קהלת ז:טז מחשבת ישראל: עקידת יצחק, הגיונות אל עמי, חובות הלבבות ושמונה פרקים

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא הנה ידוע שיש הבדל בין פעולת ומעשי הטבע ובין פעולת ומעשי מלאכת מחשבת. כי הטבע הכולל יכין החמרים השונים למיניהם בעירוב יחד בבלי סדרים ומבלי השקפה אל שיעור גדלם או קטנם, כמו שימצאו ד"מ במעבה האדמה מיני מתכיות שונים כסף וזהב נחושת וברזל מעורבים יחד עם סיגיהם וחלקי עפרות, וכמו שנמצאו ביער עצים גדולים וקטנים צומחים יחד, מבלי הבדל בין הראוים לבנין הבית, ובין הראוים רק לעשות מהם כלים קטנים, אפס האומנים עושי המלאכה בחכמה ובתבונה יבדילו תחילה כל הסיגים מהמתכיות, ואח"כ יכינו לכל כלי וכלי חמרו הראוי לו, וכן חרשי עצים יבחרו להם בעצי היער לכל מלאכה ומלאכה אשר ירצו לעשות, את העץ היותר ראוי לה במדה הנכונה ובשיעור הראוי לה, ומעתה יאמר הרב ז"ל כי כן הוא גם בטבע החיוני של האדם, כי אלו יונח האדם רק על טבעו זה היו כוחותיו כולם פועלים תמיד בלי בחינה בין טוב לרע, והיה בוחר בכל אשר ימצא לפניו ומבלי הבדל בין ערב מעט לערב יותר, ובין מועיל מעט למועיל יותר, כאשר לא תבדיל ותבחין הבהמה בפעולותיה בכל אלה, ורק בכח השכלי אשר נתן ה' לאדם ליקר ולתפארת לו ישכיל ויבין ויבחין היטב לשער כל פעולותיו על פי מדה ומשקל כראוי ולבחור רק במה שהוא טוב ונאות לו לתקן בו עניני חייו האנושיים וזשא"הכ "אדם ביקר בל יבין, נמשל כבהמות נדמו," ר"ל אם בשכלו שהוא לו ליקר ולתפארת לא יבין האדם בכל פעולותיו לדעת איך ומה יפעול, הלא ידמה רק לבהמות שדי וחייתו יער? כי האדם בהיותו בעל שכל צריך להשכיל ולהתבונן תמיד על כל מעשיו, למען יהיו תמיד מוגבלים על דרך המיצוע, כמו שפעולת בע"ח היא רק להרגיש תמיד הרגשותיו הגופניות, וכן כ' החוקר "שהגבלת המעשים האנושיים היא קנין אחד עומד באמצע", ויען שהתורה האלהית תגביל מעשי כל אדם לא לבד עפ"י השכל האנושי כ"א גם עפ"י החכמה האלהית ודעת קדושים היודעת יותר היטב ממנו לשער את האמצע האמיתי, כאשר ירמוז על זה גם מאה"כ האמור בנתינתה "והגבלת את העם" (עיין מזה גם בביאורי למעלה שער ע"ב) ע"כ היא נחשבת ג"כ כסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה אשר עליו נעלה לא לבד משפל מצבנו הארציי, לרום שמי ההשגה הרוחנית להשיג בוראנו י"ת כ"א נרד אח"כ גם מהשגתנו זאת למטה, ליישר דרכינו ולהיטיב מעללינו, באופן שיסכימו יחד עם רצון הי"ת ויהיו נרצים לפניו, ועל ידה ימצא ג"כ שיתוף, בין השכלים הנבדלים שהם הנמצאים העליונים, ובין בני אדם ברואי עולם התחתון. וענין זה מבואר יותר ביחוד במצות ציצית שבפרשתנו, כי שם ציצית בעצמו מלשון הצצה והבטה יורה כי תכליתם היא לסבב את האדם להשקיף תמיד השקפה שכלית לטהר הלב, הרעיון, והאמונה, והשקפה חושיית להיטיב מידותיו וליישר מעשיו הגופניים, ועל כל זה יורה פתיל התכלת, כי על ההשגה השכלית יורה לא לבד שם "תכלת" בעצמו המזכיר אותנו באותיותיו בהי"ת הנמצא העליון אשר הוא "תכלית" כל הנמצאים והשגותיהם כלם, כי אם גם גוון התכלת יורה אל הי"ת והשגחתו והנהגתו את העולם כמו שאחז"ל "תכלת דומה לים וכו' ועין הרקיע לכסא הכבוד" וע"כ אחז"ל שמאה"כ וראיתם אותו אינו מוסב לבד על פתיל התכלת כפי פשוטו כ"א גם דרך רמז על הי"ת אשר בו נזכור, ועליו נראה ונשקיף בהביטנו אל פתיל התכלת הזה, [ומה שהאריכו בדבריהם אלה ולא אמרו רק בקוצר מלין "תכלת דומה לכסא הכבוד," הוא יען כי באמת שני אלה ר"ל התכלת וכסא הכבוד אינם שוים ודומים יחד לגמרי במראיהם, ורק ע"י האמצעים האלה ר"ל הים והרקיע אשר כל א' ואחד מהם הולך ומתקרב יותר למראה רעהו הקרוב לו, יש גם בסוף יחס ודמיון רחוק בין שני אלה אשר הם הקצה הראשון והאחרון, והורו לנו בזה גם מהלך עיון השכל האנושי, העולה תמיד במדרגות סולם הנמצאים מהתחתונים אל העליונים ר"ל מהעלולים והמסובבים אל העילות והסיבות, עד בואו באחרונה אל העילה והסיבה הראשונה שהוא הי"ת היוצר ומנהיג כל] ולענין ההשקפה החושיית אל סידור המידות והמעשים המסובבים מהם, יורה פתיל התכלת אשר היה רק חוט אחד, תחת כי חוטי הלבן היו שבעה (ר"ל לדעת הרמב"ם פ"א מה' ציצית ולדעת הראב"ד שם בהשגות היו ב' חוטי תכלת ר"ל אחד כפול, וששה חוטי לבן ר"ל שלשה כפולים,) והוא תלוי על ארבע כנפות הבגדים המורים על המידות (עיין ביאורי לשער נ"א ושער ס"ג ויקרא דף ס"ז ע"ב) להורות כי במדותיו ובמעשיו צריך האדם לבחור תמיד רק בדרך הממוצע שהוא רק קו אחד ישר ההולך על נקודה האחת האמצעית, תחת כי הדרכים הרעים הנוטים לצדדים לימין או לשמאל הם רבים (כמ"ש כבר בכמה מקומות מביאורי למעלה וביחוד בשער ע"ב) גם גוון התכלת יורה על האמצע, כי כבר נודע לך מביאורי למעלה ויקרא פ"א ע"א כי מראה הלובן משליך כל קרני האור אשר יפלו עליו מהשמש, או האש ואור הנר לאחור, ע"כ מראהו לבן כמראה האור בעצמו שהוא לבן, אפס השחור כונס אל תוכו כל קרני האור אשר יפלו עליו מחוצה לו, ולא ישליך אף אחד מהם לאחור ע"כ מראהו שחור כמראה החושך העדר האור שהיא ג"כ שחור, והנה מראה התכלת, הוא ממוצע בין הלבן והשחור, כי הוא משליך מחצית קרני האור אשר יפלו עליו מחוצה לו לאחור, ומחציתם כונס אל קרבו, וע"כ אמרו חכמי המחקר ידמה לנו אויר הרחוק מאוד ממנו כאלו הוא ירוק תכלת, כי הנה כח הראות של כל אדם יש לו קץ וגבול עד היכן יביט למרחוק, באופן שמשם והלאה יכלה כחו ויהיה כעור לא יוכל לראות אשר חושך ישופנו בכל סביבותיו, ומעתה כאשר נראה למרחוק יתחבר יחד חלק האויר אשר בו נראה עוד שהוא לבן, עם חלק האויר היותר רחוק אשר לו נראהו עוד שהוא שחור ומחיבור שניהם יחד יולד מראה התכלת וזאת לדעתם גם הסיבה שמראה הרקיע שהוא באויר הרחוק ממנו למעלה דומה לתכלת (עיין מזה גם בביאור מילות הגיון תחלת שער ח') והנה ידוע ג"כ כי כל כח גופני יחלש באחת משתי אלה, אם נפעול ונעמול בו תמיד בלי חשך ויותר מידי, או אם לא נפעול בו כלל, ונמשך מזה כי לא לבד מראה הלבן אשר ישליך תמיד כל קרני האור לאחור אל עין הראות יחליש אותו ע"י היגיעה התמידית הזאת להביט תמיד אל האור (אשר ע"כ אמרו גם מחקרי הטבע יהיו האנשים שוכני הארצות הצפונית הקרובות לציר הצפוני חלושי הראות, וכמעט מוכים בסנורים, יען כי שם יכוסו פני הארץ בשלג תמידי המחליש במראהו הלבן כח הראות שלהם) כי אם גם ההבטה התמידית אל דברים שחורים או הישיבה במקום חשוך מחלישים כח הראות, יען כי העינים יחדלו עי"ז מהיות מורגלים לקבל קרני אור אל תוכם (אשר יורה גם הנסיון כי האסירים יושבי חושך וצלמות כאשר יקרא להם דרור ויצאו החוצה כמעט לא יוכלו לפתוח עיניהם לראות אור השמש), ונמשך מזה כי מראה הלבן, והשחור שניהם מחלישים כח הראות, אבל מראה התכלת הממוצע בין שניהם מחזיק אותו, וכל זה רומז לנו כי כמו שההבטה אל גוון התכלת שהיא המראה הממוצע מחזיק כח הראות שלנו, כן ההליכה התמידית בדרך הממוצע בבחינת מידות נפשנו ומעשינו הגופניים מחזקת כח גופנו ושכלנו, ובעבור היות בהבטתנו זאת אל פתיל התכלת מחוברים יחד זכרון הי"ת והשגחתו על בני אדם וההשקפה אל רצונו י"ת הנמשכת ומסובבת מזה, עם ההשקפה התמידית אל הדרך הממוצע יצאו לנו מזה עוד לימוד יקר אחר, והוא כי דרך האמצעי בבחינה אמיתית איננו לפי מה שישערהו וישפוט עליו השכל האנושי כי אם לפי מה שישערהו ויגבילהו החכמה העליונה והתורה האלהית, בכל משפטיה חקיה ומצותיה, כמאה"כ "כי לא אשר יראה האדם" וכו', ולהורות על כל זה אמר הכ' "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'," ואחז"ל מגיד הכ' שכל המקיים מצות ציצית (ר"ל עם התכלית הנרצית ממנה להשקיף על ידה תמיד אל ההשערה האלהית לשמור את דרך הממוצע המוגבל ממנה) כאלו קיים כל המצות וכו'. ואחרי שע"י מצות ציצית יזכור האדם תמיד את בוראו ויושרש בקרבו עי"ז האמונה ב"ה ובהשגחתו והנהגתו את העולם, וישתדל ג"כ לשמור את דרך האמצעי עפ"י התורה והמצוה, הלא ישמר עי"ז מנפול ברשת הטעות באמונתו ומהשקע במצולת התאוה והתשוקה החמרית כאשר רומז ע"ז גם מאמר הכתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם" (זו מינות לדחז"ל שהוא שיבוש הדעת והשכל והמשכם אחרי דעות נפסדות) ואחרי עיניכם (זו זנות שם מורה על רדיפת התאוה החמריות בכלל מבלי תת מתג ורסן לשום תשוקה גופנית, בל"א אויסשווייפונג), ועל ההרחקה משתי אלה הראויה לכל שלם רמזו חז"ל ג"כ באמרם ד"מ שדהע"ה אמר שירה בהסתכלו בדדי אמו שהם במקום הלב מושב הבינה וההרגש המוסרי ולא למטה בגוף כמו שהם אצל שאר בע"ח, לתת בזה רמז לאדם שלא יסתכל במקום ערוה, ר"ל שלא ימשך הרבה ויותר מדי ההכרחי לקיום גופו ומינו אחר הנאות ותשוקות הגוף, ושלא יינק ממקום הטנופות, ר"ל שלא יכניס בשכלו דעות נפסדות באמונתו ורעיונים אשר לא טהורים ונכוחים המה, כי אם בהפך שבעלות כאלה על לבו ורוחו יזרם הלאה וכפסולת המאכל אשר לא יצלח לכל וע"כ ישלחנו ויוציאנו הטבע מחוץ לגוף כן ירחיקם מעליו. והאנשים השלימים הנשמרים מכל אלה והמלאים התכלית הנרצית במצות ציצית הלוא הם מתקדשים ומטהרים עי"ז בבחינת מהותם הרוחנית, מכל משגה השכל ודעה נפסדה ומכל סיג וחלאה מידותית, באופן שתמצא בהם הקדושה האלהית וידמו בבחינה מה אל הי"ת אשר הראה אמיתת מציאותו הרוחנית הרמה ונשאה על כל זולתו, והשגחתו על כל ברואיו ופלאי מעשיו הנוראים והיקרים, בהוציאו את ישראל ממצרים, ועל כל זה רומז גם מאה"כ "למען תזכרו וכו' והייתם קדושים לאלהיכם, אני ה' וכו' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וכו'."
אפס אחרי אשר ראינו עד הנה בכלל כי אם ירצה האדם לחיות חיים מאושרים עלי ארץ, צריך להגביל את מעשיו תמיד להיות ממוצעים, יאמר עתה הרב ז"ל כי ההגבלה השכלית הזאת צריכה להיות בבחינה משולשת בבחינת הטוב המוסרי הערב והמועיל, כי בשלשתם צריכים אנו לשמור תמיד את הדרך הממוצע, כי כמו שהתרחקות מהדרך הממוצע אל אחת הקצות בבחינת הטוב המוסרי היא רעה (כי לא לבד היציאה בו אל קצה הפחות כ"א גם אל קצה היתרון לא תכונה עוד בשם טוב כמאה"כ אל תהי צדיק הרבה (קהלת ז׳:ט״ז) עיין גם בביאורי למעלה ויקרא קי"ט ע"א) כן גם התרחקות בבחינת הערב והמועיל אל אחת הקצות לא טובה היא לאדם, כי כמו שחיי העצב בהיות האדם חסר כל הנאות הגוף הערבות לו, וחיי העוני בהיות חסר כל קניני הון ורכוש המועילים לאדם, הם רעים מאוד לאדם בעבור היות זה יציאה אל קצה הפחות, כן גם הרדיפה היתירה אחר ערבות הנאות החושים, וההשתדלות העצומה לאסוף תמיד הון ורכוש ושאר קניני הזמן, שכל זאת היא יציאה מגדר האמצע אל קצה היתרון בבחינת הערב והמועיל רעות הן לאדם מאוד, ורק בהיות האדם במעמד האמצע שימציא לגופו המזון הראוי ושאר מיני הערב ההכרחיים לנפשו החיונית. וישתדל לאסוף גם שאר הטובות הזמניות כעושר וכבוד ויתר מיני המועיל למלאות בהם מאווי נפשו הרצונית, רק כפי הראוי והצורך ההכרחיי אז יהיה לו גם הטוב והישר והאושר המוסרי שהם מבוקשי נפשו המשכלת לו למנה, ורק בהיותם במעמד האמצע הזה הנרצה לבד בעיני הי"ת יסכימו ויתאימו שלשתם יחד, ויוכלו להיות אחדים ביד בעליהם, אפס בצאת אחד מהם אל קצה היתרון. לא יוכלו עוד להתחבר יחד, כי האיש המבקש בכל עוז רק את הערב לחושיו, יבזה הטוב המוסרי והמועיל, כאשר נראה ד"מ כי אוהב יין ושמן ושאר תענוגי בשר יותר מידי ישגה בהם תמיד, ולא ישתדל לאסוף חכמה ודעת וללכת בדרך המוסר והמישרים. גם לא יעמול לאסוף הון ורכוש ושאר קניני הזמן המצטרכים לו ולאנשי ביתו, וכן המבקש בכל מאמצי כחו רק את המועיל יהיה תמיד רק נבהל להון לא יתן שנה לעיניו ותנומה לעפעפיו, גם לא יאכל לשובע נפשו ואף כי שלא יתענג בתענוגים הראוים והמותרים, כי אם ייגע ויעמול תמיד רק לרכוש ולקבץ הון ועושר, והמבקש הטוב המוסרי באופן היוצא מגדר השיווי להיות צדיק הרבה ולהתחכם יותר מהראוי, יבזה וירחיק את כל הערב והמועיל לו, ויבחר לשכון בדד במדבר ציה ויתענה תמיד או יקח למאכלו רק חציר ועשבי שדה כחייתו יער, אפס אחרי כי בכל אלה לא בחר הי"ת (עיין מזה מה שכ' הרמב"ם פ"ב מה' דעות) ע"כ נתן ה' לבני ישראל ארץ חמדה, אשר לא תחסר כל בה מכל המצטרך לאדם בבחינת הערב והמועיל, רק בגדר השיווי והראוי, לא בשפע וריבוי יותר מדי הכרחי כאשר רומז על זה גם מאה"כ "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם," ר"ל רק למען הסיר ממך חרפת הרעב והעוני והמסכנות יהיו לך שמה כל מיני מאכל דגן ותבואה לרוב, גם כסף וזהב נחושת וברזל יהיו לך שמה די מחסורך אשר יחסר לך, למען עשות בהם כלי מלאכתך, ולמען קנות בהם כל הדברים ההכרחיים אשר לא ימצאו בארצך, כי מהרריה תחצוב נחושת וברזל. ובעשותך מסחר וקנין ברוב תבואת ארצך עם הארצות אשר סביבותיך (כנראה מיחזקאל כ"ז י"ז) וגם בריבוי בקרך וצאנך אשר יהיו לך יותר מדי צרכך באופן שתוכל למכרם לזולתיך, יהיו לך גם כסף וזהב לרוב [כאשר יורה ע"ז גם מאה"כ "ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך"] אפס כל אלה יחד יהיו בארצך רק באופן שיוכל כל אחד ואחד מכם לאכול ולהנות מהם די שבעו וסיפוק מבלי בקשת המותרות, כי אז כל עוד תשארו בדרך האמצע הזה תוכלו לעשות גם הטוב והישר בבחינה מוסרית מבלי עצב ודאגת מחסור כלל גם תכירו ותדעו אז את הי"ת הנותן לכם כל אלה ותברכו אותו ותתנו לו תודה על כל, כמאה"כ "ואכלת ושבעת וברכת" וכו' אך השמרו לכם בבואכם אל הארץ שלא תעברו את הגבול והגדר הראוי בהנאות הגופניות האלה ושלא תחשבו כי קניני הזמן אלה הם התכלית הנרצה, ולא רק האמצעים לקנין השלימות האמיתית כי אז ירום לבבכם ושכחתם את ה' אלהיכם, כמאה"כ "ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים" וכו' ר"ל אשר הראה אתכם בזה את גדלו ואת ידו החזקה, והשגחתו עליכם, ואשר האכילכם את המן במדבר, והשקה אתכם שם מים מצור החלמיש, להראות אתכם בכל זה מה טוב ומה נעים לאדם להסתפק רק במזון, ושאר הנאות הגוף ההכרחיים, ולמאוס בכל המותריות, כי רק אז יקנה שלימותו המוסרית שהיא אחרית טובה לאדם כמאה"כ "ולהיטיבך באחריתך" וע"פ זה באר הרב ז"ל גם דברי המדרש "ג' מתנות נתן הקב"ה לישראל ולא נתנה אלא ע"י יסורין" וכו', כי אחרי שלפי דברינו היתה מתנת הארץ להיות בה רק חיי הגבל' והשערה, לא לאכול בה יותר מדי שבעו וסיפוקו, ולהתענג בה יותר מדי הראוי וההכרחי, גם חקי התורה ומצותיה נתונים המה לישראל רק למען הגביל חייהם ולהוליכם תמיד בדרך האמצעי ולהנחילם עי"ז אח"כ המתנ' השלישית ר"ל החיים הנצחיים שהם האושר הרוחני והאמיתי ע"כ היה ראוי והכרחי שגם בדרך אשר יוליכם אל קנין ג' המתנות האלה, יורגלו כבר בחיי הגבל' והשערה, בכבישת יצר תאות לבם ובסבול מקרי ופגעי הזמן, כי רק אז יהיו מוכשרים יותר להסתפק בהנאות ההכרחיות ולהשתדל בקנין השלימות המוסרית, כי איש מפונק מנוער המגודל מלידה ומבטן רק על ברכי התענוגים הגופנים לא על נקלה יוכל לחיות אח"כ חיים מוגבלים ומשוערים, או להתרומם מעניני הגוף והחומר ולהשתדל רק בקנין מושכלים רוחנים ועיונים תוריים לירש ע"י זה נחלת החיים הנצחים וזה שאחז"ל שכל אלה ג' מתנות נתנו לישראל רק ע"י יסורים, כי רק בעבור זה הוצרכו אבותינו ללכת תחילה ארבעים שנה במדבר ולסבול שמה כמה מקרים ותלאות הדרך ולהסתפק באכלם המן רק לשובע עד בואם אל ארץ נושבת, גם הוא מן ההכרח שכל מי שירצה לזכות בקנין התור' צריך להרגיל עצמו תחילה להסתפק רק בהנאות הגוף היוחר הכרחיות אשר כמעט אי אפשר לאדם מבלעדיהם, כמו שאחז"ל אבות פ"ו "כך היא דרכה של תורה וכו'," וחיי העולם הנצחיי יהיו גם כן למנה רק למי שיחיה פה עלי ארץ חיים מוגבלים ומשוערים על פי חקי התור' הצדק והמישרים, וסבל ג"כ בשובה ונחת מקרי ופגעי הזמן מבלי אשר ילון על הי"ת והשגחתו כי אם ישב בדד וידום, וישא עול החיים הארציים אשר נטל עליו, והוסיף הרב ז"ל ואמר כי שלשה כלים מיוחדים אשר היו במשכן אשר בעשייתם נאמר "מקשה" ר"ל שלא יעשו בחרט ובציור, כ"א מעשה מקשה ע"י הכאה והולם פעם, רומזים על ג' מתנות אלה אשר נתנו ע"י יסורים, כי החצוצרות מכסף מקשה אשר היו למסע המחנות במדבר כאשר הלכו להכנס לארץ, רומזים על מתנת הארץ, והמנורה אשר תעלה נר תמיד היא אות וסימן על אור התור' והחכמ' האלהית, והכרובים רומזים על המלאכים והשכלים הנבדלים אשר בחברתם תשכון הנשמה בהפרד' מהגוף להיות צרורה בצרור החיים הנצחיים, ועפ"ז נבין גם חטאת המרגלים ומה חרי אף ה' הגדול הזה עליהם? כי הם מאסו בחיי ההגבל' וההשער' כ"א בחרו רק להתענג בתענוגים בשריים עד בלי די, ובקשו תמיד המותריות, ע"כ מאסו רק בארץ חמדה כאשר באו בה ויראו כי היא טובה רק לתת די מחסורי ישראל ומלאה ספקם ההכרחי אבל לא בשפע רב כאשר בקשו אותו, וע"כ הוציאו דבה רעה על הארץ, כי כל ישעם וכל חפצם היה רק להדבק תמיד בהנאות הגוף ותענוגי החומר, ולבלתי התרומם משפל מצבם זה, ללכת בהלך נפש באורח חיים אשר למעל' למשכיל, בעיונים רוחניים הרמים והנשאים, וע"ז ירמוז ג"כ מצפון דבריהם "לא נוכל לעלותיי ר"ל אל השגת החיים האמיתים העליונים במעלתם, גם מאמרם "נתנה ראש ונשובה מצרים," אשר היא ארץ לא מטוהרה, מקום ישבו על סיר הבשר ואכלו הדגה חנם, להשביע רק תאוות נפשם החמריות ואת ה' לא ידעו, אפס השלימים והישרים שבהם ר"ל יהושע וכלב אשר היתה רוח אחרת אתם, כי השתוקקו תמיד רק אל החיים המוסריים האמיתים העליונים במעלה, והסתפקו בעבור זה רק בהנאות הגוף ההכרחיות ואת כל היותר הרחיקו, הם חמדו להם הארץ הטובה ההיא, בראותם כי היא טובה מאוד לתת לכל איש די מחסורו ההכרחי אשר יחסר לו באופן שיוכלו לחיות בה חיי ההגבל' וההשער', ולעלות בה אל רום המעלות להשיג השלימות הנפשית, וע"כ הללו מאוד את הארץ באמרם "עלה נעלה וכו'," אשר במשכיות דבריהם אלה נסתרה גם הכוונה שחפצם רק לעלות תמיד מעלה מעלה ולראות באור ה', גם על זה אמר כלב "אם חפץ בנו ה'" וכו', (ר"ל רק בעבור שחפץ ובחר בנו יותר מכל העמים) "והביא אותנו אל הארץ" וכו' אשר היא זבת חלב ודבש, מאמר פרטיי הרומז בכלל על היות הארץ הזאת מספקת ליושביה המזון ההכרחי והסיפוק הראוי הנשמר מכל נזק, כמו שחיבור החלב או החמאה אינו מזיק לאוכליו אף כי ריבוי האכילה מכל אחד מהם מזיק לגוף, כמו שאה"כ "חמאה ודבש יאכל לדעתו מאום ברע" וכו', ר"ל מדי ידע הנער למאוס ברע אשר יזיק לו ימנע אכילת החמאה או הדבש לבד כי אם יחבר שניהם יחדיו (כי ריבוי שתית החלב הקר מקרר הגוף ומחליש גם האצטומכא בעבור ריבוי חלקי השומן וחמאה שלה, כמו שריבוי אכילת הדבש מחמם הגוף, ורק ע"י חיבורם יחד הם יפים לגוף, יען כי הדבש מחתך ומפריד חלקי החמאה והשומן) וע"ז רומזים גם דחז"ל בזבחים קי"ח ע"ב, עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלה וכו', ר"ל כי ע"כ נבחר יהושע להנחיל את ישראל את הארץ, אשר בה יחיה האדם רק חיים מוגבלים, אשר לא יפרצו גדר השיווי להנות יותר מהראוי והכרחי לאדם, יען כי הוא מזרע יוסף אשר לא שמע לקול אשת אדוניו אשר נתנה עיניה בו, וכבש יצרו ותאותו, והורה בזה כי מטבעו הוא נעלה על כל חמדה ותשוקה חמרית אשר לא כדת, הפורצת גבול המוסר והמישרים, וע"כ אמר גם הוא וכלב רעהו אשר מלא אחריו אל כל עדת ישראל "אך בה' אל תמרודו ואתם אל תיראו "וכו' ר"ל אם רק במעגלי המוסר והצדק תלכו לשמוע בקול ה', לשמור תמיד הגבול הראוי והנכון בהנאות הגוף (ולא תהיו כאנשים האלה, אשר יתנו כתף סוררת לשמוע בקולו, כי אם יתאוו תאוה להתענג תמיד יותר מהראוי בתענוגי בשר, אשר ע"כ דברו סרה על הארץ והוציאו דבתה הרעה.) אז תהיה הארץ הזאת טובה לכם מאוד, ולא תיראו גם את עם הארץ אחרי כי סר צלם מעליהם, וה' ילחם לכם. אפס כאשר לא רצו העם לשמוע בקולם כי אם חרה אפם עד שאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים, הורו בזה כי נטו כבר אחרי עצת האנשים המורגלים החטאים בנפשותם, אשר מאסו בארץ חמדה, אשר תתן יבולה רק די מחסורם ההכרחי בעבור חפצם וההשתוקקם רק להנאות גופניות ומאסם בקנין השלימות המוסרית המושגת לאדם רק ע"י חיי הגבלה, והודיעו בזה כי אינם ראוים ומוכשרים עוד שיעשה הי"ת בעבורם אותות ומופתים להנחילם את הארץ הזאת ע"י לכידת וכבישת העמים היושבים בה כאלו החלישו בזה כביכול כח גבורתו, ועוצם יכלתו באופן שלא יוכל עוד עפ"י משפט הצדק והמישרים להיטיב עמהם באופן נסיי לגרש מפניהם גוים גדולים ועצומים ולהושיבם תחתיהם אחרי שאינם ראויים עוד לטובתו הנסיית, ע"ד משאחז"ל וכל זמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום מתישין כח גבורה של מעלה שנאמר "צור ילדך תשי", וע"כ נגזר באמת עליהם שלא יכנסו לארץ. וע"ז רומז גם מאמר המדרש אתה מוצא וכו' (עיין בפנים הספר) שר"ל כי כאשר אמרו ישראל "נעשה ונשמע" והבטיחו בזה שירצו ללכת תמיד בבחינת בקשת הנאות גופם רק בדרך האמצעי עפ"י התורה והמצוה הבטיחם גם הי"ת שלא יהיה יד המות בחצי ימיהם המסובב רק ע"י שלוח החיים, שלטת בהם, וכשקלקלו במרגלים והראו בזה כי עודם שקועים במצולת התשוק החמרית, א"ל הקב"ה ותפרעו כל עצתי וכו', אני אמרתי אלהים אתם, ר"ל כי דומים אתם לאלהים כפי היכולת האנושית למאוס בהנאות המוסריות ובעבור זה תנצלו מהמות המסובב לאדם רק כאשר יפרוץ גדר התאוות, אבל לא כן הוא אכן כאדם תמותון וכו' ר"ל אחרי שאתם רודפים עוד אחרי התענוגים כאחד מהמון בני אדם לא תזכו עוד למלאות מספר ימי חייכם כי אם פגריכם יפלו במדבר הזה, ובקברות התאוה תקברו, בטרם יבוא עוד עתכם למות המיתה הטבעית, ואף שאמרו אח"כ "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' וכו'" והראו בזה כי נחמו על רעתם, בכל זאת ראה ה' אל לבם ובחן כליותם כי לא בלב שלם, כי אם מיראת הגזירה למות בלא עתם ישובו אליו, וע"כ לא שב ה' מחרון אפו עליהם, ועכ"ז יאמר הרב ז"ל רומז המדרש שהחל בו "משל למלך שזמן לבנו אשה נאה עשירה ובת טובים" וכו' שרומז בזה שלש מיני תשוקות האדם' כי בהיותה נאה ועשירה אשר תכניס לבעלה לנדן כסף רב, תמלא בה תשוקתו אל הערב, והמועיל, ובהיותה גם בת טובים והולכת בעקבות אבותיה להיות בעלת מידות טובות, ילמד גם הוא ממנה להיישיר דרכו ולהיות גם הוא איש מוסרי ותמלא בזה גם תשוקתו אל הטוב והישר, והבן שאמר "אלך ואראנה" הורה בזה כי תשוקתו אל ערבות החושים הוא חזקה עד מאוד אשר ע"כ לא יאמין גם לדברי אביו שאמר שהיא נאה, מיראתו פן בכל זאת לא תמצא חן בעיניו, וע"כ חרה אף אביו בו, ואמר כי יוכל לראותה, אבל בכל זאת לא יתננה עוד לו, כי אם לבנו, וכל זה משל ראוי ונחמד על ענין המרגלים כי הארץ הטובה הזאת גם היא ביכלתה למלאות תשוקת יושביה אל הערב והמועיל באופן ההכרחי לקיום הגוף, ואף כי תשוקתם אל הטוב המוסרי, והבן רומז על האנשים המרגלים וכל העדה אשר נמשכו אחריהם, אשר לא האמינו להבטחת הי"ת ביד משה כי טובה הארץ מאוד למלאות בה כל תשוקותיהם בגבול ושיעור הראוי, יען כי בחרו בחיי השלוח והפריצות, וע"כ נגזר עליהם שלא יכנסו עוד לארץ כי אם בניהם אחריהם אשר מגורל אבותיהם הרע הזה יקחו מוסר לדעת כי לא טוב לאדם ללכת אחרי שרירות לבו לחפוץ במותריות, יען כי אז תהיה אחריתו מרה כלעננה, כי אם ללכת תמיד רק בדרך אמצעי, ולהסתפק במה שחננו הי"ת, אם הוחן האדם סולם יעלה בו משפל מצבו לרום שמיו. ראוי ומחוייב שיהיה לו מוצב ארצה במקום נאמן:

^*קורא נחמד למען תבין יותר כוונת הרב ז"ל בשער זה, אקדים לך הקדמ' אחת קצרה והיא כי כל חכמי טבע חלקו כל ברואי העולם התחתון לארבע' סוגים, הסוג הראשון הכולל כל מיני העפר האבנים והמתכיות, ודרך כלל כל הנמצא במעב' האדמ', קראוהו "הדומם" יען כי לדעתם אין לו חיות כלל, (אך המחקרים החדשים חולקים על זה ואומרים, כי גם לדומם יש קצת חיות, רק שהיא טמונ' ונעלמת מעינינו, יען כי יד החומר והגשם, גוברת עליו ורק לפעמים יראה לנו כח חיונית שלו, ד"מ ע"י פעולות המאגנעטיסמוס המושך הברזל ונוטה לצפון, וע"י פעולת (אשר יולד ע"י חיכוך דברים ידועים, בבגד צמר או בעור ואף כי בעור חתול יסבב תנועות חזקות, בגופי בע"ח או בשאר דברים שנוגע בהם כנודע) הסוג השני הוא הצומח העולה מן הארץ וגדל על פני האדמ', ובו יראה כח חיונית שלו יותר, כי לו תנוע' פנימית. אחרי כי לחותיו ילכו, ויסובבו בקרבו בתוך גידיו ועורקיו לסבב בזה גדולו והולדתו בדומה לו, אפס התנוע' הזאת היא רק טבעית ובלתי רצונית, והסוג השלישי כולל בע"ח אשר יש להם תנועה רצונית להתנועע אל מקום אשר יהי' רוחם ללכת שמה להתרחק מהנזק ולהתקרב אל המועיל אבל הם נבערים מדעת ובחיר' חפשית, ורק האדם העולה על כלמו הוא בעל שכל ותבונ' ובחיר' חפשית הנקרא בפי החכמים בשם "מדבר" בעבור שיש לו כשרון המחשב' והדבור המסובב ממנה והנה מזה יבין כל משכיל כי הבריא' התחתונ' כולה היא כסולם אשר מדרגותיה עולות זו למעל' מזו, האחת גבוהה במעלת' ויתרונ' על רעותה, ועוד מצאו בה חכמי הטבע כי לרוב יש בין המדריג' העליונה להתחתונ' ממנה, דברים שהם אמצעים ביניהן בעבור היות להם קצת מתכונות שתיהן, המשל בזה האספוג הימיי, אשר לכל מיניו יש קצת כשרון התנוע' ועכ"פ כח ההתכוצות, ע"כ הוא ממוצע בין הצומח והחי, כי בכשרון תנועתו זה הוא דומה במקצת אל החי, ובבחינת גדולו והולדתו דומה לצומח, וכן האלמוג הוא מין בע"ח אשר אין לו מעים, כ"א כיס אחד כעין קיבה, ולו ששה, שמונה או י"ב ויותר זרועות אשר בהן יצוד רמשים קטנים אשר בים למאכלו והוא מחובר בחלק גופו האחרון לקרקע הים כצמח, ומגופו יפרד תמיד מין סיד אשר ברבות העתים ומשפחות האלה לרוב, יעשו מסיד זה הנפרד מהם חמרים חמרים עד שיעל' על ידם הים שירטון, בכמה מקומות, ואחר זמן רב יתקשו לאבן ויעשו בהם איי הים, כנודע ליורדי אניות בים הדרומי, או ים הודו אשר שם גדול הזה לרוב (אשר ע"כ נקראו האיים האלה בל"א בשם, והנה האלמוג הזה הוא ג"כ אמצעי בין מדרגת הצומח למדרגת החי, בעבור היות לו קצת תכונות משתי אלה, וכמו כן יש הרבה חיות הממוצעות בין בע"ח החיים רק בים, או בשאר מקוה מים, ובין החיים רק ביבשה והם אותם בע"ח החיים בים וביבש' ונקראים, וכן יש קצת עופות כאוזא ודומיה שהם כאמצעים בין חיתו ארץ ההולכים רק על רגליהם, ובין העופות הפורחים לבד, ואינם הולכים כלל על הארץ, כי הם הולכים ופורחים, וכמו כן אמרו חכמי הטבע כי הקוף, הוא כעין אמצעי בין בע"ח לאדם, כי הוא בקצת כשרוניו דומה לאדם, ובדמותו ובתכונתו הוא באמת מין בהמה - ואחרי ההקדמ' הזאת תבין דברי הרב ז"ל פה, כי תוכן דעתי כן הוא, שכמו שבבחינ' פרטית יחלקו כל ברואי העולם התחתון לד' סוגים, דומם צומח חי מדבר, כן יחלקו כל הברואים כלם בבחינ' כללית לשתי מחלקות, האחת, והיא העליונה מכולן כוללת המלאכים שהם רק שכלים נבדלים ונפשות רוחניות, וחייהם רק חיי השכל' ועיין אלקי, והמחלק' התחתונ' הכוללת בע"ח השפלים שהם בעלי גוף וגויה לבד, וכל רוח שכלי אין בקרבם, וכמו שיש אמצעים בין ד' סוגי הברואים התחתונים כמו שביארנו למעל', כן גם מדרגת האדם ממוצעת בין שתי אלה המחלקות, כי הוא בעל גוף וחומר ארציי כשאר בע"ח, ולו נפש משכלת רוחנית ושכל נבדל כאחד מצבא מרום, ומחובות האדם בעבור זה להשאר תמיד במדרגתו זאת, לבל יתערב לדמות עצמו למלאכי מרום אף לא יהרוס לעלות ולבקש מעל' אלקית, וכן צריך גם להזהר בהיפך לבלתי השפיל כבודו ויקרו הרוחני ולרדת מטה להיות כבהמ' רודף ומבקש רק תענוגים גופניים ומחסורי הגויה, וע"ז רומז גם מאה"כ "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת" ר"ל לעצמך למהותך ואיכותך לא תקח לך פסל ודמיון מכל אלה, כי אתה לא תשוה לצמיתות לאחת משתי אלה המחלקות, כ"א הנך האמצעי בינותם, ובהיות כן צריכ' להיות תמיד השתדלות האדם עלי ארץ לעשות בכחות גופו וחמרו מעשים ומעללים טובים, ולעיין ולהבין בכחות שכלו הרוחני בעיונים האלקיים הרמים והנשאים כי רק בזה ימלא תעודתו עלי ארץ בהיותו בעל גוף ארציי ונפש רוחנית, ונמשך מזה כי נבדל גם טוב ואושר האדם האמיתי גם מאושר השכלים הנבדלים אשר הוא רוחניי לבד, גם מאושר הבהמות וחיתו ארץ. כי אושרם וטובם הוא רק גופני וגשמי, ד"מ השור ישמח על בלילו, והחמור על אבוס בעליו, ואושר המלאכים והשכלים הנבדלים הוא רק השכלתם העיונית. והשגתם האלקיית, תחת כי אושר האדם מובדל משניהם, כי הוא קנוי רק ע"י המעשים הטובים הנרצים בעיני הי"ת, אשר יעשה אותם האדם לקנות על ידם שלמותם הנפשיות בצירוף השתדלותו להשיג הענינים האלקיים כפי יכלתו (וכן כתב גם החוקר בספר המדות שלו, כי תכליתו רק לבאר בו המדות הטובות אשר יקנה האדם לנפשו, למען השיג על ידן המעלה האנושית הממוצעת בין המעל' האלקית המוחלטת שאין למעל' ממנה, ובין המעל' הגשמית, ר"ל הבהמות שהיא טוב ההרגש' וכשרון התנוע', ושאר פעולות גופניות אשר בהן משותף האדם עם שאר בע"ח), וע"ז יורה מאה"כ מה ה' שואל מעמך וכו' לשמור את מצות ה' וכו' לטוב לך ומאה"כ ויצוינו ה' לעשות וכו' לטוב לנו, ר"ל בכל זה שתכלית המצות התוריות היא רק לסבב על ידן הטוב והאושר המיוחד רק אל האדם, ולא אל זולתו. אח"כ יאמר הרב ז"ל, כי הפעולות בכלל תחלקנ' לשתי מחלקות, האחת כוללת אותן הפעולות אשר יפעל הפועל רק בעצמו מבלי אשר תצאנה לחוץ אל פעולים זולתו, הלא הן פעולות העיון וההשכל' בענינים רוחניים, או השגת מושגי הדברים שחוצה לו, ד"מ אם ישיג האדם בשכלו צורת רעהו העומד לנגדו, תכונתו ואיכותו לא תשתנ' עי"ז צורת ותכונת האיש הזה, כ"א ישאר במתכונתו הראשונ' שהית' לו גם לפני השיגו אותו, וכן כאשר ישיג תארי הי"ת הנשגבים ויעיין ויתבונן בהם, הלא תשארנ' הפעולות האלה רק בכח שכלו מבלי צאת החוצה אל דברים זולתו, והמחלק' השנית כוללת הפעולות היוצאות מהפועל אל החמרים והדברים אשר חוצה לו, ד"מ פעילות וכל מלאכות חורש וחושב, כי גלמי עץ ואבן ומתכות אשר יחשוב יפעול החרש בם לעשותם כלים למלאכתו, הלא ישתנו ע"י מחשבתו ופעולתו הגופנית מצורתם ותכונתם הראשונ', והנה היתרון ראוי בהשקפ' הראשונ' להפעולות ממין הראשון, כי בעבור הדבקן רק בשכל שהוא רוחני ונצחי הן ג"כ רוחניות ונצחיות, תחת כי הפעולות ממין השני שהן דבקות בחמרים ודברים גופניים, הן ג"כ רק גופניות ונפסדות ואובדות באבדן הגופים הנפעלים מהן, אפס בכל זאת יקנה האדם שלמותו יותר ע"י הפעולות האלה ממין השני, ממה שיקנה אותה ע"י הפעולות ממין הא', כי העסיק' וההשתדלות רק בעיונים רוחנים מסבבות לאדם שהוא בטבעו קצר ההשג' לפעמים הטעות והשגיא', כמו שקרה לאריסטו והנמשכים אחריו, שהכחישו ע"י התפלספם בידיעת הי"ת את הדברים האפשריים, וכי חפץ הוא ית' במעשי האדם הישרים ומואס בדרכיו המקולקלות, גם הכחישו ביכלתו ית' לשנות הטבע ולהטיב לבחיריו או להרע להולכים עקלקלות גם בדרך היוצא ממנהג הטבע, ושאר דעות נפסדות כאלה, ומה בצע א"כ לאיש, אם יעלה במדרגת עיונו והתחכמותו, עד שישיהו לארסטו וחביריו, אם יפול כמוהם ברשת הטעיות לחשוב שאין הי"ת דורש ומבקש שום ירא' ועבוד' מבני אדם, או שאר דעות בלתי נכוחות כאלה, וכבר אמר החכם להזהירנו מזה, "אל תתחכם יותר למה תשומם" כי האדם העוזב תעודתו עלי ארץ שהיא רק לעשות הטוב והישר בעיני ה' ולעיין רק בעיונים אלקיים כפי יכלתו האנושית, והורם לעלות אל מדרגת השכלים הנבדלים אשר רק תעודתם היא להעמיק בעיונים הרמים והנשאים האלה, הלא יתעה מדרך הנכוח' עד שתשאר נפשו בסוף שוממה ונאנח' מבלי דת ואמונה אמיתית, המאשרת את בעליה כל ימי חלדו עלי ארץ ומקנ' לו גם השלמות הנצחית, אפס ע"י הפעולות ממין השני, ר"ל בעשותו הטוב והישר הנרצ' בעיני הי"ת, רק בזה יקנה לו שלמות אמיתי, ורק זאת תעודתו עלי ארץ, בעבור היותו מחובר מגוף ונפש, והצלחתו הזמנית והנצחית המגעת לו כשכר וגמול מאת הי"ת, אינה באה לו לפי גודל וזכות חקירותיו העיונית, כ"א רק לפי מעלת ויקרת מעביו עלי ארץ. אשר בהם לבד יקנה אשרו האמיתי, ורק אם בהתחברות המעשים הטובים האלה, יתעסק גם בעיונים אלקיים, להתהלך לפני ד' לפעמים בהלך נפש לא יתעה מדרך הנכוח', וישיג גם הידיע' האמיתית מהי"ת, כפי יכלתו האנושית, כי הידיע' הזאת לא תוכל להיות ידיעת מהות ועצמות הי"ת, הנקראת בלה"ק "ראית פנים" כי השגה זאת היא רק ביכולת השכלים הנבדלים, אבל לנו בני אדם השוכנים בתי חומר, ולוטים בשמלת הגוף, אין אפשרות להשיג הי"ת כ"א ע"פ פעולותיו, והשג' זאת נקראת "ראית אחורים" (ואף למשה בחיר הנביאים נאמר בענין זה "וראית את אחורי ופני לא יראו") ועל כל זה רומז מאה"כ "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ד' עושה חסד משפט וצדקה בארץ. כי באלה חפצתי נאם ד'", ר"ל שרק בידיע' אמיתית והשגת הי"ת ע"פ פעולותיו יכול האדם להתהלל וראוי לו להתהלל בה, (לא בידיעת המהות שלא תתכן לבן אדם קרוץ מחומר) אפס רק אז יוכל להתהלל בה אם יחבר עמה גם הידיע' האמיתית, שאני ד' חפץ במעשי בני אדם הישרים והנכוחים (לא כדעת הפילוסופים, אשר יאמרוהו למזימ', בחשבם, כי הוא נשגב ונעלה מידיעת וחפץ מעשי בני אדם פחותי ערך, ומה אנוש וכל פעולותיו כי ישים עינו עליהם) ? כי אחרי הודעו מחפצו בצדקת יצוריו - הלא ישתוקק וישתדל גם הוא לעשות צדק' ומשפט בארץ, וע"ז רומז גם מאמר המדרש שהחל בו, כי מרע"ה בכל השתדלותו לא יכול להשיג אמיתת מהות הי"ת ורק השגת השלילות, (ר"ל לדעת מה שמחויב לשלול ולהרחיק מציור ומושג הבורא ית' ד"מ, כל תארי הגוף, הזמן והמקום, וכל שאר פחיתיות האחוזות ודבוקות רק בנמצאים זולתו) הנקראת ג"כ "ראית אחורים" הית' לו למנה, וזה שאז"ל כמה נתחבט וכו' וגם החיות, ר"ל השכלים הנבדלים הקרובים אל הי"ת ביותר, ומכירים מהותו יותר מכל ב"א, גם בבחינ' מה על דרך החיוב, בכל זאת אמיתת מהותו לא יוכלו גם הם להשיג על נכון, אשר ע"כ אומרים רק "ברוך כבוד ד' ממקומו" שר"ל ישתבח ויתרומם ממנו כפי השבח הראוי לו לפי מעלתו האמיתית אשר אנחנו אינם משיגים אותה. ויורדי הים אף כי מעלתם הית' פחותה מהם, בכל זאת גדלה לפי ערכם מדרגת השגתם אותו עפ"י פעולותיו, עד שהורו עליו ית' ד"מ באצבע, ואמרו "זה אלי" וכו', ולעתיד לבא בעת שתרב' הדעת בארץ, תהי' השגתם כפולה השגת המהות בבחינ' מה, והשגה ע"י פעולותיו, עד שיורו עליו באצבע ד"מ ב' פעמים לאמר "הנה אלקינו זה קוינו לו וכו' על השגת המהות בבחינ' מה "וזה ה' קוינו לו" וכו' על ההשגה ע"י פעולותיו. אם השלמות האנושי הוא אמצעי בין מדרגת העליונים בהחלט והחחתונים בהחלט הנה הוא א"כ ראוי ומחוייב כי להגעתו מבין העיונים האלהיים יסובבוהו רני פלט. הקודם הוא הדבר המבואר מעצמו כי האדם יראה לעינים השמים ושמי השמים רצוני כדורי הכוכבים ומניעיהם כי רמו עליו וחזקו ממנו ונבט לארץ והנה שם עפר ומים וצמח האדמה וכל רומש בה כל הושת תחת רגליו ונמצא הוא בעצמו מדרגה אמצעית ביניהם וכן תארו הכתוב באומרו (שמות כ׳:ד׳) לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת כי מלות ממעל ומתחת מוסבות אל מלת לך שזכר ולפי שתנאי האמצעי שימצאו בו תכונת שתי הקצוות בשוה נתן לו הכח השכלי הנכבד מן העליונים והגוף וכל כלי עבודתו מן התחתונים כמו שנתבאר במקומו שעל שני העניינים נאמר בסוף (קהלת י"ב) וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה וזה מה שיחייב שימצא טבעו וענינו לא למעלה ולא למטה בהחלט אבל על ענין המיצוע במדרגה כמו שהוא כל דבר שהוא אמצעי בין שתי מדרגות היציר' כגון המחצב והצומח והצומח והחי וזולתם שלא יוחלט על שום אחד מהם שם אחד הקצוות אבל הוא נמצא שלישי פחות מעט מאשר עליו וחשוב מאשר למטה ממנו כמו שהוא הענין במין האלמוג או האספוג הימי וכדומה וכן המין האנושי עם המצא עמו שני אלו הטבעים לא יוחלט עליו היותו אלהים ממש כמו שלא יוחלט היותו בהמה אבל הוא בעניינו נמצא בפני עצמו גדרוהו חי מדבר וכמו שפירש אנקלוס (בראשית ב') והוה אדם לרוח ממללא ורצו בזה שהוא יתר מבעלי חיים וחסר מעט מאלהים, הוא עצמו שאמרו המשורר (תהילים ח׳:ו׳-ז׳) ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו: ירצה שטבע אנוש ובן אדם שזכר הוא להיותו בזה הענין מן המיצוע והוא היותו חסר מעט מאלהים אשר עליו כי הכבוד וההדר אשר עטרוהו בו ולהיותו שר ומושל על כל אשר תחתיו ודין האמצעית הזה הנה הוא ראוי שיושקף בדרישות שלימותו כי אין לו להרוס בעצמו לבקש מעלה אלהית כמו שאין לו להתרשל ולהשאר בתמונ' בהמות וזה הענין זכרו החכם פרק י"א מהמאמר הראשון מספר המדות אמר גלוי הוא כי ראוי לחקור מהמעלה האנושי' כי אמנם דרשנו הטוב האנושי והאושר האנושי אמנם נאמר המאמר המעלה האנושית לא הגשמית כי אם הנפשיית ירצה שאין הכוונה בעיון הספר ההוא להעלות מעלה מעלה לחקור מהמעל' המוחלטת האלהית שאות' אינה משוערת ואינה מקבלת התוספת והחסרון אמנם שהכונ' לדרוש מהטוב והאוש' אנושי אמנם אמר כי באומרו המעלה האנושית אין הכונה לו לחקור מההפעליות הגשמיות המשותפות לבעלי חיים רק מהמעלה הנפשיית השכליי' אשר היא באמצע שהוא האושר האנושי בייחוד וטוב שלימותה יתייחס אל נושאה לקבל השערת התקון וההפסד כי אשר איננו כן איננו אושר אנושי כי אם אלהי ואין לנו עסק בו וכבר תפס בפ"ב מהמאמר עשירי על מי שחשב חלוף זה באומרו אמנם גלוי הוא כי אם לא יהיה דבר אחד טוב בעצמו אשר עם אחר טוב בעצמו יהיה נבחר אין זה דבר יהיה כזה אשר בו נשתתף ובזה אמנם הוא הדרוש יאמר שאם נניח שהטוב האנושי לא יקבל הפחות והיתר עד שבהתחבר שנים מהם לא יוסיף טוב על האחד מי יתן ואדע אי זהו טוב אשר כזה שבו נשתתף והנה בדבר המשותף לאנשים הוא הדרוש ולא בזולתו והנה אדון הנביאים אמת מאד הענין הזה בכל מקום אשר אמר בדרישות שלמותינו ע"י מעשה התורה האלהית (דברים ו׳:י״ח) למען ייטב לך (שם ה') ולמען ייטב להם ולבניהם אחריהם וכיוצא בזה. הנה שייעד לנו בטוב המיוחס לנו לא הטוב בהחלט, והנה הוא הפליג לומר (שם י') ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו וגו' לשמור את מצות ה' ואת חקותיו אשר אנכי מצוך וגו'. והכוונה מהו זה שהש"י שואל מעמך עבודות ומעשים כאולו הבאים בתורה להשלים את עצמך מה שלא יושאל כן מהנמצאים העליונים ממך ולא מזולתם אשר לא נמצא שלמותם אצל מעשים אלו ודומיהם והשיב (שם) לטוב לך ירצה לפי שהטוב הנדרש הנה הוא הטוב האנושי אשר הוא טוב לך לא הטוב המוחלט אשר למלאכים ולאל ית' ואין צ"ל הפחיתות הבהמי אשר אינו טוב כלל ולזה יחוייב שיישרו מעשיך אל הטוב ההוא ויתיחסו אליו. וכן כתב החכם פ"ב מאמר ח' מהספר ההוא האם הם אוהבים הטוב או אשר הוא טוב להם אמנם זהו מסופק אי זהו וזה הספק עצמו יהיה אצל המהנה אמנם ירצה כי כל אחד יאהב אשר הוא טוב לו וכאשר הוא טוב בהחלט ראוי לאהוב כן אמנם אשר הוא לכל אחד. הרי שהתיר זה הספק ואמר שאשר הוא טוב לכל אחד הוא אשר ראוי שיכספהו לא הטוב בהחלט ולזה מה שהישירה אליו התורה האלהית בכל הישרותיה כמו שאמר לטוב לך וכן אמר (שם ו') ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה וגו'. לטוב לנו כל הימים וגו'. כי בשתי ההצלחות כיון אל הטוב המתיחס אלינו לא זולת ודי בזה לאמות הקודם. אמנם הנמשך יתבאר ממה שקיימו בעלי החקירה שהפעולות יחלקו לשני מינים. האחד אותם ששלמותם בעצמם בלתי יוצא לחוץ כענין הפעולות השכליות העיוניות שאין ענינם זולתי השגת המושכל ההוא והמצאו בשכל וזהו הפועל העצמי שעליו אמרו שיצא השכל מהכח אל הפועל. והשני מין הפעולים שפעולתם נמצאת חוץ לשכל בחומ' מן החומרי' כבית והכסא והכיור וכל כלי אשר נעשה לכל מלאכת מחשבת. והנה מעלת המין הראשון נודעת מאד משני פנים. האחד להיות מציאות' רוחני זך בלתי נמצא רק בשכל אשר הוא מציאות מעולה מאד מהמורגש כי לסבה זו נתעלו החכמות זו מזו רצוני בהיות נושאי קצתם פשוטים מחמר מקצתם. וכבר יראה שביאר איוב (כ"ח) דבר זה באומרו, והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה אמר שהחכמ' האמיתית הראויה שתקרא כן בהחלט בה'א הידיעה היא אשר דרושיה ומושכליה הם רוחני' פשוטים מכל משיגי החומר ומקריו אותם שיחשבו בעיני ההמוניים לאין מפני שאינו גשם או כח בו וע"ד האמת האין ההוא הוא היש המוחלט אצל בעלי השכל. וכבר כנו האלהיים ז"ל זה השם אל הכתר העליון אשר ממנו שפע החכמה העליונה ומזה נאמר (קהלת ג') ומותר האדם מן הבהמה אין כי באמת המותר ההוא הוא יש מושפע מהשכל העליון ההוא כי הכל זולתו הוא הבל. ואמר ואי זה מקום בינה כי אשר יאמר עליו שהוא פועל הבינה באמת אינו מוגבל ואינו תופס מקום. ולזה אמר (איוב שם) תהום אמר לא בי הוא כ"א כבר היו החכמות הטבעיות מעיינות באלו הנמצאים המורגשים לא לזה ראוי שיחלט עליהם שם החכמה כזאת שמושכליה ודורשיה הן מהאין ההוא הרמוז. והשני להיות מבואר שפעולות באלו הנמצאות בשכל הם קיימות נשארות תמיד בהשארות כשכל וקייומו לא כן הפעולים הנמצאים בחומר שהם מחוייבי הכלייה וההפסד בכלות הנושא או ההיולי ההוא אשר יקבל התמונה או הצור' ההיא אשר הוא הכרחי לו מבלי שום המלט וזה מבואר. והנה שני מיני אלו הפעולות נמצאות בעצם וראשונה באל יתברך אם החכמה העצומה והפשוטה אשר היא השכלת עצמו שהיא השכלה עומדת בעצמה בלתי יוצא ממנו יתעלה. ואם היד החזקה והזרוע הנטויה אשר בה ימציא מצואים ויברא ברואים יש מאין הכוללת הבנין הכללי אשר בו יוכללו השלשה עולמות והפעולים ההם אם שקצתם והם עולם השכל הקרוב אליו מן השלשה נכבד רוחני ופשוט מחומר הנה שני שלישי הבריאה הם מגורשים ונמצאים בחומר ואם אינם ממין אחד אבל יתחלפו זה מזה כגבוה שמים על הארץ ואין ספק שיפול בין שני מיני הפעולות האלו החלוף וההבדל מהשני צדדים שאמרנו. האחד הוא מבואר במעלת בב"ת מהרוממות והשבח. והשני מצד הנצחיות שאין צריך לומר הנמצאים אשר הם תחת ההויה וההפסד המפורסם כי אף אותם שגזרו עליהם החכמים התורניים שאע"פ שהיו הווים שהם אינם נפסדים הנה התורה הכתיבה אליהם בכמה מקומות וייחסה אותם אל הכלייה וההפסד. אמר שאו לשמים עיניכם והביטו אל הארץ מתחת כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ויושביה כמו כן ימותון וישועתי לעולם תהיה וצדקתי לא תחת (ישעי' נ"א). ירצה כשתשאו מרום עיניכם הרואות ותראו שהם נמצאים מוחשים ככם ותביטו אל הארץ שהיא בתכלית החומריות שגזרו עליהם שהם מצד עצמם מחוייבים ההפסד והכליה ויושביה כמו כן ימותון כי מחומר קורצו גם הם. אמנם קיומם הנצחי יהיה מצד היותם מושכלים אצלו מפאת כללותם וזהו אומרו וישועתי לעולם תהיה כלומר הישועה המגעת להם ממנו מזה הצד הוא המשאירם לעד והיא צדקתי אשר בעדה לא תשיג להם ממנו מחיתה והפסד. והוא ענין נצחיות המינים לדעת הפלוסופים ולדעתנו אנחנו עם תורתו בלבנו ענין הנצחיות האישיי לעבדיו ההולכים בדרכיו על דרך שאמר הכתוב (שמות ל״ג:י״ב) ידעתיך בשם. (תהילים ל״ז:י״ח) יודע ה' ימי תמימים וגו' (שם א') כי יודע ה' דרך צדיקים וגו': והוא ענין כתיבת ומחיית הצדיקים והרשעים בספר הזכרון כאשר נכתוב במקומו שער ס"ז בע"ה. ואתה תחזה אמות מה שכווננו אליו בפתח דבורנו וזה שעם שכבר נתבארה מעלת המין הראשון מהפעולות האלהיות על המין השני והוא מין הפעולים בשעור נמרץ מכל מקום הוא מבואר תכלית הביאור שהצלחתינו המיוחדת לנו לפי טבע האנושות הנה היא תלויה בהיות עסקינו ועיונינו אצל ההשגה האיפשרית לנו במין השני אשר מאלו הפעולים המחודשים במאמרו ית' אם הכוללים ואם החלקיים יותר ממה שיגיענו מהמין הראשון אשר בפעולות. והוא שהשכל יגזור בתכלית האמות מה שתקיימהו התורה מהיות הצלחת האדם בלתי מגעת רק בדרך גמול ושכר טוב הפעולות ויושר הדעות והאמונות וההשתעבד אל העבודות האלהיות בכל לב ובכל נפש ובכל מאד. והנה זה אי אפשר להגיע לאדם במה שיחכם לדעת כל מה שידעו ארסטו וחביריו ותלמידיו בכל מה שהשיגו שלכל סבות הנמצאות יש סבה אחת ראשונה ממנו נתחייבו כל העלות והעלולים כולם אשר קראו זאת הסבה הראשונה בשם אלהים. כי מה יוסיף ומה יתן ידיעת זה להצלחתו אחר שנתאמת להם כי זה אלהים אלהי עולם אינו דורש ומבקש מאיש מהאנשים ולא מכולם שום יראה ועבוד' קלה או חמורה ואין פועל מהפעולות שירצה אותו או שימאסהו גם כי אין לאל ידו לשנות דבר טבעי ממנהגו וכ"ש במה שיגזרו עליו שהוא אינו משיג ולא יודע אלו הדברים האפשריי' המשתנים ואיננו מתבונן בעניינם כי יטענו כמה טענו' לומר כי זה הוא עלויו ותכלית מעלתו על דרך אשר יומרוך למזימה (תהילים קל״ט:כ׳) כמו שכתבנו אצל מעשה העקידה שער כ"א ועוד נזכרם להבא ובשער הבא ובשער נ"ד בע"ה. והנה באמת לא נודע אל החכם טעם שום הצלחה במה שישתדל לחקור איך הוא יתעלה ואיככה היא חכמתו וידיעתו אצל עצמי או זולתו ואיכה ידע אל אלו הנמצאים המשתנים וההפכיים והדברים העתידים הנתלים בהעדר והצודק משני קצות האיפשר בעתיד וכיוצא באלו העיונים אשר יגזור הדעת הנחת אמתתם מעצמם מבלי חקירה ובא עליהם מוסר חז"ל (חגיגה י"ג.) במופלא ממך אל תדרוש וגו' והחכמה הלא תקרא ואל תתחכם יותר למה תשומם (קהלת ז') והשומם והחורבה היוצא היא הנפילה אל פחת הכפירה בידיעתו יתעלה דבר חוץ ממנו כ"ש שידע באלו העניינים הנמצאים בחמר ובשנוייהן ומקריהן כי הנה באמת לא יגיע מכל זה להם רק ההתחכמות המבולבל ההוא בעוד חייתם בחיים האלו. אמנם אחרי מותם הנה הם בטלים והולכים כי לא יחפוץ המלך לעשות להם יקר יותר מזה. והנה כל מה שיאמרו מענייני השארותם הנה הוא שוא ותפל כמו שכתבנו בשער ו' הוא שער הנפש. אמנם מהענינים הפעולים אשר מהמין השני עם היותם במדרגה למטה מהעיונים הראשונים הנה כבר יהיו יותר נאותים אלינו מצד טבענו ושלמותנו המיוחד אלינו כמו שאמרנו שכבר יגיעו לנו אם מצד הבריאה הכוללת ואם מצד חלקים ויותר מצד הפעולים הפרטיים המתחדשים ע"י האותות והמופתים הנעשים כנגד המנהג הטבעי אשר זכרנו עניינם בשלשה שערים שקדמו תועלות נמרצים מגיעים אותנו אל הצלחתנו המחייבים אותנו ליראתו ומישירים אותנו לאהבתו ומקרבים אותנו לעבורתו במה שנתאמת לנו בהם שרוב גודלו ועוצם רוממותו לא יעצרוהו מהיותו יתעלה צופה ורואה בין כתות האנשים ורוצה בקצתן ומואס בקצתן וכן בענין הפעולות והמעשים האנושיים ושהאיש המוצלח הוא אשר ילך בדרכיו ויתיישר בארחותיו בתום וביושר לבב. לא האיש אשר השתדל בידיעתו והעיז פניו בחקירת מהותו וידיעתו ונתבלבל בהשגתו עד אשר גזר עליו כי איננו רואה את כל מאומה זולתו והוא מה שאמר הנביא אל יתהלל וגו'. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי וגו' (ירמי' ט'). ירצה אל יתהלל המתהלל בשום חכמה ומעלה כי לא יצליח בה כי אם כשישכיל וידוע כי אני ה' משגיח ומתבונן לעשות חסד ומשפט וצדקה בארץ כי בזה כולל כל מיני ההנהגה הראויות להתנהג בם בין כתות האנשים בתכלית ההתבוננות ואמר כי באלה חפצתי נאם ה' ולא במאמירים למזמה לאמר מה אנוש כי תזכרנו כי חפצי וכבודי הוא שאהי' מצוי אצלכם ומתבונן בענייניכם כאחד מכם וזהו מה שראוי לכם כמו שיאות לשכלים הנבדלים לדעת אותי ולהשכילני מצד שאני סבתם וממציאם. והנה ראש המשוררים דבר בזה הדרוש עצמו רצוני מבחינת הפעולות והפעולים אצל עצמו והודה לפניו יתברך על התועלת המופלג המגיע לו מאלו הדברים הפעולים מאתו ממה שיגיעהו מהעיון במין מהפעולות והוא במזמור:

ובמדרש (ש"ר פ"א) תניא ר"ש בן יוחאי אומר ג' מתנות טובות נתן הב"ה לישראל ולא נתנם אלא ע"י יסורין ואלו הן תורה וארץ ישראל ועולם הבא תורה דכתיב. אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו (תהילים צ״ד:י״ב). ארץ ישראל דכתיב וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך (דברים ח׳:ה׳) וסמיך ליה כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. עולם הבא דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים. תוכחת מוסר (משלי ו׳:כ״ג). להיות ההתעמלות הבעל שכל במלאכה ראי' עצומה על מדרגתה מהצורך או היותר עד שכבר יהיו האנשים נכרים מצד החוזק והרפיון אשר להם בפעולותיהם כמו שנתבאר זה בתחלת חלק ב' משער כ"ה ולזה אמר זה האלהי שג' מתנות אלו להיותם גדולות הערך לא יתכן שינתנו רק ע"י יסורין והוא החריצות העצום המחויב לאדם לעמוד על הזירוזין והאזהרות על נקיון חיי האדם וזכותם להשגתם. האחד היא התור' דכתיב וגו'. כי הוא מבואר שהתור' אינה נכנסת רק ע"י יסורין וצמצום כל דברי החיים כמו שאמרה כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' (אבות פ"ו) ובמעט עסק ובפרישות כל הענינים המטרידים כי על כן אמרו בפרק המפלת על הימים שהאדם דר במעי אמו ואין לך ימים שהאדם שרוי בטובה יותר מאותן שנאמר מי יתנני כירחי קדם וגו' (איוב כ״ט:ב׳). למדין אותו כל התורה כלה שנ' ויורני ויאמר לי וגו' (משלי ד׳:ד׳). וכשבא לאויר העולם בא מלאך וכו' (נידה ל':). כבר ביארנו בשער ס"ח כוונתם באלו הענינים. אמנם עכשיו נכוין למה שירמזו הימים שהאדם בהם מצומצם ומשוער בעניני הספוק או בלי שיהי' לו שום עסק מהעסקים הזמניים כי הוא הנכון והמזומן ללמוד התור' כלה. ואולם בצאתו מההשערה והצמצום ההוא כלו נשכח כי התור' והבדידות בצמצום החיים יצאו כרוכין זה בזה בלי ספק. והנה המתנה השנייה שהיא הארץ כידוע ליודעים שאין ענינה רק השערת החיים וצמצומם הנאהבים מהשלמים כמו שנתבאר כבר מהכתובים ההם שהביא לראי' וכ"ז למה לפי שהתור' והארץ היו שני דרכים עצמיים המביאים אל החיים הנצחיים הם חיי העולם הבא שהיא המתנ' השלישית והתכליתית להנה אשר הן באמת חיים פשוטים ונבדלים בהגבלתם בכל מיני אלו החיים והיה מהראוי שהדרכים העצמיים המביאים אליהם יהיו כמותם בהגבלה נאותה וצמצום זך ונקי כמו שאמר ודרך חיים תוכחות מוסר (משלי ו׳:כ״ג) ירצה שדרך החיים יתכן שיהי' בתוכחות מוסר כמו שהחיים עצמם תכלית המוסר והגבלת היושר והטוב וכמה נתבאר זה הענין ממצות יונדב בן רכב לאמר לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו ולא יהי' לכם כי באהלים תשבו כל ימיכם למען תחיו ימים רבים וגומר (ירמיהו ל״ה:ז׳). וכבר קבע להם השכר המיוחד לזה באומרו כה אמר ה' וגו' לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים. כי באמת המסתיר פניו ממותרות העולם זוכה ועומד לפניו יתעלה תמיד אמנם המטפל בהם יטרד מלפניו בלי ספק. ולקרב הענין אל זה הפרישות מה שהיה איפשר הפליגה התורה האלהית לזרז ולצוות על מצות השמטות והיובלות ותלה בהם ישיבתם בארץ או גלותם ממנה כמו שביארנו שם שער ס"ט. והנה על זה האופן נאמר על מיני אלו הייסורין מה שאמר ראשונה. וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך כי באמת אין ייסורין של אהבה זולת אלו. ^*ובמדרש עוד א"ל וכו' כונתו הנה האדון שיש לו כמה עבידים ורוצה למכרם לזולתם, הלא ישתדל להאכילם ולהשקותם אף יותר מדי שבעם, למען יהיו רק בריאים ושמנים לפי שעה למראה עין הקונה אותם ויוכל להרבות במחירם מבלי אשר יחוש, כי האכילה היתירה והגסה ההיא תוכל לסבב להם לאחר זמן ובימים שיבואו כאב או נזק הבריאות, אבל האב האוהב את בניו, ועינו תחס עליהם, יחפוץ יותר בהתמדת בריאותם הטובה מאשר יחפוץ להשמין את בשרם, הלא ישים עין השגחתו עליהם שלא יאכלו ולא ישתו יותר כי אם כפי הראוי והמשוער להם, ויכריחם להגביל ולצמצם גם כל שאר הנאות גופם (אף כי דבר זה ר"ל המניעה מהרבה הנאות יחשב להם לפי שעה לכאב ויסורין) למען ישיגו עי"ז אח"כ לא לבד חיים ארוכים עלי ארץ כי אם גם השלימות המוסרית להיות נרצים ונאהבים תמיד לפני הי"ת, כמו שנאמר בבני יונדב בן רכב, שהיו נזירים מיין ומופרשים מכל הנאות המותריות עפ"י מצות אביהם, בבחינה גופנית. "למען תחיו ימים רבים" ובבחינת אשרם המוסרי "כה אמר ה' וכו' לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים, ר"ל שכל בניו יהיו תמיד מתהלכים לפני ה' בתום וביושר, תחת כי האנשים אשר ימכרו ממכרת עבד לתאותם הגופנית ושקועים במצולת הנאות יתר לא יראו פני ה' כי אם יתרחקו תמיד יותר ויותר ממנו, וע"ז רומז המדרש שאמר להם הקב"ה לישראל "בני לא תהיו סבורים שאני מבקש לעשות לכם כעבד זה וכו' אלא לכך אני מביא עליכם יסורים כדי שתכונו לבכם אצלי", ובמדרש (דברים רבה פ' ג') עוד אמר להם לישראל בני לא תהיו סבורין שאני מבקש לעשות לכם כעבד זה שאדוניו מבקש למכרו בכל מה שמוצא בו אלא לכך אני מביא עליכם ייסורין כדי שתכוונו לבכם אצלי אמר שעם היות שממעלת האדון להתנהג עם עבדיו בטוב להם וכמו שבא בתורה האלהית כי טוב לו עמך (דברים ט״ו:ט״ז) עמך במאכל עמך במשקה (קידושין ט"ו.) כל שכן עם בניו החמודים לו שהיה לו להתנהג עמם במדת החסד והוותרנות לא בייסורי ההשערה והצמצום. לזה אמר להם שלא יחשבו שהם לו בערך העבדים שהמבוקש מהעבד כי אם לזונו ולפרנסו להחיותו ולהבריאו עד שיעשה יפה ובריא אולם כדי שישוה שכר הרבה כשירצו למכרו ולא יחוש אם הוא בעל אמונות טובות או רעות או מדות מגונות או נאות. אבל אתם לי בערך הבנים הנאהבים אצל אביהם השלם החפץ בשלימות נפשם יותר מלמשמן בשרם ולזה אני רוצה שכל ספוקיכם יגיעו לכם על דרך ייסורי ההגבל' והצמצום שמתוך כך תכוונו לבכם אצלי רצוני להיות דומין אלי בכל האיפשר. ומה טוב ומה נעים ענין הייסורין בג' המתנות האלו ואשר בהן נודעה חבת האב לבנים כמו שאמר כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך. וכמה נפלאתה התורה להורות אלו הג' ענינים שהורה רבי שמעון בן יוחאי במה שנמצא בכלי הקדש ג' כלים מיוחדים מעשה מקשה. הכרובים דכתיב ועשית שנים כרובים מקשה תעשה אותם (שמות כ״ה:ל״א). המנורה דכתיב ועשית מנורת זהב טהור מקשה תעשה וגו' (שם). וזה מעשה המנור' מקשה זהב וגו' עד ירכה עד פרחה מקשה היא (במדבר ח׳:ד׳). החצוצרות דכתיב עשה לך שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אותם (שם י'). יאמר כי יעשו אלו הג' כלים ע"י הכאת קורנס לומר שמה שרמזו עליהם הוא נקנה ע"י צער מכות וייסורין. והנה החצוצרות הם כלי הקריאה למקרא העדה ולמסע המחנות בדרך הלוכם עד שיכנסו לארץ והם תכסיס מלכות שיתנהגו בהם מלכי ישראל בארצם אף על פי שאותם שנעשו בכבודו של משה נגנזו כי אינם ראוי שישתמשו התלמידים בהם. אמנם המנור' היא ממש נר מצוה ותורה הנקנית ע"י ייסורין ותושיה רבה כי על כן נכפל בה כמה פעמים לשון של מקשה עד ירכה עד פרחה ועל דרך שאמרו כך היא דרכה של תורה וכו' (אבות פ"ו). אמנם הכרובים הם רמז למלאכים אשר נשמות הצדיקים עולים במדרגותם שם לעולם הבא: