קהלת ז:ט מחשבת ישראל: נתיבות עולם, האמונות והדעות וגן נעול

בספר משלי (י"ד) ארך אפים רב תבונה וקצר רוח מרים אולת. שלמה המלך רצה לומר כי האדם שהוא קשה לכעוס הוא רב תבונה, וזה כמו שאמר שלמה בספר קהלת (ז') וכעס בחיק כסילים ינוח. וזה מפני כי הכעס הוא התפעלות האדם וכל התפעלות הוא לגשם שהוא מתפעל, ולפיכך אמר וכעס בחיק כסילים ינוח שהכסיל הוא רחוק מן השכלי, אבל מי שהוא בעל ארך אפים והוא קשה לכעוס דבר זה מורה על שהוא רב תבונות מפני שהוא שכלי אין בו התפעלות לכך הוא קשה לכעוס. ואמר וקצר רוח מרים אולת פי' כי מי שהוא קצר רוח דבר זה הוא שהפריש ממנו אולת כמו מרים זהב, כי אף שהוא חכם מ"מ כאשר הוא ממהר לכעוס זהו הפרשת אולת. ובמקום אחר (משלי ט"ז) אמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר, קרא מי שהוא ארך אפים גבור מפני שעומד כגבור ואינו מקבל התפעלות, ומי שמושל וכובש ברוחו שלא יצא הוא יותר גדול מלוכד עיר שכובש את העיר כי העיר הוא דבר גשמי, אבל זה שכובש רוחו הוא דבר בלתי גשמי לכך הוא יותר, והמדה הזאת שהוא ארך אפים הוא ממדת הש"י שנקרא ארך אפים:

ובפרק ד' נדרים (נדרים כ"ב, ב') אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן כל הכועס כל מיני פורעניות של גיהנם שולטין בו שנאמר והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך כי הילדות והשחרות הבל ואין רעה אלא גיהנם שנאמר כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה. ופי' זה כי מי שהוא בעל חימה הוא ענין הגיהנם, כי הגיהנם לתוקף וגודל כחו מתיחס אל כח אש ולכך אמרו בכל מקום אש של גיהנם, ומפני שהאדם יש לו נפש רוחני כאשר הוא כועס ויוצא מן הסדר כל מיני גיהנם שולטים בו, כי הגיהנם ג"כ הוא יוצא מסדר העולם, לכך כל מיני גיהנם שולטים במי שהוא כועס ולכך כתיב והעבר רעה מבשרך. ומפני כי הנפש שהוא כועס הוא רוחני והוא יוצא מן הש"י ע"י הכעס, ולכך הגיהנם שהוא ג"כ רוחני והוא יוצא מן השווי שולט בו, אמר רבה בר רב הונא כל הכועס אפי' שכינה אינה חשובה כנגדו שנאמר רשע בגובה אפו בל ידרוש אין אלקים כל מזמותיו, ר' ירמי' מדפתי אמר אף משכח תלמודו ומוסיף טפשות שנאמר כי כעס בחיק כסילים ינוח וכתיב וכסיל יפרוש אולת, רב נחמן אמר בידוע שעונתיו מרובין מזכיותיו שנאמר איש אף יגרה מדון ובעל חימה רב פשע. ומה שאמר כי השכינה אינה חשובה כנגדו ודבר זה כמו שהתבאר, כי כאשר האדם כועס הוא יוצא מן הסדר הראוי וכל כך יוצא מן הסדר עד שאין השכינה נחשב אצלו מצד גודל השנוי, כי האדם הוא מסודר עם הש"י שהוא עלה לו וכאשר כועס הוא יוצא מן הסדר, ולכך אמר אף השכינה אינה חשוב כנגדו כי אינו מכיר עלתו ית' כאשר יוצא מן הסדר. וזה שאמר גם כן שמשכח תלמודו, כמו שהתבאר למעלה כי החכמה הוא סדר השכלי ומצד שהוא יוצא מן הסדר ולפיכך סר ממנו השכל, וכן מה שאמר שהוא בעל חטא הוא ג"כ דבר זה, שכל חוטא יוצא מן הדרך הראוי אשר סידר אליו הש"י ובשביל זה הוא בעל חטא ודבר זה מבואר. ושלשה דברים הנזכרים כאן דהיינו שאין השכינה חשובה כנגדו ומשכח תלמודו ושהוא בעל חטא כל אחד מוסיף על השני, כי אין השכינה חשובה כנגדו, דבר זה הוא ראשון שכ"כ יוצא מן הסדר עד שהשכינה אינה חשובה נגדו, ויותר כי חכמתו מסתלקת ממנו שעושה דבר זה רושם בעצמו עד (שהוא) שחכמתו מסתלקת ממנו, והוסיף עוד יותר מזה שהוא בעל חטא בעצמו. והכל כי הכעס הוא דבר זר לגמרי יוצא מן הסדר הראוי עד שימצא בו שלשה דברים אלו שהם זרים, ועל ידי שלשה דברים אלו הוא יוצא מן הסדר בכל כאשר תבין אלו ג' דברים:

וכיון שהקדמתי אלה המאמרים, ראוי שאביא המאמר השביעי, ואומר, כי אשר התאמת כי הנפש ‏ברואה, בעבור מה שקדמתי מחדוש כל נמצא, והפסד שיהיה דבר קדמון זולתי הבורא, ומאמר ‏הבורא (זכרי' י"ב א') יוצר רוח אדם בקרבו. אבל הבור' בורא אותה עם שלמות צורת האדם כאמרו ‏בקרבו. וכאשר לא סרו אבותינו נשבעים חי יי' אשר עשה לנו את הנפש הזאת (ירמי' ל"ח ט"ז). ‏ושעצמה עצם נקי כנקיות הגלגלים. ושהיא מקבלת האור כאשר יקבל הגלגל ותהיה בו מאירה, אבל ‏עצמה יותר דק מן הגלגלים, ועל כן נהיתה מדברת ועמדתי על זה משני השרשים הגדולים, אחד ‏מהם המושכל, והוא כאשר ראיתי מעשה חכמתה והנהגתה מבלתי הגוף, וראיתי הגוף ערום מכל ‏זה בהפרדה ממנו, ואלו היתה כמו החלקים הארציים, לא היה לה דבור כאשר אין למאומה מן ‏הגלגל, ויתחייב שתהיה עצם דק יותר זך ונקי ופשוט מעצם הגלגלים. והשני מדברי הספרים, כי ‏הנפשות הזכות תאורנה כהאור הגלגלים מהככבים, והוא אמרו (דניאל י"ב ג') והמשכילים יזהירו ‏כזוהר הרקיע. והנפשות הרעות לא תאורנה אך הן יותר פחותות מענין הגלגל הסתם, כמ"ש (איוב ‏ט"ו ט"ו) הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה. ‏וידעתי כי הספרים לא דמו אלה בגלגלים המזהירים, ואלה בפחות מהגלגלי' סתם, אלא שהיא מכמו ‏זה העצם. ואלה שני הדמיונים מחזקים מה שאמר החכם, העולה היא למעלה היורדת היא למטה. ‏אחר כן אומר על דרך דקדוק החקירה, כי מאמר החכם באחרית ספרו (קהלת י"ב ז') והרוח תשוב ‏אל האלהים אשר נתנו קיום ואות מורה על אמיתת הפירוש אשר פרשתי בו, מי יודע רוח בני האדם. ‏ואם יתעקש מתעקש שהוא ספק מן החכם כפי מאמרי עוד, כבר שב החכם מספקו בראשונה לאמתו ‏באחרונה, ואמר והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (שם י"ב ז') ודבריו ברוח האדם, כאמרו ‏בפרשה ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט. (שם י"א ט') ואחר כן התבאר לי כי הנפש הזאת ‏חכמה לעצמה מכמה פנים. אחד מהם כי לא יתכן שקנתה החכמה מן הגוף, כי אין זה מענינו. ועוד ‏בעבור מה שהתאמת, כי הסומא רואה בחלומו כאלו הוא רואה, וכיון שלא השיג זה מחמת גופו, לא ‏השיגו כי אם מחמת נפשו. ובזה טעה עוד מי שחשבה התקשר החושים והסתבכם והפגשם, והוא ‏שהיא היא הנותנת לכולם החוש, ואיך יתנו לה הם העצם? אך אומר זה הפך הגזרות והפך ‏האמתות. ואחר כן התבאר לי שהיא לא תפעל אלא בכוף, כי פעל כל נברא צריך אל כלי מהכלים ‏וכאשר תתחבר לגוף יראו לה ג' כחות, כח ההכרה, וכח הכעס, וכח התאוה, ועל כן קראה אותה ‏לשוננו בשלשה שמות, נפש, ורוח, ונשמה. ורמזה באמרה נפש אל שיש לה כח מתאוה, כאמרך ‏‏(דברי' י"ב כ') כי תאוה נפשך, (איוב ל"ג כ') ונפשו מאכל תאוה. ורמזה בשם רוח אל שיש לה כח ‏כועס, כאמרך (קהלת ז' ט') אשל תבהל ברוחך לכעוס, (משלי כ"ט א') כל רוחו יוציא כסיל. ורמזה ‏בשם נשמה אל שיש לה כח מדעי, כאמרך (איוב ל"ב ח') ונשמת שדי תבינם, ונשמת מי יצאה ממך ‏‏(שם כ"ו ד'). ובענין אלה הכחית טעה מי ששמה שני חלקים. אחד מהם בלב, והאחר בשאר הגוף, ‏אך השלשה לנפש אחת, וחברה הלשון לזה שני שמות אחרים, חיה, ויחידה, וקראה אותה חיה, ‏בעבור שהיא עומדת בהעמדת בוראה לה, אבל יחידה, מפני שאין לה דומה בארץ. ואחר כן התבאר ‏לי כי משכנה בלב מבני אדם, וכאשר הוא גלוי כי הגידים אשר נותנים לגוף החוש והתנועה, ‏צמיחתם כלם מן הלב ועם שאני מוצא הסעיפים הגדולים אין מוצאם מן הלב, אך צמיחתם מן המוח, ‏וידעתי כי הסעיפים ההם אינם לנפש, אבל המה מיתרים לגוף וקשרים. ולזה מחבר הכתוב תמיד ‏הלב והנפש, כאמרו (דברי' י"א י"ג) בכל לבכם ובכל נפשכם, בכל לבבך ובכל נפשך (שם ו' ה'), ‏והדומה לזה:‏