קהלת ז:כד מחשבת ישראל: גן נעול, האמונות והדעות, דרוש ולנבוכי התקופה

"בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני" (תהלים עג, כד). פירוש. המשורר האלוהי היה חכם גדול ונוהג בדרכי החכמה, כמו שאמר בתלונתו "אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי" (עג, יג). גם אמר "ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני" (עג, כג). כי ענין המזמור על תלונת "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", והודיע שאין דעתו משגת סוד משפטי השם ב"ה ודרכי הנהגתו את בריותיו. שכן אמר "ואחשבה לדעת זאת, עמל הוא בעיני" (עג, טז). והודיע עוד שבכל זאת לא סר ימין ושמאל ממצווֹת ה' ותורותיו, כי הוא תמיד עם השם לעשות כאשר צוהו. ומרוב הֶרְגֵלוֹ בדרך החכמה והיותו כובש את יצרו המצייר רע, הגיעתהו העזר האלוהי, הרוח הטובה המשלים חפץ לבבו הטוב, וכמו שבארנו הענין היקר הזה בבית הראשון (חדר ה חלון ד). וזהו שאמר "אחזת ביד ימיני", וימין הוא דרך החכמה, כדרך "כי מימיני בל אמוט" (תהלים טז, ח), "לב חכם לימינו" (קהלת י, ב), וגם זה בארנוהו. והנה בארנו שם כי דרכי החכמה [מתנגדים] לטבע יצר הלב, והמעשה קשה, כי צריך שיהיה הציור הטוב חזק מאד בלב שיוכל לעשות כדרכו ולא יתקפנו הציור הרע ההפוך ממנו. ואעפ"י שהלב משכיל ומאמין כי טוב לעשות בחכמה, הנה בְּהִמָשֵׁל הציור הרע קשה המעשה, וכמו ששנינו "ולא המדרש עיקר אלא המעשה" (אבות, א). ואמר שלמה "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ). ואמר הטעם "רחוק מה שהיה, ועמוק עמוק מי ימצאנו" (קהלת ז, כד), ובארנוהו שם יפה. ועל כן בקשו כל החסידים והקדושים שֶׁיַנְחֵם השם ב"ה בדרך חכמה וישמרם מהלכד ע"י היצר, כדרך "יי' נחני בצדקתך" (תהלים ה, ט), "רוחך טובה תנחני בארץ מישור" (תהלים קמג, י) וכיוצא בהם. וכל זה בדרכי החכמה שיש בכולם שתי דרכים במציאות, והשם ב"ה הסכים בעצתו העליונה בדרך החכמה. ועל זה אמר "בעצתך תנחני", כלומר אנא ה' לפי שהייתי תמיד עמך ולא סרתי מיראתך, ולא חשבתי תועה על משפטיך. נגד אחיזתך בכח הימין אשר בי שלא יטו רגלי מן הדרך הישר, כן תנחני מעתה ועד עולם בדרך שיעצת עליו בתורתך. ומלבד שלא אכשל ממראה עיני בראותי "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". גם לא אכשל מיצר הרע הנלחם בי להדיחני מדרך החכמה שיעצת עליו.

אמר יהודה בן שאול, אמר מחבר הספר, הקדמת המאמר הזה, כי כל מעיין בו הוא דורש דבר שלא נפל עליו ראות העין, ולא השיגוהו החושים. אך הוא משתדל לקיים אותו מדרך הבאת הראיות מן המושכל. והוא איך היו הדברים לפנינו. ועיקר הדבר שהוא דרוש דק למאד. לא שיגהו החוש, והוא משתדל להשיגו במחשבה. וכיון שהענין המבוקש כן, היתה כוונת מבקשו, שימצאהו כאשר ימצאנו, על הצורה אשר בקש למצאו בה, אין ראוי להרחיקו ולא שיתעסק למצאו בצורה אחרת. וידיעת איך היו הדברים לפנינו, הוא דבר שלא ראה אותו אחד מן המדברים, אבל כלנו מכוונים להגיע כשכלנו אל דבר רחוק ועמוק מחושינו, וכאשר אמר החכם בזה (קהלת ז' כ"ד) רחוק מה שהיה ועמוק עמוק וגו'. וכאשר יצא לנו כי הדברים חודשו לא מדבר, וחושינו לא נפלו על דבר כזה. אין ראוי לנו להתרחק ממנו ולמהר לומר איך נודה בדבר שלא ראינו כמוהו, אך תנוח דעתנו עליו ונשמח בו, כיון שהגענו אל מה שבקשנו. והוצרכתי להקדים ההקדמה הזאת, שלא יקוה הקורא בספר הזה שאמציאנו דבר לא מדבר בראות עין, והקדמתי לו כי אלו היה זה אפשר, לא היה צריך לראיה, ולא לעיון, ולא להוציא דבר מתוך דבר. ועוד כי היינו אנחנו ושאר בני אדם שוים במציאותו, ולא היינו חולקין בדבר מעניניו. אבל הצטרכנו אל עיון שיגלה אותו לנו, ולראיה שתבארהו לנו, מפני שלא היה נראה ולא מוחש. ולא אנחנו בלבד הסכמנו עם נפשנו על הודאת דבר שלא ראינו כמוהו בתחלה, אך כל המעיינים והמביאים ראיות, הסכימו עם נפשם על כזה. כי אנשי הקדמות הם משתדלים לקיים דבר שאין לו תחלה ולא סוף, ולא נפלו חושיהם על דבר שחשו אותו והשיגוהו שאין לו תחלה ולא סוף; אבל הם משתדלים להשיג את זה בשכלם. ובעלי השניים משתדלים לקיים שני שרשים זה הפך זה מתפרדים, נמזגו והיה העולם. והם לא ראו שני דברים זה הפך זה נפרדים, ולא איך נמזגו ונתערבו. אך הם משתדלים להביא ראיה על זה בדרך השכל. ובעלי החמר הקדמון הם מכוונים לקיימו היולי, דבר שאין בו חום ולא קור, ולא לחות ולא יובש, נהפך בכח מהכחות, והיו בו אלה הארבעה. והם לא השיגו דבר אין בו אחד מן הארבעה, ולא איך יהפך ויתחדשו בו הארבעה. אבל כוונתם לעמוד עליו מדרך הקשת השכל וכן כל שאר הדעות, כאשר אני עתיד לבאר. וכיון שהדבר כן, כבר הסכים הכל עם נפשו על הודאת דבר בתחלה לא נפל עליו ראות עין. ואתה המבקש, ירחמך האל! כאשר יצא לך ממאמרנו כמו זה, והוא היות דבר לא מדבר, אל תמהר להרחיקו, כי כמו זה בקשת מתחלת בקשתך, וכל מבקש זולתך כן בקש. אך שמע והתבונן, כי ראיותיך חזקות מראיותיהם, ויש לך טענות שתשיב בהם על כל כת מהם, ואחר זה שאתה יש לך יתרון עליהם באותות ובמופתים שהתקיימו לך, החזק באלה השלשה דברים בכל שער מהספר הזה, והם, שראיתך יותר חזקה, ושיש לך תשובות על מי שחולק עליך, ואותות נביאיך מהיתרון:

"אברך את יי' אשר יעצני, אף לילות יסרוני כליותי" (תהלים טז, ז). פירוש. המשורר החסיד הזכיר בשירו כי עצת הרשעים רחקה ממנו, וְחָפֵץ בחכמה לעשות כעצת הקדושים בשירי ה' כמו שאמר "לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם. ירבו עצבותם וגו' ובל אשא את שמותם על שפתי" (טז, ג-ד). והוא שמח בחכמה ואוהב דרכיה, כי היה חכם-לב. ולכן דָרַךְ אל ה' הטוב אשר יעץ מועצות טובות לבני אדם, ונתן להם התורה הקדושה ללכת בדרכיה. וכבר אמרנו כי יצר הלב מְנַגֵד לדרכי החכמה. והחכם שבחכמים, לפעמים ענן היצר יאפיל אור נגה החכמה שבלבו לפי שעה, וכמו שאמר "כי אדם אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ). "רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו" (שם ז, כד) ורמזנו עליו למעלה (חלון ב). ואז צריך ליסר כחות נפשו ביראת ה' ומורא אפו וזעמו. וכן אמר "בדרך חכמה הוריתיך, הדרכתיך במעגלי יושר" (משלי ד, יא). "הַחֲזֵק במוסר אל תרף, נִצְרֶהָ כי היא חייך" (ד, יג), "וארח צדיקים כאור נגה" (ד, יח) ובארנוהו בבית השני (חדר ט חלון ה). ויתבאר יפה בספר "מעין גנים" בעז"ה. ועת עלות היצר מתואר בספרי הקדש בתאר [לילה] ואז צריך למוסר. כי אין אור וחכמת הלב מאיר בעת ההיא. ועל זה אמר "אף לילות יסרוני כליותי" (תהלים טז, ז). והכליות משכן העצה כמו שאמרו קדמונינו ז"ל (ברכות סא ע"א). ורומז כי בהסכמה החלטית הסכים¹אדם צדיק להשתמר מעון ולעשות המצוה. ברוב העתים יעבוד את השם בשמחה ובטוב לב וילך באור החכמה. ואם לעתים רחוקים יהיה לילה ואפלת היצר, יְעֲנֶה את [הלב] ביראה ובמוסר השכל. ולכן סמך ואמר "שויתי יי' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח), וזהו מוסר יראת ה' גדלו [ויראת] עוזו ואפו. וע"י כן ילך תמיד בדרך הישר והטוב שאמר "כי מימיני בל אמוט" (שם), כלומר כל מגמתי לבל אמוט מימיני שהוא דרך החכמה שאחזתי בה, כדרך "אחזת ביד ימיני" (תהלים עג, כג) שמבואר למעלה. וזה אות כי היה חכם-לב, והיה לבו מצייר תמיד דרכי החכמה, זולתי לעתים רחוקים. ולפי שנעמו לו דרכי התורה והמצוה, והשיג ברוח קדשו הסגולה העליונה הגנוזה באוצרותיו, ברך את ה' על טובו ועל חסדו שנתן עצות טובות כאלו לבני אדם. וכדרך שתקנו קדמונינו ז"ל (ברכות יא ע"ב) לברך על דברי התורה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו".²ברכה אחרונה אחרי קריאת התורה בצבור ואמרו (ברכות מח ע"ב) "על חיי שעה מברכין, על חיי עולם לא כל שכן?" ומי שמשיג הסגולה הזאת באמת הוא איש אוהב החכמה בטבע והעובד את השם בשמחה. אבל מי שאינו משיג אור התורה וסגולתה, אעפ"י שלומד אותה ומקיים מצותיה, הנו מוכן כל עת להיות נלכד ברשת יצרו הממתיק לעיני לבו דרכי העולם ותענוגותיו.