם ב"ה. וכעדות ספרי הנבואה (איוב כח, כג) "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה". והוא הדבר עצמו שהעיד עליו ג"כ קהלת באמרו (א, יז) "ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח". כלומר התאמצתי בכל כחי לעמוד על הדבר, חקרתי דרשתי ועליתי מעלה מעלה בסולם החכמה ולא מצאתי דבר. אבל זאת ידעתי, כלומר נודע לי עתה שגם זה רעיון רוח. כמו שמצאתי שכל אשר נעשה תחת השמים הוא רעות רוח כנ"ל. כן הדבר הזה שדמיתי בלבי למצוא המופתים על החכמה. לא בחכמה שאלתי על זה כי אם ברעיון רוחי שָׂגְבָה רוחי בקרבי לחשוב מחשבות רחוקות ונפלאות כאלו שהן מסוג הנמנעות. כי אי אפשר לאדם לעמוד על סוד החכמה. ויותר שיַרבה חכמה ויקַרב שמועה לשמועה ודבר לדבר, יותר יתעלם ממנו דרך המופת, כי אין קץ לחכמה. ותמיד תרבינה שאלות ותמיהות בסוד חֻקֵי החכמה, ובסוד דרכי ההנהגה העליונה, ולא ידע ולא יבין. ותחת אשר חשב להקל מעליו משא הטענות באמצעות מציאת המופתים, תכבד עליו יותר התמהון. ועל זה אמר (א, יח) "כי ברוב חכמה רוב כעס". עמוד והתבונן על יושר המליצה! כי למעלה (חדר ג' חלון ד') בארנו פירוש פסוק (קהלת ז, ז-ט) "כי העֹשק יהולל חכם וגו' אל תבהל ברוחך לכעוס" וגו'. שמוסב על התמיהות שיתמה האדם בדרכי השם ב"ה. ואמרנו שם שהכסיל בראותו כל זה, כעס הנפש תבלבלהו. בעבור שרוחו גבוה ואין מעצר לרוחו. וכדמות זה אמר קהלת פה, "כי ברב חכמה רוב כעס". כלומר יותר שירבה האדם חכמה להבין סודה להקל מעליו תמהון לבבו, יותר יכעס ויתבלבל. כי ירבו התמיהות והשאלות וילך נבוך בנבכי ים החכמה. כי יגברו המים, "נחל לא יוכל לעבור"⁵מליצה ע"פ יחזקאל מז, ה. וכן "יוסף דעת", כלומר המוסיף ודוחה וחוקר בעניני דעת הנשגבות והעמוקות לעמוד על ידי כן על עיקרי הדברים, לא יועיל מאומה אלא יוסיף מכאבות ויגון בלבבו, בראותו שהענינים מתעלמים ומסתתרים ממנו.