קהלת ז:כג מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גן נעול ונר מצוה

^*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי הנה ידוע שכל דבר הנסבב לדבר אחר תואר ומקרה מה, מוכרח ומחויב הוא שהדבר ההוא המסבב זאת, יהיה לו בעצמו אותו התואר ומקרה המסובב ממנו בעצם וראשונה, ד"מ מתיקות הסופגנין (כצ"ל לדעתי בדברי הרב ז"ל), מסובבת רק מהדבש אשר ישימו בהבצק, אשר ממנו ילושו אותו, כי כל שאר חלקיו אשר מהם הורכב ר"ל הקמח והמים אינם מתוקים, ונמשך מזה כי כל האוכל אותו הלא ישפוט ממנו בהכרח על מתיקות הדבש בעצמו שהיא בו תואר ומקרה הכרחי, וכן גם השוכן בבית החורף אשר היה קר בתחילה ופתאום יוחם האויר שבתוכו ע"י האח אשר לפניו מבוערת, הלוא ישפוט כי החום המסובב מהאש הזה אשר על האח, הוא מקרה ותואר הכרחי באש עצמו, וכאשר יושם אבן, משקל בכף מאזנים אשר היתה בתחילה נשאת למעלה, ותרד עתה מכובדו למטה, הלא ישפוט כי הכובד הוא מקרה הכרחי באבן משקל זה (ואף שבעלי הכימיאה החדשים מצאו כי לפעמים יולד מחיבור שני דברים יחד גוף שלישי אשר יש לו תארים ומקרים חדשים החסרים מכל א' מב' הדברים האלה בהיותו עוד בפני עצמו, כמו שיולד ד"מ מחיבור גפרית שמראהו ירוק, וכסף חי שמראהו לבן, גוף שלישי הנקרא ציגאבער שמראהו אדום, ויש לו איכיות חדשות ואחרות מה שאין לגפרית וכסף חי לבדם, בכל זאת ימצא ענין זה רק בתוארם גופניים, אבל לא בתארים ומקרים מוסריים, כי כל אלה צריכים להיות גם בהמסבב אותם כמו שהם בהמסובב ממנו, וכן אמר גם החוקר בבחינת תואר מוסרי שאם נאהב ד"מ איש חכם אחד רק בעבור שיורה בנינו ללכת בדרך הישרה וילמד אותם חכמה ודעת, הלוא ימשך מזה בהכרח, כי בנינו אלה נאהבים לנו בעצם וראשונה, כי לולא זאת מה יתכן ומה יוסיף לנו כי יורה האיש הזה אותם (עד שנאהב אותו בעבור זה) אחרי כי הם בעצמם כנכרים נחשבו לנו, ואין חלק להם באהבתנו? והקדמה שכלית זאת קיימו ואמתו גם חז"ל באמרם הרבה פעמים, "די לבא מן הדין להיות כנדון," ר"ל אם נלמוד ד"מ חומרא או קולא לדבר א רק מדבר ב לא תוכל להיות החומרא או הקולא ההיא בא במדרגה יותר גדולה ממה שהיא בב, אחרי שרק היות חומרא או קולא זאת בדבר ב הסבה אותנו לדעת שהיא גם בא, וכעין זה אמרו ג"כ: "מפני לומדיה עומדין, מפניה לא כ"ש?" ר"ל אם חייבנו לקום בפני ת"ח, ולהדרם רק בעבור שקנו להם מעלת התורה הנותנת ומסבבת להם הכבוד הזה, אף כי שאני מחוייבים להדר התורה בעצמה ולקום מפניה, (ומה שאמר רבא: "כמה טפשאי הנהו אינשי דקיימי מקמי ס"ת, ולא קיימי מקמי רבנן," אשר בהשקפה הראשונה נראה שחושב שראוי יותר לכבד חכמי התורה מהתורה עצמה, אינו סותר בכל זאת הקדמתנו ומאמרם הראשון, כי כוונתו רק יען כי להמון העם יגיע תועלת יותר מהחכמים אשר ילמדום דברי התורה, ממה שיגיע להם מס"ת בעצמו הנתון בארון ומונח בקרן זויות, אשר לא ידעו ולא יכירו ממנו מאומה, אם לא יורום ויבינום החכמים ע"כ טפש כחלב לבם ונואלו הם מאוד אם יקומו מפני הס"ת ויכבדו אותו, ויקלו בכבוד החכמים המורים ומלמדים אותם, אבל איש חכם ונבון אשר מעצמו יבין דברי התורה, ובכל זאת הוא מחויב להדר פני ת"ח אחר, הלוא ק"ו וכ"ש הוא שמחויב להדר פני התורה בעצמה המסבבת לו ולמרעהו את כל הכבוד הזה?) והקדמתנו זאת מאומתת ג"כ, לא לבד מדברי עבדי דוד (שמואל ב י״ב:כ״א) אשר אמרו אליו "בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמח ותאכל לחם?" שר"ל אם הפחד לבדו שנולד רק ממחשבת אפשרות מות הילד העתיד להיות שעלתה בתחילה על רעיונך הסב לך הצום והבכיה, אף כי שמות הילד בעצמו (אשר אפשרותו לבדה הסבה הפחד והאבל בתחילה) היה לך להסב, אבל ובכי ומספד תמרורים? כי אם גם מדברי דוד עצמו אשר אמר "הנוטע אוזן הלוא ישמע" וכו', כי במאמר הזה הוכיח עפ"י הקדמה זאת ידיעת הי"ת את כל הדברים הנראים והנשמעים מבני אדם, אחרי שהוא לבדו נתן להם הכשרון הזה לראות ולשמוע? א"כ היפלא מה' המסבב כשרון זה המסובב מאתו לבדו? ואחרי הדברים האלה הלוא יקשה לנו איך יוכל להיות שהפרה האדומה אשר כל העוסקים בה טמאים ומטמאים בגדים מה שמחייב לחשוב שהיא בעצמה מקור הטומאה תסבב בכל זאת ע"י הזאת מי אפרה טהרת הטמאים, הלוא בענין זה נוכל לשאול שאלת ה"כ "מי יתן טהור מטמא?" והנה חז"ל במדרש שהחל בו הרב ז"ל נראה שהרגישו בזה ואמרו כי בעבור שיש מקום לשאול על טעם מצוה זאת, לפיכך כתב בה חקה וכו' אין לך רשות להרהר אחריה, ולהבין זאת יותר יאמר הרב ז"ל, כי בקרב העם החונים תחת דגל התורה האלהית יש שלשה כתות, האחת כוללת המון העם אשר יקחו כל דברי התורה כפשוטן גם במקום אשר תיחס אל הי"ת פעולות גשמיות ואנושיות (אחרי שלא ישימו על לב להשכיל ולהבין, כי הי"ת נעלה ונשגב מכל אלה והתורה דברה רק כלשון בני אדם. והכת השנית הם אנשי מחקר, והיא מתחלקת לשתי מחלקות, האחת כוללת בעלי דעת ויראת ה' היודעים כי כל אלה הפעולות והתארים הגשמיים ייוחסו לו, רק דרך משל וכדי לשבר את האוזן, (עיין ביאורי לשער ע"ו) וע"כ ישתדלו ג"כ תמיד בכל מאמצי כחם לפרש דברי התורה באופן שיסכימו עם מחקרי השכל והתבונה, ובמקום אשר תקצר ידם לחברם יחד, יקיימו דברי התורה ויחשבו כי עיני שכלם האנושי טחו מראות, ואין כח בידם להשיג הענין ההוא, ובעלי המחלקה השניה שהם הכת השלישית הם בהפך, כי חושבים כל משפטי שכלם ותבונתם אמיתיים ונכונים, אין בם נפתל ועקש וע"כ במצאם בדברי תורה מה שיתנגד בהשקפה ראשונה לבינת האדם יכחישו ויבטלו אותם ויתנו היתרון למשפטי שכלם האנושי, ועל כל זה רומז לדעתו מאה"כ (משלי י"ד) שאמר בתחילה שיש בכלל בני האדם ב' מחלקות, האחת אשר כל אחד מבעליה הוא "פתי יאמין לכל דבר" (אף בהיותו מתנגד לשכלו מבלי שום לבו כלל על זה) והשנית אשר מכל אחד מאנשיה שהם בעלי דעת ומחקר אמר, "ונבון יבין לאשורו," מתחלקת עוד לשתים, כי מכל אחד מהטובים שבהם אמר "חכם ירא וסר מרע" (ר"ל אף שהוא ג"כ חכם בכל זאת בראותו כי יוכל לנפול ברשת הכפירה להכחיש בדברי תורה אשר לא יוכלו להסכים בהשקפה ראשונה עם משפטי בינתו, ירא מהמשך אחר דעתי ביותר, כי אם יבטל אותה מפני דברי התורה באמרו כי קצר קצרה יד שכלו להשיג האמת) אפס מכל אחד ואחד מהרעים שבהם, אשר ישימו כסלם בשכלם יותר מהראוי, והם החכמים בעיניהם הבוטחים על שכלם, בחשבם כי הולך תמיד למישרים, וכל מה שיתנגד לו הוא שוא ושקר, עד שיכחישו בעבור זה גם בדברי התורה הנראים כמתנגדים לו. אמר "וכסיל מתעבר ובוטח", (כי שם כסיל נגזר מלשון כסל, ר"ל יען כי הוא איש בוטח ומשים כסלו בתבונתו האנושית, ע"כ הוא מתעבר ר"ל עובר גם גדר השיווי בזה לתת היתרון לשכלו גם על דברי התורה הנראים כמתנגדים לו) וכל שלש אלה מיני בני אדם השונים בדעתם, נמצא גם במדרש ילקוט רמז תשנ"ט, מה שיובא עוד לפנינו, כי הנכרי שאמר לריב"ז על מעשה הפרה שהיא כעין מעשה כשפים, והוא ענהו כאולתו ודחה אותה בתשובה שאינה מספקת, באופן ששב לחשוב שהוא ענין טבעי היה פתי המאמין לכל דבר, ותלמידיו שלא נתרצו בזה ושאלוהו "לנו מה אתה משיב"? היו במדרגת נבון אשר יבין לאשורו, וריב"ז למדם דעת ויראת ה' כי ראוי לאדם להיות תמיד במדרגת "חכם ירא וסר מרע" וזש"א להם "חייכם לא המת מטמא, ולא המים מטהרים," (ר"ל כי עפ"י חקי הטבע לא נוכל להבין היטב מדוע יטמא המת והמים יטהרו כל טמא? אחרי ששניהם הם דברים טבעיים, ואין התנגדות טבעית ביניהם כמו שהוא דרך משל בין האש והמים) וכמו כן לא נבין גם טומאת העוסקים בפרה וטהרת הטמאים ע"י מי אפרה," אלא כך אהקב"ה חוקה חקקתי וכו', אין לך רשות להרהר אחריה," וזש"א ג"כ שם מאמר שלמה (קהלת ז׳:כ״ג) "אמרתי אחכמה" וכו' אמר על פרשה זו של פרה, שר"ל שבכל עת שהגיע שלמה לעניני התורה כאלה אשר לא תבינם דעת האדם על קנלה, השתדל בכל זאת לקרבם אל שכלו, ואם בכל זאת לא הסכימו עמו, הודה ולא בוש לאמר כי החסרון תלוי רק בקוצר השגתו וזש"א "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", אפס על פי הדברים האלה הלוא תשאלנו נפשנו לדעת מדוע תמצא מצוה כזאת בתורה אשר העלם יעלים הי"ת טעמה וסבתה גם מנביאים ואנשי הרוח כשלמה המלך ודומיהו? כי הלוא כל משכיל יחשוב בהפך כי הדברים התוריים, אף שהם דקים ועמוקים מאוד עד שלא יבינום כל איש מהמון העם, בכל זאת ראוי היה שיגלה עכ"פ הי"ת סודו זה אל עבדיו הנביאים ויחידי סגולה כאלה? וכן כ' גם המורה ח"א פ' ל"ג כי גם חז"ל לא העלימו סודות התורה לדבר בהם רק במשלים וחידות למען הסתירם מעיני כל כי אם למען יהיו רק צפונים מעיני המון העם אשר דעתם קצרה להבין אמיתיות אלה כראוי, ואם היו גלוים וחשופים לפניהם, היו מחפאים עליהם דברים אשר לא כן, ונופלים עי"ז בפח הטעות ומוקש הכפירה, וע"כ הניחו בדבריהם בכל זאת יד ומקום פתוח למען יוכלו החכמים לחדור אל תוכם ולהבין מצפוניהם, ע"כ דעתו, (בשינוי לשון ותוספת ביאור ממני), וכמו כן עשתה גם התורה בדברה בענינים אלהים ורוחניים בלשון חידה ומשל, אשר ע"כ התפלל גם דהע"ה לאמר, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך," ובכל זאת הלוא תגדל התמיהה עוד יותד מדוע נסתרה מצות פרה אדומה ושאר מצות כמוה גם משלמה ושאר הנביאים ואנשי הרוח? ולבאר זאת יקדים הרב ז"ל הקדמה אחת, והיא, כי כל מצות התורה תשקפנה להשגת תכלית כפולה, והיא להמציא לשומרי כל אחת מהנה, אושר זמני ואושר נצחי, כמו שנראה במצות שילוח הקן, שאף שהיא קלה מאוד לקיים אותה מבלי עמל ותלאה כלל, ובמצות כיבוד האבות, אף שהיא מצוה שכלית ואנושית, בכל זאת אה"כ בהן "למען ייטב לך והארכת ימים," מאמר המורה לא לבד על השכר הגופני, וחיים טובים על ארץ, כי אם גם על השכר הנצחי לחיי עד כמו שבארו חז"ל, והנה אחרי שתכלית אחת משתי אלה ר"ל האושר הזמני והגופני הוא דבר נודע ונגלה לעיני כל, וכל איש אף שהוא מהמון העם ידע מה הוא? נוכל לדעת ולהבין ג"כ, איך תהיה כל מצוה ומצוה אמצע ראוי להביא לזה, וע"כ נתנה לנו לא לבד הרשות לחקור אל זה, כי אם גם פעולה רצויה בעיני ה' היא ממנו, אם נשתדל לתור ולדרוש על הדרך והאופן איך תביא כל מצוה ומצוה להשגת התכלית הזאת לסבב לנו האושר הזמני אשר יחפצנו כל אדם, כי עי"ז נשתדל אז יותר להיישיר דרכינו ולקיים כל מצות הי"ת ועל זה העיר גם ה"כ באמרו "פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו," ר"ל חקור היטב על כל דרכיך אשר תלך עפ"י חקי התורה והמצוה, למען דעת איך יביאוך להשגת האושר הזמני, כי אז תשתדל יותר שיהיו כלם נכונים ונכוחים כראוי, ועל זה האופן השתדל גם הרמב"ם ז"ל בספרו המורה (חלק ג' מפרק ל"א עד פרק נ') והרב ז"ל בספרו זה, ושאר החכמים שהלכו בעקבותם, למצוא טעמי המצות ולהורות לעם כפי יכלתם איך תהיינה כמעט כל המצות האמצעים הראוים להשגת, האדם אך טוב וחסד עלי ארץ, אפס התכלית השניה שהיא להשיג האושר הרוחני והנצחי, אחרי שהוא בעצמו דבר בלתי נודע ומושג לנו כל עוד אשר אנחנו עוטים מעיל הגוף, ולוטים בשמלת הגויה החמרית עלי ארץ, כמאה"כ ממנו "עין לא ראתה" וכו' (כי אנחנו קרוצי חומר ביחסנו אל הטוב הרוחני הזה, כיחס העור מבטן אל האור, אשר אף שידע מהבטחת כל זולתו, שהאור היא דבר יקר ונכבד מאוד, מרפא לנפש ושיקוי לעצם, בכל זאת לא יוכל לצייר ברעיוניו מהותו ואיכותו כלל, כן גם אנחנו יודעים, רק בכלל, מה רב טוב צפון ליריאים בעולם הנצחי, מבלי אשר נדע ונבין מהותו ואיכותו) ע"כ לא נדע ג"כ הדרך והאופן איך תביא שמירת כל מצוה ומצוה להשגת הטוב היקר ההוא, ורק כמו שיבטח הסומא על הפקח אשר הוא נשען עליו, כי יוליכנו בשלום אל מחוז חפצו, מבלי אשר ידע איזה דרך יוליכנו? וכמו שיבטח החולה על הרופא שירפאנו מחליו ע"י שתותו סמי מרקחתו אשר יתן לו, מבלי אשר ידע איך יהיו הסמים האלה אמצע וסיבה להעלות ארוכתו ולהיטיב לו גהה? כן לא נדע גם אנחנו האופן איך נשיג ע"י עשותנו מצות ה' את האושר הרוחני והנצחי, כי אם נשען בזה רק על הבטחת נביאינו מפי הי"ת אשר הוא רופאנו הנאמן כמאה"כ "כי אני ה' רופאיך" והמדריכנו להועיל, כמאה"כ "והולכתי עורים בדרך לא ידעו" וכו', והנה אחרי שמבואר עד עתה כי ימצאו שתי תכליות בשמירת כל אחת ממצות ה', הלא נמשך מזה בהכרח כי מאוד יתעה האדם בחשבו כי רק השגת האושר הזמני והגופני לבדה היא מכוונת מעשייתו המצות, מלבד כי רעיון זה, יסבב לו לפעמים גם חטא ומכשול רב, כי בחשבו שיוכל להשיג התכלית ההיא גם מבלעדי שמירת המצוה, יחדל לעשותה ד"מ מי שיחשוב שתכלית שמירת השבת היא רק למען יתענג לשבות ולנוח בו מעבודתו כל ימי השבוע, הלוא בראותו שמלאכתו או סחורתו אובדת, יוסיף לעבוד גם ביום השביעי, באמרו כי מתענג הוא יותר בהצלת מלאכתו ושמירתה מהפסד ונזק ממה שיתענג בשביתת יום השביעי הזה, וכן כאשר יחשוב כי סיבת חיוב שביתת השבת היא רק למען ימצא עת מנוחה ומרגוע לעסוק בתורה, או לבקר את אוהביו ומיודעיו, הלא יחדל, אם יהיה איש בטל ממלאכה תמיד, אשר יש לו מרגוע לבקר את אוהביו בכל עת שירצה, לשבות ולהנפש ביום השבת, או אם יהיה איש עוסק בתורה כל ימי השבוע, וכן יהיה הענין גם במאכלות האסורות כי מי שיחשוב שאיסורם רק בעבור שיזיקו לבריאות גוף האדם יאמר לנפשו לפעמים "אני בריא וחזק, ולא יזיקני מאומה ומדוע אחדל מאכול דברים אלה הערבים לחכי?", או שיחשוב להסיר הנזק המסובב מקשי עיכולם ע"י שיאכל עמהם גם דברים חרופים וחמוצים העוזרים וממהרים פעולת עיכול כל המאכלים, מלבד שישפיל ויגרע בזה מעלת ספר התורה בחשבו אותה רק כאחד מספרי הרפואה המלמדים לאדם רק דרך הנהגת בריאותו הגופנית, (עיין מכל זה ביאורי למעלה ויקרא דף ל"א ע"א) או שיקרהו כמקרה שהע"ה אשר ממנו אמרו חז"ל כי בעבור שחשב שרק מטעם הנכתב בצדם נאסרו למלך (דברים י״ז:י״ז) ריבוי הנשים, הסוסים, והכסף וזהב, אמר "אני ארבה ולא אסור," ובכל זאת לא נזהר אח"כ ונשיו הטו את לבבו, אפס בשום האדם תמיד אל לבו, כי מלבד הטעם המפורש בתורה, או מה שנגלה וידוע לנו עפ"י חקירת שכלנו האנושי להיטיב במעשה המצות מידותינו המוסריות, או לסבב בזה בריאות גופנו ושאר מיני אושר זמני וגופני, יש עוד טעם נסתר ונעלם לכל מצות התורה, הנשקף רק להשגת תכלית רוחנית בעולם הנצחי אשר נשגבה ממנו להשיגה כל עוד נתהלך עלי ארץ, ונשכון בית חומר הגויה, הלא אז יירא ויחדל להחליף ולהמיר, או להפיל דבר מכל אשר נצטוה בתורה לעשותו או לחדול מעשותו, וזשאחז"ל "אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר," (ר"ל שרק בעבור זה אני חדל לאכלו בעבור שאני קץ בו, או בעבור שהוא מסבב נזק והפסד לבריאות גופי ע"י קשי עיכולו,) "אלא אפשי ומה אעשה? ואבי שבשמים גזר עלי" (ר"ל אף אם יסורו כל הסיבות השכליות האלה המונעות אותי מאכול דבר איסור זה, לא אוכלנו בכל זאת לבלתי עבור את פי ה' אשר הזהירנו עליו מטעם הכמוס עמדו ונעלם ממני,) ומעתה עפ"י ההקדמה הזאת תבואר מעצמה הערת הרב ז"ל למעלה בענין העלם טעם מצות פרה אדומה ושאר מצות כמוה גם מעיני הנביאים והחכמים, שהוא רק למען השריש בזה עיקר זה ההכרחי מאוד לשמירת מצות התורה בלב כל ישראל ר"ל שידעו כלם ויבינו כי לא אשר יראה האדם בעיני שכלו לבדו הוא הטעם והסיבה לכל מצות התורה, כי אם גם אשר יראנו ה' ויסכים עליו בדעתו הנשגבה הנעלמת ממנו, אחרי אשר יראו בעיניהם כי יש מצות בתורה כפרה אדומה, שעטנז, וכלאים ודומיהם אשר מעין כל חי גם מעיני הנביאים ואנשי הרוח נעלמה סיבתם, וזש"א גם חז"ל על מצות הפרה "מפני שהשטן ואומות העולם משיבים עליה וכו'," ר"ל מפני שהשטן שהוא יצר לבנו הרע, והחולקים עלינו משאר האומות משתדלים למצוא תמיד טעם וסיבה שכלית, לכל המצות, למען יוכלו אח"כ לשפוט כי בסור הסיבה עי"ז שינוי העתים והזמנים, ושינוי הארצות אשר נדחנו שמה, יסור גם המסובב שהוא חיוב שמירתן, אפס ע"י מצות פרה אדומה יוכרחו להודות, כי כמו שלא ידעו מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, עד שיוכרחו להודות כי היא חקה וגזירת מלך שאין להרהר אחריה, כן נוכל להקיש ממנה גם על כל שאר המצות, כי ילאה שכל אנושי להשיג גם טעמם הנסתר על נכון, וע"כ ושאר גם חיוב שמירתן תמיד, וע"ז רומז גם המדרש שהחל בו הרב ז"ל "תמן תנינן וכו'," שר"ל כי בעבור שהיות הפרה מטהרת במי אפרה אשר יזה על הטמאים, אף כי שכל העוסקים בה יטמאו, הוא ענין הנראה כסותר את עצמו, אנו מוכרחים להודות כי גזרת מלך היא שאין להרהר אחריה. דבר מושכל ומחוייב אל הדעת כי הענין אשר בעבורו נמצא דבר מה בתואר מה חוייב שימצא באותו ענין התאר הוא בעצם וראשונה. המשל אם מתיקות הסכנגבין + (פי' שירופו בלשון ערבי עשוי מדבש וחומץ) הוא מצד הדבש אשר בו חוייב שימצא המתיקות בדבש ראשונה ובעצם וכן בחמימות והכבדות וזולתם מהדברים.

והנה מכל זה יצאה מודעא רבה במשפטי הפרה אדומה אשר אנו בענינה כפי מה שיעיד עליהם המאמר ההוא שזכרנו בה שכל העוסקים בה מטמאים בגדים והיא עצמה מטהרת בגדים שאם היא משימה כל העוסקים בה טמאים חוייב שתמצא בה הטומאה בעצם וראשונה ואיך תטהר לזולת. וראוי לומר בכאן מה שאמר הכתוב מי יתן טהור מטמא לא אחד (איוב י״ד:ד׳) ולכאורה יראה שחכמינו ז"ל הודו בסתירת זאת ההקדמה בזה הענין הנכבד עד שגזרו עליו שהוא יוצא מההקש השכלי בלא ספק כמו שאמרו עליו (יומא ס"ז:) שהשטן ועכ"ום משיבין עליו לאמר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה גזירה גזרתי חקה תקקתי אין לך רשות להרהר אחריה וכמו שסיימו במאמר הנזכר עצמו וכן אחז"ל על אדון החכמים אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז׳:כ״ג) זו פרה אדומה (במ"ר פ' י"ט). והכוונה להם ז"ל בזה המאמר נכונה מאד כשתעויין כהלכתה. וזה שהבאים להסתופף בדברי התורה האלהית נחלקו לג' כתות. האחד הכת ההמונית המקבלת כל דבריה ככתבן וחושבן כי מאמר ויתעצב אל לבו (בראשית ו׳:ו׳-ז׳) וירח ה' (שם ח') ויחר אף ה' (במדבר י״ב:ז׳) ארדה נא ואראה (בראשית י״ח:כ״א) וירד ה' על הר סיני (שמות י״ט:כ׳) וכיוצא כלן הן כפשוטן. והשני כת בעלי החקירה מביאים כל הדברים האלה והדומים אל מצרף השכל והמחקר. אמנם אנשי זאת הכת יחלקו לשנים. מהם אנשי דעת ויראת ה' שיקבלו המשפע העיוני בכל מה שלא תהרס פנה מפנות התורה ויפרשו דבריה באופן שיסכימו עמו כמו שהיה הענין בכל מה שגזרו עליו דברה תורה כלשון בני אדם. אמנם בכל מה שמשפט השכלי נגד דברי תורה הנה הם יראים לנפשם והן לא יאמינו לו ולא ישמעו לקולו אבל יקיימו דברי התורה ויאמרו כי קצר השכל מהשיג הענין ההוא כמו שעשה הרב המורה לדרוש החדוש כמבואר לו בפרקים מהחלק ב' ובדרוש הידיעה בפרקים מהחלק ג'. אמנם יש מהם עזי פנים שמבטלין דברי תורה מפני הגזרה העיונית כמו שעשו המכחישים שאינם בני ברית וגם קצת המתפלספים מבני עמנו. ושלשת הכתות אלו זכרם החכם שלמה המלך עליו השלום (משלי י"ד) אמר מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב פתי יאמין לכל דבר ונבון יבין לאשורו חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח. הנה הסוג לב כבר נתבאר ברביעי מספר המדות כי הוא העושה קטנות מערכו כמו שהאיש השוה הוא העושה כפי ערכו וגדול הלב יותר מהשווי ואמר כי הסוג לב לפחיתותו ישבע מדרכיו הקטנות כאלו אמנם האיש הטוב אין צ"ל שלא ישבע מהן ולא מהשוות כי אם ממה שעליו והוא תואר מעולה כמ"ש במעלות הבט למעלה ממך. והנה לפי זה כבר נזכרו בפסוק זה ג' כתות שזכרנו והוא מה שפירש אחריו. כי על סוג הלב אמר פתי יאמין לכל דבר והיא הכת ההמונית כי המאמינים בדברים מפורסמי הביטול כאלו בעניני האלהות הנה הנם כמאמין שיש בבטן הצפרדע הר גבוה ותלול. ועל כלל הכת העיונית אמר ונבון יבין לאשורו כי הבעל תבונה לא יבין מאלו הדברים רק מה שיסכים על העיון. אמנם על מחלקי זה הכת אמר סמוך חכם ירא וסר מרע והיא כת הצנועי' שזכרנו כי החכם בעיוניו ירא את ה' וסר מרוע הבחינה לבטל פנה מהפנות התוריות פן יראה ברע אשר ימצא אותו בעבורה. ועל הכת אשר כנגדה המעיזה ומעיזה אמר וכסיל מתעבר ובוטח. והנה הוא כיון יפה מאד בזה והכתובים אשר אחריו יסמכו זאת הכוונה בלי ספק אבל עתה יספיק זה. וכבר נמצאו שלשת הכתות האלו בזה הדרוש עצמו של פרה אדומה באותה שאלה ששאלו העכ"ום לריב"ז (מדבר רבה פרש' י"ט) שתבא במה שאחר זה כי הנה העכ"ום ההוא השואל היה פתי מאמין לכל דבר כי הנה הוא המאמין ראשונה שהיה דבר בטל בענין הכשפים ואחר חזר והאמין שהיה ענין טבעי. אמנם התלמידים היו מכלל ונבון יבין לאשורו והרב למדם דעת ויראת ה' בשיהיו מכלל חכם ירא וסור מרע במה שאמר להם חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת אלא כך אמר הב"ה חוקה חקקתי גזרה גזרתי אין לך רשות להרהר אחריה וכל זה הענין במאמר הקצר הזה שאמר עליו שלמה החכ' אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני זו פרה אדומה רצוני לומר כי הנה הוא היה מסכים בעיוניו למה שכתב באלו המאמרים בספר משלי כי הנה הוא לא היה פתי מאמין לכל דבר מבלי שיביאנו אל מצרף החקירה והחכמה אבל ג"כ לא היה מתעבר ובוטח בעיוניו לבטל או להקל בדברי תורה מפניהם אבל שכבר היה חכם ירא וסר מרע ומודה על מעלתה על כל דרכי העיון כמו שהוא מודה בענין פרה אדומה שאתר שפשפש וחקר מצא שהוא ענין נפלא קצרה יד השכל מהשיגה וכל זה הוא ענין נכון מאד אם מצד הענין ואם מצד יישוב הכתובים וכוונתם. האמנה כי יש להפלא על היות בתורה האלהית מצוה או מצות שיראה בהן כאלו כוונה התורה להעלימם מהחכמים ואף מהנביאים כמו שנראה מזה המאמר של שלמה המלך. ומאמרם עוד ויקחו אליך אליך אני מגלה סוד פרה אדומה אבל לאחרים חוקה (במ"ר פ' י"ט) כי הנה הדברים התוריים אם הם דקים ועמוקים ראוי שיודעו אל החכמים ואל הנביאים ואין דבר שיסתר משום אדם אלא לקוצר שכלו והשגתו אבל לא שיכוון ההסתר בו וכמו שכתב הרב המורה בפרק ל"ג ח"א זה לשונו כן אלו הדעות האמתיות לא העלימום ודברו בהם בחידות ולא עשה כל חכם תחבולה ללמדם בבלתי ביאור בכל צד מהתחבולות מפני היות בהם דבר רע נסתר או מפני היותם סותרים ליסודות התורה כמו שחשבו הפתאים שחשבו שהשיגו למדרגת העיון אבל העלימום לקוצר יד השכל בתחלה לקבלם וגלו להם מעט שילמדם השלם ולזה נקראו סודות וסתרי תורה ע"כ. וגם הרמב"ן ז"ל קיים זה והאריך בו מאד במצות שלוח הקן (פ' כי תצא) הנה שהכתוב לא בא לסתום ולסתור מהראויים להם אבל לפרש או לפתוח פתח במה שיוכלו להכנס בהם ועל זה היסוד עצמו מצאנו ראינו שסמך דוד אדונינו באות הגי"מל מהא"לפא בי"תא כשבקש שיתגלו אליו סתרי התורה באומרו גמול על עבדך אחיה ואשמרה דבריך (תלים קי"ט) אמר שיגמול לו חסד יחיה בו חיי הנפש והוא שיפקיד אותו פקיד ושומר משמרת דברי מצותיו ויודע סודם וטעמם ויהיה ואשמרה כענין שומר הנשים (אסתר ב׳:ג׳) שומר הבגדים (ד"ה ב' ל"ד) שיעשה סוכן ואוצר סודותם. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. ירצה יודע אני שההעלם וההסתר המגיע אלינו באלו הענינים אינו רק מסבת קיצורנו וסמוי עינינו שנלאו מראות פתוחי חותמיהם הכתובות במקום גבוה ממנו דלא איתי איניש דיכיל כתבא למקרי ולזה גל עיני ואביטה וגו'. ואם תאמר שיש בהם טעם להסתירם הנה זה באמת לא ימצא בהם בשום פנים וזה כי המסתיר דבר מזולתו יהיה לאחת מששה סבות. ^*האחת וכו', ר"ל כי הנה שש סיבות יש אשר בעבורן יסתיר איש לפעמים סודו מזולתו, הא' אם אינו ממיודעיו, כי אין דרך איש לגלות סודו לאיש זר אשר לא נקשר עמו בעבותות האהבה והאחוה, והב' אם לא ירצה הזולת לבוא בסודו, ולדעת מאומה ממנו, והג' אם הדבר מגונה בעצמותו, או אם ראוי שיענשו בעליו בעבורו, כי אז יבוש או יירא לגלותו לזולתו פן יודע עי"ז קלונו או יענש בעבורו, הד' אם יירא שהאיש אשר יגלה לו סודו ילך רכיל ויודיענו אף למי שאינו ראוי לדעת אותו, ויצא מזה מכשול או נזק והפסד, הה' שאם הדבר בעצמו אינו מגונה ובכל זאת יחייב חק המוסרי, שלא לאמרו בפה מלא ובגלוי באזני כל כעין מה שאחז"ל "הכל יודעים למה כלה" וכו' ובכל זאת המדבר מענין זה בגלוי ובאזני כל בשם מנבל פיו יקרא, והו' הוא כאשר יירא לפעמים שאם יגלה סודו לאחרים יסבב לעצמו נזק עי"ז, ד"מ אם יגיד להם שבדעתו לקנות מרכולת ידועה מאיש ידוע במחיר קטן באופן שירויח בו, יקדימוהו הם לקנותה, או יודע הדבר גם אל המוכר, וירבה עליו בעבור זה מחיר הסחורה, וע"כ כאשר בקש דהע"ה שיגלה ה' לו סודות תורתו, השתדל להראות כי אף אחת משש אלה הסיבות לא תוכל למנעו בזה, כי על שלילת הראשונה אמר "גר אנוכי בארץ" וכו' ר"ל קרבת אלהים לי טוב, ועיקר השתדלותי היא תמיד רק לעיין בדברי' רוחניי' ואלהיים, באופן שאני נחשב כאחד מאוהביך ואנשי ביתך וישיבתי בארץ אחשוב רק לדבר עראי וטפל, והיא רק לפי שעה כגר וכאזרח אשר נטה רק ללון, ועל השניה אמר "גרסה נפשי לתאבה" וכו' ר"ל כי חפץ אני מאוד שתגלה לי סודיך, ועל השלישית אמר כי לא לבד שסודות התורה אינם דברים שאינם הגונים כי אם הם בהפך טובים וישרים, כי מזהירים הם כל אדם לבלתי סור ממעגלי הצדק והיושר כמו שאמר "גערת זרים" וכו', ועל הרביעית אמר "גל מעלי חרפה ובוז" וכו' ר"ל אל תחשוב אותי כהולך רכיל המגלה סוד למי שאינו ראוי לו, אשר חרפה ובוז גולל עליו כל איש נאמן ומכסה דבר ועל החמישית אמר "גם ישבו שרים וכו' אני אשיח בחקיך," ר"ל כי חקיך אינם מהדברים אשר חוק המוסר יחייב להסתירם ושלא לדבר בהם בגלוי ובאזני כל גם נגד מלך ושרים. ועל השישית אמר שע"י גילוי סודות התורה לא תופר עצת הי"ת המגלה אותם כי אם אך טוב מוסרי יסובב עי"ז, וזש"א "גם עדותיך שעשועי אנשי עצתי" ר"ל כי גם לי גם לאנשים אחרים אשר עמם אשיחה בחקיך יסבבו רק עונג ושעשועים באופן שנפשם נדבקה בנפשי והם נעשים לי עי"ז אוהבי ואנשי עצתי, האחת שלא יאות האדם לגלות סודו כי אם לאיש כערכו ואלופו כמו שאמר ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד וגו' (תהילים נ״ה:י״ד-ט״ו). והב' מפני שהזולת ההוא לא ירצה לקבל סודו ומסתורו כמו שאמר בסודם אל תבא נפשי וגו' (בראשית מ״ט:ו׳). והג' מפני היות הדבר ראוי להסתירו מפני גנותו או מפני ענשו באומרו כי יסיתך אחיך בן אמך וגו' בסתר לאמר (דברים י״ג:ז׳). מכה רעהו בסתר (שם כ"ז) ועל לשון הרע הכתוב מדבר כי היא הכאה אשר יקבלה האדם עם היותו נסתר מהמכה. והד' כי ירא לאמר פן יתבזה הדבר ההוא הנאמר ע"י האיש הלזה אשר יתגלה אליו כי יקשקש בו כפעמון לכל אדם ובכל מקום וכמו שאמרו חז"ל מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר (סוכה מ"ט:) ועל ההפך אמרו כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד (משלי כ״ו:ח׳). והה' שהדבר הוא מטבעו להסתירו כמו שאמרנו הכל יודעים למה כלה נכנסה לחופה אבל כל המנבל את פיו וכו' (כתובות ח':). כי זה דבר אינו אסור ולא מגונה מצד עצמו אבל הוא הכרחי או מצווה עליו אבל הפרסום לבד בו הוא הגנאי כמו שהוכרח לטבע היצירה להסתיר אברי המשגל והיציאה בכל הבעלי חיים. הו' שמא ע"י זה הגלוי ימנעו ממנו מבוקשיו שיקדימוהו היודעים ויעכבו על ידו כמו שאמר החכם הפר מחשבות באין סוד (משלי ט״ו:כ״ב) וכן אמר נחמיה בן חכליה ולא הגדתי לאדם את אשר אלהים נותן בלבי לעשות בירושלים ונאמר והסנגני' לא ידעו אנא הלכתי ומה אני עושה וליהודי' ולכהנים ולחורי' ולסגנים וליתר עושי המלאכה על כן לא הגדתי (נחמיה ב׳:ט״ז) והטעם שע"י כן תמנע כוונתו. והנה המשורר הליץ שאחת מששה הטענות האלו לא ימצאו בגלוי סתרי התורה כמו שיסדרם בששה פסוקים רצופים אחת לאחת ולכן אין ראוי למנע ממנו. ועל הראשונה אמר גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך (תהילים קי״ט:י״ט) ירצה אל תבזני מצד שאני עפר מן האדמה לומר מי הוא זה להעריכו בבעל סוד כי מצד השכל שהוא עצמי ואמתת מהותי גר אנכי בארץ וכמו שאמר במקומות אחרים כי גר אנכי עמך (שם ל"ט) כי גרים אנחנו לפניך (ד"ה א' כ"ט) כלומר למה שיאות להיות עמך ולשבת לפניך הננו גרים בארץ ולא תושבים בה והוא הטעם מה שנקראו האנשים הנקבעים בעסקי העולם הזה עם הארץ כי הם מתושביה ואזרחיה לא מהנכרים עליהם וגרים בה כמו שכתבנו בשער. ועל השנית אמר גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך בכל עת. ירצה אין לך טעם למנעם ממני מצד שאני נכסף ומשתוקק אליהם תכלית הכוסף והתשוקה כי גרסה נפשי לתשוקת' וחפצם בכל עת כי אין דבר במה שיבחן בו עוצם התשוקה כי אם בענין ההתמדה וכמו שאמר באהבתה תשגה תמיד (משלי ה׳:י״ט) וזאת התשוקה נמצאת תמיד לשלימי אומתינו כמו שנרא' מענינם ובמקומם. ועל השלישית אמר גערת זדים ארורים השוגים ממצותיך ירצה אין צ"ל כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ואין להסתיר' מצד רעתם וגנותם אלא שהם הגוערים בכל זדים ועושי רשעה ומזהרת אותם בשיעור גדול מהעונשים וההרדפות כמו שנתפרסם ממשפטיה. ואמר השוגים ממצותיך כי מהשונים נעשו הזדים הארורים באשר ימשכו אחרי רוע ההתחלה. ואחשוב כי באומרו זדים כוון אל המזיד במעשה ואם אינו מזיד בחטא והוא העובר לתאבון. ובאומרו הארורים כוון אל המקוללים המזידים אצל החטא והם המכוונים למרוד. השוגים כמשמעו שאינו יודע שהחוטא. וזכר אותן על הסדר שזכר בי"ג מדות נושא עון ופשע וחטא' (שמות ל״ד:ז׳). והכוונה שבכלם גער ע"י המצות האלו כל כת וכת לפי צרכה עד הרחיקה והבדילה מרוע מעשיה. ומאמר ממצותיך מוסב לכל אחת כאלי אמר זדים ממצותיך ארורים ממצותיך ושוגים ממצותיך ועל הרביעית אמר גל מעלי חרפה גוז כי עדותיך נצרתי וגו' (תהלים שם). ירצה אל תחזיקני כרכיל מגלה סוד ברחובות ובשווקים או לאנשים בלתי מהוגנים כי הוא חרפה ובוז באדם שהרי אני נאמן רוח מכסה דבר ונצרתי עדותיך בלבי בכל מה שצריך בו הסוד והוא טבע השלימים כלם כמו שאמרו במדות הלימד התור' לשמה ממשיכתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן (אבות פ"ו). ונאמר על רבן של נביאים בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י"ב) וענין זה הנאמנות בחכמים פירשנו בשער ע"ב. ואיפשר להליץ זה בפסוק גר אנכי בארץ וגו'. לומר שהגרים אשר בארץ הם יותר נאותים לגלות אליהם אי זה סוד שיהי' יותר מהתושבים משום דשייכא בהו חברך חברא אית ליה מה שאינו כן בגרים. ועל הטענה החמישית אמר גם ישבו שרים בי נדברו עבדך ישיח בחוקיך כי אין ענין סתרי התורה צריכין שמור והסתר מן הפרסום כמו שהיא הענין בתשמיש המטה ישמוש נקבים שאמרנו אדרבא שהם דברים שאדם ידבר וישיח בהם אפי' כשישבו שרים רבים ונכבדים לפניו לדבר עמו ואין שם כי אם כבוד ותפארת. והנה על הששית אמר גם עדותיך שעשועי אנשי עצתי יאמר לא די שגילוי סתריה לא יפר עצת המגלה ולא תבטל מחשבתי אלא שגלויי' ולמודם יקיימו וישלימו אותה על כל פנים ושזה נודע לו בנסיון במה שהשיג לי מהם כי כשהיה משתעשע בעדותיו עם בני אדם ומגלה להם סודותיהם הנודעים לו מיד נדבקה נפשם בנפשו והיה מוצא קורת רוח בהם להיות לו לאנשי עצתו להצליח דרכיו ולהשכיל וכ"ש שלא יזיקו על ידו וקל וחומר שיהיה כזה בלמוד האלהי וכמו שאמר כן יהי' דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח את אשר שלחתיו. (ישעיהו נ״ה:י״א) והנה אחר שלא נשארה סבה אליך יצטרך ההעלם והסוד נשאר אם כן שאיני מחלה אלא מפני קצורי אשר עליו אני מחלה פניך ונושא לפניך את כל התפלה והתחנה הזאת ואשר יסמוך אליה באות הדל"ת על הסרת המונעים והמעיקים כמו שאמרנו אותו שער נ"ה. והנה הדבר שישאלו השלמים מאת השם יתעלה ואין סבה להסתיר אין מדרכו למנע מהם כי לא ימנע טוב להולכים בתמים ואיך יאמן שירצה שיהי' פרה אדומה וזולתה מהמצות נסתר ונעלם משלמה המלך ע"ה ומשאר הנביאים והחכמים זה לא יתכן וכ"ש שנמצאו מאמרים ג"כ לרז"ל שנראה מהם שלא היתה כוונתו יתעלה להסתיר עצה ולהעמיק סוד מלב כל חכם לב במצוה הזאת והדומות עד שלא ישיגו את טעמם כמו שיראה מקצת מאמרים אמרו מפני מה כל הקרבנות זכרים וזו נקבה אלא משל לבן שפחה שטנף פלטין של מלך אמר המלך תבא שפחה ותקנח את צואת בנה כך אמר הקב"ה תבא פרה ותקנח מעשה העגל (במ"ר פ' י"ט). הנה שהורה שהאומר השיג כוונת הפרה הזאת ותועלתה. ועוד מצינו לרבן יוחנן בן זכאי שאמר לתלמידיו חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת אלא כך אמר הקב"ה גזירה גזרתי וכו' (שם). ^*והנה מאמרו זה וכו' ר"ל כי היודע לשלול מדבר ידוע, מה שנראה לזולתו שהוא תואר עצמי והכרחי בו, בהכרח שידע מהות הדבר ההוא בעצמו, ואחרי שאנו חושבים שעצמות הפרה האדומה היא לטהר הטמאים במי אפרה וריב"ז אמר בהפך מזה "חייכם וכו' ולא פרה מטהרת" הלא זה אות ומופת שידע סוד הפרה וטעמה. והנה מאמרו זה יורה תכלית ההוראה שהוא יודע דבר בסוד הפרה וטעמה שאם לא כן איך אמר חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת שהרי שלילת הענין היותר עצמי שיחושב בו הוא חלק גדול מהידיעה או הידיעה עצמה. ^*וכמו שכתב החכם וכו' לשונו דחוק קצת ולדעתי כצ"ל "כי מי שיבקש עבד פלוני והוא אשר יסכלהו כשיפגשהו לא ידע זה אשר יבקש וכו' כשיפגוש אותו אשר יחשב עליו כי זהו יותר מכל זולתו ויאמר שאינו, הוא ראיה גמורה שידעהו ור"ל כי ממה שיאמר איש על אדם אחד מדי יפגשהו בחוץ שהוא אינו העבד המבוקש ממנו, לא יודע עוד לנו שידע מהות העבד ההוא בעצמו, אפס כאשר יפגוש איש אשר יחשוב עליו בתחילה שהוא הוא המבוקש, ובכל זאת אחרי התבוננו והסתכלו בו יותר יאמר עליו שהוא איננו, זאת השלילה (שהיא כעין שלילת תואר שהיה נראה לנו כעצמי והכרחי לדבר המבוקש) היא אות ומופת שידע על נכון מהות העבד המבוקש. וכמו שכתב החכם בראשון מספר המופת כי מי שיבקש עבד פלוני והיא אשר יסכלהו כשיפגשהו לא ידע שזה אשר יבקש אותו וכו'. וכן כשיפגוש אותו אשר יחשב עליו כי זהו יותר מכל זולתו ויאמר שאינו הוא ראיה גמורה שידעו. עוד מצינו במדרש (שם) מה שמכריע זה א"ר אחא בשם רבי אסי בר חנינא בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה יושב ועוסק בפרה אדומה ואומר הלכה בשם אומרה רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים אמר לפניו רבש"ע יהי רצון שיהא מחלצי אמר לו חייך שיהי' מחלציך הדא הוא דכתיב ושם האחד אליעזר (שמות י״ח:ד׳). ואין ספק כי על דין הפרה עם סודותיה נאמרו הדברים האלו ויותר נפלא אמר שם וכל יקר ראתה עינו (איוב כ״ח:י׳) זה רבי עקיבא וחביריו שנגלו להם דברים שלא נגלו למשה בסיני. ואם שדברים אלו צריכים ביאור כמו שיבא מ"מ למדנו מכל המאמרים האלו שהענין אצל פרה אדומה הוא כמו בשאר סתרי תורה אשר לא הית' הכוונה להסתירם ולהעלימם מלבות החכמים. והנה אחר שנמצאו לחז"ל מאמרים רבים וחזקים שמראים על העלמה מכל כי על כן קרא אותה חקה וגזירה ומצינו מאמרים שמורים על היות טעמה מושג לחכמים כמו שזכרנום נראה שהנאות והטוב לעבור עליה בשני פנים. האחד בתת טוב טעם ודעת על כוונת ההעלם. והשני בהראות שום טעם לנגלה ממנה כפי המאמרים המורים עליה. אמנם הענין הראשון הוא בשנקבל שענין פרה אדומה היא עמוק עמוק מי ימצאנו כי עצור עצר ה' הכח השכלי לרדת לסוף כוונתו ^*בשום צד הקש או חיפוש וכו' להבין דבריו צריך אתה לדעת כי כל משפט שכלי בכלל, יקרא הקש, וביחוד יקרא בפי הרב ז"ל פה בשם הקש רק אותו משפט שכלי הנולד מהקדמו' ר"ל מהנחות קדומו', ד"מ משפט "כל אדם מרגיש" נקרא הקש יען כי נולד הוא מב' הקדמות, האחת "כל אדם חי," והב' "כל חי מרגיש," כי מחיבור שתיהן נודעה התולדה שהיא א"כ "כל אדם מרגיש," ובאמתת הקש זה צריך כל משכיל להודות, יען כי יש עליו מופת, והפוכו "אין כל אדם מרגיש" הוא שקר מוחלט, אחרי שכל אדם נכנס בסוג החי וכל חי מרגיש, ובשם חיפוש אינדוקטיאן יקרא משפט השכל הבנוי רק על הנסיון והדמיון לבד (עיין מזה גם מלות הגיון סוף שער ז') ד"מ אחרי אשר אכלנו הרבה פעמים מאכל שצורתו פת לחם ושבענו ממנו, נשפוט כל עת שיבוא לפנינו פת לחם שהוא משביע רעבים, יען כי הוא דומה בצורתו לשאר פתותי לחם שהשביע כבר אותנו לפנים, ועל אמתת משפט כזה יש עוד לעורר, אחרי שאין עליו מופת, כי אם גם מאה פעמים שבענו באכלנו פת לחם כזה, אפשר שבכל זאת עתה לא נשבע ממנו, אם בעבור שרעבון נפשנו גדול עתה יותר ממה שהיה לפנים או בעבור שפת זה ידמה רק בצורתו החיצונית לפת אחר שאכלנו לפנים, אבל במהותו ואיכותו הפנימית לא ידמה לו, יען כי לא נעשה מתבואה טובה כמוהו, ומעתה יאמר הרב ז"ל כי ענין פרה אדומה ואופן פעולתה לא נודעה בשום צד מהקש שכלי, גם לא עפ"י הנסיון בעבור דמיונה לשאר דברים הנודעים כבר לנו במהותם ובפעולותיהם. בשום צד הקש או חפוש כמו שאמר החכם עליו אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז׳:כ״ג) אבל שהית' הכוונה האלהית בזה נכונה מאד להודיע בהעלם זה וכיוצא העלמים רבים אשר אתנו אשר א"א זולתם לפי טבענו והידיעה באמתת מציאותם היא מחוייבת אל ההצלחה. וזה שאין ספק שהתורה האלהית מיעדת בשכר מצותיה וחקותיה נחלת שתי העולמים כמו שאמר ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותינו כהיום הזה (דברים ו׳:כ״ד) כאשר פירש הרב המורה ז"ל וכמו שנתבאר זו בפרשת הברית שער ע' והנה לא ימלט משהיו קצת המצות המיוחדות להצלחת העולם הבא וקצתם להצלחת העולם הזה אי שיהיו לכל אחת מהמצות שתי התכליות. ואחר שהענין הראשון לא נתבאר בתורה אבל מצינו במצות הקלות ייעוד ההצלחה הנצחית כמו שהיא בשלוח הקן שנאמר בה למען ייטב לך והארכת ימים (שם כ"ב) כמו שאמרו חז"ל (חולין קמ"ב.) וכן במצות כבוד אב ואם עם היותה מצוה אנושית מפורסמת ודומיהם וכמה פעמים אמרו רז"ל הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות (אבות פ"ב). הנה חוייב שימצאו שתי התכליות בכל אחת מהנה וכבר נתבאר בפרשת מתן תורה כי על שני הענינים אמר נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳). עיין שם והנה מזה יתחייב שימצאו בכל אחת מכל מצות ה' שני טעמים מתחלפים האחד במה שתכוין להיישיר אל החיים האנושיים הזמניים על צד היותר נאות שאפשר. והשני מצד שתכוין להשאיר אותנו בהן אחרינו בדברי רוחנית נצחית. והנה בבחינה הראשונה כבר איפשר לנו לבקש טעם לכל מצוה ולמצוא דברי חפצה כי כמו שהתכלית עצמו הוא דבר ידוע ומושג לנו כן נוכל לדעת איך יביא המביא אותנו אליו ולא עוד אלא שהיא עצה טובה וכוונה רצוייה לדרוש ולתור טעמם בזה כי כל עוד שישכיל האדם בטעם הדבר וסבתו יתיישר מאד להשגת תכליתו כמו שהשתדל הרב המורה בנתינת טעמי המצות כלן על זה האופן בחלק שלישי מספר המורה. והנה על זה אמר החכם פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו (משלי ד׳:כ״ו) ועל זה האופן השתדלנו בכל מה שבא ממלאכת המשכן וכליו ובגדי כהונה וכל הענינים הנלוים אליהם כמו שנתבאר במקומותן. אמנם בבחינה השנית כאשר היה התכלית הנפלא ההוא נמנע ממנו ציור אמתת מהותו כמו שאמר הנביא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיהו ס״ד:ג׳) והחושב חלוף זה הוא אצלו רעיון רוח או סכלות גמורה כמו שיקרה לסומא שלא ראה מאורות מימיו וידמה בלבו שיש לו ציור ובחינה אצל המראות שזה יהיה לו עוורון גדול מהראשון שהראשון הוא בעיניו והשני בשכלו ויסבול שירצה זה באומרו כי לא יראני האדם וחי (שמות ל״ג:כ׳) יראה בעודו חי ובריא מהשכל על דרך והחי יתן אל לבו (קהלת ז׳:ב׳). והנה אחר שהיתה הכרת התכלית מנועה ממנו מטבענו יתחייב גם כן שיהיה הדרך המביא אליו גם הוא מוסכל ציורו ממנו כי איך יצייר האדם דרך אל המקום אשר לא ידעו ולא הכירו כלל הנה זה הוא בלתי איפשר אבל יחוייבו כל אנשי התורה לכסוף התכלית הנכבד והנורא ההיא לפרסום מציאותו כפי ייעודי התורה האלהית ובכל נביאי החמת והצדק כמו שיכסוף הסומא לאור השמש לפרסום מציאותו בפי כל הרואים את כבודו ואת גדלו ונתיישר אל המעשים המביאים אליו על פי התורה והנבואה כמו שיתרפא החולה בעצת הרופא ואם לא ידע טבע התרופה ומהותה כמו שאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך (שמות ט״ו:כ״ו). והמחלה המצריית היא הפסד עצמן ואבדן נפשן בלי ספק. או כמו שנשענים הסומים על הפקחים ללכת על אשר לא ידעו כי הנביאים הם הרואים תמיד במחזה שדי ואנחנו בכל אלו העניינים באין עינים נגששה כמו שאמר על זה והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים (ישעיהו מ״ב:ט״ז) כמו שיתבאר בסוף על פי חז"ל. והנה אחר שהדרכים והנתיבות אשר בהם ילכו אל זה התכלית העליון הם נמנעים בחוקינו הנה העצה היעוצה שלא לדרוש ולחקור אחריהם כי על זה הענין נקראו כל המצות האלהיות חוקים כמו שתכלול אותם בשם זה בכמה מקומות. ועל זה אמר החכם אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע (משלי ה׳:ו׳) אמר האורח והנתיב המביא אל החיים הנצחיים השמר לך פן תפלס אותו ותחשוב לשקלו בשקל דעתך כי ודאי נעו מעגלותיו ונתרחקו מדרכי האדם ולא תדע בהם דבר וכן יען בכיוצא בזה אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת (שם ל') והנה הפליג ההזהרה בזה פן יהיה בלב האדם דבר בליעל לאמר שכל המצות נתיצבו על כוונות אינושיות מתועלות מושגות אצל החכמים עד שכבר יספיק השכל האינושי לבא עד תכליתם כמו שחשבו רבים לפי שמחשבה זו תמשך הריסה גדולה לכל התורה כלה משני צדדים האחד במה שיגזור דעת האדם שתמשך הכוונה המכוונ' במצוה מבלתי שתעשה בפעל כמו שקרה לשלמה המלך עליו השלום באותם שלשה מצות המלכיות שנתברר טעמם שבשלשתן אמר אני ארבה ולא אסור ולבסוף לא נזהר וסר (סנהדרין כ"א:). וכן הענין ברואה שטעם שביתת השבת הוא ממה שיחייב השכל לתת מנוחה ומרגוע לגופות העמלים אחת בשבוע או שיהיה להם פנאי לבקר קרוביהם ואוהביהם לטעת האהבה ביניהם אשר היא צריכה לחיים או להתעסק בחכמה ובתורה וכיוצא הנה כבר תבטל מצוה זו אצל הבטלנים או העוסקים תמיד בתורה וגם אצל בעל המלאכ' כשיראה מלאכתו אובדת והוא מתענג בהצלת' יותר מבשביתה ומה גם עתה אם אין לו מה יאכל שישיש וישמח ביגיע כפיו כי יאכל. או כי ייטיב לבו ללכת כמה מילין להקביל פני אביו או רבו וכל כיוצא בזה. וכן הענין באיסור המאכלות שאם יחשבו שנאסרו בתורה מצד היזקם אל הבריאות הגופיי או מצד לחותם או קרירותם יבשותם וארסיותם הנה כבר ימצאו עלה לבטולם אל האנשים אשר לא יזיקום לפי טבעם או שיאכלום ע"י התקונים וההרכבות והתבלין אשר בהם יבטלו כח ההיזק הנמצא בפשוטיהם כמו שהוא הענין בכל התרופות שהם סם המות לבריאים ורפואות לחולים וגם על ידי ההרכבות והתקונים וכזה הענין יקרה בכל מצות התורה עד אשר לא ישאר בה דבר עומד על עומדו. אמנם הענין השני מההריס' הוא מה שתתמעט בעיני הכל צורת התורה האלהית להיותה במדרגת חבור קטן חסר וקצר מאד מספרי הנהגת האדם אשר במדות או בעניני הרפואות היותר קצרים וזה מגונה מאד. אמנם כשישים האדם אל לבו כי בזולת זה יש טעם לכל המצות האלה עליון ונשגב הנשקף אל תכלית עליון ונורא מהשגתנו לא ירים את ידו להחליף או להמיר מהם לא דבר גדול ולא דבר קטון והוא עצמו מה שאמרו ז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר וגו' אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי (תו"כ פ' קדושים פ"ט) ירצה שלא יאמר שמה שימנע מאכול החזיר ויתר המאכלות האסורות או מענינים האחרים שמנעם הכתוב שהוא נמנע מפני הרע אשר ימצא הוא בהם אשר בעבורו ימנעם מדעתו כי ודאי איפשר לקבלה ולאכלם ע"י התקונים כיתר המאכלות המותרות הצריכין תקון אבל מה נעשה ואבינו שבשמים גזר עלינו גזירה זו מטעם נסתר ונעלם ולא נוכל לעבור את פי ה' והיא כוונה נכונה מאד. והנה כאשר היה זה הדעת הכרחי במצות התורה האלהית לקיים אותו ולהכריחו ראתה החכמ' האלהית לתת לנו בתוך מצות התורה קצת מצות אשר כנגד האנשים החושבים למצוא טעם אינושי לכלם וילאה שכלם בהם ויודו הודאה גמורה ששכלם קצר יד מהשיגם ויהיו ראיה גדולה על כל השאר כמו שהיה הענין בפרה אדומה ועזאזל ושעטנז וכלאים והתר אשת אח וכדומה וכבר נלאה הרב המורה ז"ל לתת הכרה במעשה השולחן וביין הנסכים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים אם בפרה אדומה ואם במצורע גם בטעם בשר בחלב כי לא מצא להם רמז מספרי הצאוב"ה פ' מ"ח ח"ג וכתב שלא נודע לו שום טעם ואחשוב שכוונתו לומר שזה ממה שיורה על עומק כוונת המצות כלן שיש בהם טעם וכוונה לא ישיגנה שכל האדם וזה מה שפרסמוהו במאמר והיא רחוקה ממני זו פרה אדומה כי זאת תעיד על כל מצות שבתור' שיש בה חוקה. וזה עצמו מה שיראה שירצוהו חז"ל באומרם מפני שהשטן ואומות עכו"ם משיבין עליה מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה גזירה גזרתי וכו' (במ"ר פ' י"ט) שלכאור' יראה טעם לסתור שהיא הנותנת לגלות את טעמה לדעת להשיב את המינים אלא שהכוונה לבעל זה המאמר שאמרו כי לפי שמטבע היצר הרע והוא שטן הוא מלאך המות (ב"ב ט"ז.) וגם החולקים עלינו מסכלי האומות או הדומים להם מדעותיהם לבקש טעמים אינושיים לכלל המצות וכבר השתדלו על זה וכדי שלא יחשב שכבר הגיעו לתכלית כוונתם וימשכו מזה הנזקים הגדולים שקדמו לזה כוון האל יתעלה כשתהיינה שם מצות כגון פרה אדומה והדומ' לה שעל כרחם יודו הכל בה שהיא חוקה וגזירה מלפניו אין רשות לשכל האנושי להרהר בה להשיג ממנה דבר וכבר תהיה הוראה גמורה על כל זולתם מהמצות. כי מה שהשיגו מהן הם תועלות מכוונות אל הבחינה הראשונה אמנם מה שימשך מהם אל הבחינ' השנית הלא לאלהים פתרונים ויהיה מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה נאמר על כל מצוה ומצוה שבתורה והוא נכון. והנה לפי זה יהיה פי' ממאמר שזכרנו ראשונה זאת כוונתו כי אחר שכל העוסקים עם הפרה מטמאין הבגדים והיא עצמה מטהרת אשר הוא הפך מה שתחייבהו ההקדמה המופתית ההיא שזכרנו הוא מה שיחייב היות הענין הזה נסתר ונעלם מהחקירה האינושית והוא מה שיכוונוהו האל יתעלה לסבה הנזכרת כי לזה אמר חוקה חקקתי גזירה גזרתי אין לך רשות להרהר אחריה. והנה הדרך הזה הוא נכון והכוונה בו רצוייה וישרה בעיני אלהים ואדם. ^*ואולם המאמרים וכו' תוכן דעתו הוא, אחרי שהוכיח הרב ז"ל למעלה מכמה מאמרי חז"ל כי ידעו בכל זאת קצת ענינים ממצות פרה אדומה, אף שעצמותה הפנימית, סודה, וטעמה נעלם גם מעיני הנביאים ואנשי הרוח כמ"ש למעלה בתוכן השער, משתדל עתה הרב פה גם הוא לבאר עפ"י השכל קצת מעניניה, ומקדים תחילה ואומר, הנה ידוע כי כל דבר הנפסד יהפך אל הפכו, ונמשך מזה, כי כאשר יגדל מעלת הדבר כן יגרע מעלתו בהפסדו יותר, כי פחיתות יותר גדולה מתנגדת למעלה יותר גדולה, כמו שתתנגד פחיתות יותר קטנה למעלה יותר קטנה, כאשר יורה הנסיון, כי הצמח הפחות במעלתו כאשר ייבש ויפסד יהיה רק לרקב אשר לא יעלה באשו, תחת כי הבע"ח היקר ונכבד יותר ממנו כאשר ימות יהיה פגרו המובס נמאס ונבזה יותר, יען כי תעלה צחנתו באפי כל עובר עליו [וכן הוא גם בבחינה מוסרית או מדינית, כי ד"מ האיש אשר הוא צדיק הרבה מדי יעזוב יראת שדי, יפול לרוב מהקצה אל הקצה להיות רשע גדול (ואפשר שרומז על זה גם מאה"כ (קהלת ז׳:ט״ז) שאמר תחילה "אל תהי צדיק הרבה" וכו' ואח"כ אל תרשע הרבה וכו' להורות כי הראשוו מביא את האדם לפעמים גם אל השני, כאשר יהפך מן הקצה אל הקצה) תחת כי האיש הבינים אשר הלך בתחילה רק בדרך הממוצע לעשות הטוב והישר כראוי, אם גם ישוב אח"כ מצדקתו ולא יהיה עוד סר מרע כבראשונה בכל זאת לא ירבה גם להרע ולהרשיע כמו הראשון וכן הוא גם בבחינה מדינית, כי מדי יתן ד"מ החופש לאיש אחד, או ליושבי מדינה אחת כלה אשר ידיהם היו אסורים לפנים בחבלי וזיקי הדת המדינית, הלוא יעשו אז כל אשר תאוה נפשם, ולא יחפצו עוד לסור אל משמעת שום חק או דת מדינית, כי אם רסן מפניהם ישלח ולבלתי שמוע עוד לקול נגיד ומצוה, באופן שרבה המכשלה היוצאת מזה, כי לפתע פתאום תמלא הארץ חמס ושוד, גנוב ורצוח, וחרב איש באחיו תהיה, כאשר הורה הנסיון בזמננו זה ואף כי בשנת תר"ח בהרבה מדינות וממלכות שונות] וכעין זה אמר גם החוקר, כי הרע אשר אין לו התחלה הוא פחות הנזק תמיד, ר"ל מהנעשה עפ"י שכל שהוא התחלה, וע"כ הרע ובלי צדק אשר יעשה האדם שהוא בעל שכל והתחלה, הוא מסבב נזק והפסד יותר גדול ממה שמסבב הרע אשר תעשה רק הבהמה אשר השה, אלוה חכמה, או איש בער ולא ידע אשר נמשל כבהמות נדמה, הנה לפנינו כי כאשר יפסד הכח השכלי באדם אשר הוא דבר יקר מעולה ונכבד מאוד, הוא יותר רע ופחות המעלה, מהכח הבהמיי הנפסד בעבור שהוא פחות המעלה בעצמותו, וע"כ יאמר הרב ז"ל ג"כ כי ע"כ כתב החכם בס' המידות כי יש ג' מדרגות פחיתיות בבחינת מדות האדם, אשר יקרא אותן בשם "רשע" "חטא", "בהמיות", יען כי יש גם ג' מדרגות מעלות באדם, "המעלה", שהוא הפך הרשע, "הכושר", שהוא הפך החטא, "והקדושה", שהוא הפך הבהמיות, באופן שהמעולה ר"ל בעל המעלה כאשר יפסד, יהיה רשע רע, והכובשו יצרו שהוא בעל הכושר, כאשר יפסד יהיה חוטא הבלתי כובש יצרו, והקדוש כאשר יפסד יפול ברשת הבהמיות להתאות רק הנאות חמריות [וע"ז רומז לדעתי גם מחז"ל "כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו," ר"ל כי לפי גודל שכל וכח תבונת האדם להבין ולהשכיל בענינים רוחניים, כן תגדל גם כח תשוקתו החמריות המתנגדת לזה, באופן שאם לא ישמור רגלו מלכד, יפול על נקלה בפח יקוש, להתהפך מן הקצה אל הקצה, ולהיות ד"מ איש בהמיי הנוטה רק אל הנאות גופניות, תחת אשר לפנים קדוש יאמר לו] ועל פי ההקדמה הזאת יאמר עתה הרב ז"ל כי בעבור היות האדם בעל נפש משכלת ויקר המעלה והשלימות יותר משאר בע"ח ואף כי מצמחי השדה, יחויב ג"כ שכאשר ימות ויפסד, לא לבד כח הצומח והחיוני אשר לו, כי אם גם שכלו המעשיי המשתדל רק בענינים חמריים וארציים אחרי כי שם בארצות החיים לא ימצא יד ומקום עוד לפעול פעולתו במעשים וענינים כאלה, (עיין מכל זה ביאורי למעלה שער ע"ז) יהיה גופו המת והנפסד הזה ג"כ במדרגה יותר פחותה מבע"ח מת או צומח הנפסד אשר ע"כ תטמא גם נבלת האדם טומאה חמורה יותר מנבלת הבהמה, כי היא מטמאה נוגעיה ונושאיה רק יום אחד, והמת יטמא אותם טומאת שבעת ימים, הצריכה לטהרתה גם הזאת מי אפר פרה בשלישי ובשביעי, [ולפי דברי הרב ז"ל אלה צריכים אנו לאמר שמה שאנו מחויבים לקבור גוית אדם המת בכבוד, אף שלא נצטוינו לעשות כן בנבלת הבהמה, הוא רק בעבור שהיא לבדה היתה לפנים משכן הנפש המשכלת היקרה מאוד במעלתה ויקרתה, כמו שאנו מכבדים ומיקרים גם הבית והאוהל אשר שכן שם איש חכם ונבון יקר רוח וישר דרך, והכסא אשר ישב עליו, והכלים אשר השתמש בהם, לא לבד בעבור שכל אלה מזכירים אותנו בו, כי אם בעבור שהאציל מכבודו עליהם כל עוד היו אתו בחוברת,] ומזה הטעם יאמר הרב ז"ל חמורה ג"כ נבלת אישי האומה הישראלית מנבלות אישי שאר העמים, להיות היא לבדה מטמאה באוהל ולא הן, כמו שאחז"ל "ישראל מטמאין באוהל ואין עכו"ם מטמאים באוהל" יען כי לפי גודל מעלת בני ישראל ובחירתם משאר העמים בעוד בחיים חייתם, כן תגדל גם פחיתות וגריעות נבלתם במותם מנבלת שאר בני האדם, ועל ענין זה כבר העירו חז"ל פ"ד ממס' ידים באמרם "עצמות חמור טהורים (ר"ל מלטמא באוהל) ועצמות כה"ג מטמאים?" ואמרו ע"ז "לפי חיבתן תהיה טומאתן." וזאת היא באמת סיבת טומאתם העיקרית (ורק דרך דיחוי א"ל, שטעם טומאות עצמות האדם הוא שלא יקח איש עצמות אבותיו לעשות בהם כלים להשתמש בהם [כמו שעשו לפנים קצת העמים בארץ קדם ושאר ארצות ששתו מים ויין משתיהם מתוך עצמות גולגלות אויביהם אשר הרגו,] ועי"ז יקל איש בכבוד אבותיו, כמו שטעם היות ספרי קודש מטמאים את הידים הוא שלא יצניעו אצלם מאכל קודש כתרומה, ויסובב להם עי"ז נזק והפסד ע"י העכברים) הנמשך מכל זה הוא, כי אחרי שהדומם והצמח הנפסד והנרקב לא יטמאו, בהכרח נודה לאמר כי סיבת טומאת נבלת הבע"ח וגוף האדם המת איננו החומר שלהם, אחרי שהוא דומה בטבעו אל חומר הדומם והצומח אשר לא יטמא, כי אם הכח החיוני אשר בקרבם, הנפסד עתה במותם הוא לבדו סיבת טומאתם, ויען כי יחובר אל זה במות האדם גם הפסד כח שכלו המעשיי ע"כ טומאת נבלתו חמורה, ובעבור היות נפש הישראלית עוד יותר נבחרת משאר הנפשות תגדל בהפרדה ממנו גם מדרגת טומאות גויתו עוד יותר, כמ"ש כל זה למעלה דען כי הכח החיוני והשכלי המסבב הטומאה הזאת הוא דבר רוחני אשר בהפסדו לא יעדר לצמיתות, כי אם ישאר עוד אבל במעמד גרוע ופחות, נקרא בפי' חז"ל בשם "רוח הטומאה השורה על המתים," אפס הפסד כח שכלי זה לא יחל באדם אחר המות לבד, כי אם עיקרו ותחלתו הם כבר בעוד בחיים חייתו כאשר יפסיד כח שכלו במחשבות פגול אשר לא טהורות הנה, או בפעולות נשחתות הנעשות על ידו, ורק כל עוד נשמת שדי תחייהו בעבור שיכול אז לתקן עוד את אשר עותו, לא יקרא עוד בשם "טמא", ורק הרשע המוחלט אשר ממנו לא נוכל לקוות עוד כי ייטיב דרכו ומעשיהו ממנו אחז"ל "רשעים בחייהם קרוים מתים" יען כי מטמאים הם כמתים אבל במותו כאשר יפרד מהגוף ואין עוד בידו היכולת לפעול שום פעולה יושלל ממנו גם הכשרון, לתקן עוד עותתו, וזאת היא אז סיבת טומאתו, ונמשך מזה כי האיש אשר שמר נפשו, שכלו, ותבונתו בעוד בחיים חייתו מכל מחשבה ופעולה רעה, ע"ד מה שפירשו חז"ל מאמר יחזקאל "הנה נפשי לא מטומאה" שלא הרהרתי ביום לבוא לידי טומאה בלילה," באיש כזה וכל הדומים לו, נוכל לאמר בבחינה מה כי גם במותם לא יטמאו, וע"ז רומזים דברי חז"ל האומרים, צדיקים במיתתם קרויים חיים," ר"ל שהם כחיים אשר לא יטמאו, וכן אחז"ל גם בפטירתו של ר' יודא הנשיא "אותו יום שמת רבי בטלה כהונה," ר"ל שבטלה ההזהרה שלא יטמאו הכהנים בנגיעת גופו המת והנה בעבור היות עשיית העגל ראשית חטאת לבת ישראל, ובה חוברו יחדיו מחשבת עבודת הגילולים הרעה עם מעשים מגונים אשר לא יעשו כי השתחוו ויזבחו לו ויקומו העם לצחק לפניו ע"כ הוא גם אות וסימן למחשבות ופעולות רעות, והפרה שהיא אם העגל היא כינוי, ואות וסימן לתכונה הנפשיית הרעה שהיא באדם מקור כל מחשבותיו ופעולותיו הרעות, ופעולות שריפת הפרה הזאת ונתינת אפרה אל המים אשר יזה אח"כ על הטמא, אשר עי"ז לא ישאר שום רושם עוד ממנה, רומזת על חיוב אדם לבער כל תכונה רעה מלבו, לטהר ולנקות נפשו עי"ז מכל חלאה מוסרית בבחינת מחשבותיו ופעולותיו בחייו בעודנו מתהלך עלי ארץ כי אז לא תטמא נפשו אחרי מותו, כי אם תשוב בטהרה וקדושה אל האלהים אשר נתנה, ועל כל זה רמזו חז"ל באמרם "תבוא הפרה ותכפר על מעשה העגל, וע"ז רומז גם מדרש הזוהר שאמר שהפרה האדומה, אשר בפרשה שלה נאמרו שבעה פעמים פרה, ושבעה פעמים שריפה, ושבע הזאות, תקרא דרך משל ורמז, "בת שבע אם שלמה" יען כי ענין הפרה ותכלית הפעולות שנעשו עמה מורים גם על השתדלות האדם לטהר ולזכות תכונת הנפש (שהיא מקור כל המחשבות ופעולות) אחרי אשר הטמאה כי אז ישיג בעליו השלימות המוסרית, ויעשה שלום בינו ובין אביו שבשמים להיות עוד קרוב אליו אחר אשר התרחק ממנו, וע"ז רומזים גם דברי ריב"ז שאמר לתלמידיו "חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת אלא כך אמר הקב"ה וכו'", שאין כונתו בזה להכחיש פשטי הכתובים שהמת מטמא ומי אפר פרה מטהרים, כי אם רצה בזה לרמוז רק על סיבת טומאת אדם כי ימות החמורה מטומאת נבלות שאר בע"ח, כי היא רק בעבור שהפסיד כחות נפשו בחייו ע"י מחשבותיו ומעשיו הרעים, כעין מה שאמר ר' דוסא ג"כ "לא ערוד ממית וכו' חטא ממית," שאין כונתו במאמר זה להכחיש את הנסיון שהערוד ממית לפעמים את פוגעיו, כי אם רצה בזה רק לעורר על הרעיון כי חטא האדם לבדו הוא הסיבה אשר בעבורה יוכל הערוד לשלוט בו, ולהמיתו (ועיין מזה ביאורי למעלה בראשית ק"ט ע"ב). ואולם המאמרים אשר יראה מהם שנתגלו אלו הענינים לחכמים ירצו מהם שלקחה אזנם שמץ מהם או יתבאר בשאר ענינים כאשר יראה הרואה. אמנם מה שנאמר אותו על הפנים השניים הוא שנקבל המאמרים ההם כפי מה שיובן מהם ונשתדל לבאר אלו המאמרים הנזכרים לפי דרכם:

ועתה אחר שנתישב כל זה הנה הוא נאות וקרוב לשמוע כי ענין הפרה אדומה וסודה כשיעויינו מלאכותיה ויושקפו רמיזותיה כראוי הכל היא להיישיר האדם הנלבב אל טהרת נפשו ונקיותה להתקדש בה בחייו כדי שלא תטמא אחרי המות אבל שתפרד בטהרה וקדושה ותמהר לבא אל המקום אשר תתקיים שם לעתיד לבא לפני אלהיה. וזה הסוד כלו גלו אותו חז"ל לגמרי באומרם משל לבן שפחה שטנף פלטין של מלך וכו' (שם) כך אמר הקב"ה תבא פרה ותכפר על מעשה העגל כי הפרה באמת היא אמו של עגל. והכוונה על רוע המחשבה כי היא הפרה ורבה בנים משחיתים והם המעשים המכוערים המכונים אל עגלים ועתודים בני בשן גם שעירים ירקדו שם ובאמת תבא פרה ותקנח מעשה העגל כי בתקון המקור והשרש יתוקנו כל חלקי הפעולות ואם כן יראה שמי שצרף וזקק את הפרה לגמרי ביער כל החטאות והאשמות מן הארץ כמו שאמר הכתוב זאת תורת העולה הוא העולה וגו' המזבח וגו' (ויקרא ו׳:י״ח). והעולה היא העולה על הלב כמו שאז"ל (ויק' רב' פ"ז) ונאמר זאת תורת החטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת וגו' (שם). וכן אמר במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם (שם ז'). הנה שהזריז המתקומם על האם ושוחטה במקום ובזמן אשר ישחט אותה ישחוט את שני בניה אלה כחטאת וכאשם שהרי הם שרי הנצבים על כל עון ופשע. ובדברי ר' משה הדרשן ושרף את הפרה כמו ששרף את העגל וכו' (עיין רש"י). והלא שריפת העגל לא היה עון אשר חטא שצריך עליו כפרה אלא שרמז כי כמו שתקון הבן היה שריפתו מכ"ש שיהי' זה תקון לאם. והנה אם כן סוד הפרה אצל החכמים היה להעמיד האדם על טהרת נפשו או להשיבה אליו כשתסור והיא תועלת נפלא מאד. ובמדרש הזוהר (פ' אחרי מות) בבעל תשובה אחד דהוה רשים באנפוי והוה ליה אסותה ע"י תשובה שהיישרו בה חכם מחכמי הדור. וזה שהוא היה בעל עבירה עם אחותו ע"י שכרות בלילה והיה בבקר שמע קול אנשים רצים ויצא והנה כל אחד מהם הכוהו על פניו מזה ומזה ויצא ונשאר נגוע ומוכה ומכוער ביותר והוא בא להתודות עונו לפני אותו חכם ויען לו שירחץ פניו תמיד במי דמעותיו על החטא ההוא וירפא וכן עשה כמו שהאריך בזה שם ויום אחד ימים רבים אחר שנתרפא פגע באותו חכם ולא הכיר והיה מגיד לו אשר הרהו והיה מספר בשבח התשובה. וזה לשונו לא מלא קיימא באנפי תשובה ואנא הכי אוליפנא ואסותא דאיהבו לי זימנא חדא דהוינא רשי' באנפאי ויומא חד הוינא אזיל באורחא ואערענא בחד זכאה ועל ידו אתעבר מנאי רשימא א"ל בריך רחמנא דזכינא למחמי לך בהאי זכאה חולקך בעלמא דין ובעלמא דאתי א"ל אנא הוא דאערעך אשתטח קמיה ואתייה לבתיה ואתקין קמאי תרין סאין דנהמא ובשרא דעגלא תליתאה בתר דאכלו א"ל ההוא גברא ר' אימא לך חד מילאי חדא תורת' סומקתא אית לי אמא דעגלא דבשרא דאכלנ' ויומא חד עד לא אתעברת ואולידת אזילת בתרה למירעא במדברא עד דדברנא לה אתברי קמאי חד גברא אמר לי מה שם תורתא דאי אמינא מן יומא לא קרינא לה בשמה אמר לי בת שבע אם שלמה מתקרי בעוד דהדרנא ראשי לא חמינא ליה וחייכנא מההוא מלה והשתא דזכינא באורייתא אצטערנא על ההוא מלה דאסתכלנא דמלה דחכמתא היא ולא ידענא א"ל ודאי מלה דחכמה היא ורמיזא עילאה לעילא ותתא אבל תא חזי בת שבע איתקרי ממש בגין דכתיב בה שבע דשבע שבע פרות שבע שרפות שבע הזאות שבע כבוסין שבע טמאים שבע טהורים שבע כהנים משה ואהרן בחושבנא דהא כתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן שפיר קאמר ההוא גברא דאמר בת שבע א"ל בריך רחמנא דשמענא מלה בריך הוא דהא אקדים שלם בקדמיתא למזכי בהאי דכתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיהו נ״ז:י״ט). אנא כד דהוינא רחוק קב"ה אקדים לי שלם למהוי קרוב קרי עליה רבי אבא ואתה שלום (שמואל א כ״ה:ו׳). ראה כמה מסכים המדרש הנפלא הזה על כל מה שאמרנו כשנשגיח עליו ועל עניני השביעיות אשר כן ספרום בכל המדרשות שיש בפרשה הזאת שבעה פעמים פרה ושבעה פעמים שריפה ושבע הזאה וכן כלם כשתייחס אליהם רוב המעשים וההשתדליות הטעונים בזה וכשנצרפם אל דברי האיש בעל המעשה ומקרהו שכל זה מה שיורה הוראה שלימה שענין זאת הפרה ודאי היא תקון וזהירות להעמיד הנפש בטהרה וקדושה וחזרתה לקדושתה וזכותה אחרי אשר נטמאה כי על כן אתקרי אם שלמה כי היא היתה אם כל מי שהיה רחוק מאלהיו ונתקרב ונעשה שלום ביניהם אשריו מי שזכה לכך. ויראה יסבול כוונה זאת מאמרם על שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז׳:כ״ג) זו פרה אדומה (במ"ר פ' י"ט) וזה כי שלמה המלך בטח בחכמתו ובצדקתו בקצת הדברים החמורים שאסרה התורה וחשב לעמוד עליהם וסוף לא עמד טעמו בו (סנהדרין כ"א:) כי לעת זקנתו נשיו הטו את לבבו והיה מהראוי שתבא בת שבע אם שלמה ותכפר על מעשיו כי היא אמו כמו שכן עשה דוד שנשתמש בדבר איסור ולבסוף באת בת שבע וכפרה עליו במירוק וזיכוך התשובה כמו שאמר בבא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע בת שבע ממש הרב כבסני וגו'. כי פשעי וגו' עד תחטאני באזוב ואטהר וגו' (תלים נ"א) כי הנה הוא שחט את הפרה ושרפה כמו שנאמר בפירוש ולבי חלל בקרבי וכנגד זה אמר בזה המזמור לב טהור ברא לי אלהים וגו'. מכלל דראשון אזל ליה. והוא מה שהורה עליו שלמה במאמר ההוא כמו שאמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשת פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני והכוונה שכבר ירד לטעמה זה לפי מה שחקר ודרש ופשפש בה וחשב להתחכם בה לאמר אחטא ואשובה ולבסוף נמצאת רחוקה ממנו כי לא עלתה תשובה בידו כדוד אביו לחזור וליטהר בטהרתה והוא ענין נכון מאד כפי טבעו וזה כלו מה שנתבאר מדברי ריב"ז באותו מאמר שזכרנו שמגיד שם שאל גוי אחד אילין מיליא דאתון עבדין נראין כמין כשפים וכולי והשיב שמא ראית מימיך אדם שנכנס בו רוח תזזית אמרו לו הן אמר להם ומה אתם עושים לו אמרו לו מביאין עקרין ומעשנין תחתיו ומרביצין עליה מים והיא בורחת אמר להם ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך כך הרוח הזו רוח הטומאה הוא דכתיב ואת רוח הטומאה אעבור מן הארץ (זכריה י״ג:ב׳) מזין עליה מי הנדה והוא בורח (מדבר רבה פרש' י"ט). הנה דבריו אלה היו עם הגוי ההוא דרך דחייה בקש כמו שהיה עם הצדוקים שזכרו תחלה כי באמת רוח הטומאה נמצאת בכאן אבל על דרך האמת לא נדחית משם ע"י ההזאה כענין רוח התזזית שזכר ולפיכך אמרו לו תלמידיו רבינו לזה דחיתו בקש לנו מה אתה אומר אמר להם חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת אלא כך אמר הקב"ה וכו': ואין כוונתו להכחיש טומאת המת וטהרת הפרה חלילה שהרי הם הלכות חמורות וגופי תורה אבל הוא כמו שא"ר חנינא בן דוסא לתלמידיו ראו בני שאין ערוד ממית וכו' (ברכות ל"ג.) והטעם אין עקר טומאה זו ושרשה מן המת כי למה תטמא נבלת האדם מיתר הנבלות וגם אין עקר הטהרה מהפרה עד שתעמוד לנו זאת השאלה ששאל הגוי כי ע"ד האמת הטומאה באה מכח הנפש כמו שאמרנו ראשונה גם הטוהר תעמוד ממנה כשתעמוד על זיכוכה ומירוקה כאשר הוכחנו אחרי כן אלא כך אמר הב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי שיעשו כל אלה המעשים בפרה כדי לעורר לבות האנשים על מה שיחייבהו לעיינו ולתת אל לבם בצורך טוהר זאת הנפש ונקיותה כמו שיוכל להתעורר בכל המעשים ההם אשר נצטוו בה כאשר יבאו בסדר הכתובים כי על זה ועל כיוצא בו אמרו דרוש וקבל שכר כמו שכתבנו בכל המעשה המשכן והכלים והבגדים וזולתם ומעתה יתבאר על נכון המאמר אשר דברנו ראשונה מסכים לכל מה שאמרנו: